תשעא חברה ומשטר ברפובליקה הרומית - מקורות ועדויות

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 1-30
  • כל התאריכים הם לפני הספירה (BC) אלא אם כן צויין אחרת (CE).

מה הם בעצם המקורות עליהם מבוסס הידע שלנו אודות קדמוניות איטליא וההיסטוריא של רומא בתקופת המלוכה והרפובליקא המוקדמת?

המסורת הספרותית

בעיקרה, נחלקת המסורת הספרותית לשניים: (א) אנליסטים והיסטוריונים, שערכו את דבריהם לפי סדר הזמנים; (ב) חוקרי הקדמוניות (Antiquarians), המתעניינים בפרטים היסטוריים מסויימים (פריטים חומריים, מוסדות שלטון, שמות, מבנים וכיו"ב), אך לא בהקשר ההיסטורי אליו הם שייכים.

מבין ההיסטוריונים, שני החשובים ביותר הם טיטוס ליוויוס בלטינית (תיאור הארועים בספריו, שהגיעו לידינו, מגיע במלואו עד 293 BC), ודיונֻיסיוס מהליקרנסוס ביוונית (מגיע במלואו עד 443 BC), שניהם משלהי המאה הראשונה BC. על אף גישותיהם השונות לחומר, הסיפור שהם מספרים דומה, וניכר שהשתמשו במקורות משותפים, או לפחות דומים, הנובעים מאותה מסורת.

שני דורות לפניהם כתב קיקרו סקירה היסטורית של קדמוניות רומא בחיבור De Republica. דיודורוס סיקולוס משמר גם הוא פרטים רבים על הפקידות הגבוהה של רומא לאורך רוב שנות הרפובליקא המוקדמת. בתקופת הקיסרות התמעט העניין בקדמוניות רומא, והיחיד שהקדיש להן תשׂומת לב, כנראה על סמך מחקר עצמאי ומקורות שונים במעט משל ליוויוס ודיוניסיוס, הוא קסיוס דיו (מאה שלישית CE).

מידע גיאוגרפי והיסטורי נשמר בספר החמישי של סטראבו, בן-זמנם של ליוויוס ודיוניסיוס. פלוטרכוס (סביב שנת 100 CE) כתב שורה של ביוגרפיות על רומאים קדמונים, הנשענת על קודמיו שנזכרו כאן, אבל גם על מקורות רבים אחרים שאבדו עם הזמן. בנוסף יש להזכיר את פוליביוס (מאה שניה BC), המקור המוקדם ביותר העומד לרשותנו, שעוסק פה ושם בקדמוניות רומא. כך עושׂה גם טקיטוס, בשלהי המאה הראשונה CE.

המקורות של המקורות

היסטוריות אבודות

המקורות העומדים לרשותנו אמנם עתיקים, אך לא ראשוניים. מהם המקורות של המקורות?

שמות אלו ואחרים של סופרים שקדמו לליוויוס ולדיוניסיוס ידועים לנו, אך האפשרות לקבוע מי שימש מקור לאיזה עניין מוגבלת ביותר. הדבר הברור היחיד הוא שהשניים עומדים בסוף מסורת ארוכה של כתיבה אנליסטית (כלומר, מאורגנת כרונולוגית, משנה לשנה). הרומאי הראשון שכתב היסטוריא של עירו היה Quintus Fabius Pictor, לפני שנת 200 BC. מכתביו שׂרדו רק ציטוטים, אך ידוע שכתב יוונית, עדות למקורות מהם למד לכתוב היסטוריא. באותו זמן פחות או יותר כתב Quintus Ennius שיר ארוך על ההיסטוריא של רומא מאז התקופה המיתית ועד לימיו. גם ממנו שׂרד אך מעט. הראשון שכתב היסטוריא רומית בלטינית היה מרקוס פּוֹרקיוס קאטו (הקנסור), באמצע המאה השניה BC.

