תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 11

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור אחרון

07.06.2010

רובין

הערה מתודולוגית כללית: להבדיל מרוב שאר הזמן, היום נדבר על נושא בתחום ליד – העולם הערבי הפרא אסלאמי.

יישור קו: על מה אנחנו מדברים היום? הקשר של החניפיא והכעבה לאברהם ודין אבראהים. חניפיא- מונותיאיזם ערבי פרא אסלאמי. הייתה ממלכה יהודית במהלך סוף המאה השישית לספירה (דור או שניים לפני מוחמד) גדולה וחזקה בדרום חצי האי ערב. תימן, חצרמות, עומאן. מעבר למיצרים, באזורי אתיופיא של ימינו, הייתה ממלכה נוצרית בחבש. ספרים חיצוניים שהשתמרו בשפה אתיופית, כמו אחד מספרי חנוך וספר יובלים, הגיעו בדיוק מההקשר הזה של חבש הנוצרית, אתיופיא העתיקה הנוצרית. קצה ההתגלגלות, הדמות האחרונה, הנצר האחרון לממלכה הנוצרית האתיופית הוא אילאסילאסי, הקיסר האתיופי (האחרון) שהמרקסיסטים העיפו בהפיכה של 70 וטיפונת. השילוש הקדוש, סילאס. הוא צאצא ישיר של שלמה המלך, ממלכת שבא, לטענתו. על הסיפור הזה, הם ישבו 3000 שנה בשטח. הפך להיות בספין אוף, השושלת הזו תופסת עדיין בג'מייקא, בתרבות הרסטאפרית. ממטית, יש קו עד להם משלמה המלך.

חזרה לחצי האי ערב

היו למוחמד הרבה מקורות השראה בשטח, גם יהודים ושומרונים מארץ ישראל. התרבות הערבית הקלאסית מסתובבת בכל מקום שבו עדיין יש מדבר, לפעמים יותר מזה. גם בתנ"ך יש אוכלוסיות ערביות שמסתובבות בשטח.

כבר בעמוד הראשון של המאמר, יש התייחסות לבעיא מתודולוגית חשובה ביותר שהכותב צריך להתמודד איתה והיא הסיבה המרכזית לכך שהנושא הזה בכותרות. מה הבעיא המתודולוגית שאנחנו צריכים להתמודד איתה? הספרות נכתבה אחרי עליית האסלאם. המקורות שיש לנו הם מאוחרים לתקופה בכך וכך מאות שנים (קצת), כלומר מקורות משניים. אין לנו כרגע (אורי רובין היה אומר לנו) מקורות ראשוניים לסיפור הזה. כשבאים לדון בנושאים שאין לנו מקורות ראשוניים להם, אנחנו מראש נמצאים בבעיא הרבה יותר גדולה מאשר אילו היו לנו. לקח לכל עבודה היסטורית שאי פעם נצטרך להתמודד איתה.

מקורות בעלי אופי אפולוגטי, כלומר מצדיקים. טקסט עם אג'נדה שרוצה להסביר\לתרץ\להגן על משהו, יש לו סדר יום לקדם. דוגמא לסדר היום שמובאת כאן למשל היא לטעון לגבי הדמויות שברקע של מוחמד, ביחוד ממשפחתו, היא שגם הם השתייכו באופן כלשהוא לחניפיה. אם אנחנו סופרים מוסלמים אפולוגטים, זה עוזר לנו בגלל שהוא לא משושלת יהודית או נוצרית ובמאמר – יהיה רצון לטעון (אם מוחמד הוא עד כדי כך מקורי, מגיע מרקע שבו כמעט כולם עובדי אלילים) שהוא נקי מהאשמה, שהוא והוריו וסביו וכולם לא עובדי אלילים. זה יכול לגרום למישהו להמציא דבר כזה. טענה קיצונית, לקחת גוף שלם של עדויות ולזרוק אותו מהחלון בגלל אג'נדה שלא ברור לנו אם יש לה תוקף. הטענה הנוספת שהוא מעלה היא שאם נעשה את זה, אפשר לקחת את כל המקורות הערביים על מוחמד ולזרוק אותם בדיוק לאותו פח, כי גם הם מאוחרים. יש אסכולא באסלאם שטוענת שהיסטוריא של מוחמד יש לכתוב רק לפי המקורות הלא ערביים, מקורות ביזנטיים בני התקופה שמתארים מבחוץ מה קורה. אין אף מקור אמין לשום דבר אי פעם, אם נחשוב ככה. ברגע שהוא עולה על הרדאר, זה בגלל שהוא עושה צרות ואז מה שנכתוב עליו לא יהיה אמין כי אנחנו נגדו. גם לאורי רובין יש אג'נדה, והיא לשכנע אותנו שהייתה חניפיא.

