תשעא חברה ומשטר ברפובליקה הרומית -סרוויוס טוליוס והמלוכה הרומית

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

סילבוססרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטורית

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 130-150

מי היה סֶרוויוּס טוּליוּס?

סרוויוס טוליוס (Servius Tullius) היה מלכה השישי של רומא ושינה את רומא הן בהיבט הפוליטי והן בהיבט הפיזי יותר מכל המלכים שקדמו לו. יש הרואים בו מייסדה השני של רומא. ההנחה היא כי תפס את הכתר באופן בלתי חוקי, למרות שהמקורות העתיקים מנסים להסתיר זאת. שורשיו של סרוויוס הינם מקור למחלוקות רבות, לא רק בשל פרשנות שונה, אלא גם בשל גרסאות שונות זו מזו עד מאד, ממקורות רומיים ואטרוסקים (Etruscan) כאחד, המציעות תשובות שונות למי היה וכיצד עלה לשלטון. לגרסאות השונות בנוגע למוצאו של סרוויוס מטרה זהה - שמירה על מבנה וסדר חברתי. ברומא הרפובליקנית לא היתה מקובלת ניידות חברתית ו'קפיצת' מעמדות כפי שאירעה במקרה המדובר, על כן היה צורך למצוא הסבר שיניח דעתו של ההדיוט הרומאי בנוגע לעלייתו של זר כסרוויוס למלכות רומא.

המסורות הרומיות

המסורת העממית הרומאית גורסת כי סרוויוס נולד כעבד, ועוד בהיותו ילד התרחש מקרה יוצא דופן: כאשר ישן עלה ראשו בלהבות ללא סיבה נראית לעין, כשסרוויוס נותר ללא פגע. לאחר אירוע זה זכה לתשׂומת לב מיוחדת מידי המלך טרקוויניוס פריסקוס (Tarquinius Priscus), או ליתר דיוק מאשת המלך, המלכה טנקוויל (Tanaquil), אשר פירשה את הנס כאות לעתידו המזהיר של סרוויוס. כאשר גדל הפך לסגן הנאמן ביותר למלך, אייש מספר תפקידי פיקוד ומשרות בעלי אחריות  ולבסוף נשא לאישה את בת המלך. לאחר הירצחו של המלך בידי מתנקשים שנשלחו על-ידי בניו של Ancus Marcius, דאגה המלכה בדרך עורמה שסרוויוס יזכה בכתר. עם עלייתו למלוכה דאג להגלות את השבט ממנו יצאה פקודת הרצח.[1]

ישנם חוקרים מודרנים הטוענים כי הסיפור על מוצאתו העבדוּתי (servile) של המלך סרוויוס נובע משמו הפרטי - המילה 'servus' בלטינית משמעה 'עבד'. הסבירות לכך נמוכה, מכמה סיבות. ראשית, משום שמדובר בשם נפוץ ורגיל, שאין צורך להמציא עליו סיפורים מיוחדים. שנית, מוצא עבדותי היה מקור לקלון ולבושה. קשה להניח שהרומאים המציאו ביוזמתם סיפורים מבישים ומביכים על מלך נערץ וחיובי.

כפי שצוין, הטענה שסרוויוס נולד כעבד מעלה בעיה בנוגע למוצאו של מלכה השישי של רומא, ובגרסתו של ליוויוס יש ניסיון להתמודד עם בעיה זו. ליוויוס מספר לנו שמוצאו של סרוויוס הוא מן העיר קורינקולום (Corniculum). אימו של סרוויוס הייתה נסיכה בשם אוקרסיה (Ocresia) ואביו היה אחד ממכובדי העיר. במלחמה שפרצה בין רומא לקורניקולום נהרג אביו של סרוויוס ואימו נלקחה בשבי בעודה נושאת את בנה בבטנה. בשל היותה נסיכה הורשתה לחיות בארמון המלך עם בנה, וכך נפתחה דרכו של סרוויוס לתהילה. גרסה זו מעניקה לסרוויוס מעמד אצילי מכובד והוא איננו מוצג כעבד נחות שזהות אביו אינה ידועה.[2] גרסה נוספת גורסת שסרוויוס היה בנו של אל. לפי גרסה זו אימו התעברה על ידי איבר מין זכרי שהופיע באורח פלא באָח הארמון, ולכן סברו שאביו הוא האל וולקן (או האל שהיה פטרון הארמון). מוטיב האש היה שכיח במיתוסים עתיקים באיטליה והוא נוכח גם במיתוס של רומולוס ודמויות מיתיות נוספות.[3] בכל מקרה, שתי הגרסאות הללו מספקות לגיטימציה לשלטונו של סרוויוס, בהסבירן כיצד אדם ש'הגיע משום מקום', תופס את השלטון והופך למלכם של הרומים. עבד שהופך למלך הוא שערורייה לכל דבר, אך אם מתברר שהוא היה נסיך במוצאו המקורי או בנו של אל, הגלולה הרבה פחות מרה.