בעקבות קאטו קמו מספר היסטוריונים נוספים, שהשתמשו בחומר העובדתי והיבש שהעמידו לרשותם קודמיהם, והוסיפו לו פרטים ותיאורים, לעתים מדמיונם ולעתים בעקבות מחקר מקורי. הבעיא היא שלרוב אין לנו כל דרך להבחין בין השניים, ויש להודות גם שכמעט לעולם אי-אפשר לאמר בודאות באילו מקורות השתמשו ליוויוס ודיוניסיוס בכל מקרה ומקרה. הדבר היחיד שנוכל לאמר בבטחון יחסי הוא, שהשניים השתמשו במסורת אנליסטית שמקורה בסביבות שנת 200 BC. וגם אז יש לשאול: אילו מקורות עמדו לרשות פיקטור ואחרים לגבי מאורעות שהתרחשו מאות שנים קודם לכן?

היסטוריונים יוונים

כותבים יווניים כתבו על רומא כבר במאה החמישית והרביעית. עניין זה הלך וגבר ככל שהתחזק מעמדה של רומא כמעצמה ים-תיכונית. שני השמות החשובים הם של היירונימוס מקרדיא ושל טימאיוס מטאורומניום. השניים כתבו על מלחמתה של רומא נגד פירהוס, וצירפו עבור קוראיהם מבוא על קדמוניות רומא. כרגיל, איננו יודעים מה היו שיטות העבודה של סופרים אלה, וביחוד איננו יודעים מה היו מקורותיהם.

מסורות משפחתיות

העלית של החברה הרומית היתה אריסטוקרטית במובהק, והצדיקה את מעמדה בעתיקותה ובהישׂגי העבר של כל משפחה ומשפחה. יוצא שלכל משפחה היה עניין מובהק לשמר את זכרון העבר, כדי שתוכל להציג אותו לראווה, וליהנות מהליכוד הפנימי שהוא מעניק. הבעיא היא שאיננו יודעים כיצד נשמר המידע, ועד כמה הוא אמין. אין ספק שחלק משמעותי מהמסורת עבר בעל-פה. ארוע חשוב בו צויינה ההיסטוריא המשפחתית היה לוויות, בהן צעדו בני-המשפחה כשהם חובשים מסכות של אבותיהם, ונשׂאו נאומים בהם פיארו את הישׂגי האבות. מסורות אלו שימשו ללא ספק מקור להיסטוריונים המאוחרים.

עם זאת, אין ספק גם שהרצון הטבעי של כל משפחה להלל את אבותיה הינו מקור לא-אכזב להגזמות ולסילופים. עד כמה ניתן, אפוא, להסתמך על עדויות מסוג זה, וביחוד שהן מהוות חלק חשוב במסורת הספרותית העומדת לרשותנו?

תרגיל

כיצד נענה על שאלה זו תוך שימוש במקורות הבאים: פוליביוס 6.53-54.5; קיקרו, ברוטוס 62; ליוויוס 8.40?

מסורות על-פה (Oral Traditions)

חלק גדול מהסיפורים על קדמוניות רומא הגיעו לידינו לאחר שעברו שנים ארוכות מפה לאוזן. דוגמא מובהקת לכך הוא הסיפור על הזאבה שהיניקה את רומולוס ורמוס. הרבה לפני המסורות ההיסטוריות הכתובות, מעיד עליו פסל "הזאבה הקפיטולינית", מסביבות שנת 500 BC.

נשאלת אפוא השאלה: מה ערכו העובדתי של מידע, שהגיע באמצעות מסורת על-פה? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לשאול שתי שאלות משנה -

  • האם יש סיבה מיוחדת לחשוב שהסיפור עתיק, או לחשוד שהוא המצאה מאוחרת?
  • האם יש סיבה מיוחדת לחשוב שהסיפור מבוסס על עובדות?

בכל מקרה, נזכור את הכללים המתודולוגיים הבאים:

  • אין להניח הנחות מוקדמות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו.
  • באין אפשרות לוודאות, התשובה היא תמיד מה מידת הסבירות של המידע.
  • חובת ההוכחה נחה על כתפי מי שרוצה לדחות את הסיפור באותה מידה כמו על כתפי מי שרוצה לקבלו כעדות היסטורית.
  • באין תשובה ברורה, עדיף להשאיר את השאלה פתוחה.

