תשעא חברה ומשטר ברפובליקה הרומית - יסוד העיר

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס / לפרק הקודם: איטליא לפני רומא


  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 48-80
  • כל התאריכים הם לפני הספירה (BC) אלא אם כן צויין אחרת (CE).

ארכיאולוגיא ברומא ובלטיום

טיב העדויות

הישוב הקדום בלטיום בכלל, וברומא בפרט, נהנה ממספר יתרונות: עמדה נוחה להגנה, אספקה שוטפת של מי-שתיה, גישה נוחה לים ומיקום על נתיב התנועה היבשתי ממערב לאפנינים.

העדויות המוקדמות ביותר לישוב אנושי בסביבות רומא הן ממצאי-קבורה מאיזור הפורום, בערך משנת 1000 BC, סוף תקופת הברונזא. ממצאים דומים מאותה תקופה מופיעים גם באתרים אחרים בלטיום. על הקהילה שקברה כך את מתיה איננו יודעים כמעט דבר.

ממצאים עשירים יותר מופיעים 100-150 שנה לאחר מכן, בראשית תקופת הברזל. גם מספר נקודות הישוב גדל. באתרים הללו אנו מוצאים הן קבורה והן שׂריפת גופות. שׂריפה שימשה אך ורק למתים זכרים, ורק כאלה מהמעמד הגבוה (כפי שניתן לשפוט מהעושר היחסי בקבריהם, ומעצם העובדה שגופותיהם נשׂרפו - תהליך הדורש השקעת משאבים יותר מקבורה פשוטה). בין החפצים שנקברו: פסלונים, סיכות, תער, כלי נשק מיניאטוריים, ועוד. סביר להניח שקבורת חפצים מעידה על אמונה בקיום לאחר המוות, וטיבם של החפצים מעיד על התפקיד החברתי של המנוח. בקברי-הטמנה הממצאים עשירים ומגוונים פחות.

אופי הישובים

העדויות מהקברים מרמזות על חברה בעלת מבנה חברתי פשוט, בו הובחנו קבוצות זו מזו בקשרי-דם, ומעמדם של פרטים בחברה נקבע לפי גיל, מין ותפקידים בחברה ובקהילה. אין כל עדות למעמדות מובחנים על בסיס כלכלי, או לכל צורה אחרת של ריבוד מעמדי קבוע. הקיום היה בסיסי, ואין סימנים מובהקים לצבירת הון. התזונה נשענה על סוגי חיטה וקטניות, הרבה חזיר ומעט פרות, כבשׂים ועיזים. ריבוי ממצאים של ציוד טוויה מעיד על חשיבות ענף זה לכלכלה המקומית. יש מעט מאד עדויות להתמחות בייצור, פרט לעיבוד מתכות ונפחות. המגורים היו בבקתות פשוטות, המופיעות בממצאים כבר באפנינים בתקופת הברונזא, ונמצאות בשימוש בקרב רועים גם כיום.

בשלב המוקדם מנתה כל נקודת ישוב כ-100 נפשות, ומספר נקודות כאלה התמקמו בשכנות זו לזו. מצב זה מתחיל להשתנות לקראת סוף המאה ה-9, כשקבוצות ישובים כאלה מתגבשות לכלל קהילות גדולות יותר. שינוי זה מעיד על גידול הדרגתי באוכלוסיית לטיום. מרכזיותה של רומא עולה בהדרגה, במקביל לתהליך זה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת נמצאו על גבעת הפלטינום ברומא סימני ביצורים מאמצע המאה השמינית. הואיל וזהו הזמן המקובל ליסודה של רומא, וכיון שלפי המסורת יסד רומולוס את העיר ובנה חומה בפלטינוס, מקובל לראות בממצאים אלה את ראשיתה של העיר.

