תשעא חברה ומשטר ברפובליקה הרומית - המהפכה של סרוויוס טוליוס

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סילבוססרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטורית

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 173-197

הרפורמות של סרוויוס טוליוס

עד תקופת הרפובליקא, נשאר זכר מועט ל'חוקה הקוריאטית' (Curiate Constitution), שפינתה את מקומה לסדרה של צורות ארגון חדשות שהתווספו למערכת הפוליטית במהלך ההיסטוריא הרומית. הרפורמא הראשונה והמפורסמת ביותר משוייכת, לפי המסורת, לסרוויוס טוליוס. נאמר שסרוויוס טוליוס החליף את השיטה התלת-שבטית של רומולוס, חילק את העם לשבטים חדשים והוציא לפועל את הקנסוס הראשון. הקנסוס לא רק שימש כמפקד לאזרחי רומא, אלא גם כאמצעי לחלוקת הרומאים למעמדות וקבוצות חברתיות בהתאם לממון ורכוש. במידה מסויימת ניתן לטעון אפילו שסרוויוס הוא הוא שהמציא את האזרחות הרומית.
הרפורמות, כמו רומא עצמה, עברו תהליך ארוך של שינויים והתפתחות. קיים ברשותנו מידע רב העוסק ברפורמות בעיקר אצל קיקרו, ליוויוס, וְדיוניסיוס מהליקרנסוס.
הבעיא היא שהמצב הפוליטי המתואר בכתביהם של השלושה משקף ברובו את המערכת הפוליטית בתקופת הרפבוליקא התיכונה (מאה 3 ואילך), ולא את תקופתו של סרוויוס. כדי להתמודד עם בעיא זו עלינו לענות על שלוש שאלות מפתח:

  • האם ניתן לשחזר את השלב המוקדם ביותר של השיטה המיוחסת לסרוויוס טוליוס?
  • האם ניתן לתארך את השלב המוקדם ביותר לתקופתו של סרוויוס טוליוס, ואם לא - לאיזו תקופה הוא שייך?
  • מה היתה מטרת הרפורמות?

כדי לענות על השאלות הללו, מוביל אותנו קורנל דרך כמה כיווני חקירה. סיכום זה סוקר את כיווני החקירה ואת התוצאות והמסקנות שעולות מכל כיוון.

השבטים המקומיים

המסורת הרומאית מייחסת לסרוויס טוליוס את הרפורמא בחלוקה לשבטים של רומא. על פי אותה מסורת, החליף סרוויוס את שלושת השבטים ה"רומולאים", במערכת שהתייחסה לשבטים בהתאם לאזור המגורים. בשׂיא בשלותה של המערכת הגיע מספר השבטים ל-35: 4 בעיר עצמה והשאר בAger Romanus (מילולית: השׂדה הרומי). נקודת המוצא העובדתית לתיאור התפתחות השיטה היא שבין השנים 387 - 241 BC נוצרו 14 שבטים חדשים, ושלאחר מכן הוחלט שלא לצרף עוד שבטים נוספים, אלא להרחיב את שטחם ואת מספר האוכלוסין של השבטים הקיימים. יוצא אם כן שלפני שנת 387 היו 21 שבטים בלבד.

הנחה נוספת, ברמת סבירות גבוהה, היא שאותם 21 שבטים היו בנמצא כבר בתחילת המאה ה-5 BC. שני נימוקים מחזקים הנחה זו:
הנימוק הראשון הוא נסיבתי, ונסב על העובדה שבמשך רוב המאה שלפני כן כמעט שלא כבשה רומא שטחים חדשים, אלא להיפך, היתה נתונה רוב הזמן לאיום צבאי מבחוץ. באין כיבושים, לא היה צורך להרחיב את המסגרת השבטית, לא מבחינת שטחה של המדינה ולא מבחינת מספרי האוכלוסין. מצב זה השתנה באופן דרמטי עם כיבוש העיר האטרוסקית Veii בשנת 396. סביר להניח שמהפך זה הוא שהוביל ליצירתם של 4 שבטים נוספים בשנת 387.
הנימוק השני הוא שליוויוס (2.21.7) מעיד במפורש על כך שבשנת 495, "מספר השבטים נהיה (הגיע ל-) 21". המספר 21 זוכה לאישור גם אצל דיוניסיוס (7.64.6).

21 השבטים הראשונים היו: 

Claudia Camilia Aemilia Suburana Esquilina Collina Palatina
Menenia Lemonia Horatia Galeria Fabia Cornelia Clustumina
Voturia Voltinia Sergia Romilia Pupinia Pollia Papiria


לטענת קורנל (עמ' 174-176) מתייחסת תוספת השבטים שציין ליוויוס ליצירתם של ה-Claudia וה-Clustumina. אם אכן כך, יוצא שקודם לכן היו 19 שבטים, שאין באפשרותנו לתארכם. אמנם, יתכן שהם נוצרו בתקופת המלכים, אך אין אפשרות להכריע בוודאות לכאן או לכאן. לב הבעיא הוא באי-הסכמות בין המקורות השונים על מספר השבטים שייסד סרוויוס.

כך או כך, רפורמת השבטים שינתה את בסיס האזרחות הרומית והגדירה מחדש את הקשרים בהם יחידים רומאים היו קשורים למדינה, ואלו לאלו. בשבטים הישנים (הרומולאים) ובקוריות היתה השליטה נתונה בידי בתי-האב האריסטוקרטיים. מאידך, החברות בשבטים החדשים נקבעה לפי אזור מגורים והרשמה בקנסוס. לכך הכוונה באמירה שהרפורמא של סרוויוס היא המקור לאזרחות הרומית.

