תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 3

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור שלישי

15.03.2010

סיפור מוזר, משעשע, מתמיה שהתרחש במאה הראשונה לספירה ברומא. לשיעור הבא, לקרוא את הסיפור של יוסף בן מתתיהו ולעשות עליו הרבה מחקר ובירור (שמות, מונחים). להכין את הסיפור העתיק ל – 22 במרץ. לשיעור שאחרי פסח נקרא את מה שנשאר.

העצם המרכזית שנכרסם במהלך הסמסטר הוא אלכסנדר בירושלם.

מה עושים? או מי קורא מה

בשתי הפגישות הראשונות, להכין את המקורות העתיקים (על בוריים, יסודי. מה זה התלמוד הבבלי?). אח"כ מחקר מודרני (3 שיעורים), אמור להיות מאמר לכל אחד. לכל מאמר יפתח דף בויקי ואנחנו נעלה את הנקודות החשובות עמוד אחר עמוד ובחלק נוסף את מראי המקום החשובים (עתיקים ולמחקר לחוד). בסופו של דבר, בכל דף כזה, כשהקורא בדור הבא יכנס, יהיה בויקי סיכום ממצה ויסודי לפי הרעיונות המובעים, המקורות העתיקים שמופנים אליהם ומחקר.

ממטיקא

יש חשד שהרבה מאוד מהעניין נעוץ בזה שהממטיקא זכתה שיכתבוה אנשים עם כישרון כתיבה קולח יותר. את לוי שטראוס קראנו בתרגום, זה גם משפיע על איכות הטקסט. החבר'ה של הממטיקא יושבים על הכתפיים של לוי שטראוס ולא להיפך.

מה לא בסדר בממטיקא?

הסתמכות על תורות אבולוציא קודמות. כשלעצמו, האם הסעיף הזה בעייתי? האם האנלוגיא גן-מם תקפה בכלל? זה סעיף הביקורת המרכזי על הממטיקא כתורה פרשנית.

ממים הם המצאה, אין להם שום אחיזה במציאות. זאת להבדיל מהגנים, שיש להם ממשות חומרית, פיזיות. מה המשמעות שיש למיתוס כשהוא בכתב אבל איש לא קורא אותו? אין לו משמעות כשלא מספרים אותו, סיפור שלא נספר ימות. מיתוס שהיה במוח אחד, בינתיים היה על נייר ואז אחרי מאה שנה התגלה היה רדום בין לבין. בינתיים, הרבה אקדמאים מגיבים לממטיקא כאל רעיון סתמי. מתקוממים נגדו וטוענים בעיקר שממים הם המצאה. לא מדובר פה בשום דבר, זו סתם פיקציא, אפשר להסביר הכל בלי להתייחס למושגים האלה. ואילו לא אקדמאים קולטים את הרעיון בצורה שונה, מסכימים איתו, מבינים את העקרון.

חמש הדקות האחרונות בשיעור

מה זה משנה, העיקר הוא שהתיאוריא עוזרת לנו להסביר ולהבין ביתר קלות את המציאות ואולי גם לנבא באופן מעט פחות מדוייק את העומד להתרחש. (אלה היו 5 הדקות האחרונות בשיעור)

זה גם הלקח שלמדנו מדוודן, עדיף לא להשתייך לשום אסכולא פרשנית אלא לנסות להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותינו כדי לראות מי מהם מביאנו ליותר הבנה. אם זה עוזר לנו, זה טוב, ואם זה לא עוזר לנו,זה לא טוב. בלקמור אומרת בפירוש שרעיון המם הוא מם. אם הוא יהיה בר שכפול, יביא תועלת למשהו, הוא ישרוד. היא מדברת על ממים שמשתלטים עלינו, הפנוטיפים האורגניים שנושאים אותם. כדי שמם ישתלט עלינו, הוא צריך להיות מוצלח מאוד. אחרת, הוא יצטרף לערימת הזבל הגדולה.

הדרך (חשובה יותר)

בערך באותו זמן בו דוקינס תבע את מונח המם, צוות אחר תבע את המונח קולטוגן. ברור שמדברים פה על אותו הדבר פחות או יותר, אבל זה לא תפס. מם היא מילה פחות ארוכה, יותר קטצ'ית. דוקינס הוא אומן הפרוזה, שכתב ספר שהוא יצירת מופת ומסביר לטמבלים מהי אבולוציא גנטית. ואז, הוא זורק את פצצת המצרר ועושה שמות במוח. פלא שזה תפס? לא. איפכא מסתברא: האם אפשר לחשוב על מם שקיים פיזית? לא שיש לו השלכות פיזיות, כמו מוזיקה שגורמת לנו לשרוף אנרגיא. רעיון השולחן הוא מם, אבל השולחן הוא פרול, פנוטיפ ולא מם. מקום אחד, נעשו נסיונות לנסות להבין איזה חלק של המוח ואילו תהליכים אלקטרוניים וכימיים שייכים לאילו ממים. יש מחקר שיצא לעשות כזה דבר. זה לא פרץ לתודעה הכללית. יכול להיות שכשנגיע בחקר המוח לרמה כזו, נוכל יום אחד לקשר את רעיון השולחן, להביע אותו באמצעות קואורדינטא במוח ודברים שקשורים לחשמל וכימיא.

בספר הגן האנוכי, ריצ'רד דוקינס זורק נבואה

פרק 11, רעיון גולמי וטקסט מנוסח היטב, מזכיר יותר את ההזיות של לוי שטראוס לעומת המתודא של בלקמור

מאמר מוסגר: אם נקרא את כל הספר של בלקמור, בפרקים האחרונים היא טוענת שאין תודעה אנושית אלא מכונות ממים ולמרות שהיא בודהיסטית, המחשבה שלה הולכת כל כך לקצה שהתחביר שלה מתפרק. בעמודים האחרונים של הספר, הרעיונות מורכבים והתחביר לא מסתדר. היא שינתה נושא באמצע, אין פועל. היא לא הצליחה להגדיר את הרעיונות באנגלית טובה. בתהליך העריכה לא הצליחו לתקן את זה. זה מאוד מתפרק שם בקצה.

דוקינס מתנבא על זה שיום אחד חתיכות תוכנה תתחלנה לשכפל את עצמן. במהדורה השניה, הוא אומר כמה תמים הייתי, שחשבתי שתהיה מוטציא בתוכנה (טעות סינטקס או משהו תמים כזה) והגירסאות האלה יתחילו לשכפל את עצמם. אנשים יחוללו את המוטציא בכוונה כדי להזיק או להטריד. הכוונה היא לוירוסים.

בינתיים, זו נהייתה תעשייה כבירה. בשנת 1989 זו תעשייה שהיא רק בחיתוליה ונעשית בהתנדבות. כנראה שאת רוב האנטי וירוסים אנשים כתבו והפיצו בשיטת "במקרה נודע לי ומטוב לב אני מגלה". לוירוס מחשב יש ממשיות פיזית, משהו זז בחומרה. זה לא בראשנו, לא תלוי. אפשר להחיל על וירוסי מחשב את כל כלי האבולוציא. זה צריך להשתכפל, זה משתכפל, נלחמים בזה, אם זה לא יתפתח זה לא ישרוד, ומה שמתפתח פה זה הרעיון של וירוס ווירוס ספציפי. אנשים ממשיכים לפתח וירוסים, יש וירוסים שבונים וירוסים חדשים על בסיס הוירוסים הישנים. זה לא משפיע רק על העולם שלנו, כשהמחשב מתרסק. זה לא רק השפעות, גם פיזית המחשב עצמו, כשהוא קולט את הוירוס, חל בו שינוי כלשהו בחומרה. רעיון הספר של טרי פראצ'ט משתכפל אבל הספר עצמו לא משתכפל. כל כתב יד, לא קרה איתו שום דבר אם לא הועתק. וירוס משכפל את עצמו. אי אפשר לקחת תלמוד בבלי לבית דפוס, להניחו שם ושהוא יעשה את העבודה. האם סביר שבעתיד הנראה לעין יקום מתכנת\ת עם מספיק כישרון כדי ליצור וירוס שבעצמו ישנה את עצמו? השאלה הגדולה בסופו של דבר מהבחינה הזו היא האם הממים יכולים לפרוץ אל מחוץ למוח האנושי ולא להיות תלויים בו יותר? כשמם יורד לספר, הוא עדיין תלוי במוח אנושי, כי חוץ ממוח אנושי אף אחד (שאנחנו יודעים עליו) לא יכול לקרוא את הספר. יכול להיות.

התלבטות מוסרית אם ללמד ממטיקא כדי שנהיה מוכנים, או ננסה להתכונן.

שתי מילים על פרופורציות של זמן

בשביל מה זה טוב, ממטיקא? מה זה נותן לנו?

גם בלקמור אומרת שאנשים לא יאהבו את מה שכתוב אצלה, אבל היא מאמינה שכל תיאוריא מדעית ראויה לשימוע ההוגן שלה, ולו כדי לפסול אותה וללמוד משהו בדרך. גם בלי פופר, זו אמת מידה בסיסית של מדע, בשביל זה יש אוניברסיטא. אנחנו רוצים לחשוב על דברים, הרבה פחות חשוב מפסק הדין שנוציא על זה בסוף הוא מה למדנו על זה בדרך. חוקי ניוטון טכנית לא נכונים אבל המכונית נוסעת בזכות זה יפה. חשוב אם פיצחנו את המשוואה או לא.

לדיון במיתוס והיסטוריא, דוקינס שתבע את המונח הוא מיסיונר אתאיסט, מהקיצוניים והנלהבים שבהם. מעטים האנשים שמאמינים באלוהים באותו להט שבו הוא לא מאמין באלוהים. גם בלקמור היא בודהיסטית. עובדה שהשלישייה הזו (עם דנט) היא מן מגדלור עבור ציבור האתאיסטים בעולם האנגלו סקסי. אם נבדוק באינטרנט, נבין ישר על מה הוא מדבר. בספר "יש אלוהים" כתובים 500 ומשהו עמודים שמטרתם להוציא את אמונת האל מראשי המאמינים. דוקינס כנראה ידע היטב את ההשלכות התיאולוגיות שלו, וכשהוא מצטנע הוא הכי מבסוט מעצמו. יש פה עניין של פוליטיקא ומסיונריות, אבל הפוליטיקא של האמונה ברמה הזו לא מעניינת אותנו בקורס הזה. אנחנו רוצים ללמוד משהו על מיתוס והיסטוריא, כי לא נהיה (כולנו תקווה) נהגי אוטובוס ולכן אין לנו עניין בצמיגים. זה יכול לשנות את קנה המידה של הזמן.

חוגים להיסטוריא כללית מתחילים בשנת 800 לפני הספירה כשהיוונים לומדים מחדש לכתוב. אחרי 2-3 מילים על לינאר ב', מתחילים את העסק מהומרוס. חוגים למקרא מתחילים את העסק משומר ומצרים, ההיסטוריא מתחילה כשהכתב מתחיל, נגיד בשנת 3000 לפני הספירה. הטווח שלנו הוא 5000 שנה. זה בערך אותו המספר שהחישוב המסורתי מייחס לגיל של העולם. תש"ע=770, התש"ע=5770 שנה. כל כך קרוב למתי שהמציאו את הכתב מבחינת סדר גודל שאנשים יכולים להיות מודאגים.

ממטיקא מרחיבה את העניין אחורה למשהו כמו 50 אלף שנה אחורה, כשראשינו גדלו. אפשר לראות את זה בשטח, יש גולגלות. בלקמור שואלת בפרק על זה, למה לחיה האנושית יש ראש כל כך גדול? היום, כשאנחנו מסתכלים על עצמינו, אולי זה לא נראה כך ביחס לחיות אחרות, אבל לתינוק האנושי יש ראש ענק ביחס לשאר הגוף. בגלל שיש לנו גולגולת וההתפתחות שלה מוגבלת, רוב הנפח צריך להיות מלכתחילה (וגם המוח). זה גורם בעיות קשות מאוד בלידה, שהיא תהליך קשה מאוד. כל חיה אחרת שהייתה מארגנת לעצמה כ"כ הרבה סיבוכים בלידה הייתה נכחדת מזמן. עד כדי כך שחצי מהלידות בארה"ב הם בניתוח קיסרי. המצב הטבעי הוא כזה שיכלה אופנה כזו בכלל להווצר.

פרה אחרי המלטה, שעתיים שלוש אם הממליטה עומדת על הרגליים ומסתובבת רגיל. סוס (זברה) שנולד לפני שעתיים לא יברח מצ'יטה אבל הוא יכול ללכת עם העדר. החיה האנושית משקיעה הרבה יותר בוולדות, גם מבחינת המספר שנולד, הטיפול עד שהפרט החדש עומד בראשות עצמו. (ומה עם גוזלי ציפורים?). זה אפילו מחדד את השאלה, מה היתרון לגנוטיפ שיצרנו, בחרנו באסטרטגיית התרבות שמוציאה מעט ולדות בכל שגר (סטנדרט של אחד, בעולם בלי הפריה מלאכותית) וגם התינוק, יש סיכוי גבוה שהוא יהרוג את האם ואת עצמו. זו נקודת המוצא של הדיון של בלקמור.

להרחיב את הפוקוס ל50 אלף שנה, הכל משתנה, כל השאלות משתנות. ככל שנלך החוצה מגוגל earth, נראה תמונות שונות לגמרי ונשאל עליהן שאלות שונות לגמרי. אם מדברים על אבולוציא נדבר על 3-4 מיליארד שנה. נסתכל על משך זמן שהוא מחוץ לכל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס. זה יכול לנחם, הממטיקא. את בלקמור זה מנחם מאוד.

4 מיליארד שנה יש פה חיים, היה שכפל אחד. מ4 מיליארד לחמישים אלף זה 5 סדרי גודל של זמן (חלקי עשר) ונולד עוד שכפל. עברו 50 אלף שנה, היצור החי היחיד שקיים בו השכפל הזה הבין מה קורה ואנחנו חיים בזמן הזה. זה לא עושה הרגשה טובה? (עד שזה יעבור למכונות). תהליך הפוך:

נקדיש את כל חצי השעה שנותרה לנו לעשות תרגיל בזול.

מאיפה להתחיל?

שאלה קלאסית בנטיקא, בממטיקא, בסטרקטורליזם. בני ישראל הלכו במדבר. המים מכסים את פרעה, סוס ורכבו רמה בים, כולם טובעים. דיברו על זה, התרגשו, בשלב כלשהו זה נהיה החדשות של השבוע שעבר ומאותו רגע זה בני ישראל במדבר.

תרגיל ממטי: ישראל במדבר.

מתוך הגירסא המצומצמת שאורי (זהבי) סיפר לנו, אילו ממים יש לנו?

  • יאדא יאדא יאדא – למה? הזמן עובר בהליכה.
  • ברבור – שיטוט חסר תוחלת או כיוון.

עונש ושכר. למה מגיע? היו צריכים לחכות שימות דור שלם, כלומר 40 שנה. 40* . זה חתיכת מם ששולט בסיפור הזה (זה היה יכול להיות כל מספר אחר, אבל בגימטריא הוא מ) לולא תקופת הזמן, לא היינו נתקעים בשיטוט חסר התועלת הזה. כולם ידעו איפה ישראל. אם אנחנו חיים בסיני 40 שנה, בלי ספק כל בן אנוש ובת חווה שאי פעם חיו בסיני ידעו איפה ישראל. אולי רוב הזמן הם לא קראו לה כך, הם ידעו שהיא שם. אחרי ההרים, המישורים עם החול, יש מים. בחורף. לפעמים. אף אחד לא הולך לאיבוד 40 שנה בסיני. כל חצי האי ערב לא בטוח מספיק ל40 שנות שיטוטי בדואים כשהכל טעויות ניווט. כמה טעויות ניווט אפשר לעשות?