המסורת העתיקה על יסוד העיר

רוב המקורות העתיקים מסכימים על כך שהעיר רומא נוסדה בידי רוֹמוּלוּס, נצר למשפחה המלכותית של אַלבַּא לוֹנגא, עיר מיתולוגית בגבעות האלבניות. הוא ואחיו התאום, רֶמוּס, היו בניה של רֵאָה סילוויה, בתו של המלך נוּמיטוֹר. נומיטור הודח מכסאו על-ידי אחיו אַמוּליוּס, אשר הפך את ראה לבתולה וסטאלית כדי למנוע ממנה להוליד מתחרה לכס המלכות. משהתגלה שהיא נכנסה בכל זאת להריון והולידה שני תינוקות בנים, ציווה אמוליוס להטביעם בנהר הטיבר. התאומים נסחפו בסופו של דבר לגדת הנהר למרגלות הפלטינום, שם היניקה אותם זאבה, עד שנמצאו ואומצו על-ידי חבורת רועים.
משגדלו הפכו השניים למנהיגי כנופיית רועים-לוחמים, והרוויחו את לחמם כשודדים. לאחר שגילו את מוצאם האמיתי תקפו את אלבא, הדיחו את אמוליוס הרשע, והחזירו את סבם נומיטור לשלטון. לאחר מכן החליטו לעזוב את אלבא ולייסד קולוניא במקום בו ניצלו חייהם. בדרך זו נוסדה רומא, שנקראה על שם רומולוס, שהפך למייסד יחיד לאחר שהרג את אחיו בקטטה טיפשית.

על בסיס זה של האגדה מסכימים כל המקורות. מאידך, הם חלוקים זה על זה במגוון עצום של פרטים קטנים: החל באבהותם של השניים (האל מארס או ניצוץ שבקע מן האדמה) וכלה בסיבות מותו של רמוס (הרוצח היה רומולוס, אחד מחבריו, וקיימת אפילו גרסא לפיה רמוס לא נרצח כלל).

המיתולוגיא ידעה לספר גם על קדמוניות רומא שלפני רומולוס. הסיפור המרכזי הביא את הגיבור הטרויאני אינאס ללטיום, ועשׂה אותו למייסדה של אלבא לונגא. מסורות אחרות ערבו בסיפור גם את Evander, את הרקולס, ודמויות נוספות.

לאחר מותו של רמוס החל רומולוס בגיוס מתיישבים לעירו החדשה. הוא הזמין ארחי-פרחי מכל עבר, ואף נאלץ לחטוף את הנשים הסביניות כדי שתשמשנה לנשים לאנשיו. מעשׂה זה, שהחל בחטיפה, הסתיים לפי הסיפור באיחוד של שתי הקהילות.

גם אודות מותו של רומולוס יש שתי גרסאות עיקריות. לפי האחת, הוא הפך במותו לאל Quirinus. לפי השניה הוא נרצח בישיבת הסנאט, גופתו בותרה לנתחים, ואלה הוברחו החוצה על-ידי הסנאטורים בין קפלי בגדיהם.

מסקנה אחת מאופיה של המסורת על יסוד העיר היא שמדובר לא במעשׂה חד-פעמי, אלא בתהליך ארוך. הדבר מקביל לתפיסה הרומית המוכרת, לפיה התפתחה הקהילה בשלבים, כאשר כל אחד מהמלכים המוקדמים נחשב למייסד בפני עצמו. מאידך, השפעה יוונית ברורה על המסורת ההיסטוריוגרפית מספקת לנו סיפורים על רומולוס כמייסד בודד, כמיטב המסורת היוונית. יש, אם כן, מתח בין המסר העולה מגרסאות בודדות, לבין המסר העולה מתוך מכלול העדויות. אותו מתח ניכר גם בתיאור התנאים בהם פעלו הדמויות המייסדות. מצד אחד מתאר חלק מהסיפורים ערים מפותחות בעלות מערכת חברתית, פוליטית ועירונית ברמת מורכבות גבוהה. מאידך, בסיפורים אחרים מדומיינת רומא של רומולוס כהתיישבות כפרית של חבורת רועים.