כיצד עברו מסורות בעל-פה? קודם כל, דרך משׂחק דרמטי. ברומא העתיקה נערכו משׂחקים דרמטיים בחגים שונים, וכל הצגה כזו היתה הזדמנות להעברת סיפורים מדור לדור. מספר מונחים בסיסיים בעולם התאטרון הרומי - scaena (במה), histrio (שׂחקן), persona (דמות) - שאולים מן השׂפה האטרוסקית, מה שמעיד על מקורם הקדום. דרך נוספת להעברת המידע היא שירה על-פה. עדות למזמורים שנשׂאו בזמן משתה, וסיפרו על עלילותיהם של גיבורי העבר, מביא קיקרו מה-Origines של קאטו הקנסור (Cato, Orig. 7.13 = Tusc. 4.3). בימיו של קיקרו, כנראה גם בימי קאטו, לא נשתמרו כבר שירים כאלה, שאבדו מרוב עתיקותם.

מסמכים וארכיונים

לצד סיפורי עלילות, כמו אלה שפארו נאומי-לוויות, הצגות או בלדות עממיות, משובצת המסורת הספרותית גם בשפע פריטי מידע אנליסטי שגרתי, החל בשמותיהם של פקידי המדינה המכהנים באותה שנה, דרך יסוד קולוניות, טריומפים (מצעדי-נצחון), כיבושים, בריתות, מפעלי בניה, חקיקה, אסונות טבע ותופעות שמימיות. שפע המידע מבטל את האפשרות שכולו מקורו בהמצאות מאוחרות. סביר הרבה יותר שמקורו ברשימות שנתיות (annales), שנוהלו דרך קבע מטעם המדינה. העובדה שהשנים צוינו לפי שמותיהם של הפקידים הבכירים המכהנים מעידה שמנהג עריכת הרשימות השנתיות (Fasti consulares) מקורו בשנים הראשונות של הרפובליקא. קיקרו (De Oratore 2.52) מעיד כי רשימה אחת כזו, ה-Annales Maximi, שימשה בסיס להיסטוריונים הרומיים המוקדמים.

עדות לכך שה-Annales Maximi אכן שימרו מידע עובדתי מתקופות מוקמות מגיעה שוב מקיקרו (Rep. 1.25), המספר על סמך רישומים אלה על ליקוי חמה שארע ב-5 ביוני, בערך 350 שנה מאז יסוד העיר רומא (לשיטתו, 751 BC), כלומר שנת 400. ואכן, חישובים אסטרונומיים מלמדים שב-21 ביוני (לפי הלוח הגרגוריאני) 400 חל ליקוי חמה של 80% בשמי רומא. הרי לנו עדות חותכת לכך שמידע מדוייק נשמר כבר בתקופה מוקדמת זו של ההיסטוריא הרומית, ושהוא היה נגיש לקיקרו במאה הראשונה.

מניתוח של כמות העובדות המופיעות במסורת הספרותית הגיע תיאודור מומזן, אבי לימודי ההיסטוריא הרומית, למסקנה שמתחילה היו רשימות אלה קצרות ותמציתיות, ושככל שנקפו השנים, הפכו למפורטות יותר ויותר. יוצא אפוא שהמידע האנליסטי הנגיש לגבי התקופות המוקדמות יותר מועט, אך לפחות אפשר לסמוך עליו. רישומים אנליסטיים נשמרו גם במקומות אחרים: על-ידי כהנים במקדשים שונים, על-ידי פקידי הפלבס במקדש Ceres, באוצר המדינה במקדש סאטורנוס, ועוד.

עם זאת, יש לזכור שהמסורת האנליסטית נוגעת אך ורק לתקופה הרפובליקנית, וכנראה שעדיין לא היתה קיימת בזמן המלוכה. לגבי תקופה מוקדמת זו עומדים לרשותנו הממצאים הארכיאולוגיים העשירים, המעידים בין השאר על אוריינות כבר במאה ה-7. מסמכים מתקופת המלוכה שׂרדו ללא ספק לתוך התקופה הרפובליקנית, ודוגמאות מספר השתמרו עד ימינו.

מכל האמור לעיל עולה שיש מקום לסמוך על המידע האנליסטי המופיע אצל ההיסטוריונים משלהי הרפובליקא, ואף על מסמכים המצוטטים על ידיהם. אמנם, יש לשפוט כל מקרה לגופו, אבל חובת ההוכחה נחה ביתר כובד על כתפי מי שרוצה לבטל ערכן של עדויות כאלה בטענה של זיוף מאוחר.

