תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור תשעה עשר

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים

שיעור תשעה עשר

24.5.2011

נרון ממחיש עד כמה המבנה שמקים אוגוסטוס וממשיכיו מחזיקים לא מובן מאליו בכלל. נרון ממחיש עד כמה קלאודיוס היה קיסר חיובי ומוכשר. בימיו, המדינה והמערכת הפוליטית תפקדו היטב, ללא מרידות משמעותיות שמסכנות את שלום הממלכה.

נרון מקבל מערכת מתפקדת ומביא לקריסתה בחצי דור. אחרי נרון, יש מלחמת אזרחים.

איך זה שכשהסתיימה הרפובליקא, היו 18 שנים של מלחמת אזרחים אינטנסיבית וכאן רק שנה וחצי? מלחמת אזרחים עניינית: לסיים את מה שצריך לעשות כמה שיותר מהר. פחות שינוי סדרי עולם, מאבק על קיסרות. לכולם ברור על מה נלחמים ולכן לוקח פחות זמן.

אין צורך בהעמדות פנים, מחשבה מדינית או רעיונית על "מה אנחנו בעצם רוצים לעשות פה?". אוגוסטוס כנראה המציא את השיטה תוך כדי תנועה. עצם העובדא שאוגוסטוס החל לספח חלקים מהסמכות הטריבונית בשנת 36 BC מעוררת חשד בקיום תכנית כלשהיא או רעיון, קצה חוט לגבי אופן ביסוס הכוח תוך שימוש בסמכות הטריבונית.

עדיין, התכנית מוגשמת בשלבים ולאורך 13 שנים.

ברוב המלחמות עומדים אלה מול אלה חיילים שמגיעים מישויות פוליטיות שונות או לפחות מייצגים אותן (שכירי חרב). מלחמת אזרחים היא מלחמה שבה שני הצדדים מגיעים מתוך אותה ישות פוליטית. חלק גדול ממלחמות האזרחים בעידן הנוכחי נושאות אופי רעיוני – סימפטום של העידן המודרני.

במדינה מלוכנית, לרוב המאבקים על השלטון נוגעים לאיזה פרצוף יהיה בראש הפירמידא. ברגע שיש רצון לשנות את שיטת השלטון או כששיטת השלטון מלכתחילה מאפשרת מגוון רעיוני (רפובליקא, דמוקרטיא) – בהן סביר להניח שמלחמת אזרחים תהיה גם בעלת אופי ערכי. זה ההבדל בין מלחמת האזרחים של 49-31 BC לבין מה שקורה אחרי מות נרון. עד שעוברות מאה השנים 31BC-69AD, לא נשאר דבר מהרפובליקא.

רגע השפל של העיקרון המלכוני עד אז היה כשנרצח גאיוס קליגולא. בשנת ארבעת הקיסרים אין דיבור על רפובליקא מבחינת המערכת הפוליטית ואופן ניהולה. זה הסוף.

מגבלות הכריזמא (יוליוס קייסר, יעבץ): לקייסר אין ולא הייתה תכנית פוליטית סדורה, הכוח המניע שלו היה אישיותו (תזה). כוח זה היה בשיאו כל עוד הוא היה מפקד צבאי פעיל. כשנראה שהסתיימה מלחמת אזרחים, רגע לפני יציאה למלחמה בפרתים, יריביו תפסו אותו כשבמשך כמה חודשים הוא לא עמד בראש צבא ותדמיתו הציבורית צנחה והתנקשו בו.

נצחונה של מתינות (אוגוסטוס, יעבץ): אוגוסטוס פועל, לומד ומעצב את תכניתו תוך כדי תנועה, תלמיד היסטוריא טוב שהבין שאת המעשים הרעים צריך לרכז בהתחלה, באופן אינטנסיבי וקצר. את ההטבות צריך לתת טיפין טיפין, על פני תקופה ארוכה.

טיבריוס וקליגולא: מהעמדת פנים לטירוף (יעבץ): כל עוד אוגוסטוס היה בשטח, הייתה העמדת פנים שיש רפובליקא, אבל רמת העמדת הפנים הנחוצה עלתה מדרגה אחרי שטיבריוס קיבל בירושה את השלטון.

אפשר לדמיין בקלות את הלחץ הנפשי שטיבריוס היה נתון בו, שגבר לאורך השנים. אפשר להבין את התדרדרותו. אצל קליגולא, המבנה האישיותי שלו מתרסק תחת הלחץ.

משיטתיות לחובבנות (קלאודיוס ונרו, יעבץ): קלאודיוס קיים מנגנון מנהלי שעבד היטב. נרון, לעומת זאת, התעניין באומנות ואתלטיקא. בעוד שאוגוסטוס לא העלה בדעתו לנסות את כשרונותיו בעצמו (כתיבה), לא באותה ליגה כמו נרו שרואה את יעוד חייו באומנויות הבמה.

אפשר לשער שנרו היה משוכנע שלא משנה מה הוא יעשה, המערכת תמשיך לתפקד.