ארגון הקנטוריות

עד עתה, עסקנו בשאלת תיארוך הרפורמות. כעת עלינו לשאול:מה הייתה מטרתן?

ראינו שהחלוקה לשבטים שינתה את הבסיס לאזרחות רומאית והגדירה מחדש את הקשר שבין אזרח רומאי לקהילתו. מעתה הפכה חברות בשבט לפועל יוצא של מקום המגורים ושל הרישום לקנסוס, שאורגן באופן מקומי על ידי השבטים. על מנת להבין טוב יותר את אופי הקשר בין הקנסוס והשבטים, נבחן את התוצר המובהק של הקנסוס - מוסד הקנטוריות.

סרוויס טוליוס חילק את העם לפי ממון ורכוש ולאחר מכן ביצע חלוקה ליחידות קטנות יותר שנקראו קנטוריות. בתוך הקנטוריות עצמן בוצעה גם חלוקה על פי גיל, בין Iuniores (גברים בגילאי 17-45) ו-Seniores (גילאי 46-60). חלוקה זו הבהירה את אופיה הצבאי של ההתארגנות האזרחית. הצעירים נשלחו לחזית בעוד המבוגרים נשארו במעין תפקיד "משמר הבית". האזרחים בכל מעמד הצטיידו (על חשבונם) בציוד ההולם את מעמדם. את המידע שליוויוס ודיוניסיוס מספקים לנו על אופי החלוקה ניתן לראות בטבלא הבאה:

מעמד
רכוש (asses)
שריון
נשק

ותיקים

(46 עד 60)

צעירים

(17 עד 45)

סך-הכל
I
100,000
קסדה, שריון מעגלי, מגני רגלים, אפוד מגן
חנית וחרב
40
40
80
II
75,000
קסדה, שריון מלבני, מגני רגלים.
חנית וחרב
10
10
20
III
50,000
קסדה, שריון מלבני.
חנית וחרב
10
10
20
IV
25,000
[שריון מלבני] חנית וכידון [חרב]
10
10
20
V
11,000 [12,500]
אין
קלע, אבנים, [כידון]
15
15
30

הפרטים בסוגרים מרובעים [ ] מופיעים אצל ליוויוס (1.43) אך לא אצל דיוניסיוס (4.16-18).

בסה"כ קנטוריות רגלים: 170. יחידות נוספות מנו:

  • קנטוריות פרשים: 18
  • מהנדסים: 2
  • מוזיקאים: 2
  • פרולטריון (חסרי-רכוש פרט לצאצאיהם): קנטוריא אחת.

סך הכל: 193.

הדעה הרווחת במחקר היא שהחלוקה לקנטוריות, כפי שהיא מופיעה בטבלא, לא היתה קיימת עדיין בתקופתו של סרוויוס טוליוס. על פי טבעה והגדרתה, אמורה החלוקה להוות בסיס לגיוס הצבא. אמנם, החלוקה לצעירים וותיקים, כמו כלי הנשק, מעידה על ייעוד צבאי של הקנטוריות. ובכל זאת, קשה להאמין שהטבלא למעלה משקפת שימוש כזה.

התנגדות ראשונה לאפשרות זו עולה מתוך היחסים המספריים בחלוקה. משמעות המילה centuria היא "יחידה של 100". מהעובדה שהיחידות כונו קנטוריות, הגיוני להסיק ששמן נובע מגודלן - מאה איש בכל אחת. דא עקא, בכל חברה אנושית מספר העשירים קטן ממספר האמידים, שכבת האמידים קטנה יותר ממעמד הביניים, וכן הלאה. בחלוקת הקנטוריות המשתקפת בטבלא, מאידך, המצב הוא הפוך. דוקא הקבוצה העשירה ביותר בחברה הרומית (המיוצגת על-ידי המעמד ה-I), שמדרך הטבע אמורה להיות בעלת האוכלוסין המועטים ביותר, מאיישת את המספר הרב ביותר של קנטוריות. אילו כך היה, הרי שהקנטוריות של המעמד ה-I היו קטנות בהרבה מאלו של המעמדות הבאים בתור. מצב זה אינו עולה על הדעת במערכת שאמורה להעמיד כוחות מזויינים לשירות בצבא, כיון שהיחידות הצבאיות אמורות להיות זהות זו לזו בגדלן, וממילא הוא סותר את משמעותה הבסיסית של המילה קנטוריא, שכן מספר הרשומים בכל קנטוריא אינו זהה, ובכל מקרה אינו 100 דוקא.

תרגיל מקורות:

  • ראי/ה קיקרו rep. 2.39, דיוניסיוס 4.18.2).
  • אילו ראיות אפשר להביא משני המקורות כדי לאשש את האמור עד כה בפרק זה?

מסתבר שאסיפת הקנטוריות, כפי שהיא מתוארת על-ידי פוליביוס (ובטבלא לעיל), לא היתה עוד ארגון צבאי, אלא מכשיר בעל אופי אזרחי-פוליטי מובהק. מה נוכל לאמר, אם כן, על המבנה של אסיפת הקנטוריות בימיו של סרוויוס טוליוס?