אמינותה של המסורת האנליסטית

לעומת ההיסטוריא הרומית לפני המלחמות הפוניות, המכילה כמסתבר שפע של חומר עובדתי שניתן לסמוך עליו בזהירות, קשה להאמין שמידע אמין כלשהו שׂרד מהתקופה שלפני יסוד העיר. ראשית, משום שאמנות הכתיבה עדיין לא נודעה אז באיטליא. שנית, משום שמסורת על-פה על מקורותיה של רומא לא היתה יכולה להיווצר לפני הולדתה של העיר עצמה כמוקד של זהות עצמית מדינית. בלתי-סביר אפוא להניח שיש איזושהי עובדתיות באגדות על התקופה שלפני רומולוס.

המצב משתנה בתקופת המלוכה, לגביה יש כבר מסורות בעל-פה ואפילו עדויות כתובות. המצב משתפר עוד במאה הראשונה לרפובליקא (המאה ה-5), ועוד יותר מזה במאה הרביעית, ביחוד אחרי שנת 367. מאז תחילת הכיבושים הגדולים, בשליש האחרון של המאה ה-4, עומד לרשותנו שפע עובדות היסטוריות, המגובה על-ידי ההיסטוריונים היוונים, ופוחת הצורך להסתמך על מסורת בעל-פה. דווקא התקופה מ-293 ל-264 נותרה באפלה, כיון שהספרים של ליוויוס העוסקים בה לא שׂרדו וזה היה מקורנו העיקרי.

עם זאת, עלינו לזכור גם שאנו מסתמכים כמעט אך ורק על מקורות משניים (או גרוע מזה). אלה נגועים בטעויות, בדעות קדומות, בפרשנויות שעלולות להיות שגויות, ולעתים גם בנטילת חירות ספרותית שהיתה אמנם מקובלת מאד בעת העתיקה, אך אינה עומדת באמות המידה הנדרשות מחקר ההיסטוריא כיום. מדרך הטבע, חירות ספרותית זו נוטה לתפוס נפח גדול יותר, ככל שהמידע העובדתי שעמד לרשות הכותבים היה מועט יותר. המשׂימה שלנו כיום היא להבחין בין הגרעין ההיסטורי לבין תוצריה של החירות הספרותית.

האנטיקווארים (Antiquarians)

לצד המסורת האנליסטית, והממצאים הארכיאולוגיים (התומכים בה לעתים קרובות) עומד לרשותנו שפע של מידע מיצירותיהם של חוקרי הקדמוניות - האנטיקווארים. חשיבותה של המסורת האנטיקווארית היא בכך שהיא משמרת פריטי מידע שונים ומשונים על כל תחומי החיים ברומא העתיקה, החל בצבא ומדינה וכלה בחדר האוכל ובחדר המיטות. פרטים אלו אינם נתונים אמנם בתוך מסגרת הזמנים המאפיינת את האנליסטים, אבל היא בהחלט עוזרת למלא אותה בפרטים, להחיות את הסיפור, ולעתים אף מספקת עובדות שבלעדיהן לא ניתן יותר להרכיב איזשהו סיפור.

חקר הקדמוניות הפך לאופנתי במאה ה-2 BC, בהשפעת העולם ההלניסטי. גדול האנטיקווארים היה Marcus Terentius Varro (חי 116-27 BC), שכתב עד גיל 77 לא פחות מ-490 (ואולי אפילו 620) חיבורים שונים. ידועים לנו 55 כותרים שונים, אך רק חיבור אחד שׂרד בשלמותו. לפי קיקרו (Acad. 1.9) נודעה לוארו השפעה כבירה על התודעה העצמית הרומית. עד אליו, היו הרומאים כזרים בארצם הם; כתביו של וארו הראו להם את הדרך הביתה. חישוביו הכרונולוגיים של וארו הם הבסיס לתיארוך המקובל של ארועי המפתח המרכזיים בהיסטוריא הרומית המוקדמת: יסוד העיר ב-753, הקמת הרפובליקא ב-509, והפלישה הגאלית ב-390 (כל התאריכים BC).