המסורת האטרוסקית

המסורת האטרוסקית בנוגע למוצאו של סרוויוס שׂרדה בנאומו של הקיסר הרומי קלאודיוס משנת 41 לספירה. ההקשר לנאום, אשר תועד על גבי 'לוחות ליון', הוא רצונו של קלאודיוס שהסנאט יאפשר לאדם שמוצאו גאלי להפוך לסנאטור. קלאודיוס טען שגילה מידע חדש בנוגע לסרוויוס טוליוס, מלכה השישי של רומא, וכי על פי מקורות אטרוסקים, הוא היה לוחם, מצביא ובן לוויה נאמן של אדם בשם קאילֶס ויבֵּנָּה אשר הגיע מאטרוריא. כאשר מת אדונו, וכאשר מזלו האיר לו פנים, כבש סרוויוס את רומא ושינה את שמו האטרוסקי, 'מַסְטָרנא' (Macstarna), בו הוא מתועד במסורת האטרוסקית,[4] לשם הרומי סרוויוס.

ניתן לסווג את מקורותיו של קלאודיוס כראשוניים ממספר סיבות: ראשית ההתנסחות בטקסט העתיק מצביעה על מקור ספרותי אותנטי לטענותיו. בנוסף, הן נגישותו של קלאודיוס למקורות אטרוסקים, והן העובדה כי המקורות הקודמים לקלאודיוס לא מזכירים את הגרסה האטרוסקית (ככל הנראה משום שלא הכירו אותה) מלמדים שלא סביר שקלאודיוס הסתמך על מקורות רומיים משניים.

הקישור שעשה קלאודיוס בין ויבנה ובן לוויתו מסטרנא לרומא, עשׂוי לאמת את גרסתו בנוגע למוצאו של סרוויוס טוליוס. דבריו מתוך המסורת האטרוסקית הנאמרים על ויבנה חופפים לידוע עליו מתוך המסורת הרומית. קלאודיוס מציג את ויבנה כאחד משני אחים מהעיר Vulci אשר הגיעו לרומא בתקופת המלך טרקוויניוס סופרבוס (Tarquinius Superbus), וכאדם ששמו הולך לפניו ואמור להיות מוכר לקהל שומעיו של קלאודיוס (הסנאטורים). בנוסף, ידוע כי עוד טרם ימי קלאודיוס, ההיסטוריון וֵריוס פְלאקוס (Verrius Flaccus), אשר הסתמך על מקורות אטרוסקים, קישר בין הגבעה הקפיטולינית ברומא ובין קאילס ויבנה.[5]

ממצאים ארכיאולוגים כעדות למוצאו של סרוויוס טוליוס

סביר להניח שלא ניתן לאמת את גרסתו של קלאודיוס באופן מוחלט, אולם יש לזכור כי היא נתמכת בעדויות ארכיאולוגיות: האחים הוויבנים מופיעים במסורת האטרוסקית, על פי עדויות ארכאולוגיות רבות כגון סצנות שמופיעות על גבי כדים ששימשו בטקסי קבורה. אך העדות המרכזית השופכת אור על הגרסה האטרוסקית היא ציור קיר בקבר בוולקי מהמחצית השנייה של המאה הרביעית BC. מצד אחד ישנה תמונה מהאיליאדה שבה מוצאים להורג שבויים טרויאנים בהלוויתו של פטרוקלס (איליאדה 23.22-23) , מצד שני מוצגים גברים חמושים ההורגים יריבים לא חמושים. בציור מצוינים שמותיהם של המנצחים, וביניהם מסטרנא והאחים הויבנים (Aulus ו-Caeles). הציור מציג כיצד מסטרנא משחרר את קאליוס ויחדיו הם טובחים באויביהם. אחד מהאויבים נקרא Cneve Tarchunies Rumach, כלומר גנאיוס טרקוויניוס הרומי. מסתבר שהציור מתאר את אחת מהרפתקאותיהם של קאליוס ויבנה ואלופו הנאמן מסטרנא, ומאשש את הגרסה האטרוסקית שחשף קלאודיוס. 