הטיול האחרון של נרו ליוון: מצד אחד, אדם שאיכפת לו מהאופן שבו הוא מופיע. מצד שני, איכפת לו לזכות בכל אותם פרסים למרות שקמצוץ ראציונאליות יבהיר שאין ערך לכך.

תחילת ימי נרו: עם עלייתו לשלטון, אמו, סנקה ובורוס מנהלים את השלטון. אגריפינא, אמו, אחות קליגולא, בת גרמניקוס, נינת ליויה ואוגוסטוס (מצד אחר). מכוח מה היא מצליחה להגיע לעוצמתה ולשתול את נרו כפרינקפס? אשתו הרביעית והאחרונה של קלאודיוס, אותה הוא לוקח לאחר שנאלץ להפטר ממסלינה. ככל הנראה, מרעילה את קלאודיוס ומגיעה למקום שבו היא סבורה שהיא הולכת למשול. אין תקדים לקיסרית ברומא.

לכן, התכנית היא למשול דרך נרו. נעזרת בסנקה, אחד הליטרטי המפורסמים של הדור, פוליטיקאי ממשפחה חזקה באותו דור. סנקה נהיה המפקח האישי של נרו, בעמדת השפעה. בורוס הוא מפקד המשמר הפראיטוריאני – אותו כוח צבאי עליו נשען סיאנוס בימי טיבריוס, שבוחר את קלאודיוס.

אם לא נרו, מי עוד יורש פוטנציאלי? בריטניקוס, בן קלאודיוס ממסלינה. בשנה שבה נרצח קלאודיוס, נרו בן 16, בריטניקוס בן 12 – כבר לא לטובתו, עדיין ילד. בנוסף, שאלת האמהות היא לטובת נרו, שאמו היא אשת הקיסר הקודם, בשטח ועם הרבה כוח ומרפקים. בריטניקוס הוא הבן של מי שחוסלה זה מכבר, בעלת מוניטין של אשה מופקרת – אולי הוא בכלל לא הבן של קלאודיוס? אמו לא שם להלחם בשבילו. הימור בטוח יותר הוא נרו במקרה כזה.

אם הקיסר, מחנכו ומפקד הפראיטוריאנים בשנים הראשונות של נרו גורמים למנהל תקין וטוב לרומא. עסקת החבילה מתחילה להתפרק מהכיוון של אגריפינא. מגיעה משלחת ממלך הפרתים, מעמידה את עצמה מבחינת כללי הטקס כאילו שהיא השליט של רומא. לא יאה ברומא. פוגעת בסדר הטוב הרומי, מנסה גם לשמור עליו ככל האפשר – מגבילה את נרו מבחינת שאיפותיו האומנותיות, מתוך הבנה שלא יצמח טוב מכך שילך לקמת הבמה של התאטרון. לילד נמאס, רוצה לעשות כרצונו.

בהתחלה פוגע בתומכים שלה, תהליך שראינו גם עם טיבריוס ואגריפינא אשת דרוסוס, אם גרמניקוס. ראשית, פגיעה בחברים. אז, כשהיא נותרה לבד היה אפשר לפגוע גם בה ובבנים.

לא ברור האם סנקה ובורוס תרמו לבידוד של אגריפינא, אך גם הם לא שבעי רצון מהיומרות שלה. זו הטעות הטקטית שלהם, משולש שאסור היה לפרק. בהמשך היה לנרו קל להמשיך לפרק אותו.

התכנית לחיסול אגריפינא: הרכבת כלי שיט שיתרסק או יתפרק תוך כדי שימוש, רעיון יפה. אגריפינא שחתה לחוף, רקחה משרת עשבים, חיממה בסיר, לבשה שמלה רחבה וריפאה את עצמה בעזרת האדים. שולחת משרת לנרו לבשר שהיא ניצלה, באמלת שווא שהמפקד ניסה לרצוח אותו שולח פקודה לרצוח את אמא שלו.

נניח שסנקה ובורוס לא ידעו דבר על הנסיונות, לבטח מספיק אנשים הבינו מה קרה עד השלב הזה, וכולם שתקו. רגע קריטי: אחרי מעשה כזה שעובר לך בשקט, אפשר לעשות הכל וזה יעבור בשקט. מהרגע שאגריפינא יורדת מהבמה, עולה המינון של ההופעות בתאטרון, מרוצי המרכבות וכולי.

בשלב הבא, בורוס מת. המשענת המרכזית של מי שאינו נרו נלקחת. שם במקומו שני מפקדים, כמו שני קונסולים, כדי שאיש מהם לא יוכל לצבור עוצמה פוליטית משמעותית.

יוספוס מתאר את השלטון ביהודה שהוא מתחת לכל ביקורת, נציב אחר נציב גרועים אחד אחרי השני. טקיטוס מוסר מידע דומה, אחד מגדולי שונאי היהודים.