הרבה מאוד פעמים, נשתכנע בקלות אחרי שקראנו רק צד אחד של הדיון. כדאי לא לסגור אף פעם את המחקר על צד אחד של הדיון. יש פה בעיא גדולה מאוד של מקורות, נמשיך הלאה תוך מחשבה על קיומה ולא יותר. ברגע שזרקת לבאר את האבן של – לא, זה בעצם מאוחר, מעמידים פנים שזה מוקדם- לך תוכיח שאין לך אחות.

עמוד 91

שיר שמיוחס לאחד מהחניפים. לשים לב, כל הדמויות שמציירים לנו הן דמויות שחיו בסמוך למוחמד ותחילת פעילותו, לכאורה או לא לכאורה. כמו בלייף אוף בריאן, שלכל משיח יש חזון קצת אחר על איך תראה המפלצת, כמה ראשים יהיו לה ואיזו חרב תהיה לה ביד.

ממים בולטים

הקרבת חיות – בנצרות בכלל אין זבח. יש שומרונים שזובחים. בשלהי התקופה הביזנטית, עף לשומרונים הפיוז והם פותחים בשורת מרידות שמדללות אותם באופן דרמטי. לא ברור מה קרה שם בדיוק שעצבן אותם כל כך, אבל זה קורה והם סובלים קשות. השומרונים 400-500 שנה אח"כ מרביצים סדרת התפרעויות.

ניגוד ליהודים ונוצרים. לא יודעים איזה סוג אי נוחות מוזכר פה, אבל הנוצרים לא מקריבים קורבנות בפרינציפ. היהדות הקריבה פעם אבל מאז בר כוכבא אין להם איפה. בשלב הזהף במרחב שלנו היהדות הרבנית כבר די משתלטת על העסק. התחליף שלה לקורבנות הוא תפילה, יש סדר קורבנות שקוראים. מי שאומר את הדברים האלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קורבנות ממש. בטקסט הזה, ברור לנו לגרי שקורבנות הם קריטיים וצריך לשים להם את הברזל על הכתפיים, אחרת זה לא זה. הסטנדרט בציבור הערבי הטרום אסלאמי עושה ברית מילה. אולי משהו שקשור למסחר בשבת, לא ידוע. אם נקבל שזה טקסט מלפני תקופת האסלאם, יש לנו מונותאיסט, שלא טורח להתייחס לעולם הפגאני. הוא אחר.

עמוד 95

ממים: תחיית המתים (יום דין, רעיון שכבר פגשנו. שני ממים שהולכים חזק מאוד יחד, מאפיינים בולטים מאוד של התנועה המונותאיסטית). כולכם תאכלו אותה חוץ מאיתנו ביום הדין – אחד המאפיינים המונותאיסטים הבולטים. רוב העוינות היא למי שמבפנים על קוץ קוצו של יוד לא מסכימים איתך. ואז יש פיצולים. שיעה וסונא. אם נגזור את זה לגופים פוליטים, קבוצות השוליים- ככל שהן יותר בשוליים, קיצוניות ואנשים מרגישים שהם קרובים יותר לאמת, השנאה שלהם אחד לשני גדלה והסיכוי שלהם להתפצל גדל. הגופים הפוליטים הגדולים כמעט תמיד יושבים באמצע. בצד יש קבוצות שוליים שמתפצלות שוב ושוב, תהליך סוציולוגי שמאפיין קבוצות שמחזיקות את האמת המוחלטת ביד. איסור שתיית יין, סגפנות, לבישת בגדי צמר גס(כמו השייחים הצופים). דמות מדברי ימי הנצרות שהסתובבה בשטח באדרת משיער גמלים, אכלה רק חגבים – יוחנן המטביל. בעמק הירדן בקיץ, אילו היה צל היו 42 מעלות בצל.