עיון בשמות הדמויות בציור חושׂף את נקודת המבט של המספר. מחד, שמות הלוחמים המובסים מסתיימים בתוספת "ach-", המציינת את מוצאם הזר. מאידך, הלוחמים המנצחים מוצגים בשמם הפרטי בלבד -  עניין ראוי שכן בתקופה המדוברת (המאה ה-6 BC) היו נהוגים שמות המורכבים משני שמות: שם "פרטי" (praenomen), בנוסף לשם "שבטי" (nomen gentilicium). מסתבר אם כן שהגיבורים המנצחים היו דמויות מוכרות - החבר'ה "שלנו".

מה נאמר על השם מסטרנא-מקסטרנא? בולטת העובדה שהשם מופיע לבדו, ללא שם הגֵנס. כפי שראינו, יתכן שהשם הבודד מלמד שמדובר בגיבור אטרוסקי מוכר. עם זאת, יתכן גם שהשם 'מסטרנא' הוא הגרסא האטרוסקית לתואר הרומי "מגיסטר" (magister), המיוחס לבכירי הפקידות הרומית בעלי סמכויות צבאיות. לפי אחת התיאוריות חל שינוי בתקופה זו באופיה של המלוכה הרומית. במקום ה-Rex הקדום הופיע  magister populi - מפקד העם - משׂרת פיקוד עליון לכל החיים. (תהליך דומה של מעבר ממלוכה תורשתית למלוכה פקידותית מוכר במאה השביעית גם ביוון.) לפי אותה תיאוריא, עם כינון הרפובליקא בוטלה משׂרה זו באופן שוטף, ונשארה על כנה רק בעתות חירום. זהו, אם כן, מקורה של משׂרת הדיקטטור.

אם Mcstrna אכן שווה ל-Magister, ניתן לשער שאחד מרעיו של קאילס ויבנה משל ברומא בתור "מגיסטר פופולי", ולכן זכה לכנוי מקסטרנא במסורת האטרוסקית (שהפכה את התואר הרומי לשמו הפרטי של הגיבור). במקרה כזה מפתה להציע ששמו המקורי של אותו מקסטרנא היה לא אחר מאשר סרוויוס טוליוס. שחזור כזה אמנם עולה יפה בקנה אחד עם עדותו של קלאודיוס, אבל נשען בכבדות על הזיהוי הלשוני, ועומד בסתירה לכל המסורת הרומית, ביחוד זו של ליוויוס

כיצד לצאת אפוא מן הסבך? מסקירת רשימת המלכים למדנו שכמעט ללא ספק יש להוסיף עוד שמות רבים לרשימה המשׂתרעת על פרק זמן ארוך כל-כך. לפי אותו העקרון, כדאי לזכור שגם במקרה שלנו יתכן שהיו שׂחקנים נוספים. כדאי לפיכך לשמור על סרוויוס טוליוס ועל מסטרנא כעל דמויות נפרדות, ומן הסתם להניח שהיו עוד דמויות חשובות פעילות ששמותיהן לא השתמרו. עם זאת, חשוב לשׂים לב גם לקווי הדמיון בין הדמויות. למשל, הן סרוויוס בגרסתו של ליוויוס והן מסטרנא בגרסתו של קלאודיוס היו משרתים נאמנים לאדוניהם, ולקחו את מקומם עם מות האדון. הקבלה כזו אינה מצביעה דווקא על זהות בין שתי הדמויות, אלא על תופעה כללית שהייתה נפוצה במאה ה-6, בה 'צבאות פרטיים' של מפקדים וגיבורים התחרו אלו באלו על שלטון בערים השונות. יוצא אם כן שהסיפורים העומדים לרשותנו מבוססים על עובדות היסטוריות מוצקות, אלא שהסיפור עצמו עבר ככל הנראה הידוק ופישוט שהשמיטו פרטים רבים שהרכיבו את המציאות ההיסטורית. באופן זה, סביר להניח שקלאודיוס הבחין בקווי הדמיון האלה, ושהחלטתו לזהות את מסטרנא עם סרוויוס טוליוס משקפת את הדמיון מחד, ומאידך את חוסר רצונו לסתור את ההיסטוריא הרשמית על שבעת מלכי רומא. 

