תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 2

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור שני

08.03.2010

מאמר סטנדרטי מוצלח בהיסטוריא עתיקה נקרא על ידי 64.5 אנשים. לפי השמועה, רוב המאמרים האקדמיים לא נקראים (חוץ מהכותב והעורך וכמה אנונימיים) על ידי בנאדם אחד. מאמר שקוראים אותו 645 אנשים הוא הצלחה מסחררת. ואם מצטטים אותו 645 אנשים זו אבן דרך. נדיר שבנדירים שלמאמר בתחום הזה תהיה כזו השפעה באיזשהו הקשר. את המאמר כתב לוי שטראוס שנפטר לפני שנה בגיל 101. הוא הותיר אחריו מורשת שהעמיקה חדור כל כך שהיום הדור שמלמד באוניברסיטאות, רובו למד את עקרונות הסטרקטורליזם בלי לדעת שקוראים לזה ככה.


  • אסכולת פריז- כל מני צרפתים שעד היום הם ושאר העולם עוד לא החליטו אם הם כן או לא סטרקטורליסטים.

זה מאמר תיאורטי שיש לו הרבה מאוד השפעה עד היום. הוא יצר שיטה חדשה לנתח מיתוסים. הוא יצר משמעות איפה שאחרים הלכו לאיבוד. משגר חצים נגד הפסיכואנליטיקאים ונגד השיטה שמצאנו אצל דוודן כאנשי הטקסים המיתולוגיים העתיקים (לא החדש, כי הם עוד לא כתבו אז, באמצע שנות החמישים).


הרגל, כשפוגשים טקסט: לברר ממתי הוא, אחרת קשה להבין דברים. הדור המודרני של אנשי הטקסים המיתולוגיים הוא עדיין בבית ספר יסודי.

  • יש עוד קבוצה פרשנית שהוא צולף בה – מקס מולר, בלשנות השוואתית שמביאה למיתולוגיא השוואתית. בדיקת מיתוסים של תרבות אחת לעומת מיתוסים של תרבות אחרת, מציאת מכנים משותפים והסקת מסקנות.

כל אלה בעיניו מחטיאים את המטרה ברמה זו או אחרת. במייסדי האסכולות הוא נוהג רחמים (נטפל ליונג במקום לפרויד ולממשיכי דרכו במקום לפרייזר) אבל ברור לחלוטין מה הוא רוצה להביע בזה. טיפ: לשים אזהרת תחת עריכה לפני שמתחילים לעבוד על דף בויקי.

יש לו משהו אחר לגמרי

לוי שטראוס הוא הראשון שטען שמיתוס הוא הרכב או סך כל גירסאותיו ויש להתייחס אליהן כאל מכלול ולא לגירסא זו או אחרת. על אילו בעיות או שאלות מתודולוגיות עונה הקביעה הזו? חוקרי מיתוסים לפני לוי שטראוס, אילו דברים הטרידו אותם מאוד שעכשיו לוי שטראוס פותר להם אותם? על אדיפוס יש לנו קצת בהומרוס, המון סופוקלס, כמה מיתוגרפים ואז אחרי המון זמן –בום, פרויד. אם נצא למסדרונות ונאמר אדיפוס, אנשים כנראה יאמרו בחזרה משהו שקשור לזווית שפרויד לקח על הסיפור הזה. נאמר, 99 מתוך מאה אנשים ידברו על סקס עם אמא וזה שלמד היסטוריא ודבר על מתחים בפוליס. אבל האם זה נכון\האם יש לנו זכות לדבר על גירסא כל כך מודרנית של המיתוס? אחת השאלות שהייתה ובמידה מסוימת עדיין הכי מטרידה אנשים היא מהי הגירסא המקורית או המוקדמת ביותר? זה מאוד חשוב, אם אנחנו באים לפרש למשל לפי שיטת ההיסטוריציזם שרואה במיתוס גלגול של היסטוריא, מאורעות שקרו והסיפור מזמז את המאורעות עם הזמן- הגירסא הכי קדומה היא הכי קרובה לאירועים. בשיטת האלגוריא הגירסא המוקדמת תתן לנו את המשלים בצורה החיה ביותר, הקרובה ביותר למה שהם אמורים להיות. מספרים יכולים להתפרש באופן אלגורי (לא היה אלא משל היה). אם יש משמעות למספרים ויחזקאל שכב 390 יום על צד ימין ואז 40 יום על צד שמאל כדי להכנס למצברוח המתאים להתנבא (יחזקאל פרק ד'), אם נשנה את המספרים ל270 ו-48 נפספס הכל, כי אם למספרים יש משמעות אנחנו רוצים אותם כפי שהיו במקור. לשיטות אלה חשוב מאוד לדעת מהי הגירסא המוקדמת של המיתוס. לוי שטראוס משחרר אותנו מהצורך הזה. כלומר: כבר לא משנה מהי הגירסא המוקדמת ביותר. בעמוד 214 יש לנו טור של שמות, האם אפשר להחליף את השמות האלה במשהו אחר? לא, חשוב מי עושה מה. אי אפשר להתעלם,במקומות אחרים יש לנו כבר סיפור. ליוס זה לא סיפור, זה רק רצף של הברות, מורפמה בעולם המונחים הסוסוירי. יש משמעות לשם.