קיימים הבדלים מעטים אך בולטים בין העדויות של ליוויוס לאלה של דיוניסיוס. ניתן להסיק מההבדלים הללו שהשניים הסתמכו על מקורות שונים, אך מצד שני הדמיון הרב מעיד שלפחות חלק מהמידע במקורות השונים של שניהם נשאב מאותו מקור (כיום מניחים שמדובר במסמך בשם descriptio classium; תיאור המעמדות). העובדה שמרבית ההבדלים בין השניים נמצאים בכלי הנשק מעידה על תוספת מאוחרת ומלאכותית של פרטים אלה. האם הגיוני שנערכה אבחנה בין המעמד השני לשלישי רק על סמך היכולת להצטייד במגיני שוקיים? סביר יותר להניח שבמסמך המקורי לא נמצא כל אזכור של כלי הנשק השונים. עם זאת, צריך ככל הנראה לקבל אבחנה בסיסית אחת, בין הרגלים החמושים בציוד כבד לבין הרגלים ה"קלים". נחזור לנקודה זו בהמשך.

חברות במעמד נקבעה לפי ערך נכסי המשפחה, והייתה תקפה לאבי המשפחה (pater familias) ולגברים שהיו נתונים תחת מרותו (potestas). ההערכה מבוצעת באס או 'as', מטיל ארד (ברונזא) שמשקלו ליברא אחת. השימוש ביחידה כלכלית זו ניכר מהטקסים הרבים של "שקילת ארד" המופיעים בתריסר הלוחות (VIII.3-4) ובמקורות אחרים. מטילי ארד כאלה עלו לרוב בממצאים ארכיאולוגיים מרומא הארכאית וממקומות אחרים באיטליא של אותה התקופה.

לפי ההיסטוריון היווני-סיציליאני טימאיוס היה זה סרוויוס טוליוס שהכניס לשימוש ברומא את הכסף. כיון שמטבעות ממש הופיעו לראשונה ברומא רק סביב שנת 300 BC, סביר להניח שהחידוש של סרוויוס היה בהעברת הכלכלה הרומית מבסיס מקנה לבסיס מטילי הארד.[1]

  1. Timaeus FGrH 566 F61 = Pliny NH 33.43 מראי מקום נוספים והפניות למחקר אצל קורנל 1995 455 הע' 55.

פראקּארו על מקורו של הלגיון

הבנתנו את ההקשר הצבאי של החלוקה לקנטוריות חייבת הרבה למחקר פורץ הדרך של פּליניוֹ פראקארוֹ (P. Fraccaro, in Atti II congresso naz. studi Romani (1931), 91-97). הוא הראשון שהבחין בכך שארגון הקנטוריות, כפי שתואר על ידי ליוויוס ודיוניסיוס, היה מבוסס על מבנה של הלגיון הרומי.

לאורך ההיסטוריא הארוכה שלו, הכיל הלגיון 60 קנטוריות של חי"ר כבד, מגובה על ידי כח-עזר משני של חי"ר קל, ה-velites. בחלוקה הסרוויאנית אנו מוצאים חלוקה דומה, המובססת על הבדל מעמדי (מעמד - classis). הלוחמים שהגיעו מתוך המעמדות I-III הצטיידו בחימוש כבד, ואילו IV-V יצאו לקרב ללא שיריון או מגן, ונשׂאו רק נשק התקפה קל. פראקארו ציין שבמידה שחלוקה הזו התקיימה ביחידות השדה של הצבא הסרוויאני, התוצאה היא 60 קנטוריות של חי"ר כבד בשלושת המעמדות הראשונים (40+10+10), מגובים על ידי 25 קנטוריות של חי"ר קל מהמעמדות ה-4-5 (10+15).

ההנחה הבסיסית של פראקארו היא שהצבא בימי סרוויוס טוליוס היה מורכב מלגיון אחד, שמנה 6000 רגלים בעלי ציוד כבד. הנחה זו מבוססת לא רק על המשמעות המילולית של המונח קנטוריא, אלא גם על העובדה שמשמעות המונח legio (שם עצם בלשון נקבה, בלטינית) הוא גיוס, ולפיכך הוא מתייחס לכל הצבא. בנוסף, ברפובליקא היו לכל לגיון 6 טריבונים צבאיים, שהיו במקור מפקדים של משלחת שבטית המונה 1000 איש. משמעות מקורית זו משתמעת מהעובדה שבמקורות יוונים מתורגמת המילה טריבון (בהקשר הצבאי) באורח קבע כ-chiliarchos, כלומר מפקד של 1000 איש.

לאור הנחה בסיסית זו הצביע פראקארו על שתי עובדות מסקרנות בנוגע לצבא הרומי בתקופת הרפובליקא:

  • למרות שמשמעות המילה קנטוריא (centuria) היא יחידה של 100 איש, ועל אף שהלגיון הרפובליקני הסטנדרטי הורכב מ-60 קנטוריות, הוא מנה רק 3000 חי"רניקים כבדים (ולא 6000). לאלה נוספו 1200 וֵליטים (ולא 2400). כלומר, בסך הכל הכיל הלגיון 4200 איש (לגיון שלם לפי פוליביוס (6.20.8).
  •  בתקופת הרפובליקא לעולם הכיל הצבא הרומי יותר מלגיון אחד. משנת 311 BC ואילך עמד מספר התקני על 4 ליגיונות; עד אז הורכב הצבא דרך קבע משני לגיונות בלבד.

