תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים 9

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

תשע ב מיתוס והיסטוריא (אופקים) סיכומים

שיעור תשיעי

הודעות ועדכונים

אין אישור להבריז מסמינר אופקים בשביל גרואן.

היום פגישה אחרונה עם אלכסנדר בירושלם, ובשבוע הבא נעבור לדברים אחרים. יש עוד צ'אנס לשפר את העבודות, גם אחד של השני ולהציע תיקונים ושיפורים (מסתכלים על היסטוריית העריכה של כל דף). מי שגם עבר והשתתף אצל אחרים, זה יבוא לידי ביטוי ביום הדין.

רומאנס אפסילון

הגרסא הכמעט פחות מדוברת על אלכסנדר בירושלם ומדוע יש הסבורים שהמציאות המשתקפת בסיפור הזה מבחינה גיאו פוליטית מתאימה לדור האחרון במאה השלישית לפני הספירה. הדור שבו התנהלו שתי מלחמות בסוריה, הרביעית והחמישית (היו 6). בסוף השניה, ישראל, חלקים מסוריה ועבר הירדן עברה משלטון יווני מבוסס במצרים (בית תלמי) לשלטון יווני מבוסס בסוריה (בית סלאוקוס).

המשימה שלנו הייתה לנסות ולמצוא בתוך הטקסט עוד איזשהם רמזים, משהו, רגש, רעיון, סנטימנט שמכוון לאותה תקופה פחות או יותר. 20.1: שאר ההמון אבד במלחמות. חוץ מאלה שאבדו במלחמות, נשארו שני אלפי אלפים פרשים ואלף אלפים חיילים. כלומר 2 מליון פרשים ומליון חיילים. זה צבא משולב עם הפרסים. משהו סטנדרטי לגבי כל הצבאות בעת העתיקה: סופרי העת העתיקה הפריזו במספרים באופן דרמטי. לא ידוע למה. כשהאויב שלך הוא הרבה מאוד אנשים, אתה נראה הרבה יותר טוב אם אתה מעט, הם המון ואתה ניצחת. אבל יש פה דווקא גריעה מגודל ההישג כי ברור שמדובר פה בפנטזיות מטורפות. הדוגמא הקלאסית לעניין הזה היא הרודוטוס על הצבא שאחשוורוש לקח איתו ליוון כדי להכניע את היוונים. אם נספור גם טבחים, זונות וכל אלה שמלווים את הצבא, נגיע לקצת יותר מחמישה מליון איש. לא מוכרת גם כיום מערכת לוגיסטית שיכולה להזיז כל כך הרבה אנשים ברגל. גם לא מוכר צבא מהעת העתיקה שכמות הפרשים בו הייתה כפולה מכמות הרגלים.

בתוך סיפור המסגרת של הרומאנס, המלחמה נגד הפרסים נגמרה, הצבא הפרסי מסופח לצבא המקדוני, המספרים שלנו הם אלה, המוגזמים לחלוטין- למה זה לוקח אותנו דווקא לשנת 200? כולל רדיוס דור קדימה, דור אחורה. מה פה מביא אותנו לתקופה הזו, אם בכלל?

חשמונאים וגלות סודית

העצמאות המופגנת מטעם היהודים בירושלם והרצון שלהם לקו מדיני משלהם יכול לקרב אותנו במחשבה לחשמונאים. האם בסיפורו של יוספוס, יש לנו קו עצמאי כזה? האם בסיפור הזה, יכול לעלות טיעון של נאמנות למלך פרס? פה הם כבר יחד, זה לא מתאים לסיפור. הרבה פעמים, מחקר עובד על אינסטינקטים וריח. יכול להיות, שזה הכיוון הנכון. אבל דווקא לגבי הנימוק, אין לנו דרך לדעת שבדור האחרון של השלטון הפרסי פה בארץ, הייתה מרידה של יהודי ארץ ישראל נגד השלטון הפרסי. ננקטה עמדה עצמאית, יהודים מבית שני- כנראה היה מלווה בסוג של משיחיות (לא כתוב על זה בפירוש). יוספוס לא מדבר על זה שהייתה מרידה אלא על בעיות, ריב בין שני אחים, שניהם מבית צדוק שרבים על הכהונה הגדולה. לא ברור מה הראיות לכך. חסר האקדח המעשן כדי לפתח את זה. הייתה גלות בעקבות המרידה הזו, בשנת 350 לפנה"ס- זמן קצר לפני שאלכסנדר הגיע. התגובה של ידוע שיוספוס מספר לנו עליה, הבטיח להשאר נאמן לדריווש כל עוד הוא מכהן. אחת מהביקירות על האמיתות של זה היא שמדובר פה בדרישה שאין לה אח ורע בהיסטוריא של האימפריא הפרסית, שדורשים ממושל מקומי לכזו שבועה. אם הדברים אצל יוספוס מובנים נכון, הבעת האמון של ידוע כלפי דריווש היא תוצאה ישירה לכך שהוא זה שקיבל את השלטון בירושלם אחרי ההתמרדות ההיא. את אלה שרצו להעיף את שלטון פרס העיפו לבבל והירקאניא (בדרום הים הכספי). אף אחד לא מדבר עליה, זה די מדהים. הורקנוס שמענו הרבה.