בעולם המקראי, ולהבדיל מהגירסאות שלנו יש של סיפורי בית קדמוס, דווקא בעולם המקראי דוחפים לנו את המשמעות של השם ישר לפנים. אחד הדברים החביבים, הטכסיסים החביבים במקרא הוא להעניק חשיבות לשמות. למשל, אברהם נולד כאברם, שם עם המון משמעות. מוסיפים לו את ה-ה' ויש עוד יותר משמעות. מדרשי שם זה נפוץ מאוד במקרא ומעניק המון משמעות. אולי סיפור העקידה, אם יסופר על יעקב, לא יעבוד. השאלה השניה, שמקבילה לעניין של מה הגירסא המוקדמת היא מהי הגירסא ה"נכונה". אחד המכשולים שבלבלו הרבה מקודמיו זה הנחת המוצא שיש גירסא אחת שהיא טובה יותר מאחרות. יותר סמכותית, מלאה, פרטים.

לוי שטראוס אומר הפוך

אין גירסא אחת נכונה, יש הרבה מאוד גירסאות ולכולן אנחנו נדרשים כדי להבין את המיתוס. אפשר לראות את הקפיצה הקלה מאוד מכאן אל מחוזות הפוסט מודרנה. אם כדי להבין את המשמעות של מיתוס עליי להתייחס לכל הפעמים שסיפרו אותו, אם כל מעשי הסיפור השונים תורמים וערכם שווים באופן בסיסי, הקפיצה לכל הנרטיבים שווים היא כמעט טריוויאלית. את הפוסט מודרנה המציאו אלה שגדלו על ברכי הסטרקטורליזם.

קפיצה לקצה ולאמת

טענתו של לוי שטראוס היא שבמבנה המיתוסים, לא בסיפור, מתחבאת אמת. ועל מנת להגיע לאמת, עלינו להשיג כמה שיותר גירסאות ולפחות כשאנחנו ניגשים לעניין נתן להם ערך שווה. זה שהומרוס מוקדם יותר מפרויד לא אומר לי שהוא יעזור לי יותר להבין את אדיפוס. אין פה בכלל עניין של ערך שיפוטי אסתטי.

למה פרויד השתמש באדיפוס?

