תשעב ב - רומא הרפובליקנית - פטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדות

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תשעד א - הרפובליקא הרומית

סרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטוריתסילבוס

מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 242-271



טבעה של הבעיה

מצב המקורות

העימות בין הפטריקים לפלבאים הינו הציר המרכזי של ההיסטוריא הפוליטית במאתיים השנים הראשונות לקיומה של הרפובליקא. כפי שניתן לצפות, נושׂא זה נדון בהרחבה במקורות העתיקים (ליוויוס, דיוניסיוס מהליקרנסוס ואחרים). דא עקא, המקורות העומדים לרשותנו מגיעים, לכל המוקדם, מסוף תקופת הרפובליקא. המקורות ההיסטוריים שעמדו לרשותם מגיעים, לכל המוקדם, מתקופת הרפובליקא התיכונה. המקורות המאוחרים השתמשו במונחים הפוליטיים שרווחו בתקופתם, ונטו להשליך מציאות מאוחרת על ארועים מוקדמים (אנאכרוניזם).

בעיית האנאכרוניזם מתחדדת שבעתיים לאור המאורעות הפוליטיים שליוו את עלייתם ונפילתם של טיבריוס וגאיוס גראכּכוּס. השניים, שפעלו בשליש האחרון של המאה ה-2 (כמה וכמה דורות לפני זמנם של המקורות העומדים לרשותנו כיום), ניסו לטפל בבעיות חברתיות דומות מאד באפיין לאלו שעמדו בבסיס העימות בין הפטריקים לפלבאים, ואשר עלו שוב לפני השטח במהלך המאה השניה לפנ׳. קוי הדמיון בין המצב במאות החמישית והרביעית לזה של המאה השניה הביא להשתרבבות טעויות לכתבים ההיסטוריים שנכתבו בזמן הגראככים ואחריהם, ועסקו בתקופת הרפובליקא המוקדמת. גרוע מזה, יתכן מאד שתיאור מהלך המאורעות הקדומים יותר הושפע באופן פעיל - אולי אפילו תוך כדי בדיית עובדות - במטרה לשרת מטרות פוליטיות בזמן כתיבת החיבורים הנ״ל. יוצא, אם כן, שכמעט כל פרט המופיע במקורותינו לגבי מלחמת המעמדות חשוד באנאכרוניזם. עלינו, בעת החדשה, להפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה, ולנסות להבין אילו מהפרטים המיוחסים לתקופה של ראשית הרפובליקא אכן שייכים למאות 5-4, ואילו פרטים הוספו או אפילו הומצאו מאוחר יותר.

שאלת היסוד

חוסר-ההבנה היסודי ביותר נוגע להנחה שהחברה הרומית התחלקה מלכתחילה באופן מוחלט ומדוייק לשתי קבוצות: פטריקים ופלבאים. לפי המקורות העתיקים נקבע מעמדם המיוחס של הפטריקים כבר בימי רומולוס. לפי תפיסה זו, כל מי שאינו פטריקי, הרי הוא פלבאי. הזהות הפלבאית נקבעה לפיכך באופן שלילי; עובדת השתייכותו של אזרח רומי לפלבס נובעת אך ורק מעצם העובדה שאינו פטריקי. יתר על כן, זה אכן היה המצב מזמן הרפובליקא התיכונה ואילך (אך לא בזמן המלוכה ולא בתקופת הרפובליקא המוקדמת), מה שעודד מחשבה אנאכרוניסטית בנסיון להסביר את המצב בתקופה המוקדמת.

השאלה הבסיסית, שאכן העסיקה את המחקר לרוב, היא: מהו היחוד הפטריקי, המבדיל קבוצה זו מכל שאר האוכלוסיא?

מגוון תשובות שהועלו במחקר הציעו עקרונות שונים להבדלה בין המעמדות:

  • פוליטי: הפטריקים היו האזרחים הראשונים של רומא, והפלבאים נספחו אליה עם הזמן, בין אם כקליינטים של הפטריקים (שזוהו כפטרונים), בין אם כציבור חסר הגדרה פוליטית או מסגרות חברתיות.
  • גזעי-אתני: מקורם של שני המעמדות בקבוצות אתניות שונות. הפטריקים היו האוכלוסיא המקורית של לטיום, שאימצה מהגרים, או לחילופין היו קבוצה פולשת ששעבדה את האוכלוסיא הקדומה המקורית.
  • כלכלי: הפטריקים היו במקור רועים נוודים והפלבאים עובדי אדמה (או להיפך).
  • תרבותי: הפלבאים היו אוכלוסיא קדמונית מטריארכלית, והפטריקים פולשים ארים פטריארכליים.

כל הפרשנויות הללו מתעלמות לגמרי מאחד המאפיינים הבולטים של החברה הרומית לדורותיה: הדינמיות. עוד מימיה הראשונים של המדינה הרומית היא התאפיינה בתהליך של התפתחות, אימוץ וקליטה של גורמים זרים. לא יעלה על הדעת ששתי קבוצות אתניות, כלכליות או תרבותיות שונות היו יכולות לשמור על ייחודן לאורך מאות השנים של ההיסטוריא הרומית.

המפתח להבנת החלוקה בין פטריקים לפלבאים - וכתוצאה מכך להבנת מלחמת המעמדות כולה - נעוץ בהבנה ששתי הקבוצות הללו לא באו לעולם יש מאין, אלא הן שתיהן תוצרים של תהליכים היסטוריים שנמשכו לאורך זמן. הנושׂאים השנויים במחלוקת בין שתי הקבוצות הללו התפתחו והשתנו אף הם לאורך הדורות.

הפטריקים והסנאט

בתקופת הרפובליקא היו הפטריקים קבוצה מוגדרת בתוך האריסטוקרטיא הרומית. ההשתייכות למעמד הפטריקי הועברה בתורשה. המאפיינים המרכזיים של הפטריקיאט היו היוקרה שנבעה מהשתייכות למשפחות העתיקות ביותר של רומא, ומונופול על כהונה במשׂרות דתיות ופוליטיות אלו ואחרות. ההשתייכות למעמד הפטריקי היתה תלויה בהשתייכות ל-gens פטריקית זו או אחרת. על כך מעיד, למשל, הסיפוח של ה-gens Claudia למדינה רומית בשנת 504 BC. העובדה שה-gens Claudia סופחה כמות שהיא לשורות הפטריקיאט מלמדת שה-gens היתה יחידת ההתייחסות שהגדירה את הזהות הפטריקית.

