תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 6

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור שישי

26.04.2010

עבודות, רבותיי

אפשר לעשות עבודה על אלכסנדר בירושלם או על כל נושא מהסילבוסים שבאתר, או על כל מיתוס שמגיע מהעת העתיקה מתרבות שאפשר לטפל בה בקורס הזה- תרבות המערב בעת העתיקה מהמבול עד מוחמד לא כולל. למצוא מיתוס מגניב וכיפי שמגרה לנו את הדמיון, לבדוק איך ממנו אנחנו לומדים היסטוריא, של מי, איפה. הסיפור ש-300 מספר באמת הוא סיפור של חוג מסוים בהוליווד בשנות האלפיים. אי אפשר לנתק את המיתוס מההיסטוריא שלו. בתוך סיפורים שכנראה אינם עובדתיים אלא אגדתיים יש גם עובדות היסטוריות שצריך לדעת איך לחלוב ולהוציא אותן החוצה. נספר באמצעות המיתוס סיפור היסטורי.

טיפ: לא להיעלם לחצי שנה ולחזור עם עבודה מוכנה.

יש שלוש גרסאות מרכזיות (ועוד אחת שלא קיבלנו) עתיקות על אלכסנדר בירושלם. או פגישה עם כהן גדול בירושלם.

באיזו גירסא נתחיל?

זו שהכי קרובה לאירוע, עברה הכי פחות שינויים. האם יש לנו מקור ראשוני? יוספוס מהמאה הראשונה, אלכסנדר מהמאה הרביעית לפנה"ס. התלמוד הבבלי הוא יצירה מורכבת מבחינת העריכה והכרונולוגיא. המשנה נחתמה סביב שנת 200 לספירה. התלמוד הבבלי הוא בנוי על גבה של המשנה, לוקח פסוק פסוק ממנה, מעתיק אותה ונותן הרבה מאוד אגב כל פסוק כזה, לכן מה שמקובל לומר הוא שלא התחילו לעבוד על התלמוד לפני שסיימו את המשנה. העבודה הזו נעשתה במקביל בשני אזורים שאנחנו יודעים עליהם, חלק ממנה נעשה בארץ ישראל והתוצר שלו הוא התלמוד הירושלמי. למרות שרוב העבודה נעשתה בגליל והוא נחתם בטבריה. בחלק מהמחקר באנגלית קוראים לו התלמוד הירושלמי. נהוג לומר שהתלמוד הירושלמי הגיע למצב שבו אנחנו מכירים אותו היום במהלך המאה החמישית לספירה. התלמוד הירושלמי זוכה להרבה פחות תשומת לב מהתלמוד הבבלי, גם בעולם הישיבתי וגם בעולם האקדמי לא ממש נוגעים בירושלמי. התלמוד הבבלי, עליו עובדים בישיבות שרובן בעירק, הרבה מאוד ישיבות יהודיות לאורך הפרת והחידקל. והגיבוש של התלמוד הבבלי כפי שאנחנו מכירים אותו היום, לפי הדעה המקובלת, נעשה ברובו המכריע עוד לפני הכיבוש האסלאמי- במהלך המאה ה6 ותחילת המאה השביעית. היום, יש זרם במחקר שמדבר על תהליך עריכה גם בשנים מאוחרות יותר.

זה אופנתי, אבל נחכה לראות אם זה יחזיק 30-40 שנה לפני שנדבר על זה. לצורך הנוחות, נניח שהתלמוד הבבלי נכתב בשנת 600, כלומר אלף שנה אחרי אלכסנדר. אלכסנדר רומאנס, רצנזיא (מהדורה) אפסילון, נגיע פחות או יותר (כפי שעומד לפנינו) מהמאה-מאה חמישים שנה האחרונות לפני עליית האסלאם. לפי השיטה הזו, אנחנו צריכים להתחיל עם יוספוס. האם יש עוד אמות מידה שצריך לדבר עליהן? בתלמוד הירושלמי, יש אינדיקציא די ברורה לזה שמישהו שם הכיר את הסיפור הזה, אבל הגירסא של הסיפור ממש כמו שהוא לא מופיעה שם. גיאוגרפית, קשה לדעת.