מאותה סיבה שלוי שטראוס השתמש בו, זה משהו שכולם מכירים.(עמוד 213). הוא אומר- אני, יש לי תירואיא מדעית. בפסקא הראשונה של המאמר הוא כבר דופק עם הרגל על הרצפה ואומר אני, להבדיל מכל החבר'ה האלה, אני מדעי. אבל כשהוא בא לתת דוגמא הוא אומר- עזבו אתכם, זו דוגמא לא מדעית. המתח הזה נובע מקושי אמיתי (מזל שהוא מת) וכנראה שהוא היה אומר שהוא מעדיף למצוא דוגמא שאפשר לבסס אותה מדעית. אבל הוא ראה מה קרה לפרויד ולניטשה. היו לניטשה רעיונות מורכבים אבל הוא לא היה חזק בקלאסיקה אלא הכיר יוונית ולטינית. המקצוענים קרעו אותו ואת פרויד לגזרים. מה שוות התיאוריות שלך אם בשטח אתה לא שולט מילימטר? לוי שטראוס מתנצל מראש.

אם אתה לא יכול להביא לנו דוגמא מדעית, מה שווה התיאוריא? עוד מעט נראה (בתקווה).

הדברים הטובים, מה שכן אפשר להוציא ממנו

הוא בא לחקור את המשמעות עבור כלל האנושות. זה עניין האמת פה. אם יש משהו שהוא נכון עבור יוונים עתיקים ו2400 שנה אחרי הוא נכון גם עבור פרויד, ואם הניתוחים שלו מראים שזה נכון גם עבור שבטי הפואבלו, אז כנראה שמסתתרת פה איזושהיא אמת אוניברסלית. מבחינת ההנחה הבסיסית שיש שם איזושהיא אמת ושהמיתוסים מהווים צורת עיבוד של האמת, שאם נדע לפענח נגיע חזרה אל המקור, אבל זה משותף לכל הזרמים הפרשניים של המיתוסים או לרובם. האלגוריא אומרת שמאחורי המיתוס יש אמת כלשהיא, וגם ההיסטוריוציזם. אבל היא לא חייבת להיות אוניברסלית.

חזרה להיסטוריא פוזיטיביסטית

יש טקסט, מי כתב אותו, מתי, מה ההקשר המקורי. הטענה שעולה מפה היא ש(זה נכון שכל מיתוס וכל גירסא או סיפור שלו הוא תלוי זמן ומקום. לוי שטראוס מדבר על זה מבחינת ההבדלה). Langue מבנה, סימנים, מערכת כללים. שורש כ ת ב, בניין קל, גוף שלישי, יחיד עבר, דגש קל בראש מילה בגד כפת, קמץ פתח – כל זה לאנג.


Parole היישום האישי. כתב. כל ההוראות ברקע זה המבנה התיאורטי שמחזיק את המילה. הparole הוא שאני עכשיו בשעה 14:55 ביום שני שמונה במרץ, אומרת- כתב. לוי שטראוס משתמש בהגדרות לא אהובות על כולם, זמן הפיך ולא הפיך. זמן הוא לא הפיך. זו הגדרה שיורה לעצמה ברגל מראש. דיבור הוא זמן לא הפיך (parole). כולנו וודאי לפחות פעם מצאנו עצמינו במצב בו מערכת יחסים שהגענו אליה הגיעה למשבר ואז אומרים מה שחשבנו והם הכי נכונים וצודקים בעולם, אבל לא תמיד הכי חכמים בעולם. ואז, כשזה בבית החזה ועולה למעלה אנחנו אומרים רגע- אם אני אומר את זה עכשיו, זה יהיה מוג, שם בחוץ ,ולא משנה מה אעשה לא אוכל לקחת את זה חזרה. זה זמן לא הפיך. Langue זה אוצר המילים, הדקדוק, התחביר וכל המבנה הזה שבאמצעותו נעביר את המסר החד פעמי שלנו. אפשר להתאפק ולא לומר את הדבר המעליב הזה, אלא לחכות עד מחר, ואם עדיין יבער לי בקישקעס נאמר את זה מחר. ואז לחכות לשבוע הבא. לשמור הכל בבטן (בפולין).