מבחינת השׂפה הלטינית, patricius הינו שם תאר הנגזר משם העצם pater (אב/אבא). ברור למדי שהחמולות הפטריקיות כונו כך משום שמהן הגיעו ה-patres. הרבה פחות ברור, עם זאת, מה משמעות המונח patres. במקרים אינספור בספרות הלטינית משמשת התיבה patres כדי לציין את הסנאט. הדבר עולה בקנה אחד עם הסיפור המסורתי על הסנאט של רומולוס, אליו נתמנו אותם אנשים שהוא עצמו הגדיר כפטריקים. מפרשנות זו ניתן להסיק שה-patres היו ראשי חמולות (gentes). הבעיא בטיעון זה הוא שהיסטורית היו החמולות "גוף ללא ראש". במילים אחרות, לא ידועים אנשים שעמדו באופן רשמי בראש חמולה. למעשׂה הורכבה כל gens ממספר משפחות, שבראש כל אחת עמד "אבי המשפחה" (pater familias). כיון שברומא לא היה נהוג עקרון ירושת-בכורה (primogeniture), לא היה מצב בו אדם אחד הפך לראש הרשמי של gens.

זאת ועוד, גם הזיהוי בין הפטריקיאט לבין הסנאט אינו הגיוני. אמנם, המקורות מדווחים לרוב על עימותים בין הפלבס לבין הסנאט, ולכאורה ניתן לראות בכך תמיכה לטענה. אלא שגישה זו סובלת מאנאכרוניזם חמור, והיא מושפעת מתקופות מאוחרות יותר של דברי-ימי הרפובליקא, בהן אכן עמדו הסנאט והטריבונים של הפלבס בשני קצות הפוליטיקא הרומית. במאות ה-5 וה-4, לעומת זאת, שׂחק הסנאט תפקיד מרכזי פחות במערכת הפוליטית.

הזיהוי של הפטריקים-patres עם הסנאט סובל ממספר ליקויים בסיסיים:

(א) אין שום עדות לכך שהסנאט הורכב אי-פעם על טהרת הפטריקים. נהפוך הוא: מגוון גדול של מקורות - בינם גם נוסחאות עתיקות שהשתמרו ככל הנראה מהתקופות המוקדמות ביותר של ההיסטוריא הרומית - מצביע על כך שהיו בו שתי קבוצות: patres ו-conscripti. בנוסף לכך, המסורת עוסקת לרוב בדרישה לביטול המונופול הפטריקי על משׂרת הקונסולים והמשׂרות הדתיות. לעומת זאת, אין אפילו רמז לכך שעלתה אי-פעם דרישה לביטול המונופול הפטריקי על חברות בסנאט. הסיבה לכך היא, מן הסתם, שמעולם לא היה מונופול כזה, ושהסנאט מעולם לא היה גוף פטריקי בלעדי.

(ב) מתקופת הרפובליקא התיכונה ואילך היה הסנאט גוף רב עצמה, למעשׂה המוסד השליט ברומא. במאתיים השנים הראשונות של הרפובליקא, לעומת זאת, היה הסנאט חלש בהרבה ונטול סמכויות רשמיות, שהתכנס ad hoc ביוזמת אחד מפקידי המדינה. בתקופה המוקדמת נועד הסנאט לאפשר בימה לדיונים ולהתיעצות, אך ההחלטה נותרה בידי הפקיד בעל ה-imperium. סביר שמקור הסנאט הוא באסיפה מייעצת פרטית (consilium) שהיו מכנסים המלכים. רושם דומה עולה גם מדבריו של פֵסטוס (290L):

There was once a time when it was not considered disgraceful for senators to be passed over, because, just as the kings by themselves used to choose (or to choose as replacements) men who would serve them as public advisers (in publico consilio), so under the Republic the consuls (or military tribunes with consular powers) used to choose for themselves their closest friends from among the patricians and then from among the plebeians. This practice continued until the law of the tribune Ovinius put an end to it. Ovinius' law bound the censors by oath to enroll in the Senate the best men from all ranks. The enforcement of this law had the consequence that senators who were passed over, and thus lost their place, were held in dishonour.

מדבריו של פסטוס משתמע שלפני חקיקת ה-Lex Ovinia (בשנת 339 BC) התבססה החברות בסנאט על גחמותיו ורצונו של המגיסטראט בעל האימפריום, ושלא היתה קיימת ערובה לכך שסנאטור מכהן ישמור על משׂרתו כאשר יכונס הסנאט בפעם הבאה. אמנם, המסורת כולה מניחה שהסנאט היה קיים עוד מימיה הראשונים של הרפובליקא, ועדות זו של פסטוס הינה יחידאית. מאידך, המסורת נוטה, כפי שראינו, ליחס לתקופות עתיקות מציאות שהכירה מתקופות מאוחרות יותר.

לסיכום הנקודה, אם היתה החברות בסנאט תלויה ברצונו הטוב של בעל-אימפריום זה או אחר, ואם סנאטור דהיום לא היה בהכרח סנאטור גם מחר, לא יתכן שחברות בסנאט היוותה אמת מידה להגדרת הפטריקיאט.[1]

(ג) הסימן המובהק ביותר לכך ש-patres אינם בהכרח סנאטורים נובע מכך שמונח זה משמש לרוב כדי לציין את הפטריקיים באופן כללי (ולא רק את הסנאטורים שבינם). למעשׂה, זוהי המילה הרווחת ביותר בה משתמש ליוויוס למטרה זו. כתוצאה מכך נוצר בלבול גדול בקרב המתרגמים – גם בעת העתיקה (ליוונית) וגם בעת החדשה – בו מתורגמת המילה patres לעתים כ"פטריקים" ולעתים כ"סנאט" או "סנאטורים". בלבול זה בתרגום הביא לכך שחוקרים רבים התפתו לעשׂות הבחנה שלא באמת קיימת בשטח בין "פטריקים" ו-patres, ולא שׂמו לב לכך שמדובר בעצם בשתי מילים המציינות את אותה התופעה. [2]

ליוויוס לא בדה שימוש זה מלבו. הדוגמא המובהקת ביותר לשימוש ב-patres במובן "פטריקיים" מגיע מחוק איסור הנישׂואין בתריסר הלוחות. לפי חוק זה נשללה זכות הנישׂואין בין ה-plebs לבין הפַּטְרֵס.[3] לא יתכן שמשמעות המילה patres כאן היא "סנאטורים"; היא מתייחסת בבירור לפטריקיאט כולו, גברים ונשים כאחד.

משלושת הנימוקים שהועלו לעיל עולה מסקנה ברורה: patres לא היה תארם של סנאטורים בכלל או של סנאטורים פטריקיים בפרט.


  1. זאת ועוד: ראינו שבתקופת המלוכה נשמרה ל-patres הזכות לאשר את בחירת המלך, ושבתקופה בין מות המלך הישן למינוי המלך החדש התמנה מבין שורות הפטריקים ה-interrex. אם היה הסנאט אסיפה פרטית שהתכנסה מטעם המלך, הרי שבאין מלך אין סנאט
  2. לדוגמאות שבהן ישנו שימוש ב-patres ופטריקים כמילים נרדפות ראו: Cicero, de Republica 2.63, ליוויוס 3.11.6-14.5, 4.4.5.
  3. מהעובדה שקיקרו וליוויוס מדווחים על חוק זה באופן זהה ניתן להסיק ששניהם משמרים את נוסח החוק המקורי.