בעיקר מעידים הסיפורים הללו על האופן בו ראו הרומאים את עצמם, ובו רצו להֵראות לעיני אחרים. בניגוד לדפוס יסוד הערים היווני, שהדגיש תמיד את טהרת מוצאם של המייסדים ואת ההמשכיות הבלתי-מופרעת של נקודת הישוב, הציגו הרומאים את עצמם כנתונים להשפעות זרות, וכתערובת של עמים שונים. אין הדבר מפתיע, כיון שהמדינה הרומית אכן בנתה את כוחה באמצעות צירוף וסיפוח של אוכלוסיות שונות, בתהליך הדרגתי שנמשך כ-1000 שנים (מאז יסוד העיר ועד הקיסר קַרַקַלַּא). רומא היתה יחידה ומיוחדת גם בנכונותה לקלוט לשורות האזרחים עבדים משוחררים. מסתבר שהמיתוסים על יסוד רומא דוברים אמת, לפחות בכך שהם מעידים על רב-גוניות של האוכלוסיא, ועל המוצא הנמוך (רועים שודדים) של חלקים ממנה.

מקורן של האגדות

רומולוס ורמוס

סיפור רומולוס ורמוס טומן בחובו הרבה בושות לעם הרומאי: אם התאומים היתה טורפת (או זונה!), רמוס נרצח בידי אחיו, אמהות האומה הסביניות נחטפו באלימות. מבקריה של רומא השתמשו לא פעם בסיפורים כהוכחה לאופי הרומאי השלילי. כיצד ניתן להסביר עם שממציא לעצמו עבר מביש שכזה?

בעבר היה נסיון לטעון שהסיפורים הומצאו על-ידי אויביה של רומא, שסבלו מידה בתקופת ההתפשטות האימפריאליסטית. טיעון זה שגוי מעיקרו. ראשית, משום שפסל הזאבה המיניקה מוכר כבר משנת 500, הרבה לפני שרומא הפכה למעצמה צבאית כובשת. שנית, משום שסיפור רומולוס ורמוס שייך לסוג מוכר היטב של עלילה: ילד נולד מזיווג בלתי-רגיל; הוא מופקר למות על-ידי קרוב משפחה מרושע, המפחד מדבר נבואה לפיו הילוד אמור להדיח אותו מכסאו; הוא ניצל בזכות דמות ממעמד נמוך יותר - לפעמים בזכות חיה - וגדל באלמוניות; בבגרותו הוא חוזר לתבוע את זהותו ולנקום את נקמתו; לעתים קרובות מלווה התהליך בעימות אלים עם בני-ברית דווקא. מקבילות לחלקים אילו ואחרים של העלילה מוכרות מתרבויות העולם כולו, והן חלק מהחוויה האנושית הבסיסית ביותר (מקבילות קרובות מוכרות גם ממקומות אחרים באיטליא הקדם-רומית). דמיון זה מעיד כי מיתוס רומולוס ורמוס הינו מקורי ועתיק.

איניאס והטרויאנים

במסורת המקובלת מקושר הסיפור של איניאס עם זה של רומולוס ורמוס. ברור שהקישור מאוחר, אך מתי וכיצד נעשׂה ברור הרבה פחות.

כבר באיליאדא קיימת נבואה על כך שאיניאס ישׂרוד לאחר המלחמה ויהפוך למנהיגם של הטרויאנים. כיון שלא ידוע על שושלת ממנו באסיא הקטנה, החלו חכמי היוונים לנחש היכן פרשׂ בסופו של דבר את שלטונו. החיפושׂ של פליטי מלחמת טרויא במערב הים-התיכון החל אולי כבר במאה ה-6, ולבטח במאה ה-5. ההתייחסות הראשונה לאיניאס בקשר לרומא מופיעה לראשונה אצל Hellanikos of Lesbos ואצל Damastes of Sigeum, היסטוריונים יוונים מהמאה ה-5. איננו יודעים מה ידעו השניים על רומא של אותם הימים. במאה הרביעית, כשרומא החלה לבוא במגע קרוב עם יוונים בדרום-איטליא, היה הקשר בינה לבין איניאס מבוסס היטב.

סיפורו של איניאס הוא, אם כן, דוגמא לגישה ההלנוצנטרית, שגרמה לכך שעמים "ברברים" אמצו לעצמם היסטוריא אגדתית שיוחסה להם על-ידי יוונים. הדבר אינו מפתיע, שכן מוצא מגיבורים שנזכרו אצל הומרוס היה מקור לכבוד. בנוסף, זיהוי עצמי עם הטרויאנים תרם לזהות הרומית בניגוד ובמובדל מהיוונים - האוכלוסיא בעלת התרבות המתקדמת ביותר באיטליא טרם הכיבוש הרומי.