התחביר והדקדוק והכל יהיו אותו הדבר, אם נאמר את הדבר בעוד שבוע. אז מהבחינה הזו, הlangue הוא מעבר לזמן. נכון ששפה מתפתחת אבל זה על מערכת זמנים אחרת לגמרי מהמילה שנזרקת. לוי שטראוס אומר שלכל מיתוס הסיפור המקומי שלו אבל הוא גם חלק ממערכת כללית יותר של רעיונות\תפיסות\ערכים שהיא נכונה עכשיו ותהיה נכונה בעוד שנתיים והייתה נכונה לפני אלף שנה. עד היום, אין סטרקטורליזם גמור ובנוי שאפשר לקחת מיתוס בצד אחד, להכניס למכונה ולקבל בצד השני אריזה יפה שכתוב עליה אמת. לקח למצבים שחוזרים על עצמם: כל אקדמאי בכל מקום שלו, אם נדבר איתו מספיק על מגבלות הדיסציפלינה והכל יאמר בסוף שהוא צריך עוד תקציב. ישר אחרי כן לשטראוס קופצת נבואה פנטסטית: הוא עוד לא יודע לומר מחשב, אבל הוא יודע שיש בעולם IBM שמייצרים מכונות ומזה יהיה אפשר להוציא דברים. לצד התלונות על התקציב יש את השלב הבא.

חזרה לדברים חיוביים שאפשר להוציא מלוי שטראוס

היחס לזמן. מתוך האבחנה שיש לנו פה שני סוגים של זמן, נובעת אבחנה שגם המיתוס מתפקד כזמן משלו (עמוד 209, חצי שני). לוי שטראוס אומר שם שמיתוס נוטה לדבר על תקופת זמן כלשהיא בעבר הדי רחוק. אבל, ואלה מילים שיש לצטט: מה שנותן למיתוס ערך ביצועי (operational value) מיתוס צריך לתפקד ולכן אנחנו יכולים להעריך את תפקודו. ברגע שיש לו תפקיד הוא נבחן במבחן התוצאה. הוא שהדפוס היחודי שמתואר הוא חסר זמן. כלומר, המיתוס מתפקד מחוץ לזמן שבו הוא אמור לקרות. הדוגמא שהוא נותן היא הדוגמא של המהפכה הצרפתית, מובנת מאוד למי שלא גדל בצרפת. לנו צריך להסביר: בפוליטיקא צרפתית, ההתייחסות למהפכה הצרפתית היא גם כאל אירוע היסטורי וגם כמשהו שיש לו משמעות והשלכות מיידיות כאן ועכשיו. כמו אלטלנה, נאכבה. מונח שמתאר אירוע היסטורי והוא חלק מהשיח היום יומי הפוליטי. אפילו השואה, אירוע היסטורי מצד אחד ומצד שני דיונים ערים, עד כדי בתי משפט, בשאלה האם זה בכלל היה או לא היה ואם היה, מה המשמעות שלו. יצא מגדר אירוע היסטורי ויש לו משמעות, עדיין נמצא פה. פרשנות של לוי שטראוס בלי רגשות אשמה: לכל מיתוס יש אמת ספציפית שלו שהיא מעבר לזמן\אמיתות שהן מעבר לסיפור המקומי. לרגע בו הסיפור מסופר, משהו שהוא על זמני.

  • טענה בעייתית: מה שהיה מיתוסים כיום הפוליטיקא ממלאת את התפקיד הזה.
  • עמוד 230: אחת השיטות הפרשניות דיברה על כך שאנשים האמינו בקסמים וכשמחשבתם השתכללה הם האמינו במיתוסים ודת ואז במדע.

לוי שטראוס אומר, בהמשך, שהמחשבה המיתית כשלעצמה היא מורכבת מאוד. החיה האנושית מאז ומתמיד הייתה לה את אותה יכולת מחשבה. כל מי שחקר את האבולוציא האנושית יגיד שזה הבל. הוא לא אומר למה הוא מתכוון, ומדבר על עניין על זמני אם כבר. זו אחת החולשות המרכזיות שלו- הוא מתעלם מאבולוציא באלגנטיות. החיה האנושית מתפתחת ויכולת החשיבה שלה הולכת וגדלה כל הזמן, ולו בגלל שכל דור ודור עומד על כתפי הענקים הקודמים.