אופייה של המלוכה ברומא

המאפיין המתמיה ביותר של המלוכה הרומית הוא עצם היותה מלוכה שאינה עוברת בירושה, כפי שמראות דוגמאות רבות. אנקוס מרקיוס ירש את מקומו של טולוס הוסטיליוס לאחר דאג שהמלך וכל משפחתו, וביניהם בניו המיועדים לרשת את מקומו, יקפחו את חייהם בשריפה.[6] טארקוויניוס פריסקוס, שפרשׂ את חסותו על סרוויוס טוליוס, ירש את מקומו של אנקוס מרקיוס, כשהוא דאג להרחיק את בניו של האחרון מרומא בעת הכתרת המלך החדש. יש לשׂים לב ששתי הפעולות הללו מרמזות על זכויות מסוימות של בני המלך לכס המלוכה. סרוויוס ירש את טארקוויניוס למרות שלא היה בנו, ואחריו מלך בנו של טארקוויניוס פריסקוס, טארקוויניוס סופרבוס, שתפס את השלטון בכוח ולא התמנה כמלך לגיטימי. ניתן להקיש מכך כי המלוכה הרומית הייתה מבוססת על סוג של מערכת בחירה. מערכת זו הייתה מושפעת מקשרים בין המלך ליורשו: העדפה אישית, קשרי דם, או קשרי נישׂואין. קשרי הנישׂואין בין בת המלך ליורשו העתידי היו כלי ידוע להעברת הירושה, במיוחד ליורש אשר היה מחוץ למסגרת הפוליטית הרומית.

מאפיין חשוב של המלוכה הרומית הוא שהמלכים שנבחרו הגיעו מחוץ לקבוצת האוליגרכיא המצומצמת, לעולם לא מגֵנְס פטריקי (Patrician), ולעתים אף היו זרים גמורים (כמו במקרים של נומא וטארקוויניוס פריסקוס). למעשׂה, אף גנס פטריקי גדול מעולם לא העלה מלך לשלטון.

מנגנון מינוי מלך חדש

תהליך בחירת המלך היה מורכב: לאחר מות המלך הייתה תקופת "בין מלכים" (Interregnum), במהלכה ראשי המשפחות הפטריקיות איישו את עמדת השלטון בסבב, חמישה ימים כל אחד, למשך שנה. לאחר שנה זו התקיימו בחירות. לא ידוע האם היה רק מועמד אחד שמוּנה על-ידי ראשי המשפחות, או שמא הייתה לעם בחירה בין מועמדים שונים.

ראשי המשפחות הפטריקיות הציבו מועמד בפני העם. העם נתן את האימפריום למלך הנבחר, וראשי המשפחות (Patres Familias) "אישררו" את בחירת העם (Auctoritas Patrum). מינוי המלך נעשׂה "בסמכות האבות, בפקודת העם" (auctoribus patribus, iussu populi). כך בחרו הפטריקים בעצמם את המלך, תוך מתן אפשרות מינימאלית לעם להביע את דעתו ואת שׂביעות רצונו. במעמד זה האוליגרכיא נתנה לעם הזמנות לשחרר לחצים וגם איווררה את המערכת הפוליטית. הפטריקים הכריעו בעניין מינוי המלך במהלך תקופת "בין המלכים" על ידי פירוש אותות בטקס דתי, שמטרתו להשׂיג אישור "שמימי" של המלך (auspices). עם בחירת המלך הוא קיבל את ה-auspices מבוחריו הפטריקים, ועם מותו הם חזרו לידיהם.[7]

  • שאלה: עד כמה מעידה שיטה כזו על השתתפות של העם או על התחשבות ברצונו, ועד כמה היא מס שׂפתיים בלבד?

