תשעא חברה ומשטר ברפובליקה הרומית - איטליא לפני רומא

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 31-47
  • כל התאריכים הם לפני הספירה (BC) אלא אם כן צויין אחרת (CE).

איטליא הקדומה

בימי קדם כמו היום, היתה איטליא בית לקבוצות רבות, שונות ונפרדות זו מזו. מידע כתוב על הקבוצות השונות יש לנו רק מרגע פגישתן עם רומא (לרוב במאות 4-3). לפני כן אנו נשענים כמעט אך ורק על עדויות ארכיאולוגיות ולשוניות. חלוקה מקובלת לתקופות היא:

  • תקופת הברונזא (אלף שני, עד 1200): מאופיינת באחידות ממצאים ברוב חלקי איטליא, ישוב דליל למדי שאינו עולה בגודלו על כפרים קטנים (לרוב כמה עשׂרות אנשים), מרוכז לאורך רכס ההרים האפנינים. טיפול במתים נעשׂה בקבורה באדמה. הכלכלה התבססה על שילוב של רעייה נודדת ושל חקלאות.
  • תקופת המעבר (1200-900): מתאפיינת בעליה במספר נקודות הישוב ובגודלן (כמה מאות בכל אחת), כמו גם בעליה בכמות הממצאים החומריים ובגיוונם. מכך משתמעת עליה כללית בגודל האוכלוסין. מנהג שׂריפת המתים מתחיל להחליף קבורה בחלקים רבים של איטליא. אפר המתים נאסף בכדים, ואלו נטמנים באדמה באתרים מיועדים. בתקופה זו מתחילים להופיע הבדלים בממצאים בין החלקים השונים של איטליא. ניתן לראות כאן את החלוקה הראשונית לעמי איטליא השונים, המוכרים מהתקופה ההיסטורית.

עידן הברזל באיטליא

משנת 900 ואילך: הגידול הדמוגרפי נמשך, מתרבים הישובים ובחלקם גרו (כנראה) אלפי אנשים. ההתיישבות נערכה לרוב באתרים חדשים (הישנים ננטשו), אך הרבה מאתרים אלה הפכו ברבות השנים למרכזים עירוניים חשובים בתקופה ההיסטורית.

נוצרת חלוקה ברורה בין שׂורפי הגופות לבין הקוברים. צריך לציין שהמחקר שׂם דגש מיוחד על הטיפול במתים, כיון שרוב העדויות מגיעות מקברים וכו'. לפיכך קל מאד להפריז בחשיבות ההבדל בין שׂריפת מתים לקבורתם. יתכן מאד שאוכלוסיות שנבדלו מאד זו מזו בטיפול במתים, היו דומות למדי בתחומים אחרים. בחלק מאתרי הקבורה נמצאו תכשיטים, כלי נשק מתוחכמים וכרכרות בעלות ארבעה גלגלים. מכך ניתן להסיק על קיומה של אריסטוקרטיא לוחמת.

עדויות ספרותיות

עדויות כתובות על קדמוניות איטליא מאוחרות במאות שנים רבות למאורעות עצמם (היסטוריונים יוונים החלו בחקר איטליא רק במאה ה-5), וערכן לרוב מפוקפק עד אפסי. הראשון שכתב מחקר רציני בתחום היה טימאיוס, בראשית המאה ה-3, שבחר להתייחס לקדמוניות איטליא מתוך הכרה בכוחה העולה של רומא כמעצמה ים-תיכונית. המשיך את דרכו קאטו הקנסור ב-Origines, שכתב בלטינית על עמי איטליא, גם בתקופה הקדם-רומית.

ערכן של העדויות, כאמור, מוגבל. ראשית, רוב עמי איטליא לא ידעו קרוא-וכתוב בתקופות הקדומות, ולא שימרו את מסורותיהם בכתב. שנית, התיאורים של ההיסטוריונים היוונים העתיקים שימשו את הכותבים המאוחרים (שכתביהם הם שהגיעו לידינו), עלולים לשמור לצד מידע אמין גם המצאות והשערות פרועות. כיון שכתביהם לא השתמרו, אין כיום דרך להבחין בין אלה לאלה. גרוע עוד יותר, חלק מהעמים האיטלקיים אימצו את הסיפורים היווניים, ושכתבו את עברם הם בהתאם.

דיוניסיוס מהליקרנסוס מספר על כמה וכמה גלי התיישבות יווניים (וטרויאנים) באיטליא. שמות חשובים המככבים בסיפוריו: Evander, הרקלס-הרקולס, איניאס הטרויאני. שלושת אלה משולבים כבר גם בקדמוניות לטיום (ולפיכך בקדמוניות רומא). סיפוריו של דיוניסיוס הם דוגמא לגישה ה"הלנוצנטרית" (יוון במרכז) של החומר הספרותי על קדמוניות איטליא. קשה לייחס לסיפורים אלה איזשהו ערך היסטורי לגבי איטליא הפרֵהיסטורית (אם כי הם עדות מרתקת לתפיסת העולם של דיוניסיוס עצמו).