מתי התחילו להיות מיתוסים?

האם לפני שהאדם כתב לא היו מיתוסים? אדם גבוה שרירי עם מקל גדול מרביץ לאריה. איזה סיפור זה? איך אנחנו יודעים שקוראים לו שמשון? אולי זה הראקלס ולא שמשון? מי אמר לנו בכלל שלאיש הזה יש שם? אולי מצאנו את הציור הזה על קיר של מערה, שהרשים את הצייר של השבט כל כך שהוא הלך וצייר אותו ואין פה מיתוס בכלל? אדם עם מקל מרביץ לאריה. למה אפילו לומר שיש פה סיפור?

אין ויכוח על כך שלמיתוס יש פונקציא. אבל אם לקחנו אחורה בזמן לתקופה פרה היסטורית, האם יש מיתוס, או האם יש לנו גישה למיתוס בלי שפה? לוי שטראוס יגיד שלא. תמונה בודדת אינה מיתוס. אדם מרביץ לאריה עם מקל, גורם לנו לקפוץ עם שמשון כי קראנו את ספר שופטים. הוא נמצא שם ברקע. המקל לא מיוחס לשמשון בשום מקום. יש לו לחי של חמור, אבל זה מסיפור אחר בכלל. בכוונה נאמר מקל כי אלה גדולה זה הנשק הקלאסי של הראקלס. התמונה יכולה להתקשר למיתוס אם אנחנו יודעים את המיתוס בכל מקרה ומזהים את התמונה כמשהו מתוך מכלול. לא ידוע (אבל אולי יש) ציורי מערות שהם כמו קומיקס. אנחנו תלויים בשפה. אין לזה קיום בלי שפה. לנו אין גישה לשפה אם היא לא כתובה, אחרת אנחנו שומעים רק את מה שמדובר כרגע, או מה שאנחנו זוכרים. גם אם יש במערה כלשהיא שלבים של ציד, עדיין לא נדע את שמות האנשים ואי אפשר לדבר על מניעים או רגשות. נוכל לומר שהם התקרבו לבאפלוס חלק מימין וחלק משמאל, והיו להם חניתות.

נחתוך לסוף:

מה מבחן התוצאה של מיתוס? האם עדיין מספרים אותו. (עמוד 217) עניין סובייקטיבי לא מדעי שמחרבש את הטיעון: אם אנחנו תלויים פה בהגדרה של מיתוס למה אנחנו מרגישים כלפיו המדעיות עפה מהחלון. איפה המדעיות פה? לא משנה. אבל המחשבה על כך שהמיתוס רלוונטי כל עוד אנשים מרגישים שהוא רלוונטי ולכן הם מרגישים צורך לספר אותו הוא חשוב מאוד. אם נבין את זה, כדי להבין את האמיתות שאצל אדיפוס חיוני לקרוא גם לוי שטראוס ופרויד בדרך. הוא מספר את מיתוס אדיפוס שוב. חלק מהמאמר הזה הוא סיפור מחדש של מיתוס אדיפוס, וזה עובד בשטח. מה שהביא את אדיפוס פה לכיתה זה שלוי שטראוס דיבר עליו והוציא ממנו דברים שרלוונטים לשיעור, לכן הוא נגרר לכיתה וחי. עמוד 229: מיתוס כספירלא (פיסקא אחרונה). השאלה שמאחורי הדוגמא של התוים זה מה זו הרמוניא, איך נקרא כדי להבין הרמוניא? אם יש לנו יצירה קאמרית, שתי גיטרות באס תופים. לכל כלי יש תווים משלו, אם נסתכל רק על הגיטרה וננגן רק אותה לא נקבל את היצירה אלא רק את הגיטרה. כנ"ל התופים. אם ננגן כל אחד בנפרד, כשהם כתובים בארבע שורות שונות, לא נקבל כלום. מי שיש לו אוזן חדה והשכלה מוזיקלית אולי יבחין בדברים שמתקטבים אחד עם השני. אם ננגן אותם גם דיאכרונית מההתחלה אל הסוף וגם סינכרונית כולם יחד נקבל את היצירה. זה חיוני להבנת המיתוס.

לפי זה, הוא אומר, המיתוס חוזר על עצמו. בסיפור בית קדמוס יש לנו שוב ושוב ענייני מערכות יחסים בתוך המשפחה, מתחים במשפחה שחלקם דמויות שמפגינות קרבת יתר למשפחה וחלק דמויות שמפגינות עוינות יתר למשפחה. זו פרשנותו למשפחת אדיפוס (שני הטורים השמאליים). אבל, כל דור ודור מוסיף משהו משלו. כל קונטקסט היסטורי מוסיף למיתוס כל מני דברים שהם רלוונטים לזמן ולמקום. לכאורה, השיטה הזו אמורה לתת לנו להבחין בין מה ששייך לזמן ולמקום לבין מה שהוא אמת חוזרת והדוגמא החזותית שהוא נותן כדי להבין את העניין, אירוניה (?) יפה זה שיש לנו פה ספירלה. התפתחות של כל מיתוס היא ספירלית. שני מימדים שחוזרים על עצמם. מלמעלה נראה עיגול. הצורה המעגלית זה דבר קבוע בעניין.

אם ניקח (קפיץ מחומר שאפשר להעביר דרכו סיכה) נוציא את הסיכה, נראה חור נופל באותו מקום בכל סיבוב של הספירלה, ואם נסתכל על הספירלה מהצד נראה הבדל בין הקומות, זה ההבדלים שנותנים לי הזמן והמקום. החור והעיגול הם הקבועים של המיתוס. אם הקפיץ ממש מולי ונכווץ אותו לגמרי, נאבד את החור והעיגול. (לא אפשרי אופטית אבל נראה מלבן, גליל שנהיה דו מימדי ונביט בו מלפנים) לכן הוא צריך חדר גדול באוניברסיטא עם כל מני מתקנים. עד כאן לוי שטראוס מגיע ומכאן הוא די התבחבשות. הוא נעזר במתמטיקא. אומר שהתייעץ עם מתמטיקאים והם אומרים שזה יכול להיות. הישועה תבוא ממתמטיקא לדעתו. אנתרופולוג חוקר מיתוסים שהעניין הסתבך לו כל כך בראש שלדעתו בלי מתמטיקאים הוא לא יגיע לפתרון. מחשבה פורצת גבולות, הלך על כל הקופה, לא כבול לשום דבר אלא משתולל לגמרי (טוב אצל הוגי דעות). יש לנו בסילבוס בחלק רציני של הסמסטר מגוון מיתוסים שמספרים על ביקורי אלכסנדר בירושלם. לפני כמה שנים אשה אחת התרגזה על דעת אוֹרי שישר היא שאלה אותו למה הוא לא הכניס לדיון את הסיפור על הביקור של אלכסנדר בבית הכנסת הגדול של אנטיוכיא. רגע מביך. איש לא שמע על זה קודם. היא המציאה את זה. הסיפורים על ביקורים שונים של אלכסנדר הגדול בירושלם מחזיקים בשטח כבר 2000 שנה. כמה וכמה אנשים שמעו את הסיפור הזה, אבל הוא לא יחזיק 2000 שנה ולא 200 שנה. כנראה שהוא ימות מיטת נשיקה כשאוֹרי יפסיק לספר אותו.