המלך הנבחר הגיע מחוץ למערכת האריסטוקרטית הפטריקית ובשל כך היה תלוי באלו אשר הכניסו אותו למערכת זו. מינוי מלך ממקור חיצוני הוא עקרון שאינו מובן מאליו, אך נודעו לו שימושים מעשׂיים. ראשית, הוא מנע מאבקי כוח ושליטה בקרב הפטריקים, שהמלוכה היתה חסומה בפניהם. הם היו ממליכי-המלכים, אבל לא היו מלכים בעצמם. שנית, הוא נתן פתח לציבור להעלות את טענותיו באשר למינוי מלך אחד למשנהו. בכך הושׂג למעשׂה קונצנזוס בנוגע לזהות השליט. מינוי מלך אם כן היה תלוי בהעדפות המלך הקודם, ברצונם של הפטריקים, ב"הסכמת" העם, ובאישור האלים. אולם, לקראת סוף תקופת המלוכה המערכת התערערה והכוח נפל לידי תופסי שלטון שלא כחוק – טירנים.[8]

הרפתקנים וטיראנים

הצבאות והכיבושים הפרטיים באיטליה

במרכז איטליא הייתה נפוצה התופעה של אדוני מלחמה אריסטוקרטים בעלי צבאות פרטיים, המתבססים על שיטת הקליינטים והפטרונים (Patronus). הקליינטים לא ראו עצמם כאזרחי מדינה או קבוצה אתנית, אלא, כבני לוויה של אדונם. צבאות אלו ואדוניהם נטו להמיר את נאמנותם, והיו נפוצים מאמצע המאה ה-6 BC עד לתחילת המאה ה-5 BC. קלאודיוס מתייחס למסטרנא כ"בן הלוויה הנאמן ביותר של קאילס". מכאן ניתן להסיק כי מסטרנא היה חלק מצבא פרטי, ולא מצבא השייך לעיר-מדינה כלשהי. עם מות אדונו, כבש מסטרנא באמצעות צבא זה את אחת משבע הגבעות של רומא, והשתמש בו כדי לבצע הפיכה צבאית.

יש לחזור לטקסט של קורנל ולנסח מחדש את הפסקא הבאה ד"ר א. 07:17, 16 בנובמבר 2010 (UTC)

על פי מסורות רומיות נכבשה העיר בכוח על ידי גורמים חיצוניים, אשר שאפו לבסס בה את שלטונם המלוכני. על פי מקורות מתקופתו של פאביוס פיקטור, הגבעה הקאפיטולינית זכתה לשמה כאשר גולגולת נמצאה עליה בעת חפירת היסודות למקדש יופיטר במקום (ומכאן מדרש השם: 'Caput Oli' דהיינו "ראשו של אולוס"). נשׂאי המסורת קישרו את "אולוס" זה עם אולוס ויבנה, אחיו של קאילס ויבנה. על פי מסורת מאוחרת אחת הגיע אולוס ויבנה עם בן לוויתו מסטרנא לרומא לאחר שגורש מארצו, ושלט בה כמלך ('Rex'). כפי הנראה לא הצליח אולוס ויבנה לבסס את שלטונו ברומא, ועל כן אינו נזכר במסורות עממיות מאוחרות יותר כמלך. נראה שזהו זיכרון מסורתי עמום לגבי נסיון הפיכה כושל, אחד מני רבים שהתחוללו בתקופת המלוכה ואפילו בימיה הראשונים של הרפובליקא. לפי פרשנות זו כשל מסטרנא בביסוס שלטונו כמלך, בדומה לאפיוס הרדוניוס (Appius Herdonius) אשר הצליח להשתלט על הגבעה הקאפיטולינית למשך מספר ימים בשנת 460 BC (בעזרתם של 4000 קליינטים חמושים), ובדומה ללארס פורסנא אשר לבקשת מלכה האחרון של רומא, טרקוויניוס סופרבוס, ניסה לכבוש את העיר ולמוטט את הרפובליקא הצעירה.[9] כל אלו כשלו במאמציהם. לעומת זאת, המסורת הרומית כן זוכרת אישים - כדוגמת ולריוס פובליקולא ואפיוס קלאודיוס - אשר נתפסו כמנהיגים רפובליקניים ולא כמלכים, על אף שייתכן כי למעשה שלטו בצורה מלוכנית.