שורשי הפטריקיאט

המסורת ההיסטורית העתיקה גורסת שהפטריקיאט נוצר עוד בתקופת המלוכה. במחקר המודרני נפוצה הדעה שראשית הפטריקיאט בעשׂורים הראשונים של הרפובליקא, כאשר החוגים אשר הפילו את המשטר המלוכני ניסו לבסס לעצמם ולצאצאציהם זכויות יתר על ידי איוש תפקידי מפתח בדת ובפוליטיקא. תהליך זה הוגדר על ידי ההיסטוריון האיטלקי דֶה סַנְקְטיס כ"חתימת הפטריקיאט" (the closing of the patriciate או la serrata באיטלקית).

ההבדל המרכזי באופיו של הפטריקיאט בין התקופה המלוכנית לתקופה הרפובליקנית נובע מהשינוי בתפקיד ששׂחקה קבוצה זו בפוליטיקא הרומית. כפי שראינו, גם בתקופת המלוכה היו נתונים ה-auspicia (סמלי השלטון) בידי הפטריקים. כדי להמנע מריבים בין החמולות השונות על השלטון נהגו הפטריקים לבחור מלכים מבחוץ. בחירה זו נתאשרה רק ב"סמכות הפַּטְרֵס" (auctoritas patrum). העובדה שהמדינה היתה נתונה, בתחילתו ובסופו של דבר, בידי הפטריקים, ניכרת גם ממוסד ה-interrex: בין מלך למלך חזרו ה-auspicia לידי הפטריקים[1] עם ביטול המלוכה וכינון הרפובליקא נפתחה שוב שאלת הנגישות לשלטון. אם בימי המלוכה הוסדרה שאלה זו לפרקי זמן ארוכים יחסית באמצעות יבוא של שליטים מבחוץ, הרי שברפובליקא הורחבה מאד ההשתתפות בשלטון (שני קונסולים בכל שנה במקום מלך יחיד לכמה וכמה שנים). בתנאים החדשים גבר הרצון של העלית הפטריקית להגדיר מי בדיוק שייך אליה ומי לא, וכנגזרת של הגדרה זו - מי זכאי לקחת חלק בשלטון ומי לא.

המפתח להבנת המוסדות החברתיים שהגדירו את הפטריקיאט עוד בתקופת המלוכה נעוץ בעובדה שהמעוז המרכזי שנותר בשליטת הפטריקים, אפילו בתקופת הרפובליקא המאוחרת (קל וחומר ברפובליקא הקדומה), היה מגוון הכהונות הדתיות. בתקופת המלוכה, בה היה נתון השלטון רוב הזמן בידי שליט יחיד שהגיע מבחוץ, היה צורך במגדיר שיזכיר בכל רגע נתון בידי מי נתונה המדינה באמת. המונופול הפטריקי על הכהונות הדתיות מִלא צורך זה נאמנה, והטקסים הדתיים השונים העניקו הזדמנויות רבות לאשרר אמת זו באופן פומבי. בהקשר זה חשוב לזכור שרוב רובן של הכהונות הדתיות אכן נוסד עוד בתקופת המלוכה. המלך אכן עמד בראש ההייררכיא הדתית בתורת ה-Rex Sacrorum, אך מלכתחילה נגזר עליו לשתף פעולה עם חוגי כהונה נרחבים. מאלפת בהקשר זה המסורת המספרת על העימות בין המלך טרקוויניוס פריסקוס ל-augur אַטּוּס נאוְויוס, בו גובר בסופו של דבר הכהן על המלך.[2]

מסתבר אפוא שעוד בתקופת המלוכה הבטיחו לעצמן אי-אילו gentes את הזכות למלא משׂרות דתיות כאלו ואחרות, והשתלטו באמצעותן על חיי הדת של המדינה. מעמד זה העניק לפטריקים הילה של מערכת יחסים מיוחדת עם העולם האלוהי, והיווה אבן יסוד באמונה שבאין מלך על ה-auspicia לחזור לידיהם. זה מקור המונופול הפטריקי על משׂרת ה-interrex, שבתורו הבטיח לפטריקים את האחריות הבלעדית על מציאת המלך הבא. אם נכונה הפרשנות לפיה המלכים האחרונים היו טיראנים, שתפסו את השלטון בניגוד לחוק, עולה מכך שהחוגים הפטריקיים אִבּדו בתהליך זה משהו מכוחם. כפי שראינו, הרפורמא הפוליטית החשובה ביותר בשלהי תקופת המלוכה – כינון אסיפת הקנטוריות על בסיס השבטים – נועדה להגביל את כוחם של הפטריקים. המהפכה הרפובליקנית, לעומת זאת, היתה הפיכה אריסטוקרטית כנגד מונרכיא טיראנית בעלת נטיות עממיות. בין החוגים שעמדו בראש המהפכה הרפובליקנית עמדו, ללא ספק, הפטריקים.

  1. מוסד זה, שהיה שמור לפטריקים בלבד גם בתקופה הרפובליקנית, מעיד כשלעצמו על כך שמקור הפטריקיאט עוד בתקופה המלוכנית.
  2. ליוויוס 1.36.2-5; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 3.71.1-5.

חתימת הפטריקיאט

האם כל מי שכיהן כקונסול בשנים הראשונות של הרפובליקא הגיע ממעמד הפטריקים? המקורות שלנו מניחים שאכן כך והמחקר המודרני מסכים ברובו. מאידך, מרשימות הקונסולים (Fasti consulares) עולה שבשנים הראשונות כהנו גם כמה וכמה קונסולים שלא היו פטריקים. הדוגמא הבולטת ביותר היא לא אחר מאשר לוקיוס יוניוס ברוטוס, אחד משני הקונסולים הראשונים. ה-gens Iunia היתה חמולה פלבאית חשובה, שכמה מבניה כהנו כטריבונים של הפלבס כבר במאה ה-5 BC, ולקראת סוף המאה ה-4 הגיעו לעמדת הקונסולאט כפלבאים. ברוטוס המפורסם, שהשתתף ברצח יוליוס קיסר, היה פלבאי, והתייחשׂ לטענתו לאביו הקדמון מייסד הרפובליקא.

מסתבר אפוא שהמסורת העתיקה עומדת בסתירה פנימית. כיצד ניתן לישב סתירה זו?