השם הוקרנוס, הביאו אותו איתם הגולים שחזרו זמן קצר אחרי שיצאו לגלות, כי אחרי שאלכסנדר הגיע הם יכלו לחזור הביתה. הגלות הזו הייתה טריה. יכולה להיות גישה עצמאית יהודית בלי קשר לחשמונאים. גם בתקופה של המלחמות הסוריות, בסוף המאה השלישית לפנה"ס, אם ישראל במלחמה בין סוריה למצרים, וכיוון שהיהודים מעולם לא היו ידועים (בייחוד) באחדות דעים, הייתה סיעה פרו סלאוקית וסיעה פרו תלמית. יש מעורבות עצמאית או נקיטת עמדה עצמאית בחברה היהודית ביחס לפוליטיקא הבין לאומית גם לפני החשמונאים. היהודים שגרים ברדיוס של ירושלם, הרעיון כאילו הם היו נטולי דעה פוליטית או עמדה מדינית כלשהיא עד לחשמונאים זה מה שמלמדים בבית הספר אבל לא נכון. האינסטינקט לרחרח בכיוון החשמונאי יכול להיות נכון. אם אנחנו בשלהי המאה השלישית, אנחנו בימי הזוהר. אבל יש פה ריח (בחיילים שמתאבדים) בכיוון נכון. היהודים מהרהרים במלחמה בסלאוקים.

מוות שלא על קידוש השם

20.2מילוי פקודות שמוות בטוח בצידן. יש כאן מוות של אנשים שמזנקים לעבר מותם בפקודה, בלי להסס. השליח היהודי אומר שלא העוז למות הטריד אותם אלא זה שהם העזו פנים אל מול המוות בקלילות, בידעם שאין להם רווח מכך (20.3). אם נלחם באנשים האלה, כשיש להם סיכוי לבוז בז ולבזוז שלל, כמה מסוכנים יותר הם יכולים להיות, אם יש להם משהו להרוויח? הצבא המקדוני באופן קלאסי לא היה צבא שכיר. הבסיס הקשה של הצבא של אלכסנדר, התלוו אליו חיילים שכירים יוונים שמילאו תפקיד משמעותי לפחות בהתחלה. הלב של הצבא והצבא האסייתי לא היו שכירים. הדבר היפה פה הוא שיש מקבילה להתנהגות הזו דווקא במצור של אלכסנדר על צור. היה שלב במצור שבו בסוף, בשלב האחרון של המערכה, כשהסוללה מגיעה אל החומה, עדיין במקביל אלכסנדר, כשכבר שער הערים הפניקיות העבירו את ספינותיהם מהפרסים לצד שלו- הייתה התקפה משולבת מהסוללה לים, קשרו ספינות יחד, עליהן פלטפורמות גדולות, עליהן מגדלי מצור ומשם גם ירו וגם הורידו גשרים והסתערו על החומה. הייתה סצינה שבה חיילים מקדונים מסתערים ואז נופלים לתהום. אולי יש פה הד, מהבחינה הזו, לתיאור פה. אבל התיאור פה לא מגיע בהקשר של פעילות צבאית אלא כמבחן או שואו אוף של אלכסנדר. כשהגיע אלכסנדר להודו (לפי המקורות הלטיניים דווקא), המקומיים נבהלו כל כך שחשבו שצבא של אלים בא לכבוש אותם. זה קורה הרבה אחרי ישראל. היה מה לבזוז בירושלם. בעולם העתיק אין בנקים. אנשים שומרים כסף מזומן באמצעות רכישת אדמה או בית, או לשים אותו בכד, לחתום אותו היטב ולקבור את זה בבור עמוק במקום שידוע רק לך. ארכיאולוגיים עוד מוצאים מדי פעם מטמונים כאלה של אנשים שלא באו לקחת את זה. אופציא אחרת היא לשים במקדש הקרוב למקום המגורים. כי רוב האנשים מפחדים מהאלים ולכן הם לא יבואו לבזוז את המקדש. כמובן, היה מי שבזז את המקדש.

העניין של לקפוץ ולרוץ למוות בלי שום רווח נראה לעין, היו בחדשות כל הזמן. שאהידים. איך אפשר לנצח לטווח ארוך או בינוני אויב שלא אכפת לו למות? אנחנו לא יודעים מי באמת כתב את זה, אבל השורות האלה נאמרות בפי יהודים. האם יש דוגמאות שבהן יהודים מוסרים את נפשם על פרינציפ כי הם קיבלו פקודה? אצל היהודים, המונח הנפוץ הוא קידוש השם. מתי מבליח המם של מוות על קידוש השם? אצל אנטיוכוס, כשיש את גזירות אנטיוכוס הרביעי, שמתחילות סביב שנת 168 לפנה"ס. האלמנה ושבעת בניה, (חנה). הוצע לה ולילדיה (בסיפור, כאילו) להשתחוות לאנטיוכוס (למעשה, הפסל שלו), כלומר -לחלוק לו כבוד אלים ולאכול קצת חזיר, מחזיר שנזבח לכבוד המלך אנטיוכוס בהתגלותו כאל. אפיפנס הוא המלך המלכותי שלו, האל הנגלה. הם סרבו. לפי הסיפור, ילד אחר ילד, הם מתים מיתות איומות ונוראות והאמא שלהם מעודדת אותם. היא כבר אלמנה, רואה איך הורגים את ילדיהם אחד אחרי השני, גוזרים אותם לחתיכות קטנות ומטגנים אותם בלי שמן (לקרוא לפני השינה). הם מלאים שירי תשבוחות לאלוהים ומשוכנעים שהכל יהיה לטובה. עד שלא נשארים ילדים והיא מתה בקפיצה מהגג (או משהו אחר). היא לא היחידה. מתתיהו אחראי לחידוש פיקוח נפש דוחה שבת. לפני כן, פיקוח נפש לא דחה שבת. בספרי מקבים מסופר איך הרבה אנשים מצאו את מותם כי לא התנגדו בשבת והחיילים הרגו אותם. התיקון של מתתיהו היה שכן מותר להלחם בשבת, כי אחרת לא ישאר כלום. מה יצא להם מזה שהם מתים? השאהיד שמתפוצץ במסעדה, מה יוצא לו מזה? 70 או 72 בתולות (יש ריב). 72 אנשים תרגמו את התנ"ך. מה מחויב מעצם ההגדרה? שהוא הולך לגן עדן, שיש גן עדן. שיש קיום אחרי המוות. על סמך הפסקאות הללו, קשה להתחיל לדבר על אמונה מקדונית בחיים שאחרי המוות. ולו כי אפשר להביא דוגמא מהעולם הרומי, דבר שמתועד כמה וכמה פעמים, הרומאים נלחמים נגד אויב מסוכן מאוד, ואז יש רגע קריטי במערכה והרומאים נדחקים קצת אחורה, לא מצליחים. אז מגיע הגיבור של אותו יום, תופס את המגן שלו וזורק אותו אל מעבר לשורה הקדמית של האויב. ואז הוא שולף את החרב ומסתער בעקבות המגן. הוא תמיד מת בסיפורים האלה, אבל החברים שלו, שרואים אותו מסתער ככה מתביישים מאוד ומסתערים בעקבותיו ואז הם מנצחים בקרב. לאמונה הרומית הרגילה אין מקום לחיים שלאחר המוות בכלל. אדם שעושה כזה דבר, נחמתו הוא שהילדים שלו (והדורות הבאים של משפחתו) יוכלו להתגאות במעשהו וכל אבותיו שכבר הלכו לעולמם מזמן יוכלו למפרע להתגאות במה שהוא עשה. הדרך הרומית הקלאסית הישנה להתמודד עם שאלות של חיים ומוות היא לראות את עצמך כחלק מרצף, מאחוריך אבותיך ולפניך צאצאיך. מה שאתה עושה ייחשב גם בעוד מאה שנה. לא צריך לקבל עניין של חיים שלאחר המוות כדי להצדיק כזה דבר. אבל, יש למטבע הזה עוד צד. חיל הים ברומא היה מעאפן. יש תיעוד עקבי מאוד לגבי הצבא של אלכסנדר, החיילים היו נאמנים עד מוות. פעם אחת, בכל דברי ימי אלכסנדר מתועד סירוב פקודה, וגם שם- זה לא סירוב פקודה להסתערות ספציפית אלא כשמגיעים לביס, המנאלי, נהר שבו עצר הצבא של אלכסנדר. לא נוכח אויב מסוים אלא כי נשבר להם מהודו והם לא חשבו שהם קיפודים. זו פעם יחידה שהצבא של אלכסנדר סרב פקודה, בכל הדרגים. בשאר הזמן, הם מלאו פקודות.