אחת מתועלות שיטת המחשבה של הממים היא שזה סוג של אמצעי להתמודד עם סוגיה גדולה. אם אנחנו רוצים להתוות קווים כלליים להסבר, איך מגיעים כל הממים האלה לחברה הערבית הקדם אסלאמית, איך נעשה את זה? בזמן שהמאמר הזה מתרחש, מוחמד הוא פרט אחד. בחלקים המוקדמים יותר, הוא עוד לא המציא את האסלאם. יש פה כמה אנשים, זה לא מנותק, יש תופעה של אנשים שדרך החיים שלהם כוללת הרבה מאוד ממים שנראה אחר כך באסלאם ואנחנו רואים מוקדם יותר באזורים שונים של המונותאיזם. במסורת הישראלית יהודית, אנחנו רואים הימנעות משתיית יין בעולם הנזירות היהודי. לא מסתפרים, לא שותים יין. שמשון הוא דמות כזו. יונדב בן רכב והרכבים: דמות מקראית שהייתה סביבו אוכלוסיה של אנשים שלפי ציווי דתי מוסרי שלהם לא שתו יין או אלכוהול בשום פנים ולא היו להם בתי קבע בשום פנים. בדואים. יש סיפורים על בני יונדב בן רכב שנודדים דרומה לאזור חצי האי ערב. אנחנו נשאים של רעיונות. יש פה הרבה מאוד מחקר לעשות.

המם המרכזי שסביבו אנחנו מנהלים את הדיון הוא אברהם. הקשר של אברהם – אברהם היה חניף. חצי האי ערב, רבע שעה לפני עליית האסלאם. הרבה מהערבים שבחצי האי ערב אז מסתכלים על אברהם כעל אב קדמון. איך זה יכול להיות? מה זה אומר לנו על אברהם? לפני זה שמענו שהמופעים של הדמויות המקראיות בתרבות הערבית שאובים מכתבי הקודש העבריים. האם מה שאנחנו קוראים פה משנה לנו את התמונה באיזשהו אופן? לא מובן מאליו שאברהם הוא דמות היסטורית. יש לנו בתנ"ך סיפור על בן נוסף של אברהם שאינו יצחק וכבר בספר בראשית הוא מוצג כאבי האומה הערבית. נלך הכי מאוחר בין ספר בראשית לבין עזרא. שפינוזא אמר שעזרא כתב את ספר בראשית, בגדול יכול להיות שהוא צודק ועזרא עבד עם חומרים עתיקים. נניח, 400 לפנה"ס. יש אלף שנה בין זה לבין מוחמד. העולם הערבי לפחות 1000 שנה יכול להיות חשוף לסיפור לפיו הוא צאצא של איזה אברהם. איזו סיבה תהיה לערבים בערב שאינם יהודים לאמץ את הסיפור הזה? סיפור העקידה קיים בתרבות האסלאמית. מוחמד והאסלאם שאחריו אחרי גישושים התחלתיים מחליט שהיהודים במדינה ובחצי האי ערב הם אויביו וחיסל כמעט את כולם בחצי האי ערב. האם אתה בתור מי שהולך לחפש לך עכשיו זהות חדשה תגיד שאתה צאצא של בן השפחה, זה שלא קיבל את הירושה? למה דווקא אברהם? אם זה ספר שרוצים לכרות ממנו רעיונות, מדוע ללכת דווקא (כרייה) על הבן הפחות טוב? אם אנחנו באים לכתוב את ספר בראשית, למה להכניס סיפור שלפיו אני, או מי שמייצג את הענף שלי הוא לא הבכור וזכה בבכורה שלו בגלל מעשה התאכזרות למישהו אחר? ליהדות של ימי בית שני אין את עניין ההתקרבנות.