מסקנה הגיונית הנובעת משתי האבחנות הללו היא שהצבא הרפובליקני, שמנה שני לגיונות של 3000 איש של חי"ר כבד (ועוד 1200 וליטים)  כל אחד, נוצר כתוצאה מחלוקה לשניים של לגיון בודד המכיל 6000 חי"ר כבד (+2400 וליטים).


מדוע התחלק הליגיון המקורי לשני ליגיונות? התשובה המתבקשת היא ששינוי כזה במבנה הצבא התרחש בתחילתה של הרפובליקא, כאשר שני שליטים שווים (הקונסולים) החלו לחלוק את הפיקוד שלפני כן היה בידי מלך אחד. מכך עולה שהאירגון הסרוויאני היה מוקדם יותר נערך לראשונה לפני הקונסולאט, כלומר עוד בתקופת המלוכה.

ההופליט ומערך הפלנקס

Hoplite.jpg
ההופליט היווני היה חייל בעל חימוש כבד, אשר נשא קסדה כבדה לראשו, לבש שריון גוף עשוי מברונזה, מגן מתכתי לברך ולשק, ונשׂא מגן עגול מצופה ברונזה (hoplon). ברם, ההגנה שסיפקו המגן והשריון גרמו להפחתה במהירות ויכולת התמרון של החייל, לכן חייל כזה היה יעיל אך ורק כאשר לחם לצד הופליטים אחרים, במבנה שנקרא פלנקס.

הפלנקס - מערך מסיבי המורכב מהרבה הופליטים, היה בלתי מנוצח כל עוד החיילים בשורה שמרו על מקומותיהם ובצעו את תפקידם כיאות. צורת לחימה זו הופיעה בעולם היווני סביב שנת 700 BC, והחליפה עד מהרה את כל צורות הלחימה האחרות. עד שנת 675 הפך מערך הפלנקס לשיטת הלחימה המרכזית ביוון, וסביר להניח שניצניה הראשונים הגיעו לאיטליא כבר במהלך המאה השביעית BC, הנחה הנתמכת על-ידי ממצאים ארכיאולוגים בשטח. ההנחה שהרפורמא הסרוויאנית ביססה את עצמה על אימוץ הטקטיקא ההופליטית ברומא מקובלת מזה זמן רב.

Phalanx.jpg
מחקרים ארכיאולוגים, בעיקר של קברי לוחמים, מראים כי התפתחות זו התרחשה במהלך המאה השישית BC.ממצא זה מחזק את ההנחה המסורתית שהרפורמא התבצעה לא מאוחר מאמצע המאה החמישית. השריון והנשק, שנישׂאו כביכול על ידי שלושת המעמדות הראשונים (על ההבדלים הקלים בינם), מתאימים לחלוטין למערך הפלנקס.

אבחנה בסיסית המתחייבת משיטת לחימה זו, ומהמציאות החברתית-כלכלית שהטילה את ההצטיידות הצבאית על האזרחים עצמם, היא בין אלו שיכלו לרכוש לעצמם את הציוד הנדרש ללחימה הופליטית לבין אלו שלא. למטרה זו בדיוק נועד הקנסוס: רשימה מאורגנת של כל מי שהיה כשיר לשירות צבאי הן מבחינה פיסית, הן מבחינה כלכלית. בתוך הקבוצה הזו היה צורך באבחנת-משנה אחת: בין אלו שיכלו לשרת בחי"ר הכבד לבין אלו שיכלו לשרת רק בכוחות החי"ר הקלים (וֵליטים). מכך משתמע שמלכתחילה לא הייתה כל אבחנה על בסיס גיל (בין היוניורס לסניורס). טענה זו מוצאת חיזוק במקורות האנטיקווארים (וביחוד Gellius 4.13), המתייחסים להבדל בין ה-classis לבין ה-infra classem (מי שידו אינו משׂגת להתחמש ללחימה). למעשׂה, משמעותה המקורי של המילה classis היא "המעמד הלוחם", ולעתים פשוט "צבא". המילה נגזרת מן הפועל הלטיני calare, שפירוש "לזמן" או "לגייס".

לאור העדויות שבידינו ניתן לשחזר את ה-classis המקורי של סרוויוס בשתי דרכים:

  1. יתכן שהלגיון הסרוויאני המקורי היה מורכב ממה שמאוחר יותר הפך למעמד הראשון, והכיל בתוכו 40 קנטוריות. שאר האזרחים השתייכו ל-infra classem. השערה זו עולה בקנה אחד עם ההצעה שארבעת השבטים שהקים סרוויוס סיפקו 10 קנטוריות לוחמות כל אחד. במקרה כזה ניתן להסביר את ההתרחבות מ-40 קנטוריות ל-60 בכך שבשלב מסוים חולק ה-infra classem ל-4 תת קבוצות (מעמדות 2-5), ושהשתיים העליונות (מעמדות 2,3) העמידו עוד 10 קנטוריות כל אחת לרשות ה-classis המקורי, כך שהמספר עלה מ-40 ל-60.
  2. לפי הסבר אחר (המשתלב עם התיאוריה של פראקארו) הכיל הלגיון הסרוויאני מלכתחילה 60 קנטוריות, וזוהה עם ה-classis. כאשר נעשׂתה חלוקה חדשה על פי רכוש היה צורך לפצל את ה-classis ל-3 מעמדות (להלן 1-3), ואת ה-infra classem לשני מעמדות (מעמדות 4-5), בתוספת חסרי הרכוש, הפרולטריון.