ככל שהזמן עובר, נרו מתחיל לפתח פרנויא. מפקדי הצבא בשטח מבינים שהשלטון המרכזי לא מתפקד, מתחילים לחשושים ושמועות, חלקם דולפים לנרו, מזמן את האיש שמחזיק את הצבא הרומי (קורבולו) ומוציא אותו להורג.

זה הסימן לכולם, מהרגע שבו קורבולו מחוסל שנת ארבעת הקיסרים היא ענין של זמן.

נשאלת השאלה, למי הקיסרים טובים או לא טובים?

המאפיה בימי השיא, כשה-FBI עובד בשירותם – כך נראה השלטון הפרובינקיאלי בימי שלטון קאטו על קפריסין (איבד את ספרי הנהלת החשבונות שלו). המוניטין שלו היה כל כך חזק שלא העמידו אותו לדין. משמע, את כל השאר העלו לדין עם חזרתם מהפרובינקיא, על מעילה.

האליטא השלטונית מודעת לחשיבות הפרובינקיות כמי שמפרנס את המרכז. רומא היא לא עיר יצרנית, אלא כזו שחיה על חשבון שאר העולם.

הפרינקיפט נשען על הצבא. פרינקפס שמזניח את צבאותיו כמעט שלא יכול לשרוד. לנרו לא היה איכפת מהצבא. זה לא עניין אותו. ההזנחה מורגשת. בגדול, הפרינקיפס היו נהדרים לצבא.

כל אוכלוסית האימפריא במשך 100 השנים הללו: העובדא ששיטה זו סיימה את מלחמות האזרחים היא אולי מליץ היושר העיקרי של השיטה. עובדא שאחרי 1-1.5 שנים של מלחמה עניינית, השלטון שב על כנו, השיטה ממשיכה לתפקד, הכל עובד נהדר.

כהוכחה, יש עוד כמה מאות שנים של היסטוריא קיסרית בה השיטה עובדת נהדר. המאה השנייה הייתה מאת הפריחה.

בעיני מי היא בכל זאת לא מוצאת חן? כמה רומנטיקנים ממורמרים שמדמיינים עדיין עבר מפואר. טקיטוס, שסוחב מרירות רבה מתקופת דומיטיאנוס. אפילו לו ברור שימי הזוהר לא היו אכן זוהרים.

היסטוריונים מודרנים שגדלים בחברות דמוקרטיות או רפובליקניות נוטים לבכות את הרפובליקא. בחינה עובדתית של הדברים מעידה על כך שהשלטון הקיסרי דמוקרטי יותר מהשלטון הדמוקרטי מבחינות רבות.

בתקופה הרפובליקנית, אדם יכול היה לקחת חלק בשלטון רק אם הגיע ממספר מצומצם של משפחות או שהיה פנומן (homo novus). בתקופה הקיסרית, הקריטריון המרכזי ליכולת של אדם להגיע לדרג כמה שיותר גבוה נהיה יכולת אישית. מעצם טבעו, המנגנון הקיסרי לא מתעניים במוצא. אנשים שבאים ממוצא נמוך הם עדיפים למערכת מבחינות מסוימות – עולים בזכות כשרון ולא קשרים, מחויבים למערכת. בלי מטען לא ענייני.

יגיע שלב בו אפילו הקיסרים כבר לא רומאים טהורים. דמוקרטיא נמדדת ברוחב החוגים שלהם יש גישה לשלטון.

השריפה: רומא הייתה פגיעה לשריפות. מעולם לא תוכננה באופן ראציונאלי, צמיחה אורגנית. להבדיל מערים שיוסדו מאפס, מתוך תהליך מודע.

  • רומא גדלה באופן לא מבוקר.
  • נבנו בניינים גבוהים ודליקים.
  • אין אספקת מים שוטפת ברוב חלקי העיר.
  • בישול בבית או אור נובע מאש.

על השריפה לא הצליחו להשתלט מהר, חלקים גדולים של העיר הלכו. נרו ניצל את ההזדמנות כדי להתחיל לבנות לעצמו ארמון ענקי. עורר שמועות שרצה לשרוף את העיר כדי לבנות ארמון. האם באמת הצית?

טקיטוס 15.44: מתוארים האמצעים הדתיים לכיבוי האש. אם פרץ אסון, האלים זועמים.

אחד מתפקידי המלך, הקונסולים והכהנים, והפרינקפס הוא לשמור על שלום האלים.

טקיטוס יודע מה זה יהודים. מדבר על נוצרים. וגם העם (vulgus) מכנה קבוצה מסוימת נוצרים. אחד הטקסטים היותר מצוטטים והיותר מדוברים מכל מה שהגיע מההיסטוריא הרומית. האזכור הראשון בטקסט לא נוצרי של ישוע והנצרות – מאותו דור של ה-TF.

מתוקף המשפט שמספר ששוב התפרץ הדבר ונבדק לרגע, ברור שלא מדובר ביהודים, שנמצאים המון זמן. יכול להיות שנרו ומי שסביבו יודעים שמדובר במשהו אחר.

לשיעור הבא, לקרוא את טקיטוס 15.40 והאקסקורסוס היהודי שלו.