האם יש דמות היסטורית אי שם בתחילת האלף השני לפנה"ס שקוראים לו אברהם ואיכשהו ממנו יוצאים הרבה מאוד דברים? שאלה שאין טעם לצוץ זה לפני שיצוץ שלד או עדויות חדשות אחרות. כדי שזה יהיה קצת פחות בלתי סביר שאם אנחנו מדברים על תקופות מוקדמות כל כך, אוכלוסיית העולם קטנה מאוד. ההערכות הן שבשלהי האלף השני לפני הספירה, יש בישראל 10000-20000 איש. כיום, לפחות עשרה מליון איש (יש מחלוקות על מספר האנשים בשטחים). אלה 3 סדרי גודל פחות, כמעט לא היה פה אף אחד. אדם אחד עם חמולה משמעותית יכול להשפיע על סביבתו המון.

עוד שני דברים למרק

בשבוע שהחמצנו היה מדובר על אברהם כעל דמות מתווכת בין יהודים בתקופת בית שני לבין ערי מדינה יווניות, למשל – במערכת היחסים בין יהודה לבין ספרטא היה הייתה מערכת יחסים הדוקה ביותר, הדמות שהסתכלו עליה כעל האב הקדמון המשותף הייתה אברהם. זה לא רק ישמעאל, זה גם אברהם מול ספרטא. השתמר מכתב שיש עליו ויכוח גדול במחקר אם הוא אותנטי או לא, אם נטען לרגע שכן – הספרטנים האמינו שהם צאצאי אברהם או לפחות היו מוכנים לטעון כך. פרגמון שליד איזמיר של ימינו, במערכת יחסים וחילופי אגרות בין ממשלת פרגמון לבין ממשלת יהודה בראשית התקופה הרומית בארץ, הם מציינים שהערים היו מיודדות עוד מימי אברהם. לשם הזה הייתה משמעות כלשהיא עבור אוכלוסיות יווניות. יש אפילו סיפור על איך הרקלס, הארכי טיפוס של הגיבור היווני, מתחתן עם נכדה של אברהם והם מולידים צאצאים שמהם יוצאים כמה עמים בצפון אפריקה. אברהם סוכן תרבותי בתקופות מוקדמות ובטח פרה אסלאמיות. דבר שני, הייתה הנחה שאברהם המונותאיסט הראשון זו אגדה שבאה ממקור מאוחר ואולי אפילו מושפעת מהאסלאם. עכשיו, לאור החומר החדש- אולי כן, אם לא קיימת דמות אברהם, הרעיון של אברהם גם כאב של הרבה מאוד עמים (בספר בראשית, אחרי שהגר ושרה לא בתמונה, יש פילגש בשם קטורה וממנה יש לו המון בנים שהולכים לחצי האי ערב, מספר בראשית הרבה לפני האסלאם.) אולי יש פה משהו שהולך הרבה אחורה בדברי ימי המונותיאיזם.

תרגיל מערה

קחו תזא, זייפו מסמכים שיוכיחו או יפריכו. אם נמצא מערה שלא נפתחה משנת 800 לפנה"ס ובה נמצא פפירוסים בכד ושם יהיו כל מני סיפורים על אברהם, יופי. כיוון שהעדויות שלנו הן מהתקופה האסלאמית ולכן קשה מאוד לטעון טיעון כזה.

סוזומנוס

בחור נוצרי עזתי שכתב במאה החמישית לספירה. מכיר מקרוב את האזור, לא זכה להכיר את האסלאם בימי חייו.

פסקא ראשונה- רוב החוקרים לא מקבלים את האטימולוגיא הסרצנית הזו לשם של הערבים בימי הביניים. להיות הצאצא של השפחה זו בעיא שלפחות צוזומנוס מרגיש שצריך להסביר. זו בעיא רק אם הטקסט שאנחנו עובדים איתו זה הטקסט של התנ"ך. אולי יצחק היה הילד כאפות של המשפחה וישמעאל היה המכובד.