כך או כך, שינויים אלה לא גרמו לשינוי בארגון הצבאי. הליגיון המשיך להכיל 60 קנטוריות של חי"ר כבד וכח תומך של וֵליטים.

התפתחותו של הארגון הקנטוריאלי

כפי שראינו, קשה לקבל שחלוקת ציבור האזרחים ל-5 מעמדות נבעה ממניעים בעלי אופי צבאי. ליוויוס ודיוניסיוס מתארים אמנם את המעמדות על פי סוגי נשק, אך זוהי חלוקה מלאכותית. לא רק שההבדלים בציוד בין מעמד למעמד אינם כה גדולים, קרוב לבלתי-אפשרי שהיתה אי-פעם תקופה בה השתמש חלק מהצבא הרומי במגן עגול (clipeus)וחלק אחר במגן מוארך (scutum). סביר הרבה יותר שהסקוּטוּם הינו פיתוח מאוחר, שהחליף את המגן העגול. שינוי זה התרחש כאשר הפלנקס פינה את מקומו לצורת לחימה חדשה במאה ה-4 BC (ליוויוס 8.8.3, דיודורוס 23.2.1). לפיכך, אם לא מתוך שיקולים צבאיים, לשם נוצרה החלוקה ל-5 מעמדות?

ראינו שהאזרחים חולקו בין המעמדות באופן בלתי-שוויוני בעליל. המעמד הראשון, שהכיל את האנשים העשירים ביותר והיווה חלק קטן יחסית מהאוכלוסיא, זכה למספר קנטוריות המשתווה כמעט עם סך הקנטוריות של כל שאר המעמדות יחדיו. חלוקה נוספת, ל-seniores ו-iuniores העניקה יתרון לזקנים על פני הצעירים. נראה אם כן שהחלוקה בין המעמדות ובין קבוצות הגיל התבצעה בניגוד מובהק למבנה החברתי והדמוגרפי של הקהילה. יוצא אם כן שמטרתה של החלוקה לא היתה צבאית כלל וכלל, אלא דוקא פוליטית. באסיפת הקנטוריות הצביעה כל קנטוריא כיחידה עצמאית אחת (מס' הקולות באסיפה היה, אם כן, 193). מבנה זה של אסיפת הקנטוריות העניק אפוא יתרון עצום לקולותיהם של העשירים על פני העניים, ושל הזקנים על פני הצעירים. במילים אחרות, אסיפת הקנטוריות נטתה בכבדות לטובת המעמדות החזקים והשמרניים ברומא.

למערכת החדשה היה גם מימד כלכלי מובהק. בראש ובראשונה, היא שמשה כלי בסיסי לחלוקת נטל המס במדינה. כאשר הונהג לראשונה מס רכוש Tributum בשלהי המאה ה-5, הוא הוחל על כל חמשת המעמדות. סביר להניח שהחלוקה התבצעה בצורה הבאה: המדינה החליטה על הסכום אותו היא צריכה לגבות, חילקה את הסכום במספר הקנטוריות, וכל קנטוריא היתה אחראית לחלקה בסכום הכללי. כמובן, ככל שמספר האזרחים בכל קנטוריא היה קטן יותר, כן היה נטל המס על כל אזרח ואזרח גדול יותר. מבחינה זו מדובר במערכת מיסוי פרוגרסיבית, המטילה את רוב נטל המס על כתפי העשירים. דפוס חלוקה כזה מתואר בדיוק אצל דיוניסיוס (4.19), למרות שהוא שגה בדבריו פעמיים: ראשית, בהנחה שבסיס המערכת של חמשת המעמדות היה למטרת גיוס צבאי, ולכן לא רק עול המיסים אלא גם עול הגיוס לצבא נפל בעיקרו על המעמד העשיר. שנית, הוא ייחס את שיטת חמשת המעמדות לסרוויוס טוליוס, כשלמעשׂה שיטה זו הינה תוצאת רפורמא מאוחרת יותר.

ההיבט הכלכלי, והקשר ההדוק בין צבא, כלכלה וחברה, עשׂוי לספק לנו מפתח לחידת תיארוכהּ של הרפורמא. בשנת 406 BC חלה מהפכה בתחום מימון הלוֹחמה הרומית, כאשר המדינה החלה לראשונה לשלם משׂכורת לחייליה, כדי לפצותם על אובדן הכנסה במהלך המערכות המתמשכות והולכות (ליוויוס 4.59.11-60.8, דיודורוס 14.16.5). בד בבד הונהג לראשונה גם מס הרכוש, ה-tributum. קשר זה מעיד על שינוי דרמטי באופיו של הצבא הרומי. הפיצוי הכספי לאזרחים איפשר ליותר מהם לשרת יותר זמן בצבא. הנטל הכלכלי, שנפל על כתפי העשירים, איפשר ליותר ויותר אזרחים מהמעמד הבינוני ואפילו הנמוך להתגייס, ובכך צמצם את חלקם המספרי של העשירים בכוח הלוחם. בנוסף, החלוקה החדשה פיצתה את העשירים, שנאלצו להוציא סכומים גדולים מכיסם כדי לממן את פעילות הצבא, בכך שהטתה את אסיפת הקנטוריות באופן מובהק לטובתם. תמורת ההון הכספי שהשקיעו זכו העשירים בהון פוליטי.