ההיבט הטיראני במלוכה הרומית

היבט חשוב נוסף של המלוכה הרומית בשלהי המאה ה-6 BC, הוא אופייה הטיראני. פרשנים מודרניים רואים באפיון זה תופעה ספרותית, במסגרתה כותבי תולדות הימים ברומא ביססו את תיאורי המלכים על סמך תיאורי משטרי טיראנים כדוגמת משטרם של פייסיסטרטוס ופריאנדרוס ביוון. עם זאת, יש מקום להניח כי שלטון המלכים הרומיים אכן דמה במאפייניו לשלטון הטיראנים, שכן נבע הן מנסיבות היסטוריות דומות, הן מקשר ישיר בין רומא וערי-מדינה אחרות בסביבתה לבין העולם היווני. על כן ייתכן שמלכי רומא היו מודעים למעשי הטיראנים בני זמנם וניסו לחקותם. במילים אחרות - יתכן שהתופעה אינה ספרותית, אלא היסטורית.

בדומה לטירנים היוונים, גם מלכי רומא בשלהי תקופת המלוכה עסקו במדיניות חוץ שאפתנית, היו פטרוני האומנויות ועודדו מפעלי בנייה גדולים. הצלחה במפעלים אלה העלתה את קרנם וטשטשה את העובדה שעלייתם לשלטון לא התבצעה בדרך המסורתית, ולעתים אף התרחשה תוך הפעלת אמצעים אלימים. הצורך הבוער של מלכי רומא היה לתת תוקף להישׂגיהם, ומאחר שלא הייתה להם לגיטימציא דרך המסורת, הם ייחסו לעתים קרובות את כוחם ומעמדם לחסד אלוהי. בהקשר זה ניתן לראות את סרוויוס כדמות מפתח. הטענה שהאגדה על היותו בנו של האל וולקן רווחה עוד בימי חייו היא נועזת, אך קשה להתעלם ממזבח שהוקדש לאל וולקן שמוקם במוקד הפעילות הפוליטית והמשפטית ברומא במאה השישית BC - הקומיטיום. אין זה מן הנמנע לשער כי סרוויוס עשוי היה להפיץ ברבים ולעודד את רעיון הקשר המיוחד בינו לבין האל וולקן.

על פי מסורת אחרת, סרוויוס ייחס לעצמו קשר מיוחד גם עם פורטונא, אלת המזל הטוב, ואף הקדיש לה מספר מזבחות ברחבי העיר. "מזלו הטוב" של סרוויוס בא לידי ביטוי בעלייתו לשלטון על אף מוצאו המפוקפק. על פי המסופר קיבל סרוויוס את הגנת האלה משום שקיים פרשת אהבים עמה. עוד נאמר כי האלה הייתה נכנסת לחדרו דרך חלון - 'פורטה פנסטלה' (Porta Fenestella). חוקרים מצביעים על חלק זה בסיפורו של סרוויוס בהקשר לטקס הידוע בשם 'נישׂואין מקודשים' (hieros gamos): פולחן נפוץ בזירה הים-תיכונית בעת העתיקה, בו המלך מתנה אהבים עם אלה, וכך זוכה הן בלגיטימציא לשלטונו, הן ברווחת ממלכתו. בחלק מהמקרים התקיים זיווג כזה בין המלך לאלה בצורה סמלית, כאשר את תפקיד האלה במקדשה ממלאת שפחה, כוהנת, קדשה או אף רעייתו של המלך עצמה. כאשר הטקס בוצע לראשונה בתחילת שלטון המלך, האלה (או 'נציגתה') הייתה מכריזה על כך מחלון המקדש, וכך העידה על תמיכתה במלך החדש. הדרך בה המלכה טנקוויל, אלמנתו של טרקוויניוס, הבטיחה את המלוכה לחביבה סרוויוס על ידי פנייה לעם מחלון הארמון, מזכירה במכוון את האופי הפולחני של הנישׂואין המקודשים.[10]