לפי הסיפור, אחרי שהמרגלים יצאו והוציאו את דיבת הארץ רעה, נאמר להם שמגיע להם עונש והם עולים ישר על ארץ ישראל בכוח הזרוע ומגיעים 3 פעמים לחורמה. ואז תושבי הנגב מכים אותם עד חורמה והם מבינים שאבוד להם ומשוטטים באופן חסר תוחלת 40 שנה.

  • שתי שאלות לגבי העונש:

מי גזר את העונש? על מה? (לא נותן לנו הרבה)

  • אלוהים (חתיכת מם, נכנס מאוחר לסיפור.)

אם נקודת השיא בסיפור הוא מעמד הר סיני, למה היו 40 שנה באמצע?

  • מעמד הר סיני.

הפואנטה של השיטוטים במדבר הם בדיוק זה שאתה לא מגיע לשום מקום. החבר'ה במדבר אשכרה שוטטו לשום מקום, לפי סיפור המסגרת. זה הסיפור.

  • נסים לצורך הישרדות בסיסית (מן) ובכלל.

הנסים במדבר הם קריטיים. אם לא היו הולכים אחרי עמוד האש, היו מגיעים אחרי שבוע. מסיפור המסגרת, הדבר הבסיסי כשאנחנו בודקים מיתוס (ממטית או סטרקטורלית) זה לחשוב בתוך סיפור המסגרת. כלומר, הסיפור שמסופר בתורה (במקרה הזה) כפי שאנחנו מכירים אותו. אנחנו מתייחסים אל הסיפור המקראי כמו שאנשים דתיים מאמינים מאוד מחברים את האמת והעובדות בסיפור הזה. ככה נתחיל, אח"כ נצא החוצה.

למה הוא חסר כיוון וחסר תוחלת? הרי בדוק בלי אמצעי תעבורה מכאניים, לוקח לקבוצה גדולה של אנשים כמו צבא מעזה למצרים או חזרה שבוע. מסורתית.

אז איפה פה נכנסת ההתברברות? האם משה הוא מם? האם יש פנוטיפ גנטי (היה) משה? כלומר, האם הוא דמות היסטורית או מומצאת? אין לנו תשובה על זה.

ידוע שהדמות של אלכסנדר הייתה קיימת, אבל לגבי משה אנחנו לא יודעים. אם הוא היה קיים, הוא כלי שסביבו יש כנופייה של ממים שעושה אקשן. אם הוא מעולם לא היה, אולי הוא לא מם אלא ממפלקס, אבל ללא ספק הוא ישות ממטית. איך מתייחסים לדמות במיתוס מבחינה ממטית? כזו שאין לנו ספק לגביה שהיא לא היסטורית. מנהיג ספציפי הוא פנוטיפ, פארול. מנהיגות היא לאנג (לא בדיוק אבל בערך, בים בם בום). המנהיג כבד הפה, זה כבר מם.

  • משה ואהרון- המנהיג המוגבל והעוזר הזריז:

זה מם ספרותי.

יש לנו פה כבר מבנה כזה, של מנהיג כבד פה שיש לו סייד קיק שמדבר בשבילו (אהרון). אולי אפשר לטעון, יש למשל משהו מקביל, הזמר העיוור שהסייד קיק שלו מנהל עבורו את כל העניינים. עיוור שיכל לעשות משהו מגניב בעת העתיקה הצדיק את הקיום שלו. זה אהרון ומשה.

  • דוגמא מקבילה

זה משנה אם היו אנשים או לא. מי ייסד את רומא? רומולוס ורמוס. מאיפה הם מגיעים? מאלבא לונגא, עיר שייסד הנסיך הטרויאני איינאס. המיתוס הרומי הקלאסי, מהתקופה האוגוסטאית ואילך, הוא שאיינאס אחרי החורבן חותך מערבה, מסתובב בים, אחרי הרבה מאוד תלאות מגיע לאיטליא ומקים משהו חדש לעצמו ולצאצאיו.

איזו עוד דמות פליטת מלחמת טרויא יש לה סיפור כזה? אודיסאוס (יש עוד). שני הגיבורים שנודדים הכי הרבה, אגממנון הוא הגיבור עם הכי פחות מסעות. חוזר הבייתה ומחוסל. מנלאוס נודד קצת, מגיע הבייתה והכל בסדר. נאופלטולמוס, בין אכילס, נודד קצת יותר ונשאר ביוון.

שני הגיבורים האלה יוצאים מיוון וממה שאנחנו מכירים כאנושי (יורדים לשאול). בגירסאות המוקדמות יותר של הסיפור הזה, אודיסאוס ייסד את רומא ולא איינאס, יש מלחמה ממטית בין שתי הדמויות האלה. שם הן לא פנוטיפיות, או לא לגמרי פנוטיפיות.

איך אנחנו מתייחסים לדמויות הבודדות?

למשה יש מדרש שם, כבר סיבה לפקפק בקיומו. או בקשר בין הדמות ההיסטורית למה שאנחנו יודעים עליו. מסכת אבות א א : משה קיבל תורה מסיניי. לא מאלוהים ולא נעליים. מתחת למעמד הר סיני: תורה, מתן תורה, מצוות עדות חוקות ומשפטים. כל העניין הזה מתקשר באופן ישיר לסיפור ישראל במדבר.

  • אמונה המתנגדת לייצוגים פולחניים חומריים (פסל, מסכה, תמונה).הגדרה לא טובה אבל אין לנו זמן.

השלילה של האמצעים הפולחניים האלה זה ראוי להחשב מם אולי. פריט אמונה שבינתיים שכפל את עצמו יפה מאוד, נגד התנגדות עזה. סביב פרק 15 במעשה השליחים יש רגע נפלא בו הדור הראשון של הנוצרים (תלמידי ישוע היהודי) מגיעים למערב תורכיה (אולי אפסוס) ונתקלים בהתנגדות עזה אלימה של יצרני הפסלים. יש שם תעשייה שלמה של אנשים שמייצרים פסילים לפולחן והחבר'ה האלה באים ורוצים לסגור להם את הבאסטה. מתחילות מכות שממשיכות הרבה מאוד. דרך הקיסרים האיקונופלסטיים. היו במשך התקופה של הקיסרות הביזנטית קיסרים כאלה שהשחיתו כנסיות וריסקו פסלים. עד לטאליבן, שפוצצו פסלים כבירים של בודהא באפגניסטן. זה מם חזק שעודו איתנו.

יתרון של ממטיקא כשמחברים אותה עם הסטרקטורליזם: אנחנו רוצים לנתח מיתוסים. יש לנו רשימה מגוונת עם מספר, פעילות פיזית, ספר, אמצעי פולחני, פריטי אמונה, אנשים, דמות ממטית לגמרי (אלוהים) שהיא בטוח לא היסטורית. המון דברים שונים מאוד אחד מהשני, כולם חלק מהמיתוס ושווי ערך לנו, באותו מישור. הליכה ושיטוט חסר תוחלת תפסו מקום הרבה יותר חשוב בסיפור שלנו מאלוהים ועגל הזהב בכלל נכנס רק בשניות האחרונות. איזון של הגורמים (יחידות של לוי שטראוס) לשטח את המפה ולבדוק כל אחד מהם לחוד. אם נבדוק את כל הסיפורים שיש בהם 40 מככב לעומת 7.. מי יודע? אולי נגיע לתובנות על התהליך ההיסטורי שלא העלינו בדעתינו?