תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 8

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור שמיני

17.05.2010

גרואן 1998

נתחיל באחת מהעבודות שהגשנו ובאמצעותה נמחיש איך האחרים יכולים לתקן-לשפר את העבודה שלהם לפני שהיא נבדקת.

לכל מאמר ואו ספר מצד אחד וליחידות של מקורות עתיקים מצד שני יש דף משלהם בויקי, השם שלהם הוא שם המחבר והשנה. הפרטים המלאים רשומים לפי שיטת שיקגו. בקורס הזה, לא נקדיש זמן לתרגולים של רישום ביבליוגרפי, כי אנחנו ילדים גדולים. ציינו פה עמודים כי הסיקור הזה מתעסק בעמודים האלה ולא בכל הספר. בשיטת ציטוט, להיות ברור ועקבי. רוב הזמן, מספיק טוב אם הקורא של העבודה מסתכל על מראי המקום והרשימה הביבליוגרפית ומבין מה קורה. יש פה ושם אנשים ונשים שאיכפת להם ורוצים שיטה מסוימת. הדרך היחידה שלנו לדעת מראש היא לשאול אותם.

תוכן העניינים

יש חלוקת משנה, אנחנו רוצים להגיע למצב שבו הדף שאנחנו מעמידים, הכותרות שלו עובדות בצורה מדרגית, עם עניינים, תת עניינים ותת תת עניינים. לא יותר מדי, אבל במידה מסוימת כן, כי ככה אנחנו מקבלים תמונה על האופן שבו הטיעון נפרש. מדרג שהוא רק אלכסוני ולא הולך מלמעלה למטה אומר שאולי אפשר להזיח עוד קצת ימינה.

לציין מספרי עמודים, לתת למי שבא אחרינו וגם לעצמינו סימני דרך לאיזה עמוד בטקסט המקורי, הסיכום שלנו מתייחס. ככה יותר קל לחזור לזה אחר כך. לבדוק שוב את הטקסט המקורי מול הסיכומים שעשינו. יש הרבה מאוד קישורים, מונארכיא למשל. פטולמיקים הם תלמים (מבית תלמי). אטלים כנ"ל-ממלכת פרגמון. גרואן כתב שהשלטון של האימפריא הפרסית היה עדין יחסית, זה מוטל בספק מאוד. אם אנחנו רוצים להביע את דעתינו, אפשר לשים בהערות -הקביעה שהיחס של הממלכה הפרסית אל יהודיה היה רגוע-עדין, היא טענה שראוי לבחון אותה מחדש, פורים מעיד על כך שלא נעדרו מתחים ממערכת היחסים הזו.

הטענה של גרואן וטיפים לעריכה

חוגים אינטלקטואלים בעולם היהודי, ביהודה ומחוצה לה, השתלבו בעולם ההלניסטי, הפעילו דמיון יצירתי בהמשך לספרות המקראית שהם ירשו, וחיפשו את מקומם בעולם ההלניסטי על ידי תוספות אלו ואחרות, מדרשים על דמויות מוכרות וכיוצא באלה. הטענה של גרואן, שהעניין הזה נראה החל מאלכסנדר הגדול, אדם אשר הוערך כל כך בעולם היה חייב לקבל התייחסות מהיהודים שרצו כוח בעולם החדש.

לשים קישורים פנימיים למה שיש באתר, כמו בבלי יומא. [[]] הדרך לעשות קישור פנימי היא לגשת אל שם הדף שמופיע למעלה, לשתול אותו בתוך הטקסט שלנו ולשים אותו בסוגריים מרובעים כפולים.

בעורך הלא עשיר, ככל שיש יותר דברים (הערות שוליים, סימון בצבעים, טבלאות), ככה הקוד יותר סמטוחה. אין מנוס מזה.

היתרון של זה הוא שאפשר ישר להכנס לבבלי יומא סט א. משה קיבל תורה מסיני, היה בה קוד וויקי וזהו. זה הכל השראה אלוהית.