מודלים איזוריים למתן לגיטימציה למלוכה

הדמיון בין יסודות מסויימים באגדות רומאיות לבין טקסי 'נישׂואין מקודשים' במזרח התיכון אינם מקריים, וכן אינם תולדה של השפעה הלניסטית מאוחרת יותר. יש מקום לשער כי מלכי רומא בשלהי תקופת המלוכה אימצו מודלים מלוכניים מיוון והמזרח התיכון כדרך להשגת לגיטימציא לשלטונם. ישנן שתי עדויות התומכות בהשערה זו והופכות אותה לסבירה ביותר.

העדות הראשונה הינה "לוחות פירגי" (Pyrgi Tablets) הכתובים בשפה הפיניקית ובשפה האטרוסקית, שנמצאו בנמל פירגי (Pyrgi). הכתובות מתארות הקדשה של מזבח לאלה הפיניקית 'עשתרת' (Astarte), ומקבילתה האטרוסקית 'אוני' (Uni), על ידי שליט העיר בסיבות שנת 500 BC. מטרת ההקדשה הייתה להבהיר כי השליט חב את מעמדו לחסד האלה. אמנם בכתובות לא נאמר במפורש כי מושל העיר היה בן לוויתה של האלה, אך חשוב לציין כי במזרח התיכון הקדום, עשתרת הייתה האלה האחראית למתן הסמכות למלך ופריון לעמו בטקסי נישׂואין מקודשים.

העדות השנייה היא קבוצת פסלי חרס, שנמצאה במקדש קדום בפורום בואריום (Forum Boarium), ברומא ותוארכו לשנת 530 BC בקירוב. הקבוצה מורכבת משתי דמויות עומדות, המייצגות את הרקלס-הרקולס ואת מינרווה. הפירוש המשכנע ביותר לפסלים אלו הוא כי הם מייצגים סצנה במיתולוגיה היוונית בה מינרווה - ובשמה היווני 'אתנה' (Athena)- מציגה את הרקלס לחבר אלי האולימפוס, לאחר שהועלה למעמד אל (Apotheosis). הפסלים מעניינים בייחוד בשל חשיבותם האידיאולוגית האפשרית. פייסיטרטוס, הטירן האתונאי בן המאה ה-6, ניסה לחזק את מעמדו בכך שניסה לקשור קשר בינו לבין הרקלס וטען כי הוא זוכה לחסד ותמיכת האלה אתנה. הד לכך ניתן למצוא במקרה שתיאר הרודוטוס, בו נכנס פייסיסטרטוס לאתונא כשלצדו נערה גבוהה לבושה שריון, שהתחזתה לאתנה. סיפור אתונאי זה, עשׂוי להסביר את ההתפתחויות ברומא בתקופה זו. מלכי העיר, בדומה לשליטים בני ערים אחרות באיטליה, ניסו להגדיר את שלטונם במושגים של שליטי יוון והמזרח התיכון הקדום.[11]

ניתן לראות כי תיאורים מסורתיים של שלהי תקופת המלוכה ברומא משמרים זיכרון של תקופתם, כאשר הם מציגים את המלכים האחרונים כטירנים יווניים. תיאורים אלו גם מאשרים את ההיבט הפופוליסטי של שלטון המלכים האחרונים ברומא. בדומה לטירנים היווניים, שהגיעו לשלטון תוך קיום זכויות המעמדות הנמוכים - ביחוד האיכרות הזעירה - והרחבתן על חשבון מעמדם הכלכלי והפוליטי של יריביהם האריסטוקרטיים, גם מלכי רומא האחרונים חבו את שלטונם לתמיכה עממית. וורגיליוס מאפיין את אנקוס מרקיוס (Ancus Marcius) כפטרון הפלבס (Plebs) וכמנהיג ששוכנע בקלות רבה מדי לקבל את דרישותיו של העם;[12] טרקוויניוס פריסקוס חיפש תמיכה עממית וביצע רפורמות שעוררו את כעסם של האריסטוקרטים. שני מלכי רומא האחרונים אף עשׂו מעבר לכך. את הרפורמה הכוללת של המדינה הרומית בימי סרוויוס ניתן לפרש כנסיון לפגוע בבסיס כוחם המסורתי של האריסטוקרטים. טרקוויניוס סופרבוס רדף את האריסטוקרטיא בגלוי, והודח בסופו של דבר על ידי האריסטוקרטים הרומאיים.