שלושה פתרונות הוצעו לסתירה זו. הראשון, לדחות את השמות הפלבאים ולהכריז עליהם כעל זיוף מאוחר. ברם, על מנת להשתמש בטיעון הזייפן יש להציג סיבות חזקות מאד לחשד בזיוף. במקרה שלפנינו הסיבה המרכזית לחשד היא ההנחה המוקדמת שלא יתכנו קונסולים שאינם פטריקים בשלב זה של התפתחות הרפובליקא. כיון שכללי המחקר אינם מרשים להוכיח טענה באמצעות עצמה (petitio principii, begging the question), אפשר לזנוח טיעון זה בלב שקט.

פתרון שני מציע שכל הקונסולים השתייכו לחמולות פטריקיות, ושחלק מאותן חמולות אבדו עם הזמן את מעמדן הפטריקי. מעבר שכזה מן הפטריקיאט לשאר העם אכן היה אפשרי, תוצאה של תהליך מסתורי שנקרא Transitio ad plebem (מעבר אל הפלבס). עם זאת, לא ברור כלל כמה נפוץ היה תהליך זה, ומה היה יכול להיות המניע של משפחה פטריקית לוותר על מעמדה הרם.

פתרון שלישי נוקט אותו קו, אבל מסביר את הישנות השמות בתוך הפטריקיאט ומחוץ לו בכך שהגנטס הפלבאיות המאוחרות התפצלו מתוך אלו הפטריקיות כתוצאה משחרור עבדים (שזכו ברומא העתיקה לשמות משחרריהם), או באמצעות מתן אזרחות לזרים (שקיבלו לרוב את שם הפטרון שאזרח אותם).

כך או כך, עובדה היא שהאצולה הרומית המאוחרת כללה בתוכה פלבאים שנשׂאו שמות של gentes פטריקיות. מאידך, תופעה זו (שמות פטריקים לאזרחים פלבאים), שהיתה רווחת מאד ברוב שׂדרות העם, היתה נדירה ביותר בקרב המעמד השליט. ידרש אפוא הסבר מיוחד לשכיחות לכאורה של תופעה זו דוקא בעשׂורים הראשונים של הרפובליקא.

נימוק נוסף כנגד שחזור היסטורי זה עולה מעיון בטבלא הבאה:

תקופה סה"כ משרות משרות שהוחזקו על ידי פטריקים

משרות שהוחזקו על ידי לא-פטריקים

509-483 לפנה"ס
57 45 (79%) 12 (21%)
482-456 לפנה"ס
56 52 (93%) 4 (7%)
455-428 לפנה"ס
61 56 (92%) 5 (8%)
427-401 לפנה"ס
99 98 (99%) 1 (1%)


אילו היתה נכונה הטענה שכל הקונסולים ששמותיהם השתמרו במסורת היו ממוצא פטריקי, ושהשתייכו לחמולות מסויימות להן היה גם ענף פלבאי, ושרק ענף זה הוא ששׂרד לתקופות מאוחרות יותר, היה ניתן לצפות להתפזרות שווה של הדוגמאות הקיימות לאורך כל המאה ה-5.[1] מאידך, הנתונים בטבלא לעיל מורים בבירור על מגמת ירידה בשכיחותם של שמות חשודים ברשימה מדור לדור במשך המאה הראשונה של הרפובליקא. יתר על כן, בהתחשב בכך שבשני הדורות האחרונים נבחרו לעתים לא קונסולים אלא טריבונים קונסולאריים, ושמספרם של אלה הגיע לעתים עד ל-6, בולטת שבעתיים העובדה שדוקא בתקופה המאוחרת, בהן נבחר מספר גדול יותר של אנשים למשׂרת השלטון הבכירה, קטן מספר השמות הבעיתיים.

המסקנה העולה בבירור מן הטבלא היא שהאחיזה הפטריקית בשלטון הלכה והתהדקה ככל שעבר הזמן. תהליך זה, בו התגבש המנופול הפטריקי על השלטון, זכה לכינוי "חתימת הפטריקיאט". מהות תהליך זה היא הפיכת הפטריקיאט לקבוצה מדירה (אקסקלוסיבית) שחברות בה היא תוצאה של ירושה בלבד. בשׂיא הרעיוני של תהליך זה התנגדו החוגים שהובילו את הפטריקים אפילו לנישׂואי תערובת עם גורמים חיצוניים. איסור זה מתנוסס בלוח ה-11 של תריסר הלוחות. מתוך התרעומת הגדולה שעורר חוק זה, כמו גם מהעובדה שהוא בוטל תוך זמן קצר יחסית, ברי שחקיקה זו לא באה להכשיר מצב קיים, אלא ניסתה להכניס חידוש מהפכני.

על אף הכשלון באכיפת החוק נגד נישׂואי תערובת, תהליך חתימת הפטריקיאט הושׂג במידה מרובה במהלך המאה ה-5. השלטון והכהונה נחתמו בידי מעמד סגור ומצומצם. עם זאת, הוליד מהלך זה גם תגובת נגד, של כל מי שראה את עצמו ראוי לשלטון, אך זה נמנע ממנו בשל טיעונים של יחוס ומוצא. אישים כבדים אלה מצאו עצמם מחפשׂים נתיב חלופי לשלטון, ומצאו אותם במוסדות הפלבס.

  1. לחילופין, יש לחבר סיפור המסביר מדוע דוקא בחמולות אלו ואחרות ארעה תופעה זו של מעבר לפלבס או העלם החמולה הפטריקית והשׂרדות הענף הפלבאי בלבד, ולתלותו במגמת הירידה הניכרת מהטבלא לעיל.

עלייתם של הפלבאים

היווצרותו של הפטריקיאט הקדימה את הולדת הפלבס. הצהרה זו נדמית כפרדוקס רק אם נתבונן על הפלבס במשמעותו המאוחרת, כקבוצה המכילה את כל מי שאינו פטריקי. אך יש לזכור שלא זה היה המצב בימי המלוכה ובדורות הראשונים של הרפובליקא. סביר יותר להניח שמראשיתו היה הפלבס קבוצה קטנה ומוגדרת, מגזר אחד בתוך החברה הרומית. אם כך, הרי שהגדרתו של הפלבס אינה שלילית כמשתמע מהמצב המאוחר, אלא חיובית בכח ובפועל. ראשיתו של הפלבס בהתקבצות מאורגנת לצורך שמירה על אינטרסים וקידום סדר יום ידוע.

המסורת מציינת את שנת 494 BC כשנת ייסוד הפלבס. בשנה זו קמו רבים מהעניים, המדוכאים והנפגעים משרירות השלטון, התארגנו לפעולה משותפת, והשתלטו על ההר הקדוש, גבעה הנמצאת במעלה נהר הטיבר, כמה קילומטרים מהעיר.[1] כבר במעמד זה כונן הפלבס את אסיפת היסוד שלו, ה- Concilium Plebis, מוסד שיהפוך ברבות הימים לאחד מעמודי השדרה של המבנה המדיני ברומא. בנוסף בחר הפלבס להעמיד בראשו שני טריבונים - אחד כנגד כל קונסול.[2] ברבות הימים גדל מספר הטריבונים, עד שנתקבע בעשׂרה. בהתאם למנהג האבות, שקשר את הפולטיקא והפולחן, הקדיש הפלבס מקדש לאלה Ceres (המקבילה הרומית של דמטר היוונית), ליבֵּר וליבּרָה. המתחם המקודש הפך מאוחר יותר למרכז התרבות הפלבאית.

משמעות plebs בלטינית הוא "ההמון" (קרוב ל-plethos ביוונית). המסורת שבידינו, המשקפת את נקודת המבט האריסטוקרטית, קשרה לשם זה משמעויות שליליות במובהק. החברים בהתארגנות, מאידך, קשרו מכנויי הגנאי כתרים לעצמם. בכל מקרה, דבר אחד נראה ברור מתוך אימוץ השם plebs, והוא אופיה ההמוני של ההתארגנות. ערב רב זועם של עניים - כפריים ועירוניים כאחת - שמצוקתם מאז המהפכה הרפובליקנית הרקיעה שחקים והעמיקה תחתיות. גדולת ההישׂג הפוליטי של הפלבס היא בראש ובראשונה בהתארגנות עצמה. מסתבר שעד שנת 494 צמחה שכבת הנהגה שביססה את כוחה על פעולה נמרצת בקרב המעמדות הנמוכים. קבוצה זו הצליחה להוציא לפועל את "הפרישה הראשונה", ולהתניע את מהפכת הנגד הפלבאית.

אחת השאלות שהטרידה את המחקר היא מידת ההשתתפות בפרישה מצד ההופליטים, בני המעמדות הבינוני ומעלה, שידם השׂיגה לרכוש ציוד חי"ר כבד. על גבו הרחב של מעמד זה התקיימה עד לא מכבר המלוכה הטֻרנית ברומא, והוא שבחר מאז המהפכה מידי שנה את הקונסולים, הצביע על חוקים ונהל משפטים חמורים במסגרת אסיפת הקנטוריות (Comitia Centuriata). על פניו, סביר להניח שאילו השתתף החי"ר הכבד בפרישה, היה הארוע לובש גוון שונה בתכלית. ראשית, היא היתה מסתיימת בתוך ימים ספורים לכאן או לכאן (ומן הסתם לטובת ההופליטים), ולא נגררת ונמשכת למעלה ממאתיים שנה (הפרישה האחרונה ארעה בשנת 287 BC). שנית, עומדת לנו עדותו של אפיוס קלאודיוס (Appius Claudius, קונסול 495, שהוביל את הצטרפות הגנס קלאודיה לרומא) על המצב בעת הפרישה הראשונה. קלאודיוס לא חשש כלל מחסרונם של הפלבאים משׂדה המערכה. די היה לו בפטריקים ובקליינטים שלהם.[3]

לאור ניתוח המצב הצבאי לעיל, ניתן לשער שבסיס כוחו של הפלבס היה ב-infra classem של אסיפת הקנטוריות של סרוויוס. בקווים כלליים ביותר, היתה זו תגובתו של המעמד הנמוך למול הברית הכרותה בין המעמד הגבוה למעמד הבינוני. בשטח נאספו מן הסתם טיפוסים שונים ומגוונים, הן בעיר הן בכפר.

שאלות לדיון נוסף

האם יתכן שמקורו של הפלבס נמצא באופן בלבדי במעמדות הנמוכים, או שמא הוא התגבש סביב קבוצה ממעמד רם יחסית, שנדחקה מעמדות הכח שאחזה בה בעקבות המהפכה הרפובליקנית? ניתן לשער בהקשר זה קיומם של חוגים שלא גורשו מהעיר לאחר גירוש המלכים הטֻראנים, ועם זאת נותרו מרוחקים ממרכזי הכח עם כינון הרפובליקא.

הפרשנות המוצעת כאן לשאלת הפטריקים והפלבאים עולה בקנה אחד עם מאפיין נוסף של החברה הרומית (שזכה לתשׂומת לב מחקרית בדור האחרון) והוא חלוקה בינארית של קבוצות התייחשׂות:[4]

הפלבס, לעומת זאת עובד לא על בינאריות אלא בעקרון השילוש: פרשים-הופליטים-infra classem; פטריקים-מעמד ביניים-פלבס; מעמד גבוה-בינוני-נמוך.

ועוד שאלה, מאת רון ברק: כיצד מצטרפים לפלבס? האם היה רישום חברים מאורגן?

  • תשובת ביניים: אינני יודע. השאלה בעלת משמעות רק לאור הניתוח ההיסטורי של קורנל, והוא אינו אומר על כך דבר. יתכן מאד שרישום כלשהו נערך במתחם המקודש של הפלבס, וביחוד מרגע כינון משׂרת ה-Aedilis (האחראי על המקדש - aedes) הפלבאית.
  1. אצל <span style="background-color: rgb(0, 255, 0);">ליוויוס (2.23)</span> נשתמרה גרסא חלופית, לפי השתלטו הפלבאים על האַווֵנְטינוּס דוקא.
  2. כך עולה מקיקרו.קיקרו, רפובליקה 2.58
  3. דיוניסיוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 5.67.5, 5.68.5, 6.63.3.
  4. חשוב לציין שרוב ההבחנות לעיל מופיעות כבר בתריסר הלוחות, ותקפות לפיכך לשימוש בטיעון על המאה ה-5.

מדינה בתוך מדינה

כפי שראינו לעיל, המסורת משמרת פרטים רבים משתי הפרישות הראשונות. לאמיתו של דבר צדק אגריפא מֶנֶניוּס (Agrippa Menenius), ששכנע את הפלבס לשוב לעיר בטענה שהבטן (כלומר הפלבס) לא יוכל להתקיים ללא עיניים, ידיים, רגליים וכיוצא באלה איברי הגוף האחרים. יתכן שכך היה, אבל לא מאד משנה לכאן או לכאן. מאידך, על אף הבעיות המתודולוגיות הידועות, נראה שאפשר להסכים על העובדתיות של שני ארועים מרכזיים, שנחרתו בזכרון כפרישות (secessio) הראשונה והשניה. עוד מסכימים המקורות על תוצאה מובהקת של מאורעות אלה: התהוותו של ארגון פלבאי מפותח ונבדל על מוסדותיו ופקידיו לקראת אמצע המאה ה-5.

התנועה הפלבאית הינה תופעה יוצאת דופן בהיסטוריא של עיר-המדינה העתיקה, וזאת משני טעמים: הראשון: התנועה הפלבאית הייתה ארגון מהפכני אשר צמח מן השטח בתקופה שלא העלתה על נס את חופש ההתארגנות. ראשיתה בצורך הבסיסי של אזרחים להגן על עצמם מפני שרירות לבו של השלטון. התנועה הפלבאית החלה את דרכה מחוץ לגבולות החוק, ובמהלך ארוך-טווח הביאה להִטמעות מוסדותיה בחברה ובחוק הרומאי. שנית, המוסדות והמנגנונים שהקים הפלבס מלכתחילה היו מעין מדינה בתוך המדינה. דוקא העדר השאיפה לתפוס את מקומם של המוסדות הקיימים ולהחליפם, אלא לצרף אליהם את המוסדות הפנימיים ולהביא לשילובן של שתי המערכות, הוא שהעניק לתנועה את כוחה המיוחד. מעניין במיוחד לראות שהמנגנונים של הפלבס לא רק שלא נפלו מאלה של המדינה הרשמית (כלומר של הפטריקים), אלא אף היו מתקדמים ומתוחכמים יותר. בזכות כך גבר הפיתוי של הממסד הפטריקי לאמץ את המוסדות הללו, ואף לחקותם.[1]

הטריבונים של הפלבס

קיימות גרסאות שונות באשר למספרם של הטריבונים בעת יסוד הפלבס (2,4,5 הם המספרים שנזכרים במקורות) אין עוררין על הטענה שבאמצע המאה ה-5 (שנת 457 לפי ליוויוס 3.30.7) נתקבע מספרם בעשׂרה.

באין מקור חוקי לסמכות הטריבונים במסגרת הפוליטית הקיימת, פנו פרנסי הפלבס לעולם המונחים הדתי, וחוקקו לעצמם בפרישה הראשונה "חוק מקודש" Lex Sacrata, שהקנה לטריבונים מעמד של קדושה. במהלך שנת הכהונה היה גופו של טריבון הפלבס קדוש, ואסור היה להניח עליו יד לרעה. שאר הפלבאים נשבעו לציית לטריבונים במשך שנת כהותנתם, ולהגן עליהם מפני כל פגיעה גופנית. כל פגיעה בגופו של הטריבון נחשבה לפי החוק המקודש כחילול הקודש, ודין המחלל היה מוות. מי שפגע בטריבון היה בחזקת homo sacer - אדם מוחרם שחייו הפקר.

ה-Lex sacrata חושׂפת את אחד המאפיינים המובהקים של המערכת הפוליטית הרפובליקנית ברומא: עזרה עצמית (self help). משמע עקרון זה הוא שהאחריות להשׂגת צדק נמצאת בראש ובראשונה ברמת הפרט. ההישׂג הגדול של התנועה הפלבאית הוא בשימוש בעקרון הערבות ההדדית כדי להעניק כח פוליטי למעמד הנמוך. נכונותו להפעיל טרור פוליטי העניקה לפקידיו את החסינות והעצמאות שאפשרו להם להגן על האזרח הקטן משרירות לבו של הפקיד בעל האימפריום. תפקיד זה זכה לכינוי auxilium - עזרה.

  • שאלה לבירור: מתי החלו הטריבונים לגבות קנסות?

מדרך הטבע התנהל המאבק בין הפטריקים לבין הפלבס, כשבתווך ניצב מעמד הביניים. ראינו לעיל שמגמת ההסתגרות הפטריקית הותירה בחוץ ציבור מסויים של בעלי השפעה, שדרכם לשלטון נחסמה. אלה הצטרפו לדור המייסד של הפלבס, ונבחרו לקונסולאט. הסמכות הטריבונית והשירות שהעניק הפלבס באמצעותה (הגנה משרירות לבם של השלטון ובעליו) קרצה גם למעמד הבינוני. המהלך הראשוני של הפלבאים היה מוצלח כל כך עד כי לפטריקים לא נותר אלא לנהל נסיגה איטית ומתישה.

תחנה משמעותית ראשונה בדרך הגיעה בשנת 449, כאשר הטריבונים זכו לראשונה בהכרה רשמית במסגרת מוסדות המדינה. כאן ככל הנראה מקורה של זכות הוטו המפורסמת (veto - אני אוסר), הידועה גם כ-intercessio. לימים הפכה סמכות זו לכלי רב עצמה במאבקים הפוליטיים של שלהי הרפובליקא. מלכתחילה היה מדובר ככל הנראה באחד מהכלים ששמשו להגנה על האזרח הקטן מול הרשויות.

אסיפת הפלבאים (concilium plebis)

האסיפה המכוננת של הפלבס - concilium plebis - כונסה בידי טריבון של הפלבס, והיתה פתוחה ככל הנראה מלכתחילה לכל אזרח רומי שלא היה פטריקי. הפרט הראשון הידוע לנו על שיטת ההצבעה הנהוגה בה מגיע מהפרישה השניה (471 BC), ומיוחס לפעלו של הטריבון וולרו פובליליוס (Volero Publilius). פובליליוס אירגן את האסיפה על בסיס השבטים של השיטה הסרוויאנית. להבדיל מאסיפת הקנטוריות, שמיינה מחדש את המצביעים לפי רכוש והעניקה את היתרון לבעליו, הצביעה אסיפת הפלבס מתוך התייחסות לשבטים בלבד. הואיל ובכל שבט היו בני מעמדות שונים, אוזנה במידה רבה ההשפעה של ההון הגדול על תוצאות ההצבעה. זאת ועוד, תהליך ההצבעה לפי שבטים הבטיח שהשבטים העירוניים לא ישתלטו על האסיפה.

נשאלת השאלה כיצד הצביעה אסיפת הפלבס בדור שמאז הפרישה הראשונה. המסורת מחזיקה שמלכתחילה הצביעה האסיפה לפי הקוריות הותיקות. עם זאת, אופיין האריסטוקרטי של אלה אינו נראה הולם אסיפת עם מהפכנית. סביר יותר שההצעות התקבלו ברוב פשוט, כמו במקרים מקבילים רבים ביוון של התקופה. כפי שראינו, הפוליטיקא הרומית הושפעה רבות מהתרבות היוונית.

Plebiscita

תוצאות ההצבעות על הצעות הטריבונים נודעו כ-Plebiscita וחייבו את כלל הפלבאים. כל עוד היה מדובר בעניינים פנימיים של הפלבס, לא נתעוררה בעיא. במקרים מסויימים נגעו החלטות של הפלבס לכלל הציבור האזרחי, כמו למשל החוק שדרש חלוקה של אדמות ציבור רבות באוונטינוס כפתרון דיור לפלבס (lex Icilia de aventino publicando בשנת 456). מסתבר שבמקרה זה הצליחה הנהגת הפלבס לכפות את רצונה לגבי השימוש בקרקע הציבורית. חוק זה השתמר בכתב, חקוק על עמוד נחושת, עד לימיו של דיוניסיוס, שחזה בו בעצמו.[2] לפי ליוויוס הציבו הפלבאים תנאי לבלתי-בטל את ה-Lex Icilia כאשר ישבו למשׂא ומתן עם הדקמווירים הפטריקים.[3]
  1. בולטות במיוחד בהקשר זה משׂרת הקוואיסטור - פקיד עזר לקונסול שנוצר כנראה לפי דוגמת האיידיל לטריבון, ואסיפת השבטים - אסיפה של כלל העם הרומי (כולל פטריקים) שהתכנסה על בסיס שבטי ולא מעמדי.
  2. דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 10.32.4.
  3. ליוויוס 3.32.7

האיידילים ומקדש קרס

עוד בזמן הפרישה הראשונה, מספרת המסורת, מינה הפלבס שני פקידים נוספים לצד הטריבונים - האיידילים. הללו שירתו כפקידים שנתיים, ותפקידיהם כללו דאגה לתשתיות המרחב הציבורי. בתקופה מאוחרת יותר, וביחוד לאחר שהפכו לפקידי מדינה רשמיים במסגרת ההסדר של שנת 367, כללו תפקידיהם אחזקת רחובות ומבני ציבור, שמירת הסדר הציבורי, פיקוח על השווקים, אספקת המזון וארגון משׂחקים. סביר שרוח זו, גם אם לא כל תחומי האחריות, היו בסמכות האיידילים עוד מימיהם הראשונים כפקידים מטעם הפלבס. יש לשער שפעילות זו של האיידילים שׂחקה אף היא תפקיד חשוב בהכשרת לבבות במעמד הבינוני לטובת הפלבס.

מידע רב מקשר את האיידילים עם המקדש של קרס, ליבר וליברה, מרכז התרבות פלבאית על גבעת האוונטין. דיוניסיוס (6.17.2-4) מספר לנו שהמקדש נוסד משלל הנצחון הרומי בקרב באגם רֵגילּוס, במקביל להקמתו של מרכז פטריקי המוקדש לקאסטור. על פי גירסא אחרת נוסד בעקבות תקופה של מחסור במזון (קרס היא אלת התבואה). ההסבר המתקבל ביותר על הדעת מצביע על אימוץ של פולחן יווני לדמטר (שמה היווני של קרס) שהיה נפוץ בדרום איטליא, מתישהו בתחילת המאה ה-5 (אולי סביב שנת 490).

נראה בהחלט שמקדש זה נוסד בהשפעה יוונית. על כך מעידה העובדה שהפסלים שקישטו את המקדש הוזמנו משני אמנים יווניים (Damophilos ו-Gorgasos).[1] שנית, קיקרו (בלבוס 55) מציין בפירוש שמקור הטקסים בפולחן קרס בפולחן יווני מקביל. בהקשר רחב יותר, ידוע שליוון היתה בתקופה הארכאית השפעה עצומה על איטליא בכלל ועל רומא בפרט. סממן אחד להשפעה זו היא שקרס נודעה כאלה הפטרונית של החוק הכתוב. בכך היא מקבילה ישירה של Demeter thesmophoros (מניחת החוקים) האתונאית. קרוב לודאי שקשר זה מסביר גם את הנוהג לפרסם בפומבי את החקיקה במקדש קרס. יתר על כן, ליוויוס (3.55.13) מספר שמשנת 449 BC ואילך הועברו החלטות הסנאט לטיפולם של האיידילים והופקדו במקדש קרס. לפני כן נשמרו החלטות הסנאט מאחורי דלתיים סגורות, ולא אחת אירע שהקונסולים שינו החלטות או התעלמו מהם. בהעדר שקיפות בתיעוד לא היה ניתן לפקח על התנהלות תקינה של הזירה המשפטית. זו הסיבה לדרישה הפלבאית לפרסם את החוק בפומבי ובכתב.

  • מאידך: אם הסנאט היה גוף מייעץ בלבד בתקופת הרפובליקא המוקדמת, מה היתה הסמכות של החלטותיו? האם יתכן שמדובר בהחלטותיו של גוף אחר, ושבלבול במקורות גרם לבלבול או אנאכרוניזם?

סדר היום הפלבאי

חובות ושעבוד הגוף

במקביל לתהליכים הפוליטיים הפנימיים התגבש הפלבס על רקע משבר כלכלי חמור באיטליא כולה. המסורת הרומית מספרת על מקדשים רבים שנחנכו עד שנת 484 BC. מכאן ואילך איננו שומעים ולו על מקדש חדש אחד עד לשנת 433 BC, ארוע מבודד כשלעצמו.[2] הסבר אחד לתופעה זו הוא שבשנים הללו לא נחלו הלגיונות הרומיים נצחונות גדולים. על פי רוב נבנו המקדשים החדשים בכספי השלל שנפלו לידי המדינה לאחר נצחונות צבאיים; באין נצחונות התייבש תקציב הבניה. עם זאת מצביעים הממצאים הארכיאולוגיים מתחילת המאה ה-5 ואילך על ירידה משמעותית באיכות ובכמות של חרסים בפרט וממצאים חומריים בכלל. הממצא הארכיאולוגי מניח אפוא מקום לקיומו של משבר כלכלי כולל, שפקד לא רק את רומא. בין תופעות הלוואי של משבר זה ניתן לראות מחסור במזון ובאדמות לעיבוד, הדרדרות לחובות ושחיקה של מעמד הביניים. סימנים אלה מבצבצים ועולים גם מתוך המסורת.

על פי הידוע לנו התרחשה הפרישה הראשונה על רקע משבר חובות. המקורות מתארים מציאות בה חוברים שירות בצבא וביזת רכוש האזרחים לאחר מפלות צבאיות כדי לדרדר אזרחים מהמעמד הבינוני למצב של שעבוד הגוף לכלל עבדות-חוב (nexum). הישנות תופעות שכאלה הביאה לכלל תסיסה, ונתנה למארגנים של הפלבס כר נרחב לפעולה.[3] המסורת על הפרישה הראשונה טומנת בחובה כמה אנאכרוניזמים ברורים, ובראשם הזכרת ה-tributum כאחד הגורמים להדרדרות הכלכלית (הטריבוטום הוצג לראשונה בסוף המאה ה-5, ולא היה חלק מהמשוואה בראשית אותה מאה). עם זאת, תהליך חברתי-כלכלי בו הדרדרו אזרחים בני-חורין לכלל שעבוד הגוף מוכר לנו גם מערי-המדינה היווניות בתקופה הארכאית, ולאחר מכן ברומא במהלך המאה ה-4 BC. לפיכך, גם אם אין בטחון מלא בפרטים על המצב בימיה הראשונים של התנועה הפלבאית, התמונה הכללית ברורה למדי.