כשאנחנו מעבירים את הסמן על קישור, הוא מראה לאן הקישור מצביע. קישור עם חץ הוא קישור חיצוני (מחוץ לאתר שלנו, לכל מקום באינטרנט), קישור רגיל הוא קישור פנימי. קישור עם סמל של מסמך הוא קישור לקובץ שהועלה לשרת שלנו.

אם כל המקומות מתייחסים לאותו מקור, אפשר לשים קישור בפעם הראשונה ובשאר המקומות נכתוב "שם, פסקא זו וזו". או בלי שם, (פסקא..). אם יש קישור למקום אחר ביוספוס, לספר 18 ולא 11, נשים עוד קישור. יש כאן, נאמרת באופן די מפורש, מחביאה את גודלה אמירה מאוד משמעותית לגבי האבולוציא של הסיפור. הנחה שלא זוכה להסבר אבל מאוד משמעותית לגבי המשך הדיון. הנחה שטעונה דיון מעמיק ונאמרת וזהו. לכל יהודי יש שתי אג'נדות פוליטיות לפחות (יוספוס).

המילה הכי חשובה בפסקא פה היא לאחריה (מפגש אלכסנדר הגדול עם היהודים). גרואן לא נכנס לדיון בקשר למה הסיפור המוקדם יותר, מהי הגרסא המוקדמת יותר של הסיפור, אלא מניח שיוספוס הוא הראשון שמספר לנו את הסיפור וכל מה שמגיע, מגיע אחר כך. אין לו טקסט שבו הוא מוכיח את זה, יותר מזה: עם כל כמה שהנושא הזה זכה לביבליוגרפיא עניפה מאוד, הטקסטים שאינם יוספוס זכו למעט מאוד תשומת לב, ובדיקה יסודית של כל אחד מהם כדי לנסות להתחקות אחר מקומותיו לא נראה למעט יונתן גולדשטיין. (היחיד שמנסה להתמודד, לא כ"כ בהצלחה אבל לפחות הוא טורח לשאול את השאלות, שהן הרבה יותר חשובות מהתשובות). זיהוי השאלה הוא המפתח פה.

אפסילון, אלכסנדר רומאנס

אלכסנדר רומאנס הוא אוסף אגדות על אלכסנדר. קליסטנס היה היסטוריון יווני שליווה את אלכסנדר במסעותיו, יכל להיות מקור ראשוני אם כתביו היו מגיעים לימינו. לא הוא זה שכתב את הרומאנס, אפשר לדעת את זה כבר מהדף הקצרצר של ערן. פסאודו קליסטנס, בדיה\שקר. פסאודו מישהו, זה אומר שזה טקסט שמיוחס למישהו אבל לא באמת נכתב על ידיו. המעתיקים הראשונים, איזשהו מעתיק באיזשהו שלב ראה מולו טקסט שמתיימר להיות היסטוריא של אלכסנדר בלי שם מחבר. ואז הוא אמר לעצמו, רגע רגע- מי זה יכול להיות? היה קליסטנס, זה בטח הוא. ואז הוא כתב שזה של קליסטנס ואנשים האמינו לכך. מלומדים מהעת החדשה (הימור: המאה ה-18) גילו שזה לא קליסטנס. בגלל שהשם קליסטנס נדבק לטקסט, קראו לזה פסאודו קליסטנס. קליסטנס כתב היסטוריא מאורגנת והרומאנס הוא אוסף אגדות מצוצות מהאצבע בלי סדר, קופצת בזמן, במקום, מערבת תעודות היסטוריות עם מעשי אגדה שמחוץ לגבולות האפשרי והכל יחד שוחה באותו טקסט בלי להתנצל. לכן, זה לא קליסטנס.

ההבדל בין הממטיקא לבין הסטרטורליזם הוא שיש לסטרקטורליזם אבן ריחיים תלויה על צווארו בכך שלוי שטראוס כותב שהמוח האנושי לא מתפתח אף פעם והממטיקא יוצאת מנקודת מוצא של התקדמות, השתנות, מוטציות, ברירה. זה היתרון של הממטיקא על הסטרקטורליזם. וגם כי ממטיקא, רוב האנשים לא מכירים וסטרקטורליזם מכירים.

הבדלים מגירסאות אחרות שלמדנו

אין כאן שומרונים, אצל יוספוס ובבבלי יומא יש. אין חלומות. מתנות, ממטית, לא משנה מי נותן למי. ברגע שחלק מהסיפור כולל מתנות, כשיש לנו מם של הענקת מתנות, המם שם. הכיוון שבו הוא עובד זה סיפור אחר. בקרב האנשים שמכירים את הסיפור בגרסא זו או אחרת, ההשתחוות היא החלק המוכר ביותר של הסיפור. ההשתחוות היא מה שהקהל מכיר, אפשר להשתמש בעובדא זו כדי ליצור מתח ברגע המתאים ולבצע אותה. זה עושה שוק בקהל ויוצא נחמד, משיג את אותו אפקט. אין פה השתחוות. אין כאן איזשהו כהן גדול, אין דמות שעליה נאמר שהוא הכהן הגדול, אלא כהנים באופן כללי. גם בסיפור התלמודי וגם אצל יוספוס יש דגש גדול מאוד על הפן האישיותי של הכהן. פה, יש התמקדות באישיות של אלכסנדר, בצד שלו כן יש התמקדות באישיות ובצד היהודי הם קהל נטול פנים. בשני הסיפורים האחרים וגם בעוד גירסא שלא נגררה לכיתה, יש איזון. מצד אחד, אלכסנדר ומצד שני, דמות נוספת עם שם ופנים, בכל גירסא דמות אחרת.

כאן, מי שמהצד היהודי כן יש לו מקום בסיפור זה קבוצת מרגלים (תרגום שצריך גיהוץ רציני), המרגלים עוברים לגוף ראשון יחיד. יש מיקוד על מרגל אחד. כדי לדעת באמת איזו חשיבות או משמעות לייחס לזה, צריך לעבור על כל הגירסא הזו של הרומאנס, (אפסילון) לקרוא את כולה (נניח שזה מחבר אחד) ולראות אם יש הרבה מעברים מגוף ראשון יחיד לרבים, חוקיות ובדיקה מרובה שעוד לא נעשתה פה. ספק אם זה מה שאנחנו רוצים להתעסק בקורס שנה א', רזולוציא קצת גדולה מדי. “יחזרו אחור אל תוך העיר". בטקסט לטיני, זה תמיד רומא (URBS), בטקסט הזה מותר לנו להניח שמדובר בירושלם אבל אנחנו לכל הפחות צריכים להסביר למה אנחנו חושבים שמדובר בירושלם. לפחות להעיר בקטנה שהשם ירושלם לא נזכר בטקסט, למרות שסביר שזו הכוונה. כשמעירים הערה כזו בעבודה שלנו, זה מסב את תשומת לב הקורא, הבודק, נותן הציון שאנחנו ערניים. זו קריאה צמודה. זה אומר שהטקסט נקרא בקפדנות. זה מסוג הדברים שאנחנו רוצים לעשות, במידה. יותר מדי עושה לנו רפת בטקסט.

חזרה שניה לגרואן

אמרנו שגרואן מניח שקודם כל, היה הסיפור של יוספוס ואח"כ ממנו, על גבו, בהשראתו יצאו סיפורים אחרים. אפשר לטעון כזה דבר, זו תהיה טענה שגויה לטעם חלק מהאנשים, אבל אפשר לטעון שהסיפור התלמודי נובע מיוספוס. שם יש קרבה ממטית גדולה מאוד, שומרונים, השתחוות, כהן גדול עם שם ופנים. יש תמיהה למה ההתשחוות, יש חלום, בגרסא התלמודית לא נאמר במפורש חלום אבל ברור שלזו הכוונה. השפה התלמודית תמציתית מאוד, הם עושים קפיצות ומניחים שאנחנו נוכל לעקוב אחר הסיפור (מהדורת שטיינזלץ). פה יש לנו משהו אחר לגמרי, עצם ההנחה הבסיסית שזה מגיע מיוספוס או אפילו שזה אותו סיפור כמו יוספוס זו הנחה מפוקפקת, ראינו שכמה וכמה מהממים המרכזיים שמשותפים לסיפורים אחרים נעדרים לחלוטין כאן, וכאן יש עניין אחר לגמרי, דגש על המרגלים, הרמה להנחתה. ההנחתה היא אלכסנדר שמגיע ומפתיע אותם. מבנה הסיפור וההגיון הפנימי אחר.

אפסילון

זווית המבט פה היא הרבה יותר זו של אלכסנדר ופחות זו של היהודים. יש פה הסבר אחר ללמה היהודים לא שתפו פעולה בהתחלה ואח"כ כן. יש פה הסבר הרבה יותר מורכב והרבה פחות חסכוני. אצל יוספוס, ההסבר הוא שהיה להם קל לשמור אמונים לדריווש כל עוד אלכסנדר היה בצור. כשהוא צועד אליהם ואחרי שהם רואים מה קרה בצור ובעזה זה שונה. הסבר חיצוני והסבר פנימי הם אולי לב העניין. הגורם שמביא לתפנית בסיפור של יוספוס ובגרסא התלמודית זה השגחה עליונה. כאן, השגחה עליונה היא לא חלק מהסיפור. התפנית בעלילה חשובה מאוד, נשאר בינתיים עם רעיון התפנית בעלילה, כי זה עניין חשוב מאוד בהבנה שלנו את כל הסיפור הזה. קיים פה הרבה פחות. פה, התפנית היא לא נס. בשני הסיפורים האחרים, התפנית היא נס- הם מצפים לחורבן ואלכסנדר בא ומשתחווה. פה, אין לנו השתחוות ואין לנו תרחיש ניסי. יש שיקולים פילוסופיים.

קישור לאלוהים בויקי כן כדאי לשים. במאמר מוסגר, זה נותן לך הזדמנות להצהיר למה אתה חושב שצריך לקשר. חלק מהעניין של איך עושים ויקי זה עניין סובייקטיבי של מה מתאים ולא מתאים. פרות זה תמיד מתאים, כמובן.

יש לנו שני תרחישים שונים מאוד מבחינת זרימת הסיפור. אצל יוספוס, אלכסנדר הגיע אלינו לפני שנסגר העניין עם מלך פרס, בא ליהודים בדרישה להצטרף אליו במאבק נגד הפרסים. פה באפסילון, העניין עם הפרסים נסגר לגמרי לפני שהוא מגיע ליהודה בכלל. מי מהם ההיסטורי? 80 ממצביאי אלכסנדר נשאו 80 נשים פרסיות בתקופה האלכסנדרית (היו מהיפות בעולם). מה התרחיש ההיסטורי מבין השניים? ההגיון הגיאוגרפי תלוי בשיקולים אסטרטגים, אלכסנדר ירד לישראל ומצרים ואז ירד לגאוגמלא והביס את דריווש. באפסילון 19.2 הפרסים ואלכסנדר מחברים את הצבאות שלהם אחד לשני. לפי ההגיון של החלק הזה של הסיפור נגמרה, והמלחמה עם מצרים היא הבאה בתור. לא זה סדר המאורעות ההיסטורי.

הדיבור על צבא פרסי מוקדוני מאוחד נמצא גם באפסילון 20.1. הפרסים והמוקדונים נמצאים באותו צד של המתרס. כמה דברים שאין סיבה שנדע, גם אם נעבוד קשה:

סלאוקוס כאן מצטייר כדמות חשובה מאוד במערכת, האיש שמקבל את הג'וב לאחד את שני הצבאות, זו משרה מאוד נכבדת. בעולם הפנטסטי הזה שבו אנחנו נמצאים, עולם האגדה. מספר 2 בסולם הפיקוד או ללא ספק בחמישייה הפותחת. ההיסטוריא מלמדת שסלאווקוס, על אף שהיה היורש הראשי של אלכסנדר, הוא זה שבסופו של דבר היה המלך על רוב הממלכה של אלכסנדר, מאפגניסטן ושערי הודו במזרח ועד הים האיגאי במערב. כשאלכסנדר מת, הוא אפילו לא היה מספיק בכיר כדי לקבל סאטראפיא, מחוז. אחשדרפנות. כלומר, בעצם הציון של סלאווקוס, דווקא הוא, כמי שמקבל את המשימה החשובה והמורכבת הזו (רק 2 מליון פרשים ומליון חי"רניקים), למרות שאלה מספרים מצוצים מהאצבע. הדגש על סלאווקוס כאילו שהוא היה חשוב הוא בלתי היסטורי בעליל. יש פה אנשים עם איטנרס, פה אנחנו מתחילים למצוא איפה האינטרס הזה מתחבא. אחרי שכמעט דור שלם של המפקדים הבכירים יותר נמחק במלחמות אחד מול השני, סלאווקוס, שהיה בשורה השניה וחצי של המפקדים הגיע וירש את העסק. כשאלכסנדר מת והסאטראפיות חולקו בין המפקדים השונים, הוא לא היה מספיק בכיר כדי לקבל סאטראפיא וקיבל פיקוד על יחידה מובחרת.

זה קצת מכניס אותנו לאווירה של מה זה החבר'ה האלה, אנטיגונוס סתום העין שחטף חץ בעין תוך כדי לחימה, הוציא אותו והמשיך להלחם. החבר'ה של אלכסנדר היו אנשים קשים מאוד. מי האויב פה? היהודים שולחים מרגלים, אבל האויב הוא מצרים. זה נאמר לנו בפירוש. מצרים הייתה חלק מהממלכה הפרסית, אלכסנדר כבר השלים עם הפרסים. סלאווקוס בצד אחד ומצרים בצד שני, יש תקופות שבהן סלאוקים נלחמים נגד תלמאים. המלחמה הסורית החמישית, (ניחא) היא מלחמה בין סוריה הסלאוקית לבין מצרים התלמית לשליטה על ארץ ישראל, זו שכולם נלחמים עליה מאז ומעולם. זה אולי המאורע הפוליטי החוזר על עצמו יותר מכולם של התקופה ההלניסטית. אם ניקח את כל הסיפור הזה חזרה אחורה ונאמר- בסדר, התרחיש שמצויר פה מבחינת מסע המלחמה, אין לו שום קשר להיסטוריא של אלכסנדר. אבל הוא מצייר מצב שבו הצבא של האימפריא הפרסית נלחם נגד מצרים ובראש הצבא של אלכסנדר עומד סלאוקוס, מצד אחד האימפריא הפרסית עם סלאוקוס בראשה נלחם נגד מצרים והיהודים תקועים באמצע, יש לנו את זה ברוב המאה השלישית והשליש הראשון של המאה השניה לפנה"ס. אוקיי, הסימנים מצביעים לי על תקופה מסוימת מאוד שבה הסלאוקים נלחמים נגד התלמים. אנחנו שומעים את הסיפור מהצד הסלאוקי, שאלכסנדר הוא הטובים פה בסיפור. אלכסנדר פה הוא ישות ממטית שהסיפור משתמש בה כדי לציין מי פה הטובים ומי הרעים.

לשיעור הבא

לפי המצב הגיאו פוליטי המצויר פה, אנחנו במאה השלישית או השניה, במאה השנים שבין 270 לפנה"ס לבין 164. יוספוס כתב במאה הראשונה לספירה, אפילו בסופה. זה היה קודם בפור ענק. לשפר אחד לשני, בתוך הסיפור של אפסילון, מסתתר עוד רמז בוטה מאוד לכך שהסיפור הזה מגיע מתקופת הזמן שזה עתה הגדרנו, שני השלישים המאוחרים של המאה השלישית לפני הספירה והשליש הראשון של המאה השניה לפנה"ס. 270-170 בגדול. מה עוד יכול ללמד אותנו על הענין הזה?