המלוכה בעיניים רפובליקאניות

ראיה אחת לשלטונם הפופוליסטי והאנטי-אריסטוקרטי של המלכים האחרונים ברומא היא היחס העוין והגלוי למוסד המלוכה בקרב הרומאים בתקופת הרפובליקא. סביר מאוד להניח שיחס זה נובע יותר מראיית העולם האריסטוקרטית של המעמד השליט בתקופת הרפובליקא הרומית מאשר מחטאי המלך האחרון. ברפובליקא שלטה הרי אוליגרכיא מצומצמת, שדרשה זכות בלעדית לחבריה להתחרות על כוח פוליטי והשפעה, והתייחסה למצב דברים זה כאל חירות (Libertas). הרומאים היו מודעים לחוסר ההתאמה בין מלוכה לליברטס, ולכן ניסו לשמרו על ידי נקיטת אמצעים כנגד הישנותה של המלוכה. אחד מצעדיהם הראשונים של מייסדי הרפובליקא היה להשביע את העם הרומי שלא לאפשר לעוד אדם לעלות למלוכה ולחוקק כנגד השואפים למלוכה בעתיד. החשש המשתקף מחוק שזה הוא פן ינצל אחד מהם את האפשרות להראות דאגה למעמדות הנמוכים, ישׂיג בכך את תמיכתם, וירומם את מעמדו הוא על חשבון האחרים. חשש זה מסביר את אחת התופעות המוכרות והמפורסמות מהפוליטיקא הרפובליקנית הרומית, לפיה כל אריסטוקרט אשר הפעיל את כוחו וממונו לטובת דלת העם ברומא נתפס כמי שזומם להמליך עצמו על הרומאים. כך היה במקרים של ספוריוס קסיוס, ספוריוס מאליוס ומרקוס מנליוס קפיטולינוס. מאוחר יותר, רצח האחים הגראקכים (ראה Tiberius Gracchus, Gaius Sempronius Gracchus) הוצדק על סמך טענה כי שאפו למלוך ברומא. האשמה זו לא נבעה רק ממניעים רטוריים אלא סביר להניח שהיא מייצגת נאמנה את דעתם האמיתית של מתנגדי המלוכה החריפים ביותר. אפשר לומר שאלו שהפגינו באופן פומבי את סלידתם ממלוכה הסתירו פחד תת-מודע מכוחו של ההמון.


  1. לגרסתו של דיוניסוס מהאליקרנאסוס לעלייתו של סרוויוס טוליוס לכס מלכות רומא ראו: דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 4.1-5
  2. ליוויוס 1.39; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 3.50.4-6
  3. להתעברותה של אם סרוויוס על ידי אל ראו: דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 4.2.3; למוטיב האש במקרה של רומולוס ראו: פלוטרכוס, רומולוס 2.3-6.
  4. Table of Lyons, ILS 212.1.8-27
  5. קאליוס ויבנה אכן מצוין בכתביו של דיוניסוס מהאליקראנסוס: קדמוניות הרומאים 2.36
  6. דיוניסיוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 3.35.3-4
  7. תהליך בחירת המלך מופיע אצל ליוויוס 1.18.6-10
  8. התייחסות למונח Patres Familias אצל קורנל 1995 242-271 (פרק 2)
  9. על ניסיון ההשתלטות של אפיוס הרדוניוס ראו: ליוויוס 3.15-18; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 10.14-16. לניסיונו של לארס פורסנא ראו: דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 5.21-25
  10. על מהות קשר זה עמד ההיסטוריון היווני פלוטרכוס בחיבורו שאלות רומיות 36
  11. הרודוטוס 1.60
  12. ורגיליוס, איניאידה 6.815-6

סילבוססרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטורית