תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 1

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור ראשון

1.3.2010

ננתח מיתוסים ונלמד באמצעותם היסטוריא. ההבחנה בין עובדות לבין האמת: שרה מלצר היא יהודיה פולניה מבית טוב, איבה היה תלמיד בישית וולוז'ין כשזה עוד היה קיים בגולה, התחתנה עם פרסקי אחד והילד שלהם הוא נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס. אנחנו כנראה צעירים מכדי לזכור את זה אבל אמרו שאמא של פרס ערביה.

שוב ושוב עלה הסיפור עלזה שאמו ערביה ולכן אסור להצביע מערך כי הוא יחלק את ירושלים ואמא שלו ערביה. זה טיעון פנטסטי שאין לו שום קשר לעובדות. אילו טרח מהאנשים שהשתמשו בסיפור הזה כמטבע עובר לסוחר לעצור ולחשוב רגע, הסיפור הזה הוא בלתי אפשרי לא משנה איך נסתכל עליו, אבל הוא היה גורם דומיננטי במערכות בחירות. אין כלי כדי לאמת אם זה הכריע או לא חלק מהבחירות אבל זה היה משהו עם משקל רב בשטח. זה מיתוס.

ההיסטוריא של אמא של פרס מלמדת שהיא הייתה יהודיה מפולין, ואילו המיתוס מספר שהיא הייתה ערביה. זה סיפור די תמוה, אבל אפשר להשתמש בו בתור דוגמא (למרות שרוב האנשים לא מכירים את זה) אבל בתקופה שבה אנשים שלפו את זה ככה, אחרי שהוסבר הסיפור הזה לא היה צריך לנהל את הדיון האם יכול להיות שבני אדם יקבלו כאמת איזשהו סיפור או איזושהי קביעה שסותרת את העובדות בבירור מוחלט. ברור לגמרי שאמא של פרס לא הייתה ערביה ועדיין, זו הייתה האמת עבור הרבה מאוד אנשים למשך דור שלם. וכאן אנחנו עוברים מהעניין של אמת לעומת עובדות לעניין של מיתוס והיסטוריא. המילה היסטוריא הומצאה ביוונית עתיקה ומשמעותה מחקר או פירות המחקר כשהם מוצגים בכתב או בעל פה. גם הפעילות המחקרית מצד אחד, הבירור של העובדות, המחשבה, האימות, הצלבת המקורות והכל וגם התוצר הסופי, הספר או הסיפור. נסיון עלוב של חוגים פמיניסטיים לטעון שזה his story, אבל זה לא מבוסס. נכון מאוד כמובן שרוב ההיסטוריות (רוב הטקסטים ההיסטוריים שנכתבו לאורך כל ההיסטוריא) נכתבו על ידי, על ולמען גברים. זה נכון עובדתית. למה ברוב ההיסטוריא יש גברים ולא נשים?

לאורך רוב ההיסטוריא, רוב הידע של כתיבה וקריאה היה מרוכז בידי גברים (מעולם לא כל, אבל הרוב), אבל באופן יותר בסיסי, היסטוריא היא מונח שקבע הרודוטוס. הוא כתב על המלחמה בין פרס ליוון. הז'אנר ההיסטורי נולד כדי לספר על מלחמות, משחק מפגר של גברים. האמת: (כפי שאורי חושב) על מה פירוש היסטוריא, אוסף של עובדות שמחבר ביניהן קו. אם נחשוב על כל עובדה כעל נקודה, ובין כל הנקודות לפי הסדר שאנחנו מחליטים או מחליטות, העובדות יוצגו בסדר מסוים והקו שאנחנו מעבירים ומתווה את הסדר הוא הסיפור שאנחנו מספרים. הוא ההיסטוריא. ההיסטוריא לא נמצאת בעובדות שמסודרות אחת אחרי השניה אלא באלה שגם משובצות בסיפור. ההבדל בין עובדות ואמת:

האמת נמצאת לאורך הקו במקום שבו אין עובדות. למשל, אם אנחנו נכנסים לחדר ועל הרצפה מוטלת גוויה מרוטשת ובפינת החדר יושב אדם רועד עם סכין מגואל בדם ביד, הסיפור ההיסטורי הוא שהאדם בפינה רצח את האדם המרוטש, ואז הוא יצא מההתקף שלו, חזר לעצמו, נבהל ונעצר בפינה. אולי הרוצח הפנט את מי שהיה בחדר, וגרם לו לשבת בפינה. אפשר להמציא אינסוף סיפורים. כשיש לנו עובדות ואנחנו באים למתוח את הקו ולספר את הסיפור, המגבלה המרכזית שלנו זה הדמיון. אפשר להכניס חייזרים, עולמות מקבילים, מסע בזמן. מה שיגרום לנו להעדיף סיפור היסטורי אחד על פני השני הוא מינימום בניית עזר. כמה שפחות בניית עזר, כמה שהסיפור שלנו יותר חסכוני, כך הוא היסטוריא טובה יותר.

חשוב לומר במאמר מוסגר שהרבה מאוד פעמים, מה שקרה בשטח זה לאו דווקא התרחיש החסכוני ביותר. ראינו כבר אלף ואחד בלשים שבהם היה פתרון פשוט ובסוף הסתבר שזה משהו מורכב יותר מזה. גם בחיים, המציאות היא דבר מורכב מאוד. אבל עדיין, כשנסתכל על מקרה בוחן היסטורי ועלינו להרכיב סיפור היסטורי, אנחנו ככלל (ואת זה דורשת מאיתנו הדיסציפלינה ההיסטורית) נעדיף את ההסבר החסכוני ביותר אלא אם כן יש לנו סיבה טובה מאוד להעדיף סיפור פחות חסכוני, ואז נצטרך לנמק.

אמת ועובדות

העובדות הן הדבר האובייקטיבי, האדם שוכב מרוטש ואנחנו בחדר 565. יש תופעה בעולם שנקראת סופיזם, מקומה יכירנה אך ורק בחוג למסגרת פילוסופיא. בחוג להיסטוריא יש עובדות קשות, האמת היא שהיו צריכים להיות פה יותר אנשים. העובדות הן שאנחנו מבלים פה עכשיו שעה וחצי והאמת היא שזה לא משעמם רצח. האמת היא אישית וסובייקטיבית, לחלק מהאנשים יש את אותה האמת (אפילו מליונים). העובדות הן קיימות והן מעבר לזה. יש בכיתה ספוגית כחולה לרחיצת כלים.

היסטוריא היא רצף עובדתי שאנחנו מחברים בין עובדה לעובדה באמצעות סיפור. ההיסטוריא נמצאת בסיפור, שחייב להסתמך על עובדות. יש דוגמאות למכביר לאנשים וסופרים שונים שכתבו ספרי היסטוריא על אותה תופעה, השתמשו באותם מקורות והגיעו לסיפורים שונים לגמרי. העובדות הן אובייקטיביות והסיפור, כלומר ההיסטוריא והאמת הם שונים. לאמת יש השפעה על יצירת עובדות חדשות. האמת האחת היא שלי ועד שלא תחשבו כמוני כולכם טועים.

כמה דברים על מיתוס:

אצל דוודן קראנו על המיתוס ויש בוויקי סיכומצ'יקון על זה. כבר בהתחלה של דבריו, הוא שואל את השאלה מה זה בכלל מיתוס. הוא קלאסיסיט, מלומד אקדמאי מקצוען שמתעסק בתרבות הקלאסית- יוונית לטינית. הוא הכין את שיעורי הבית שלו והוא כותב שהמילה מיתוס ביוונית אומרת מילה. בנוסף, משמעות המילה מיתוס היא גם סיפור. עם הזמן, כשהתחילו היוונים לכתוב פרוזה (רק במאה השישית לפנה"ס, שירה הייתה כבר במאה השמינית לפנה"ס, ובפער הזה כתבו עד כמה שידוע לנו רק שירה) השתלטה קצת משמעות המילה מיתוס ועברה לתאר דברים שמספרים בשיר לעומת דברים שמספרים בפרוזה, שקיבלה את המילה לוגוס, כמו לוגיקה. מיתוס עבר לשמש שירה. כיוון שהשירה עסקה פעמים רבות בחומר שאנחנו קוראים לו היום מיתולוגי (גיבורים ,אלים) נוצר החיבור בין הנושאים הסיפוריים האלה לבין המילה מיתוס, ואז היא עברה לכנות אותם. כלומר, אם אנחנו בודקים את משמעות המילה מיתוס מלכתחילה, אם נעצור את הבדיקה שלנו לפני 2500 שנה כבר יש לנו מרחב סמנטי גדול מאוד, כל מני משמעויות. המסקנה של ההקדמה של דוודן היא שאין טעם לשבור את הראש על כל ההגדרות האלה. הוא נותן רשימה של סאגה, סיפור עם, אגדה וכו' ואין לזה בעצם הרבה משמעות.

כלל מתודולוגי מספר אחד לכל הסמסטר

כדי שלא להגרר לטעויות פרשניות הנובעות מדעה קדומה עלינו לבחון כל מקרה לגופו.

המילה הגדרה מגיעה מהמילה גדר, אמצעי מכני-טכני-פיזי שמכניס, תוחם איזשהו תחום ויוצר מכנה משותף מלאכותי לכל מה שנמצא בפנים. אם אורי אומר שמיתוס זה ככה וככה, וסיפור עם ככה וככה.. וסאגה ואגדה, בנינו גדר שתכיל את כל מה שרצינו שהיא תכיל מלכתחילה, יכולנו לבנות גדר יותר רחבה או יותר מצומצמת. אם אני לחוץ להגדיר הגדרה, אני מראש מכניס את עצמי לטיעון מעגלי. הגדרתי מה זה מיתוס ואז דברים אחרים לא נכנסים לי להגדרה.

האם שרה מלצר היא מיתוס\סיפור עממי\סאגה\אגדה? לא ידוע, ולמי אכפת? בשניה שזה קיים, זה סיפור, וזו העובדה. איך להגדיר את הסיפור הזה? למי אכפת.

עוד מעט נקבל הגדרה של מיתוס, אבל גם אותה- כמו כל הגדרה אחרת, אפשר לתקוף. אורי לוקח אותנו חזרה לטקסט, וזה תמיד טוב. ההיסטוריא מתחילה כשאנשים מתחילים לכתוב ואנחנו מתעסקים בטקסטים. בעירק, ההיסטוריא מתחילה באלף השלישי לפנה"ס ובדנמרק בשנת אלף לספירה. הוא הרי לא היה כותב את זה לולא רצה להביע משהו- נכון. נראה את זה כל הסמסטר בכל מה שנעשה, ההנחה הכי בסיסית שלנו, העובדה הכי בסיסית שנעבוד איתה היא שמישהו סיפר סיפור. מישהו (אותו אדם או מישהו אחר) טרח לכתוב את הסיפור הזה, ועוד אנשים טרחו להעתיק בדרך את מה שנכתב לפחות פעם אחת. מכלל הטקסטים שמגיעים לעת העתיקה, אולי 2% הם המקור שלא הועתק. אלה עובדות שחשובות לנו מאוד. חשוב לדעת שיש הגדרות. בסוף, דוודן מסביר שאלה רק הגדרות ואם נכבול את עצמינו אליהן נירה לעצמינו ברגל.

הגדרה למיתוס:

אם בהיסטוריא, אנחנו מחוייבים קודם כל לעובדות, שנית לסבירות של הסיפור, אסור שיקרו בסיפור דברים שהם בלתי סבירים מאוד וקל וחומר דברים שהם בלתי אפשריים. כלומר, נוגדים את דרך הטבע. ואז, השמש עצרה בשמיים אבל הירח המשיך להסתובב. ואז ים סוף נחצה לשניים ו-600 אלף איש עברו. הוא חייב להיות גם חסכוני, אלא אם כן יש לנו סיבה טובה לבניית עזר. לכל סטיה מהחסכוני חייבת להיות סיבה טובה. זה מה שמחייב אותנו כהיסטוריונים. כשאנחנו באים לספר מיתוסים, מה שמחייב אותנו זה שום דבר. אפשר לספר מה שבא לנו.

וודאי ווודאי אם נציג מראש שאיננו מתיימרים לספר עובדות. אם הוא לא יהיה סיפור מוצלח, הוא ימות במקום כי אף אחד לא יטרח לחזור עליו. אם הוא יהיה ממש לא מוצלח, יזרקו עלינו דברים. המיתוס מחויב אך ורק לעצמו, להיות סיפור מוצלח. נדבר על זה הרבה.

אין סתירה בין מיתוס לאמת או בין היסטוריא לאמת. מיתוס יכול להיות אמיתי לגמרי. ברסלבים מאמינים ביציאת מצרים מילולית. אם כתוב בספר שאהרון נטה מטהו והיאור הפך לדם, הם מקבלים שכך היה וזהו. מבחינתם זו האמת ומבחינת חלקינו זה מיתוס. זה לא סותר. כנ"ל בכל דת.. מיתוס יכול להיות אמת לגמרי. מיתוס שהרבה אנשים מקבלים ולא מפקפקים בו, הוא מיתוס אמיתי. אם אנחנו רוצים שניה לגלוש לנושא הבא, מיתוס שמצליח לגעת בהרבה אנשים כך שהם יפנימו, יחזרו עליו ויהיו מוכנים לעצב את המעשים שלהם והחיים שלהם לאור המסקנות שלו הוא מיתוס שיש בו הרבה אמת. הוא לא חייב להיות מבוסס על עובדות, אבל יש בו אמת. כי הוא תופס. לרוב מיתוס הוא מוכוון מטרה. אך לא תמיד.

כמה מילים על הרשימה

האוניברסיטא המודרנית היא תוצר של המאה ה-19, יחד עם רוב האקדמיא כפי שאנחנו מכירים היום. שם מתחילה הסקירה ההיסטוריוגרפית של דוודן, שחילק לכמה דרכים לפרש מיתוסים.

  • היסטוריציזם: גישה זו מניחה שמיתוס הוא בסך הכל אוסף עובדות שפעם היה היסטוריא ועם השנים סיפרו אותו כל כך הרבה אנשים שמשהו השתבש ואם רק נשב ונבדוק אותו מקרוב נשחזק את ההיסטוריא. גישה פשטנית שעובדת פעמים רבות. אופנתי לבוז לו, לא להתפתות. מקובל בציבור ופחות באקדמיא. הציבור הכללי מבחינת הגישה שלו עדיין תקוע במאה התשע עשרה, באמצעה.
  • אלגוריא: לא היה אלא משל היה, כמו שאמרו חז"ל. מכות מצרים זה בכלל לא מדבר על פרעה ובני ישראל, אלא על זה שלעולם יש עשר ספירות, כל מכת מצרים מייצגת ספירה בעולם. מאבק המצרים מול פרעה הוא מאבק הנפש האנושית מול הספירות. האמת היא במערכת היחסים בין משל לנמשל. אם לא נדע מהו הנמשל של כל משל, לא הבנו את המיתוס. נשמע מצוץ מהאצבע אבל לפעמים זה באמת ככה.

דוודן נותן באודיסאה שלהליוס יש 360 ראשי בקר כי זה סמוך למספר הימים בשנה הסולארית. אז עוד לא ידעו בדיוק כמה ימים יש בשנה, ספרו 360 יום ואז עוד 5 ימים עצמאיים.

במקרה כזה, יש בקר של השמש והוא 360 במספרו, כנראה שזו אלגוריא למספר הימים בשנה. עובד לפעמים. שלב אחד קדימה הוא שלב שבו נגיע למקס מולר, שעשה את הקריירא שלו באוקספורד. אנשים בכירים ביותר באוקספורד המציאו עבורו חוג לבלשנות משווה כדי שהוא יוכל לבוא ללמד שם. הוא ידע הרבה מאוד שפות והמציא את לימודי הודו כפי שהם מוכרים לנו היום. סבר שכל הדתות, האמונות והמיתוסים נובעים מאפסיות האדם מול הטבע. אדם מול השמש, אומר- וואו. נגיע לזה באברהם. אם נגיע. כשנגיע. עם השנים, בהתחלה, כשהאדם היה בחיתוליו, הקשר בין המיתוס לתופעות הטבעיות היה ברור, אלא מה? עם השנים, התרבות והשפה התפתחו, הקשר התעמעם והמיתוסים עברו התדרדרות, דה גנרציה. הדרך היחידה שלנו, החוקרים, לחזור למקורות היא להשוות מיתוסים שונים של תרבויות שונות ומתוך ההשוואה נצליח לשחזר את הגירסא הקדמונית הזו.

איך ההשוואה מביאה אותנו לגירסא קדמונית? וזה לא פלא שגישה זו מגיעה מאדם שהשווה שפות כדי למצוא את המכנים המשותפים שלהן. יש כאלה, אם נבדוק את המבנים הדקדוקיים של סנסקריט, פרסית, ליטאית, רומנית ולטינית, למרות שאלה שפות שונות לגמרי ולאנשים שדוברים אותן יש תרבות, צבע, מיתולוגיא ואוכל שונים, בסיס השפה הוא אותו בסיס, ואפשר להראות את זה. מתוך ההבנה הזו שצצה במאה ה19 קמו התנועות הגזעניות, הגזע הארי לעומת הגזע השמי- סיווג לפי שפה. כך החלה הגזענות המודרנית. זה היה תמים מאוד בהתחלה, חלקם לא ידעו לאן זה ילך. דוגמא זו אולי תשרת אותנו בהמשך. מה שנאמר עכשיו הוא אחד מאותם דברים שאורי בעצמו קיבל כתורה שבע"פ באוניברסיטת ת"א. דיבור קפיטריא על מה שאפלטון ואריסטו אמרו. הם אמרו הרבה דברים, אבל בדיבורי קפיטריא שבו רוצים להרשים מישהי שלא למדה אפלטון היה משהו שידעת לומר, אבל לא ידעת איפה הוא אמר את זה. כולם ידעו שזה משהו שאפלטון אמר ושמעו את זה מאנשים שונים. כנ"ל זה. שיטה אחרת לגמרי שמגיעה מקיימברידג' אומרת שמיתוסים מלווים טקסים. אנשים מבצעים טקסים ממגוון סיבות, מטרת המיתוסים היא להסביר את הטקסים, להפוך אותם למעניינים יותר, לרכך נקודות כואבות. יהיה קשה יותר להצדיק את העובדה שפה בארץ כמעט כל תינוק זכר קטן צעיר מסכן שנולד, בגיל 8 ימים, חותכים חלק תקין מהגוף שלו. רוב האוכלוסיא בארץ- יהודים ומוסלמים- מקיימת את המנהג הזה, ואם נוציא את אברהם ועוד כמה סיפורים- אנשים יפסיקו לעשות את זה. נוח להם בזכות המיתוס. השיטה הזו, מסוף המאה ה19 תחילת המאה ה20 חזרה להיות פופולרית מאוד בדור האחרון. Burkert. בכל הזדמנות בה אדם מספר סיפור, הוא מודע למה שהוא עושה. לרוב, אתה לא מספר סיפור מתוך טרנס. יכול מאוד להיות שיש סביבנו מערכת שלמה של התרחשויות ואולי בעוד 30 שנה מישהו יפרש את זה אחרת. יכול להיות. כמו שמקס מולר לא חשב על תאי גזים, למרות שיש קו ישיר בין עבודתו לבין תאי הגזים. אבל זה לא אומר שהוא אשם או היה מודע לזה. (שואה).

  • פרויד: הבין משהו עם העניין של החלומות. הוא בטח לא הראשון, אבל הוא לקח את זה הרבה קדימה. בעת העתיקה ובימי הביניים התפיסה הייתה שחלומות הם משהו חיצוני שנכנס לנו לראש. ממקום שמעבר לתחום האנושי יש חלומות שרוצים להטעות אותך וחלומות שרוצים לכוון אותך.

יוסף מפרש את החלום של פרעה, שהגיע אליו מהאל. מידע שהוא אמיתי, ושיתברר גם שאם נפרש אותו בשיטת המשל, האלגוריא, אם נדע את הפרשנות הנכונה לחלום על דרך האלגוריא נדע לפעול לפי העובדות שתגענה בהמשך. החלום מגיע מבחוץ. פרויד הבין היטב, וכנראה בצדק, שהחלומות לא מגיעים מבחוץ ולא נעליים, אלא מחלקים של המוח שלנו. והוא אמר לעצמו, כמו שהחלומות הם יציר תודעת הפרט, המיתוס הוא יציר תודעת הכלל, החברה, הקולקטיב, הקהילה, האנשים ששותפים לו. האם אפשר לבנות טיעון לפיו כשאנו עוסקים במיתוסים אנחנו במצב תודעתי אחר? משורר אחד (קולרידג'?) מדבר על ההשעיה של חוסר האמונה (suspension of disbelieve) כשאנחנו קוראים שיר וכו ברור לנו שאנחנו בעולם לא מציאותי אבל אנחנו מניחים את הידיעה בצד וזורמים עם העלילה הלא מציאותית. במידה מרובה, המיתוס כשאנחנו צורכים\ממחזרים\מספרים אותו וכו' גורם לנו לעשות דברים דומים.

יכול להיות מצב, למרות שיש אנשים שלא באמת מאמינים שים סוף נחצה לשניים שהם עדיין יספרו את הסיפור ויחגגו אותו בטקס כל שנה (ליל הסדר, בעוד פחות מחודש). ועדיין רובנו לא מאמינים שזה קרה אבל נספר את זה, זו סכיזופרניה רגועה. אפשר להגיע לדוגמאות בהם אנשים יעשו דברים שפוגעים בהם למרות שהם לא מאמינים לסיפור. לדוגמא, טקס העשורא, בו מאמינים שיעים מלקים את עצמם עד זוב דם בשרשראות זהב. זה מיתוס שהיה שהיה קיים לפני האיסלאם, אצל האל אדוניס. עוד כשל מרכזי של השיטה הזו היא שאין דבר כזה נפש קולקטיבית, חברה היא לא דבר שבאמת קיים, יש אנשים. חלום ספציפי עבר לאדם ספציפי בראש. הוא יכול לזכור טוב או לא טוב, לשקר עליו, וחלום הוא תופעה פרטית. רק שלנו. מיתוס לא יכול אף פעם להקיף חברה שלמה, זה שטחי ושגוי לדבר על הנפש הקולקטיבית של החברה כי אין כזה דבר. לא כולם חווים את המיתוס באותה דרך, כי כל אחד חווה כל דבר אחרת. אפשר לשנוא במיה או לאהוב אותה.

סטרוקטורליזם- לשבוע הבא. (לקרוא). לנסות להבין מה הוא אומר. להגיע עם ראש פתוח.

  • אסכולת רומא

כמה חבר'ה שפעלו ברגע נתון ברומא, והשיטה שלהם הייתה לבדוק כל מיתוס בהקשר ההיסטורי שלו- מי מספר, איך מספר, מה המדיה שבאמצעותה מעבירים את המיתוס, וכשבאו ללמוד מה מי מה מו הם השתמשו בכל כלי מחקרי שנראה להם תואם את הרגע. וזה מה שנעשה, אם נחשוב שאלגוריא מתאימה- נשתמש בה וכו'. כולל ממטיקא, משהו שכנראה עוד לא משתמשים בה ממש, שימוש מוגבל. אם נמצא דוגמאות להביא. מגדל השן ודמוקרטיא ישירה: האקדמיא נמצאת במשבר. מגדל השן- במקור משיר השירים, צווארך כמגדל השן. בעידן המודרני, איזה צרפתי תבע את העניין למי שעסוק במחקר טהור ומנתק את עצמו מהמציאות, חוקר משהו ומנתק את עצמו כדי שהמחקר שלו יהיה טוב. לא שם לב לאופנות, מה שתקין פוליטית או רווחי כלכלית. מנהל את המחקר רק לשם המחקר. פעם זה היה אידיאל חיובי, כיום זה סם מוות לאקדמיא. היא כה מנותקת כיום שאם היא תמשיך ככה עוד דור או שניים, היא תמות.

ספר היסטוריא ממוצע שנכתב היום, הקורא המשכיל מהשורה לא מסוגל להתמודד איתו. כנ"ל לכמעט כל תחום. הכל כתוב בז'רגון מקצועי ופונה למגזר מצומצם מאוד. התפקיד שלנו הוא לגשר על הפער הזה בין הציבור הרחב לבין האקדמיא.

  • ארבעת הנושאים הכלליים שנעסוק בהם

מתודולוגיא, סטרקטורליזם וממטיקא (לא המפתח לכל חורי המנעול) סיפורים מסמרי שיער שאירעו במקדש איסיס ברומא בשנת 19 לספירה. לב הארי של הסמסטר- סיפורים שונים על ביקורי אלכסנדר הגדול בירושלים.

בסוף נבחן היבטים שונים בדמותו של אברהם. לא כ"כ על הסיפור המקראי אלא על הסיפורים על אברהם כאבי התנועה המונותיאיסטית או כדמות מקשרת בין יהודה וספרטא ואברהם בחצי האי ערב,רבע שעה לפני עליית האיסלאם. היבטים לא רגילים של אברהם. יש לנו חופש!