כיום מקובל לחשוב שהקישור בין איניאס לאיטליא (לאו דוקא רומא) היה קיים כבר במאה ה-6, ואולי אף קודם לכן. ממצאים ארכיאולוגיים מראים השפעה יוונית חזקה על התרבות האיטלקית בתקופה הארכאית (אמצע המאה ה-7 ואילך). בקרב האטרוסקים היה סיפורו של איניאס ידוע היטב במאה ה-6, שכן הוא מופיע לא רק על כדים יווניים, אלא גם על חפצי אמנות מתוצרת מקומית. סביר שהוא הגיע גם ללטיום ולרומא דרך מגעים ישירים עם אוכלוסיא יוונית, באותה התקופה. ב-Lavinium, מרכז פולחני של הלטינים (כולל רומא), שעמד בקשרים הדוקים עם העולם היווני, מוכר פולחן לאיניאס בשם המוזר Pater Indiges. סביר להניח שמדובר בדמות מקומית עתיקה, שאמצה לתוכה גם את איניאס בתהליך סֻנקרטיסטי.

אֵוָונדֶר והרקולס

להבדיל מרומולוס ואיניאס, שהיו מוכרים ברומא היטב במאה ה-6 לכל המאוחר, מקורו וזמנו של אוונדר מעורפלים למדי. כיום נוטה המחקר לחשוב שאגדת אוונדר הגיעה לרומא במאות ה-4 או ה-3, אולי בגלל כח-האדם הצבאי הגדול של רומא שהחל להתבלט באותה תקופה (euandria או εὐανδρία פירושה ריבוי כח-אדם). יתכן שמקור הקשר הוא בדמיון בין פולחן ה-Lupercalia ברומא לבין הפולחן של זאוס "הזאבי" (Lykaios) בארקדיא שביוון.

פולחן הרקולס הגיע אף הוא דרך השפעה יוונית, כנראה מסוחרים שפרקו את מטענם ב-Forum Boarium. דעה זו נתמכת בכך שברומא היה פולחן הרקולס קשור באופן הדוק במסחר ובסוחרים. אפשרות נוספת היא שמקורו של הרקולס הלטיני הוא במלקרת הצורי, ושהוא הגיע לרומא עם סוחרים פיניקים או קרתגנים (דעה שאין לה בינתיים אישוש ארכיאולוגי). שתי האפשרויות אינן שוללות זו את זו.

ערכן ההיסטורי של האגדות

ראינו שאפשר ללמוד לקחים היסטוריים מעניינים מאגדות היסוד של רומא. אין בכך לאמר שהסיפורים עצמם היסטוריים, במובן זה שהמאורעות והאישים המתוארים בהם הינם עובדתיים - כלל וכלל לא.

העדויות הארכיאולוגיות מראות שההתיישבות הלטינית בלוויניום ובאלבא הן בנות אותו הזמן, פחות או יותר, כמו ההתיישבות ברומא. בגלל שרומולוס יוחס למאה ה-8, ואילו מלחמת טרויא לשלהי האלף ה-2, נוצר פער, אותו סגרו מספרי האגדות באמצעות שושלת של מלכים לטינים - צאצאי איניאס - ששלטו באלבא. העדויות הארכיאולוגיות מעידות נגד העובדתיות של מאמץ סיפורי זה.

מאידך, כפי שכבר ראינו, הסיפור על יסוד רומא על גבעת הפלטין בידי רומולוס, אי-שם במאה ה-8, זוכה לאישוש מסוים מהממצאים הארכיאולוגיים. אלא שגם כאן התאמה אינה מלאה, שכן סימני ישוב על הפלטינום מופיעים כבר סביב שנת 1000. סביר יותר שהתאריך באמצע המאה ה-8 נולד מתוך חישוב מתמטי, שהעניק לשבעה המלכים המוכרים מהמסורת שלטון של כ-35 שנה כל אחד. העובדה שדוקא גבעת הפלטינום מופיעה במיתוס כמרכז העתיק ביותר של רומא זוכה אף היא לאישוש מה מהממצאים.


לפרק הבא: עלייתה של עיר-המדינה