פסקא שניה – הוכחה מהמאה החמישית לספירה לערבים שלא אוכלים חזיר, כן מלים את ילדיהם ואפשר להתבלבל בינם לבין יהודים. ספרי דברים ויהושע מטיפים לבני ישראל שוב ושוב – כשאתם מגיעים לארץ, להרוג את כולם פן יזיקו לאמונה. לקרוא ביום השואה הבא.

פסקא שלישית – אנחנו הישראלים. המיתוס המכונן הישראלי מתחיל ביציאת מצרים. החג המכונן הוא פסח. לפני כן, יש ערב רק של עבדים במצרים. הרגע שבו כל זה נהיה עם שבו העברים נהיים בני ישראל. המצרי שמשה הולך והורג מכה איש עברי. כשהם יוצאים ממצרים, הם נהיים בני ישראל, זה הרגע המכונן. המיתולוגיא המקראית מספרת לנו על משפחה, 70 או 75 איש שיורדת למצרים. כשהם יוצאים, הם 600 אלף רק הגברים יוצאי הצבא. יש פה דילוג על שלב הביניים, יש איתו גם בעיות כרונולוגיות גדולות. בני ישראל היו במצרים 4 דורות או 400 שנה. בארבעה דורות אי אפשר להפוך משבעים איש ל600 אלף. רשי ישב, חישב ומצא שכל אישה עברייה הולידה עשירייה וכל הריון היה רק 6 חודשים. הסיפור הישראלי לא קשור לסיפור האברהמי, למרות שהתורה רוצה מאוד שהוא כן יהיה קשור. פה, יש לנו אבחנה אחרת לגמרי: אוכלוסיה של עברים, גדולה וכל מי ששייך ליציאת מצרים זה רק חלק מהסיפור. לכאורה, יש לצד זה עוד המון דברים שהולכים לצד ישראל. האם זו הוכחה ברורה למסורת שהיהודים מתעלמים ממנה כל הזמן? זה חומר די מאוחר. הכי מאוחר שאפשר להגיע זה ימי בית שני, מהצד המוקדם. גם זה, רק אם נדחף את יוחנן המטביל והצמר שלו. אם לא, נלך הרבה יותר אחורה לימי בית ראשון, שם יש בדואים שהם חלק מהישראליות והיהודיות. ספר בראשית נותן לנו את ההקשרים ואז בור של אלף שנה עד לחניפים. אם ניקח את זה מאה שנה אחורה לסוזומנוס, איפה נמצא דברים שהם באמצע? דברים שיצוצו על החור השחור שבו אנחנו שואלים את עצמינו אם יש חניפיה בתקופות האלה. איך פורצים את זה? (להפיץ את הבשורה, דוקטורט של שוש? הרפתקנים ואמיצים שרוצים לקחת משהו מהסבך הלא ברור הזה כעבודה, לדבר עם אורי). חג, חג' וההסתובבות – יש קווים בין פולחן הכעבה לפולחן בבית המקדש הירושלמי. יש עוד מסורת שמציגה את ישמעאל דווקא כבן הבכיר. עוד משהו שיגרום לנו לחשוב שהגרסא היהודית מגיעה דווקא ממקום של נחיתות?

מתחילים עם אברהם. בין ישמעאל ויצחק, יצחק הוא הצעיר. בין עשו ויעקב, יעקב הוא הצעיר ומרמה כדי להתקדם הלאה. בין אפרים ומנשה, מנשה הוא הבכור, אפריים הצעיר אבל הוא זה שמעמיד בסוף את המלכים. יוסף מביא את שני בניו ליעקב, שכבר עיוור, והוא מסכל את ידיו כדי לברכם. יוסף מנסה להחזירו אבל הוא יודע מה הוא עושה. יוסף כמעט הצעיר וגם דוד הוא הצעיר. זה מם, עניין עקבי לגמרי שההארד קור של ישראל, יהודה והיהדות זה תמיד הבן היותר צעיר או הכי צעיר מבין הרבה, אם יש. לבטח, זה לא קרה במקרה. אם יש גניאולוגיא באסלאם, מסורת חוץ מקראית שמריצה את הסיפורים האלה, איפה היא? מסורות מקראיות בקוראן.