אלכסנדר כעס מאוד, אז התרצה ואת ההארד קור של הצבא שהשתתף בסירוב (הגנראל שהוביל את הצעד הזה מת באופן מסתורי זמן קצר אח"כ) נלקח לסיור שעשועים במדבר מקרן, אחד מהאזורים עם תנאי השטח הקשים בעולם. הוא עבר שם כדי להודות לצבא על זה שהם סרבו להמשיך איתו הלאה להודו.

נהפוך את המטבע, לא יוונים ורומאים אלא יהודים

מה הם אומרים פה?

הדובר מפחד מהמוות, אין רווח- הכוונה פה היא לרווח כספי. אם יש פה כתיבה מרובדת ומשמעות נסתרת, אולי הכוונה לרווח בחיים שלאחר המוות. הגישה של השליח היהודי מול הגישה של האלמנה ושבעת בניה: קידוש השם הוא לא אופציא פה בכלל. אנחנו לא יודעים מי כתב את זה. סביר מאוד שלא אדם יהודי ובתקופה מאוחרת בהרבה. אלכסנדר רומאנס מוטלא מהרבה מאוד יחידות, שכל אחת ואחת מהן לך תדע מאיפה היא הגיעה. ישוע מת על קידוש השם בנצרות. הוא היה יכול לא למות על הצלב, אבל כן מת על הצלב (נושא לעבודה: סיפור פנטסטי על איך ישוע לא מת אלא בורח להודו, חי עד 120, לומד בודהיזם). עיתונאי יהודי ממוצא רוסי אודסאי טען את זה. האחמדיא, בכבאביר, טוענים את זה. זה סיפור שדורש פחות אלמנטים על טבעיים מהגרסא הנוצרית, דורש פחות התערבות אלוהית. יש אח"כ תרבות שלמה של מרטירולוגיא נוצרית של אנשים שמתים על קידוש השם. מרטיר זה עד. שאהיד. אותה מילה שמשמשת היום לציין את האנשים שלובשים חגורת נפץ ומתפוצצים או משתלטים על מטוס ומפוצצים אותו על בניין (ודברים משעשעים כאלה)היא אותה מילה בשפה אחרת לנוצרים קדמונים שמסרו את חייהם על האמונה.

היה פליניוס הצעיר (שדודו פליניוס הזקן) שהתכתב עם הנציב הרומי בפרובינקיא אסיא, מערב טורקיא של ימינו. רדף נוצרים ולא ידע בדיוק איך מבחינה טכנית. מתכתב הלוך חזור עם הקיסר, המכתבים השתמרו עד היום. לא לחפש אותם לבד, ואם הוא מזהה אותם לבקש מהם לירוק על פסל של ישוע ולהקריב קורבן לאיזו אלוהות אחרת. אם הם עושים את זה, הם הולכים הביתה. אנשים בחרו למות, העידו במותם על אמונתם ולכן נקראו העדים, המרטירים. הם גם האמינו שיום אחד, תהיה תחיית המתים ואז הם יקבלו שכר והפליניוס הזה שרודף אותם יקבל עונש (תחילת המאה השניה לספירה). לנצרות יש תפיסה מובנית חזקה מאוד של מוות על קידוש השם. עד לאימפריא הרומית, שבה הם התחילו לרדוף אחרים. נוצרים בקולוסאום: מספיק שהם יפגינו את חוסר אמונתם בישוע והם היו יוצאים מהקולוסאום, אבל הם נשארו בפנים ואכלו אותם אריות. אי אפשר לזלזל באמונה כזו. היהודים האלה, אין להם את זה. יש מחשבה בשילוב עם מה שדיברנו עליו בשיעור הקודם, שהמצב הגיאופוליטי פה הוא סוריה נגד מצרים, הסלאוקים רוצים לכבוש את ישראל וכולי, 50-30 שנה לפני חנוכה האורגינלי. יש לנו פה אנשים שמוצגים כיהודים ואין שום רמז בדבריהם לנכונות למוות על קידוש השם. נהפוך הוא, יש פה מצד אחד סתגלנות קיצונית, ברמה הפוליטית (הם מתקפלים לגמרי), ובסך הכל שלחו מרגלים. מצד שני, לא מספיק שהם לא מגלים שום נטיה למוות על קידוש השם או סיכון נפשם מטעמים רעיוניים אידיאולוגיים, מפליא אותם לראות תופעה דומה בצד השני. העמדה שמוצגת פה היא ההפך הגמור מהעמדה של האלמנה ושבעת בניה. עובדא היא שלפי מצב המקורות המצוי בידינו, (בזהירות, כי המון חומר מהעת העתיקה הלך לאיבוד) מסכת האירועים סביב חנוכה היא הפעם הראשונה הידועה לנו מדברי ימי עם ישראל (עתיקים מדברי ימי היהדות) של מוות על קידוש השם. יצחק לא מת בסוף. דניאל לא מת בסוף, ולא חנניא, מישאל ועזריא. יש דוגמאות של אנשים שמוכנים לסכן את חייהם. למה תפסו את שמשון מלכתחילה? כי הוא הלך והתחתן עם אשה פלשתית וגר בעזה איתה. אחרי שהם מתחתנים, מנג'סים לה והיא מנג'סת לו. חי אצל הפלשתים. ועדיין, שמשון (אפשר לכתוב גם עליו עבודה, לתקוף את זה מהרבה מאוד כיוונים)...טקסט רבני שמגיע מהמאה השניה שלישית לספירה שטוען בפירוש שהאמונה בתחיית המתים מקורה באירועי חנוכה (אחרי פירוש זה בפירוש). אגב ספר דניאל שמתייחס בחלקים נרחבים שלו לקומפלקס חנוכה, אומר רבי יוסי בן חלפתא, בפניה למע'אר יש קבר כפול עם קרני המזבח ועץ אלון ענק. שם רבי יוסי בן חלפתא ובניו קבורים. הוא כתב חיבור סדר עולם, קריטי. הוא המציא את ספירת השנים (התש"ע). מקשר את ראשית האמונה בתחיית המתים. פה, יש לנו עדות מהתקופה מלפני שהעניין של מוות על קידוש השם נכנס לתודעה. הטקסט הזה מגיע אולי דור שניים לפני שהעניין הזה התחיל. אי אפשר להסתבך במלחמה גדולה בלי להלחם בשבת. מוות על קידוש השם עוד לא היה אופציא. המחשבה ששווה לך למות מטעמים מטה פיזיים (בתולות בעולם הבא, נגיד) לא נמצאת בסיפור. האמונה הזו, שהיא כל כך מלווה אותנו (דתיים) לא מופיעה פה. המספר אומר- ראיתי חיילים מקדונים מתאבדים על כלום. (מאמר וויליאם ברוילס, 1982 אסקוויר – מדוע גברים אוהבים מלחמה) מהגזירות של אנטיוכוס התחילה כנראה האופנה של מוות על קידוש השם. זה כתב מונותאיסטי. נוצרים עוד לא היו אם זה משנת 200 לפנה"ס.

לקחת מכל התרגיל הזה לעבודה שנכתוב בסוף הסמסטר ולעבודות בכלל את העומק שצריך לחפור בכל טקסט שהוגדר כמהותי לעבודה, למחקר שמנוהל. לקרוא את הטקסטים שוב ושוב, לבדוק אותם. הרבה פעמים, האקשן האמיתי מסתתר דווקא במקומות שעליהם יש נטייה לדלג או לעבור בזריזות. איזה רקע תיאולוגי או אמוני עומד מאחורי הדברים של השליחים. הטריק בכתיבת עבודה טובה, או במחקר מעניין הוא להצליח לשאול שאלות שעוד לא שאלו לפנינו על חלקים של הטקסט שרוב האנשים עברו עליהם בשתיקה. זה המפתח כדי לפרוץ הלאה. זו קריאה ביקורתית. לחשוף נקודות שאנשים עוברים עליהם בנון שלנטיות.

שיעור הבא

בשבוע הבא, נתחיל להתעסק באברהם אבינו. הדיון הראשון יהיה על תנא דבי אליהו ו. לקרוא, להכין- מי כתב? מה היצירה? מיהם השמות שמופיעים? אילו ממים מתחבאים בו? ולעקוב אחרי דף הסילבוס, אולי יהיה בו מיקוד בעניינים אלו או אחרים.