אנחנו יודעים שיוספוס, את שלושים והשנים הראשונות של חייו הוא העביר בארץ, מה ששם אותו בלב המאפליה. את יתר הסיפורים אנחנו אפילו לא יודעים מי כתב. אין שם מחבר, על סמך עדויות חיצוניות אנחנו לא יודעים איפה הוא נכתב. כשאנחנו פוגשים טקסט, יש שתי דרכים לתהות על קנקנו ועל מי שכתב אותו, עדויות חיצוניות -כתבי יד ימי בינימים, שעליהן יהיה כתוב מי המחבר, סופרים אחרים שמתייחסים לטקסט הזה, למשל אצל יוליוס קייסר. הוא כתב את יומניו מהמלחמה בגאליה, והשני יומניו מהשנים הראשונות של מלחמת האזרחים שהתחילה אחר כך. יש לנו הרבה מאוד מידע על קייסר מהחיבורים האלה (עדות פנימית) וגם המון ידע ממה שאחרים כתבו עליו (עדויות חיצוניות). על יוספוס, יש לנו בעיקר עדויות פנימיות, אבל אנחנו יודעים שגם אחרים דיברו עליו, למשל סווטוניוס אומר לנו שהוא קרא אצל יוספוס ככה וככה. כנ"ל הרבה סופרים אחרים.

לגבי התלמוד הבבלי ואלכסנדר רומאנס יש לנו רק עדויות פנימיות, אף אחד לא אומר לנו מי כתב מה במקום הזה. בהרבה מקומות מהתלמוד הבבלי אומרים לנו- רב פפא אמר כך, רבי הונא אומר ש.. גם באלכסנדר רומאנס, אין לנו עדות מי כתב. אבל הוא עשוי להיות הסיפור המוקדם מבין השלושה. האם זה שטקסט מסוים, נניח התלמוד הבבלי, נחתם בשנת 600, נניח, האם זה אומר שהסיפור על הפגישה של אלכסנדר עם שמעון הצדיק נכתבה בשנת 600? לא, כי מדובר בתהליך עריכתי של לפחות 400 שנה, לא ידוע לנו מתי זה נכנס, מי סידר ומי עשה את זה. את התרגום העברי של יוספוס כתב אברהם שליט, עם טקסט יווני שמצא בספריה של האוניברסיטה העברית. מהדורה מדעית של יוספוס. ניסא, אותו מלומד גרמני מהמאה ה-19, מצא את הטקסטים של יוספוס באוספים של מנזרים ואוניברסיטאות. הוא הלך וקיבץ כתבי יד שנראו לו הטובים ביותר ולפיהם הוציא את המהדורה המדעית שלו. כתבי היד הגיעו מנזירים שהעתיקו מאלה שהעתיקו.. ואם נלך מספיק אחורה נגיע ליוספוס (טוקידידס). לכאורה, לאור השתלשלות הטקסט, אנחנו צריכים להתחיל את הדיון מכתב היד העתיק ביותר, שהוא ימי ביניימי. במקרה של יוספוס, יש לנו מזל כי הרבה אנשים ציטטו את יוספוס (אבות כנסיה) ולכן יש לנו ביקורת חיצונית.

אריאנוס, הטקסט הכי מוקדם שלו ששרד הוא מהמאה ה-15. תיאורטית, יכול להיות מצב שמישהו 30 שנה קודם לכן המציא את זה. זו טענה אפשרית שיהיה קל לטעון וקשה להגן עליה. גם התלמוד, אנחנו לא בטוחים מתי הוא נכתב. צריך ללכת לכתבי היד, ואם יש הבדלי גירסאות? אלה העדויות החיצוניות, זה חשוב, אבל צריך עוד משהו כדי להתחיל. ברגע שיצאה מהדורה אקדמית, אחד הדברים שקורים במהדורה אקדמית קלאסית זה שיש בשולי הדפים אפרטוס קריטיקוס (מכשיר לביקורת), שנותן את כל חילופי הגירסאות. אם נסתכל על כזו, לא נבין כלום ממה שקורה שם. קשה להבין מזה מי אמר מה, והכל ביוונית.

חייבים לדעת לטינית, כי ההקדמה שמסבירה איך האפרטוס קריטיקוס עובד כתובה בלטינית. בתלמוד המצב הרבה יותר פרוץ, מה ששולט בשטח הן מהדורות הדפוס שהן לא מדעיות ועם צנזורא. רוב העולם עובד עם מהדורת הדפוס, בשנים האחרונות התעורר הרעיון לבדוק גם בכתבי היד. לשים לב אם חוקרים שעובדים על חומר כזה עובדים עם כתב יד או לא.

בבלי יומא סט א

יש לנו פה שכבות בטקסט. השורות הראשונות והשורה האחרונה שייכות לשכבה אחרת ממה שבא באמצע. טקסט שערכו במשך כל כך הרבה זמן, מראש נקודת המוצא שלנו (ואת זה אף אחד בעולם לא יכחיש, גם נטורי קרתא) היא שהתלמוד הבבלי הוא תוצאה של מאות שנות עריכה. זה כל כך ברור. פירוק הטקסט: לעבור על כל טקסט שאנחנו מקבלים, אחרי שביררנו מי כתב, באיזו שפה וכולי, כמו אנסין. להבין מהם החלקים, כמו אצל לוי שטראוס, כדי להבין מה קורה. תא שמע = בוא שמע. בגדי כהונה, היוצא בהן למדינה...אסור. למדינה – מחוץ לבית המקדש, לעיר (כמו בערבית). זה רעיון שמגיע מתקופה שבה הרבה מאוד מדינות היו ערים. לכן זו אותה המילה. היום, המילה מדינה התרחבה כדי להתאים למצב הגיאו פוליטי הבין לאומי.

הבחנה בין מה שקורה במקדש למה שקורה בעיר. ובמקדש, בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה, מותר. מפני שבגדי כהונה נתנו להנות בהן. שמע מינה (-הבן מתוך זה). יש לנו פה דעה, שאומרת – לכהן הגדול מותר ללבוש את בגדי הכהונה שלו, לא משנה מה הוא עושה, אבל רק בתוך המקדש. אחד הדברים היפים בתלמוד הבבלי זה שבהרבה מאוד מקרים, מובאות הרבה דעות, על אותה הסוגיה (כמו חדית'ים, ההיפך משולחן ערוך) כשבאה סמכות דתית, לרוב שואלים שאלה והוא פוסק – ככה זה. אם הנכד אכל בשר עם הסכין החלבי, מותר לאכול בשר? לא, קודם צריך לתקוע אותו בעציץ 24 שעות. כפייה דתית הוא ביטוי שבא משם, אבל פה יש לנו בדיוק ההפך.

ובמדינה לא? והתניא: שנינו, כלומר, בכל מקום בו התלמוד הבבלי כותב תניא, לדעת מי שהעמידו את התלמוד הבבלי, מדובר פה בסיפור שמגיע מלפני חתימת המשנה. מהתקופה שבה חכמי ישראל הרבנים נקראו תנאים. ת' וש' מתחלפות. שבת, שבס. דרך ה-TH. והתניא, בתחילת סיפור, זה אומר שמי שארגן את החלק הזה של התלמוד אומר לנו – זה בעצם חומר תנאי מלפני שנת 200. איפה זה מעמיד אותנו מבחינת הדיון? הטקסט של התלמוד הבבלי, כפי שהוא עומד לפנינו, הוא מקור שלישוני לפחות. המילה הזו אומרת לנו באופן ברור, עכשיו אנחנו קופצים אחורה בזמן למשהו הרבה יותר עתיק. קל יותר לקרוא, אפשר להבין.

כתבי היד התלמודיים, גירסת הדפוס והגירסאות האינטרנטיות – אין סימני פיסוק. נראה כמו סמטוחה. גם התנ"ך מלא סימני שאלה, בלעדיהם אי אפשר להבין את הטקסט. אמרו לנו והתניא, אנחנו יודעים שמדובר בחומר מוקדם יותר, איך יודעים שזה נגמר? אי בעית אמא.. כל מה שבאמצע זו ראייה. והתניא – ברייתא. ..לבש בגדי כהונה – זה החיבור בכל הסוגיה ההלכתית. קצה קרחון של התחושה איך עובד התלמוד. אנחנו בעיצומו של וויכוח לוהט איפה אפשר ללבוש בגדי כהונה. אגב זה, יש סיפור על אלכסנדר מוקדון. לפעמים יש דיון, ואז גולשים לכמה סיפורים על שמעון הצדיק ועל מישהו אחר לגמרי ואז יש בלאגן ולא מבינים. זו היצירה הכי פוסט מודרנית שנכתבה אי פעם, קדם פוסט מודרנית בלי סדר כרונולוגי, אולי יש סדר נושאי שמתחבא. שפכו דלי גדול מלא דברי חז"ל.

מבצר אנטיפטריס נמצא בראש העין, כפר סבא. מה מיוחד בו? שם נפגשו שתי הקבוצות, החבר'ה של שמעון הצדיק ואלכסנדר. בטקסט של הוויקי טקסט אין מרכאות ונקודותיים. יש קפיצה מנושא תחבירי אחד לאחר בלי למצמץ. אי בעית אמא- אם תבקש לומר, ראויין לבגדי כהונה, אלה לא בגדי כהונה אלא סט למקרי חירום שנראה ככה אבל הוא לא. ואי בעית אמא – עת לעשות לה' הפרו תורתך, כלומר אם אין ברירה וצריך לפעול לשם שמיים, מותר להפר הלכה. מוסר ההשכל: אולי מותר, במקרה חירום (כי יש לנו שתי אפשרויות, אחת אומרת להתכונן מראש עם סט ספייר והשניה אומרת שמותר רק במקרה חירום קיצוני, אבל בגדול אסור.). זה מוסר ההשכל של הסיפור כפי שהוא מובן כאן. התקדמנו שלב בהבנת הטקסט, הבנו את המסגרת ולמה מי שחיבר את מסכת יומא שם את הסיפור הזה פה ודווקא פה. אנחנו בחלק מדיון שלם על מה מותר ללבוש איפה. יש שתי מהדורות, אחת של שטיינזייץ, והשניה של שוטנשטיין, יותר רצינית, אקדמית ומדויקת. שם אפשר לקרוא, הארמית היא לא מכשול.

אם נסתכל שם נראה שלפני ואחרי מדברים על בגדי הכהן הגדול. זה סיפור שמובא כדוגמא במהלך הדיון. אם ניקח את אותו סיפור, שתי הגירסאות מדברות על ההשתחוות והשלישית לא מדברת על זה בכלל. כל מיתוס, באשר הוא, מסופר ברגע נתון ובהקשר מסוים. כדי להבין מה קורה בו, מדוע הוא מסופר כפי שמסופר ומדוע הוא מסופר בכלל, עלינו להבין מה ההקשר. אותו סיפור, בגדול, מסופר בשלוש יצירות שונות, בשלושה הקשרים שונים ובכל מקום יש לו פונקציא שונה לחלוטין. אנטיפטריס מבחינה גיאוגרפית, מה שקורה באנטיפטריס הוא שהמוצא של הירקון הוא בדיוק שם בראש העין. כאן, יש לנו עניין שאפשר בקלות לשגות בו באנכרוניזם. אלכסנדר בדרך מצור לעזה.

כשיהיה שלום, אם אנחנו מתחילים טיול בצור וצריכים להגיע לעזה, נוסעים על כביש החוף ומגיעים. מה שקורה פה זה בדיוק שהוא חותך לרגע לכביש 6, אבל למה? אין פקקים בתל אביב, אין תל אביב. מה אלכסנדר עושה שם? עוקף את הירקון. המים של הירקון היום זורמים במוביל הארצי לנגב, הירקון מגיע למפלים של 5 מטרים. הוא מספק מים לכל דרום הארץ. כל משך הירקון היה נחל די רציני, היה קשה להעביר שם צבא. עד כדי כך, שידוע שצבאות התחפרו לאורך הירקון כדי למנוע מאויב לצלוח. היום זה רק בעייתי בגלל הזיהומים. היה שם נחל גדול שוצף ואלכסנדר עוקף אותו ושם תופס אותו שמעון הצדיק. זה מסביר לנו את המקום.

השם אנטיפטריס מגיע מאבא של הורדוס.

טיפ: כשפוגשים טקסטים לעבודה, מילים שאנחנו לא מבינים, לברר. יש סיכוי לא רע שמילה שאנחנו לא מבינים היא דווקא זו שאנחנו צריכים להבין. וויקיפדיא יכולה להיות התחנה הראשונה בכל מחקר. אבל אף פעם לא התחנה האחרונה בבירור. אפשר להתחיל ממנה ולהמשיך הלאה, לפעמים הקישורים החיצוניים שלה טובים. הורדוס הוא דמות מהחצי השני של המאה הראשונה לפני הספירה. לא משנה מתי בדיוק הוא מת, משנה שהוא קרא לכפר סבא העתיקה אנטיפטריס. זה יוצר אנכרוניזם. גבול כרונולוגי לסיפור באמצעות המילה אנטיפטריס – הטקסט לא היה יכול להכתב כפי שהוא לפנינו לפני תקופת הורדוס. הופלה! זה הרבה יותר ממה שהיה לנו קודם. נניח את שנת 1 כשלהי שלטון הורדוס וכולי. הטקסט נכתב החל מההתחלה של ההתחלה של הספירה. צמצמנו מ-1 לשש מאות, קודם היינו מאלכסנדר לשש מאות. יכול להיות מצב שבו אנחנו מסתכלים על טקסט שגם הוא כבר תוצר של שלבים שונים של עריכות, כמו כל התלמוד. מבחינת האפשרות, יכול להיות מצב שהיה לנו סיפור בכתב או בעל פה לפני הורדוס שאחר כך, כדי שיבינו על מה מדברים, שמו את השם המודרני. מאוד יכול להיות. אם לרגע נעזוב את הטקסט הזה ונסתכל על 1001 טקסטים אחרים, נראה שזה קורה המון בטקסטים אחרים. למשל, אלכסנדר הוא הצורה הלטינית של השם אלכסנדרוס ביוונית. כמו פומפיוס שנקרא פומפי באנגלית.

יוספוס -התחלה

בכל פעם שאנחנו בשפה אחרת, בזמן אחר, אנחנו מתאימים את השמות כדי שקהל היעד של החיבור שלנו יבין על מה אנחנו מדברים. למשל, בהרבה מאוד תרגומים, כשאלכסנדר משתמש בהודו ובאפגניסטן משתמשים בשמות המודרנים. קבול במקום קופן, זה לא אומר שכולו הוא רק מהרגע שיש את השפה האנגלית בשטח, זו טענה דבילית. הטקסט כפי שהוא מופיע לא היה יכול להיות לפני הורדוס. סנבלט היה הפחה של שומרון. הסיפור של יוספוס מתחיל בזה שהכותים רוצים להקים מקדש, יאדה יאדה יאדה ובסוף יש סגירה עם הכותים, הם התירוץ והמסגרת לסיפור.

אצל יוספוס, מערכת היחסים בין הכותיים ליהודים. ברור, כשאנחנו רואים כזה דבר, (כותיים זה כינוי גנאי ושומרונים לא) שני הסיפורים דומים ושונים (בשניהם – השתחוות, בגדי כהן גדול, אבל הפרטים המרכזיים ששונים הם השם, ידוע ושמעון הצדיק.) יוספוס שומר לנו את שושלות הכהנים, לשמעון הצדיק הזה היה סבא בשם ידוע. הכהן הגדול הוא לא אותו הכהן. מקום הפגישה שונה גם, הם נפגשים אצל יוספוס בירושלם ובבבלי בראש העין. ברור לנו שמדובר באותו הקשר ובאותו הסיפור, אבל הפרטים הקריטיים שונים. לפני שניגש לשאלות הממטיקא של איך הפרטים נלחמים אלה באלה (שפיל שמקפיץ מישהו שומר מסורת לומר שזה לא ידוע אלא שמעון הצדיק). ממים שונים, בעיקר של שמעון הצדיק וידוע. ידוע מופיע בספר נחמיה. ברגע שאנחנו רואים שני סיפורים שהם כל כך דומים וכל כך שונים, בשניהם יש שומרונים שמשחקים תפקיד אחר, על סמך המעט מאוד שראינו אפשר לומר שקיים קשר של שומרונים לסיפור. הם משחקים תפקיד שונה לגמרי. ההשתחוות היא עניין סופר בעייתי. בתוך דברי ימי אלכסנדר, כשלוש שנים אחרי האירוע הזה הוא ידרוש מכל מי שבא בנוכחותו להשתחוות לפניו, מנהג פרסי שהיה קטסטרופא עבור היוונים כי זה סימל שהם מכירים באלוהותו.

מדוע אלכסנדר הגדול משתחווה ליהודים?

זו אחת משתי הנקודות (השניה היא החלום) שהן הקרסים הראשונים שאותם תוקע בסלע כלמי שבא לטעון שזה סיפור מצוץ מהאצבע שאסור להתייחס אליו. המם הזה החזיק אצל היהודים, כי הם אוהבים לספר את הסיפור הזה. כי כשעושים לך פוגרומים ומסעות צלב על הגב.. גרואן טוען שהפואנטא פה היא לא של יהודים מול גויים אלא של יהודים מול עצמם. הם נהנו לספר איך אפילו אלכסנדר הגדול השתחווה לכהן הגדול שלהם. גם לפני שהיהודים נרדפים, זה כרטיס כניסה. סוכן תרבותי, אם אלכסנדר חשב שהם טובים אז יקבלו אותם. המם שלוקח אותנו הישר לאלכסנדר הוא באמת העניין של השומרונים, אבל דווקא מה שקורה להם. הכותיים מקבלים חור ברגל, דרכו מושחלת רצועה, כל זה נקשר למרכבה והסוס רץ. זה שטח לא חלק, יש סלעים, קוצים, לא נעים. האורגינל למם הזה הוא הקטור, שאכילס הרג ככה. זה מם.

אם חושבים על כל דרך להרוג אדם בעינויים, כל דרך כזו היא מם ויש תחרות עזה. אפשר לקשור את כולם לעץ דקל ולשחרר. היה מצור על עזה, ועליו מספרים גם מקורות לא יהודיים. קורטיוס רופוס מספר לנו שאחרי שתפסו את מפקד חיל המצב בעזה, בטיס, בביבמיס, קשרו אותו למרכבה ועשו איתו רונדלים סביב העיר עד שלא נשאר עם מה לעשות רונדלים. אלכסנדר, שקרא איליאדא (היה לו עותק מתחת לכרית עם הערות של אריסטו), הכיר את זה מכל הכיוונים, העניש אותו בצורה הספציפית הזו והמם הזה ברח לנו הנה והשתלב לנו בסיפור. הסיפור, כפי שהוא לפנינו, לא יכול להיות לפני הורדוס. אבל, גם התוכן שלו שומר על קשר ישיר לאלכסנדר. כמה תחנות היו בדרך? קשה לדעת. האם המסורת עברה בכתב או בעל פה? אין עדויות בנמצא. עובדא שיש לנו פה מם שמשתלשל מהאיליאדא דרך אלכסנדר לסיפור החזלי הזה. קיימת האפשרות שמי שכתב את הטקסט הזה גם קרא את האיליאדא. בגלל שמדובר באלכסנדר והוא נקט בשיטת העינויים הזו, הרבה יותר חסכוני להניח שמי שכתב את הטקסט ידע שאלכסנדר עשה את מה שהוא עשה ולא העתיק מהאיליאדא תיאור כזה. רבע מהאיליאדא הם תיאורי גרזנים ומוח שנשפך. לא סביר שהוא בחר מם אחד מהאיליאדא.

השורה התחתונה היום

(עמדת קיצון) יש לנו פה סיפור אגדי מובהק, במובן החזלי של המילה – לא מתיימר לייצג מאורעות 1:1 כפי שהם היו, למרות שאין פה שום דבר שהוא לא במסגרת האפשרי, בניגוד לאצל יוספוס. ועדיין, יש לנו בתוך הסיפור הזה זיכרון היסטורי מובהק למם שאלכסנדר שכפל, בהקשר אחר. זו הוכחה שמי שחיבר\שימר\סיפר את הסיפור היה קשור איכשהו למקורות ראשוניים. לפעם הבאה, יוספוס והרצנזיא. את הכלים הניתוחיים שהפעלנו היום להפעיל על שני הטקסטים האחרים. דומה ,שונה.. הקשר ביצירה, אם יש. (יוספוס).