יורשים רבים קמו לוארו, והחשוב שבינם היה Marcus Verrius Flaccus. על אף שחיבוריו המקוריים לא שׂרדו, אלא רק בתקציר שנערך בסוף המאה השניה CE בידי Sextus Pompeius Festus, ועל אף שחציו של כתב-היד היחיד של תקציר זה עלה באש במאה ה-15 וחציו השני ניזוק קשות, פלאקוס-פסטוס מהווים עדיין מקור למאות פריטים עובדתיים אודות קדמוניות רומא.

כותבים חשובים נוספים שעשׂו שימוש נרחב במסורת האנטיקווארית, ושכתביהם הגיעו לידינו, הם פליניוס הזקן, פלוטארכוס, אַוּלוּס גֵלּיוּס, מקרוביוס והפרשנים על וירגיליוס.

המקורות ושיטות העבודה

כמות המידע שעמדה לרשות האנטיקווארים, החל במסמכים עתיקים וכלה בבניינים עתיקים, היתה עצומה. המסמכים הללו שימוש מקור ידע לתחומים רבים, והמבנים שימרו מידע על המבנה המדיני של העיר בתקופות קדומות. נוספה לכך הנטיה הרומית שלא להפטר ממוסדות מדיניים שאבד עליהם הכלח. במקום לשנות אותם או לבטלם, צירפו הרומאים מוסדות חדשים שעשׂו את העבודה, והפכו את הישנים למעין מוצגים מוזיאוניים. האופי הפוליטי הרומי יצר לפיכך מכרה של מידע עבור מי שטרח ללקטו ולפרשו.

תחום אחר בו נטו הרומאים לשמר דפוסים עתיקים הוא הדת. בחלוף השנים צירפו הרומאים עוד ועוד אלוהויות שהוכרו על-ידי השלטונות כמותרים - religio licita. מאידך, נותרו כל הפולחנות והאלים הקדומים על כנם. המגוון הרחב של הדת הרומית עורר עניין רב אצל האנטיקווארים, שהרבו לעסוק בו. הנטיה של כותבים נוצרים להתפלמס כנגד הדת הרומית הפוליתאיסטית, ואגב כך לצטט את כתבי האנטיקווארים, הביאה לכך שמידע רב הגיע עד לידינו.

עדויות ארכיאולוגיות

העדות הארכיאולוגית היא החשובה ביותר לחקר קדמוניות רומא, כיון שהיא מעניקה לנו את המקורות הראשוניים היחידים בנמצא. יתר על כן, הארכיאולוגיא היא התחום היחיד המספק לנו מידע חדש גם היום. הממצאים העדכניים ביותר מורים על קיומן של קהילות המשתמשות בברזל סביב שנת 900, ועל עלייה של ערי-מדינה מאורגנות במאות השביעית והשישית BC.

רוב המידע מגיע מקברים, בשל הנטיה האנושית הנפוצה בעת העתיקה להפקיד בקבר פריטים אלו ואחרים, ככל הנראה כדי שילוו את המנוח/ה לאחר המוות. קברים אלה מהווים מה שקרוי closed find deposits: ברגע שנחתם הקבר, לא נוסף לו דבר ולא נגרע ממנו דבר. עובדה זו היא ברכה גדולה בבואנו לנתח את הממצאים, שכן ודאי שהם הופקדו כולם בזמן אחד. סקירה של בית-קברות שלם יכולה להעניק לנו, אפוא, תמונה בהירה של המצב החומרי בתקופה בה היה בית-הקברות פעיל.

מסיבות שונות מגיעות העדויות הארכיאולוגיות בלאטיום עד שנת 580 בערך. מכאן ואילך מגיע רוב העדויות ממתחמים מקודשים. סוג הממצאים כאן שונה, וכולל את שׂרידי הבניינים עצמם, פסלים וציורים שהיו בהם, וחפצים שונים שהוקדשו לאֱלוֹהוּת המקומית. העדויות מלמדות על פריחה אדירה של בנייה מונומנטלית החל בשנת 580 לערך, שנמשכה כ-100 שנה (סוף ימי המלוכה והדור הראשון לרפובליקא). עובדה זו עולה בקנה אחד עם המסורת הספרותית, המספרת על שפע של הקדשות בניינים חדשים שבאה לסופה בשנת 484. התאמה זו היא היא הנימוק החזק ביותר בעד אמינותה של המסורת הספרותית.