בעיית החובות זוכה להתייחסות רחבה בתריסר הלוחות, אך פרט לכך אינה מופיעה עוד כאחת מבעיות הפלבס עד למאה הרביעית. הסיבה לכך היא ככל הנראה שמלכתחילה לא מחה הפלבס נגד מוסד ה-nexum עצמו. במקרים מסוימים הוא העניק פתרון יעיל גם ללוֹוה, וללא ספק שעבוד גוף לתקופה מוגבלת היה עדיף על מכירה לעבדות מחוץ לרומא, ודאי על פני הוצאה להורג. ההישׂג הגדול של הפלבס בכינון הטריבונאט לא נועד לבטל את שעבוד הגוף ככלל, אלא להעניק הגנה במקרים פרטיים של עיוות דין.

משברים בשוק המזון

גורם אחר לתסיסה, הנזכר באופן ברור יותר במסורת, הוא מחסור במזון. על אף שלרוב לא נרשמו מקרים של רעב כללי, קיימות עדויות על 14 מקרים נפרדים בין השנים 508-384 BC, בהם נרשם חוסר איזון כה בולט בין ביקוש להיצע בשוק המזון, עד כי השלטונות נאלצו להתערב במצב ולרכוש מזון מחוץ לעיר. פתרון למצב נמצא רק בראשית המאה ה-4, כאשר הצליחה רומא להביס את אויביה ולהדפם במידה כזו שהסירה את האיום הפיסי על אמצעי יצור המזון מבית. בנוסף הביא גידול האוכלוסיא העירונית להשתכללות מערכת יבוא המזון מחוץ לעיר, ואפשר מידה רבה בהרבה של גמישות לשוק.

על הקשר בין מחסור בתבואה לבין התארגנות הפלבס ניתן ללמוד גם מהעובדה שמקדש קרס הוקדש לאחר מקרה של מחסור בתבואה. בהקשר זה יש לזכור גם שבעתות מחסור בתבואה שלחו הרומאים את סוכני הרכש שלהם בין השאר לערים היווניות בדרום איטליא ובסיקיליא. יש מקום להשערה שמגעים אלה, ודוקא בתקופת מחסור במזון, פתחו פתח להשפעה יוונית על התגבשותו של הפלבס בכלל, ועל משׂרת האיידיל בפרט.

בעיית הקרקעות

מוקד תבערה נוסף, שליווה את העימות הפטריקי-פלבאי מראשיתו, וחזר לכותרות ביתר שׂאת בתקופת האחים הגראכּכים, הוא סוגיית השימוש באדמות המדינה - (Ager publicus).

מיעוט המקורות אינו מאפשר תמונה ברורה של מצב הקרקעות ברומא המלוכנית וברפובליקא המוקדמת. עם זאת, נראה שיש הסכמה כללית על שתי עובדות משמעותיות:

  • גודל נחלה בבעלות פרטית של איכר או חוואי מהמעמד הבינוני עמד ככל הנראה על 2-5 יוּגֵרא (Iugera), ר"ל 5 עד 18 דונם. סביר להניח שנחלה כזו לא הספיקה ברוב המקרים כדי לפרנס משק בית.
  • חלק גדול מהאדמות ברומא הוחזקו בבעלות ציבורית משותפת. העבודה (חקלאות, גננות, רעיה) באדמת הציבור שימשה כמקור הכנסה למשקי הבית בעלי החלקות הפרטיות הקטנות.

רוב אדמות הציבור נרכשו בדרך הכיבוש. כמעט בכל פעם בה כבשה רומא שטחים והוסיפה אותם לטריטוריא הרשמית שלה, הפך חלק משמעותי מהאדמה החדשה לנחלת הציבור. להלכה עמדו שטחים אלה לחכירה עבור כלל הציבור. בפועל השתלטו עליהן המשפחות החזקות. כיוון שהמעמד הנמוך, ואף המעמד הבינוני, היו תלויים ב-ager publicus לפרנסה שוטפת, הביאה השתלטות העשירים והחזקים על האדמות להדרדרות מתמדת במצבם של המעמדות הנמוכים יותר.

בעלי היכולת שהשתלטו על אדמות הציבור השתמשו עליהן כדי לדרוש שירות, תשלום או נאמנות אישית (ולעתים שלושתם גם יחד), בתמורה לרְשות שנתנו לאחרים לעבד את אדמות הציבור שבשליטתם. מובן שנושׂא זה עלה על סדר יומה של התנועה הפלבאית, שכן הפלבאים היו בין מי שהודרו מאדמות הציבור. מהמקורות עולה שדרישת הפלבאים, לפחות בתקופות המוקדמות ביותר, היתה להעביר אדמות ציבור, וביחוד כאלה שנוספו עם הזמן בעקבות כיבושים, לבעלות פרטית של מקבליהן. העברה לבעלות אישית ופרטית (assignatio viritim) היתה עשׂויה למנוע מצב של השתלטות על-ידי בעלי כח. בשנים 486 עד 367 BC מספרים המקורות על 25 ניסיונות של מנהיגי הפלבאים להביא לחלוקה מחדש של אדמות הציבור בשיטה זו. המחקר המודרני הביע ספקות לגבי האמינות ההיסטורית של סיפורים אלה ואחרים, ובחלק מהמקרים יש מן הסתם מקום לספקנות זו, ביחוד לאור האנאכרוניזמים שנוספו למסורת לאור המאורעות בתקופת הגראכּכים. עם זאת, ברור שבעיית הקרקעות שׂחקה תפקיד משמעותי לאורך כל ימי העימות הפטריקי-פלבאי, ושעמדה במקום חשוב בסדר היום של הפלבס.[4]


  1. פליניוס הזקן, תולדות הטבע 35.154
  2. לפי ליוויוס 4.25.3 המקדש נבנה בעקבות מגפה והוקדש לאפולו.
  3. קיקרו, רפובליקה 2.58; ליוויוס 2.23; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 6.26.
  4. דוגמאות לבקשות של טריבונים לרפורמה אגרארית שלא סובלות מתוספות מאוחרות: ליוויוס 4.12.4, 4.43.6, 4.52.2, 5.53.2.

סרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטוריתסילבוס

אגב ליוויוס 2.23

  1. איך נסדר את הנקודות הבאות כחיבור רציף, בו דבר מוביל לדבר?
  2. אם החיבור הנ"ל הוא התשובה, מה השאלה?
  • ההבדל במעמד ה"פלבס" בימי מלחמה לעומת ימי שלום
    • ממה נובע ההבדל?
  • מוסד שעבוד הגוף (nexum) ותפקידו (או שימושיו) בחברה ובכלכלה ברומא
  • מלחמה עם הוולסקים
  • כולם מסתכנים במידה שווה בשׂדה הקרב, אבל לא נהנים מאותן זכויות פוליטיות
  • אנאכרוניזם תרגומי ביחס למונחים: "אבות" ו"סנאטורים" מצד אחד, ו"פלבס" או "פלבאים" מצד שני.
  • רומא ככוח כובש – אימפריאליזם כתרופה לבעיות חברתיות