אמנם, חלק מהסיפורים הללו חדרו למסורות האיטלקיות כבר בשלב מוקדם. על כך יעידו למשל ה-Ara Maxima ופולחן הרקולס ברומא כבר בתקופה הארכאית המוקדמת, הנותנות מקום לסברה שגם הסיפורים על הרקולס (המאבק שלו עם הענק המקומי קאקוס, למשל), היו ידועים אף הם בתקופה קדומה. ובכל זאת, כמעט שאין מקום להניח שהסיפורים הללו משמרים מידע בעל ערך לגבי התקופה הפרֵהיסטורית.

שׂפות איטליא

החוקרים בעת החדשה הבחינו בכ-40 שׂפות ודיאלקטים שונים ששימשו את העמים האיטלקיים, לפני שהכיבוש הרומי הפך את הלטינית לשׂפה המשותפת של איטליא. העדויות לשׂפות הללו מגיעות לרוב מכתובות, ולעתים ניתן להסיקן על סמך שמות מקומות.

החלוקה הבסיסית היא בין שׂפות הודו-אירופיות, לבין כאלו שאינן. המגוון הלשוני הגדול הוא עדות ישירה לגיוון האתני באיטליא (ברמת אבחנה גבוהה בהרבה ממה שמתאפשר מהעדויות הארכיאולוגיות). מידת הקרבה או הריחוק בין שׂפות ודיאלקטים מאפשר להסיק מסקנות בסיסיות על הקרבה או הריחוק בין קבוצות שונות באיזורים שונים. מציאתן של שׂפות הודו-אירופיות מעיד למשל על הגירה מבחוץ, והגיוון שלהן מעיד כנראה על זרמים שונים בהגירה זו. השׂפות האחרות מייצגות ככל הנראה שכבת אוכלוסיא ים-תיכונית קדומה יותר. מאידך, יתכן שגם השׂפות שאינן הודו-אירופיות הגיעו באמצעות הגירה במקביל, או אפילו מאוחר יותר.

מי היו האטרוסקים?

האטרוסקים הם דוגמא טובה לבעיות המתודולוגיות שסקרנו עד כה. היסטורית, מדובר בעם שישב במערב איטליא לחוף הים התיכון, בין הנהרות טיבר וארנו. למרות שהם קראו לעצמם Rasenna, הם היו מוכרים לרומאים כ-Etrusci או Tusci, וליוונים כ-Tyrrhenians או Tyrsenians. לכן, עד היום, נקרא חבל הארץ טוסקנא והאיזור בים-התיכון שלחופו הוא שוכן - הים הטירני. ימי השׂיא של התרבות האטרוסקית, מבחינה פוליטית וחומרית, היו במאות 8-5.

האטרוסקים חלקו הרבה במשותף מבחינה תרבותית, מדינית וחומרית עם שכניהם מדרום, הרומאים. ידועות גם מלחמות רבות בין שני העמים, שהביאו בסופו של דבר לכיבוש אטרוריא כולה בידי רומא החל בנפילת Veii ב-396 ועד כיבוש Volsinii ב-264. עם זאת, גם לאחר מכן שמרו הקהילות האטרוסקיות על אופיין המיוחד, גם אם אִבדו את עצמאותן המדינית. השׂפה האטרוסקית היתה עדיין בשימוש יומיומי במאה הראשונה BC.

המידע על האטרוסקים מגיע בעיקר מהערים שלהם, ובמיוחד מבתי-הקברות. כבמקומות אחרים, יש עדויות לתרבות אריסטוקרטית, שהיתה נתונה (כמו יוון וחלקים אחרים של איטליא) להשפעה תרבותית חזקה של המזרח. במאה השביעית מורים הממצאים כבר על קיומן של קהילות עירוניות מאורגנות.

השׂפה האטרוסקית הינה עדיין בגדר מסתורין. אלפי כתובות שׂרדו, החל מסביבות 700 BC, בגירסא מעובדת של האלפבית היווני. ביכולתנו אפוא לקרוא את השׂפה, איך אין ביכולתנו להבינהּ. האטרוסקית הינה שׂפה ייחודית, שאין לה אח ורע בשׂפות העולם המוכרות. כתובות דו-לשוניות וטכניקות בלשניות מתקדמות הניבו עד כה רשימה של למעלה מ-200 מילים בעלות משמעות.

השׂפה המוזרה של האטרוסקים עוררה את סקרנותם של היוונים והרומאים, ששאלו את שאלת המוצא: מאין באו האטרוסקים? הרודוטוס (1.94) טען שהגיעו מלוּד (Lydia) שבאסיא הקטנה. דיוניסיוס מהליקרנסוס (1.30.2) טען שהם אוכלוסיא איטלקית מקומית מאז ומעולם. מבחינת ההיסטוריא הלשונית, יתכן מאד שהאטרוסקית הגיעה לאיטליא עוד לפני 2000 BC. הדעה הרווחת כיום היא שהתרבות האטרוסקית נוצרה בתהליך ארוך-טווח. העדויות הארכיאולוגיות מהמאות התשיעית ועד השביעית מהוות שלב מתקדם ומאוחר של תהליך זה.


לפרק הבא: יסוד העיר