הערך של התיאוריא

דווקא איפה שהיא נכשלת. לא בטוח שיש למיתוסים אמת פנימית שאם נצליח לשבור אותה.. כמו שהשפה שלנו מורכבת מצלילים חסרי משמעות, למורפמה יש את הסממה שהולכת איתה או שילובים שונים. ג+ש+ם זה גשם. מיתמה זה עוד דרגה מעל זה. בן שמקיים יחסי מין עם אמו זו מיתמה. זה נשאר. יכול לקרות בכל מקום. זה קורה בכל מקום, זה חלק מהחוויה האנושית. אבל לא חייבים לקבל את הטענה שיש אמיתות שמסתתרות במיתוסים ספציפיים ואפשר להתווכח אם המיתמה זה בן שמקיים יחסים או רק בן שקודם רוצח את אבא שלו ואז מקיים יחסים עם אמו. לפי השיטה של לוי שטראוס, אלה שתי מיתמות. ועדיין, אם נשאל אנשים על מיתוס אדיפוס רוב הסיכויים שאנשים יחברו את שניהם מראש. הסיבה שעבורם זה רלוונטי נעוצה בחיבור של שתיהן יחד. יש דוגמאות אחרות לבן שרוצח את אבא שלו. ויש דוגמאות אחרות למערכות יחסים מפוקפקות של בן ואמו (כמו אלכסנדר הגדול). החלוקה שלו היא שרירותית ונגיד את זה בשבוע הבא.


אחת הבעיות הבסיסיות שהוא לא עונה עליהן זה איפה מתחילה ואיפה נגמרת מיתמה. ובניפוח, בקנה מידה אחר, איפה מתחיל ונגמר המיתוס? האם כשקדמוס מגלה שאחותו נעלמה או אחורה? מה עם זאוס שבא וחוטף אותה בצורת שור? שינוי הצורה? האם לחבר את זה לכל הסיפורים שבהם זאוס משנה צורה וחוטף עלמה? איפה מתחילה ונגמרת המיתמה? ואיפה מתחיל ונגמר מיתוס? בעולם המונותיאיסטי בא לעזרתינו במידת מה המנהג לעשות קנוניזציא(תהליך ההקדשה וההחתמה של ספרי התנ"ך, נעשה במאות 2-3 ע"י חכמי המסורה), זה בפנים וזה בחוץ. האם סיפורי אברהם או סיפורי האבות הם מיתוס? אם נתחיל מסיפר העקידה, האם יש להרחיק לכת עד יעקב כדי להבין את האמת או לא? ואם הפקרת משה בתיבה מקבילה לעקידה בכך שהאלמנט הוא ויתור\שילוח אחריות\חיסול דור ההמשך? נקודת המבט שממנה רואים את המיתוס כישות בפני עצמה זה מה ששטראוס נותן לנו. מיתוס הוא סיפור במובן הבסיסי מאוד. אבל הוא לא סתם סיפור, אלא סיפור שיש לו סיפור, סיפור שמתפתח ועובר תהליכים. זה הרב מימדיות, קל לנו לבוא ללוי שטראוס בטענות כיום.

הוא פרץ את גבולות המחשבה שהיו לפניו. המקום שבו הוא באמת פרץ את הגבולות זה בהבנה שהמיתוס עצמו מתגלגל ומתפתח. כדי להתמודד עם הטענה הפוזיטיביסטית ההיסטורית (אי אפשר להתעלם מכך שמישהו פעם סיפר את זה) הוא מודה שבלי להבין את מי שסיפר לא נגיע לשום דבר. לכן הוא הגיע לעניין הספירלה.

  • האם הסטרטקורליזם הוא שיטה אטומת מים שבעזרתה אפשר לפרש כל מיתוס שהוא?

לא. זו פריצת הדרך, כר נרחב לעוד שיטות ופרשנויות שינסו להתמודד עם זה. הניחוש שלו היה שההצלה תבוא מכיוון מתמטי או טכנולוגי. ההצעה בקורס היא שההצלה באה דווקא ממדעי האבולוציא.