סביר להניח שבשלב זה איבד המבנה החדש של הקנטוריות כל קשר לגיוס הצבאי. כפי שראינו, אי-אפשר להאמין ששני שליש מהחי"ר הכבד באמת נלקח אך ורק מהמעמד הראשון ורק שישית מהכוחות היו ממעמדות 2-3. נהפוך הוא: מעתה ואילך גויסו הלגיונות מכל המעמדות יחדיו (למעט הפרולטריון). בתוך הקבוצות הללו התבססו ההבדלים בציוד ובהכשרה על גיל ולא על מעמד כלכלי (למעט הוֵליטים, המשוריינים קלות, שהיו הצעירים והעניים ביותר, לפי פוליביוס 6.21.7). מהלך כלכלי-פוליטי זה התבצע בד בבד עם שינוי טקטי בשיטת הלחימה של הצבא הרומי, שעבר ממערך פלנקס למערך המניפולארי. על הקשר בין הנהגת ה-tributum לבין השינוי הטקטי בחימוש ובמערך מעיד ליוויוס (8.8.3):

At first the Romans used the large round shield called the clipeus, afterwards, when the soldiers received pay, the smaller oblong shield called the scutum was adopted. The phalanx formation, similar to the Macedonian of the earlier days, was abandoned in favour of the distribution into companies (manipuli); the rear portion being broken up into smaller divisions.

המונח centuria קיבל מכאן ואילך שתי משמעויות שונות. אחת, שנותרה על כנה למשך כל התקופה הרפובליקנית ואף בתקופת הקיסרות, ציינה יחידת בסיס צבאית המונה כ-100 איש. השניה, שהיתה פוליטית במהותה, ציינה יחידת הצבעה אחת באסיפת הקנטוריות. אסיפת הקנטוריות השילה לחלוטין את תפקידה הצבאי, והפכה לגוף פוליטי לכל דבר ועניין.

תהליך הגיוס לא התקיים עוד לפי מעמדות או קנטוריות, אלא לפי שבטים. גברים בגיל גיוס שהיה בידיהם מינימום הרכוש שנדרש לצורך גיוס צבאי זומנו לרומא וקובצו לתוך השבטים. לאחר מכן בחרו הטריבונים של הליגיונות מתגייסים מכל שבט לפי תור. סדר הבחירה נקבע לפי הגרלה. מערכת זו, המתוארת על ידי פוליביוס, פעלה לפני המלחמה הפונית השנייה ונוסדה ככל הנראה עם שאר הרפורמות בשנת 406 לפנה"ס. מסקנה זו, ובמיוחד מתן משׂכורת לחיילים, מתאימה להשערה שמתקופה זו ואילך חדל השירות הצבאי חדל להיות מנת חלקן של הקבוצות העשירות, ונפתח לכל האזרחים שעמדו מעל סף כספי מסויים.

מאלף לראות שבתקופה זו החלה רומא החלה לדרוש מאויבותיה המנוצחות תשלום פיצויים, הן בכסף הן בציוד (מזון, ביגוד, נשק). מהלך זה סייע למדינה לממן את המלחמות התכופות להן יצאה רומא, כל עוד הסתיימו אלה בנצחון. כך ארע שמלחמות מוצלחות מומנו יותר ויותר מכיסם של המנוצחים, ופחות ופחות מכיסם של המעמדות העשירים. למותר לציין, ההון הפוליטי שרכשו העשירים בתמורה לנכונותם הראשונית לממן את המלחמה נותר בידיהם ללא פגע.

לסיכום:

  • בראשית דרכו התבסס ארגון הקנטוריות על שני מעמדות: ה-classis וה-infra classem.
  • מבנה זה שונה ופותח בשנת 406 BC במסגרת רפורמא פוליטית, כלכלית וצבאית מקיפה, והועמד על 193 קנטוריות שהתחלקו ל-5 מעמדות ולשתי קבוצות גיל.

קנטוריות ושבטים: הבעיות

ברור שהיה קשר בין קנטוריות לשבטים; פחות ברור מה הוא היה בדיוק. ידוע כמעט בוודאות שקנטוריות לא היו תת-יחידות של שבטים ושלא היה קשר מספרי ישיר בין שתי המערכות. הדעה המקובלת, שסרוויוס טוליוס ייסד רק ארבעה שבטים, קשורה להשערה שה-classis כללה מלכתחילה רק ארבעים קנטוריות. אם כך היה, הרי שניתן להניח שכל שבט הורכב מ-10 קנטוריות (הנחה מעניינת, ביחוד כיון שכל אחד מהשבטים של רומולוס כלל עשׂר קנטוריות).

פתרון זה, על אף נוחותו לכאורה, מציב בעיא חדשה, קשה לא פחות. ארגון כזה, בו קיים קשר קבוע בין מספר השבטים למספר הקנטוריות (בין אם 40 או 60), מחייב מצב בו כוללים כל השבטים מספר אזרחים דומה, המחולקים באופן דומה בין עשירים לעניים. מערכת כזו צריכה הייתה לעבור מהפכה כוללת בכל פעם בה נוספו למדינה שבטים חוץ עירוניים חדשים, או בכל פעם בה הופר האיזון הדמוגרפי או הכלכלי בין השבטים השונים. מצב כזה נראה בלתי-מציאותי ביחוד ברומא, שהיתה חברה דינאמית, הן מבחינת גודל האוכלוסיא, הן מבחינת המבנה סוציאלי הנתון לשינויים. קשה להניח שסרוויוס טוליוס, או כל רפורמאטור אחר, היה מרכיב מערכת שיכולה לתפקד רק בחברה בעלת מבנה חברתית יציב, אם לא קפוא. לטענת קורנל, דוקא ההיפך הוא הסביר. המוסדות שבאו לעולם במסגרת הרפורמא של סרוויוס היו צריכים להיות גמישים דיים כדי להתגבר על שינויים דמוגרפיים וכלכליים.

הכלי המרכזי במערכת החדשה היה המפקד הכללי - census. התכונה החשובה ביותר של הקנסוס הרומי, שהבדילה בינו לבין מפקדים אחרים בעולם העתיק, היא עריכתו במחזוריות של 5 שנים. בתום כל תקופה כזו ערכו השלטונות מפקד כללי, ובסיומו ערכו טקס טיהור שנקרא Lustrum, שכלל זבח ותהלוכה חגיגית סביב אסיפה של ציבור האזרחים בשׂדה מארס (Campus Martius). (החל בשנת 443 BC עסקו בכך פקידים מיוחדים שנקראו censores, להלן: קנסורים). למעשׂה היה הקנסוס סקירה מלאה של מבנה החברה האזרחית. התוצר המוגמר היה רשימה מעודכנת, שכללה את כל הגברים-האזרחים, וסידרה אותם מחדש לפי שבטים, קלאסיס וקנטוריות. באמצעות חזרה על התהליך אחת ל-5 שנים יכלה המדינה לחזור ולהתאים עצמה לשינויים בגודל האוכלוסיא ובמבנהּ.

הנתונים היבשים שעלו מן הקנסוס תורגמו לגמישות בשטח באמצעות החלוקה לקנטוריות. החברות בקנטוריות נקבעה מחדש עבור כל אזרח בכל קנסוס, ויעוד אזרחים לקנטוריות היה המשׂימה העיקרית של הקנסורים. הקנטוריות הן למעשׂה מקום המפגש בין החלוקה הרוחבית של אזרחים לפי מקום מגוריהם (השבטים) לבין חלוקתם האנכית לפי הרכוש (מעמדות).

אבל אם מלכתחילה לא היו הקנטוריות יחידות-משנה של השבטים, איך נוצרו, ולאיזה מטרה?

קנטוריות ושבטים: הפתרון של קורנל

הראיות הקיימות לא מאפשרות לענות על השאלה במדויק, והדברים האמורים להלן הינם בגדר השערה. עם זאת, השערה זו מיישבת את הסתירות לכאורה בין המקורות, ומספקת מניע פוליטי ברור לכל הרפורמא של סרוויוס. ההשערה היא שהאזרחים בכל שבט ושבט חולקו באופן שווה בין כל הקנטוריות. לפיכך, כל האנשים בכל שבט ושבט, שרכושם אפשר להם לשרת ב-classis, חולקו ל-60 קבוצות שוות. כל קבוצה כזו שויכה לאחר-מכן לקנטוריא אחרת, בצוותא עם קבוצות מקבילות מכל השבטים האחרים. כך הושׂג מצב בו כל 60 הקנטוריות הגיעו לאותו גודל, על אף הבדלים שנוצרו בין השבטים השונים בגלל שינויים דמוגרפיים או כלכליים. תוספת של שבטים חדשים לא היוותה בעיא אף היא, שכן השבטים החדשים תרמו כח-אדם לכל הקנטוריות במקביל. הקנטוריות היו, אפוא, יחידת הגיוס הבסיסית עליה נשען המבנה הצבאי שהעמיד סרוויוס.

ראינו שבזמנו של סרוויוס היתה מסוגלת רומא להעמיד צבא של 6000 הופליטים. יתכן גם שעם הזמן גדל מספר זה עוד, ושהקנטוריות יכלו להעמיד יותר מ-100 איש כל אחת. עם זאת, קשה לאמין שכל חיילי החי"ר הכבד יצאו לכל מערכה. סביר יותר שהצבאות גויסו לפי המטרות הצבאיות המיידיות (פוליביוס 6.20.8). לגיון של 6000 חיילים (או שניים של 3000), מייצג את עוצמתו התיאורטית של הצבא. כיצד נוהל הגיוס כאשר הנסיבות דרשו העמדתו של צבא קטן יותר?

המפתח לתשובה נעוץ שוב בחלוקה לקנטוריות. לאחר שנקבע מספר החיילים שרצתה המדינה לשלוח לקרב, חולק מספר זה ב-60, וכך נקבע מספר החיילים שהיה על כל קנטוריא לגייס. אכן, כך בדיוק מתאר את הגיוס דיוניסיוס מהליקרנסוס (4.19), ויש סיבה טובה להאמין שכך היה המצב ברומא הקדומה. הבעיא היא שעדות זו של דיוניסיוס עומדת בסתירה לכאורה עם עדותו שלושה פרקים קודם לכן (4.16), לפיה ניהל סרוויוס את הגיוס דוקא לפי השבטים החדשים שיצר. הסתירה לכאורה בין שתי עדויות אלה הטרידה מאד את המחקר, אך התיאוריא שהוצעה לעיל פותרת את הבעיא. התשובה לשאלה אינה או-או אלא גם וגם. הגיוס הסרוויאני נערך גם באמצעות השבטים, גם באמצעות הקנטוריות.

השלכות פוליטיות של רפורמת הקנטוריות

אם נקבל את ההנחה הסבירה שהמערכת הסרוויאנית התבטאה ב-classis בן 60 קנטוריות, משמעות הדבר היא שבמהלך המאה ה-6 BC היתה מסוגלת רומא להעמיד צבא בסדר גודל של 6000 הופליטים. לפי אמות המידה של התקופה היתה, אם כן, רומא גורם צבאי משמעותי בזירה הים-תיכונית.

העדויות הארכיאולוגיות מאששות את המסורת המייחסת את ה-classis לסרוויוס טוליוס. כיון שממצאים המעידים על לוחמה הופליטית באיטליא כבר בשנת 600 ואולי קודם לכן, עולה שהרפורמא של סרוויוס טוליוס לא הכניסה לראשונה את הפלנקס לשימוש, אלא נענתה לצרכים שנוצרו עקב הכנסתו לשימוש קודם לכן. החידוש הגדול של סרוויוס הוא בקשירת ארגון הצבא עם הגדרת האזרחות.

למהלך צבאי זה נודעו לפיכך גם השפעות פוליטיות מרחיקות לכת. לפני הרפורמא היה הצבא מבוסס על שלושת השבטים של רומולוס, שהיוו מעין פדרציא של קבוצות חמושות בשליטתן של קבוצות אריסטוקרטיות. על ידי הצגת השבטים כבסיס לאזרחות שינה סרוויוס את המצב מן הקצה, ביטל אחד מבסיסי הכח האריסטוקרטיים, איפשר למהגרים וקבוצות מנודות להיקלט בחברה הרומית, ואירגן את המעמדות על-פי שומת רכוש (במקום קשרי דם והשפעה).

לאור כל זה, קל להבין את המשמעות הפוליטית של רפורמת סרוויוס. כיוון שהקנטוריות הפכו ליחידות גיוס הבסיסי לצבא, וכיון שכל אחת מהן כללה מגוייסים מתוך כל השבטים, נוצר מצב בו היחידות בשטח היו הטרוגניות, ולא היתה בהם עליונות לקבוצה אריסטוקרטית זו או אחרת. בשׂדה הקרב עמד חבר האזרחים כציבור אחד, ולא כמערך של קבוצות קטנות יותר, בעלות נאמנות איזורית או משפחתית. מכך עולה שהרפורמא הקטינה את כוחן של הקהילות האריסטוקרטיות המקומיות והגדילה את כוחה של המדינה.

כיון שהעול הכלכלי של השירות הצבאי נפל ישירות על הציבור המשרת, החלוקה הצבאית היתה מעצם הגדרתה גם חלוקה פוליטית. הקנטוריות, שהיו זהות בגודלן ובהרכבן החברתי, יכלו להיות לא רק יחידות גיוס אלא גם יחידות הצבעה באסיפות פוליטיות. אמנם, במחקר המודרני עלו טענות שאופיה הפוליטי של אסיפת הקנטוריות הוא תוצר של המהפכה הרפובליקנית, ושבזמן המלוכה היא היתה מוסד צבאי גרידא, אך קשה לקבל טענה זו. ראשית, משום הקשר הישיר בין צבא ופוליטיקא עליו הצבענו. שנית, משום שגם בתקופה המלוכנית היה מקום לאסיפה פוליטית כזו. בין תפקידים האפשריים של אסיפה פוליטית תחת שלטון מונרכי יש מקום לאישור החלטות בנוגע למלחמה ושלום, וסביר שאף הצבעה על מינוים של קצינים בכירים. מצב כזה הולם מאד את ההשערה שהקונסולים היו במקור מפקדי צבא, שנטלו את מלוא השלטון לידיהם לאחר הדחת המלך. במקרה כזה אנו צריכים להניח שבבחירת הקונסולים המשיך הצבא לקיים את תפקידו הצבאי-פוליטי מימי המלוכה.

שחזור זה עונה גם היטב על שאלה קשה: אם נוסדה אסיפת הקנטוריות רק לאחר המהפכה הרפובליקנית, מדוע היה צריך לייסד אותה מלכתחילה? כפי שראינו, אסיפת הקנטוריות של סרוויוס טוליוס הגבילה באופן משמעותי את כוחה של האריסטוקרטיא. מדוע לא שמרו בתי-האב הפטריקיים, אלה שחוללו את המהפכה ושׂמו סוף לשלטון המלכים, על אסיפת הקוריות הישנה, שהעניקה להם שליטה רבה יותר במדינה בכלל ובגיוס בפרט? התשובה המתבקשת היא שבסוף ימי המלוכה תפקדה כבר אסיפת הקנטוריות כמוסד פוליטי וצבאי פעיל. על אף שהאבות המייסדים של הרפובליקא לא אהבו את אסיפת הקנטוריות, הם לא יכלו להחזיר את הזמן לאחור ולבטל אותה. יתר על כן, ניתן לשער שמחוללי המהפכה נזקקו נואשות לתמיכתהּ של אסיפת הקנטוריות, תמיכה שלא היתה מובנת מאליה כלל וכלל. למעשׂה, כדי לזכות באהדתה נאלצו המהפכנים לאשרר את סמכותה של האסיפה למנות את מפקדי-המשנה (שעם סילוק המלוכה הפכו לפקידים העליונים של הרפובליקא), והוסיפו על כך סמכות נוספת בתחום השיפוטי: ה-iudicium populi. אכן, בתקופה הרפובליקנית נשמרה ההכרעה במקרים של דין-מוות לאסיפת הקנטוריות.


מקורות עתיקים

סילבוססרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטורית