תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים 10

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר

תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים

שיעור עשירי

25.05.2010

מחר בשעה 16:00, רבין 7038 – הרצאה של גרואן, בואו בהמוניכם!

העתיד

איך מתמודדים עם המצב? אפשר להביא עוד סטודנטים בכוח, לפתוח תוכניות שמחלקות תארים אחרי שלושה סמסטרים. סופרים ראשים בכיתה ובחוג. אפשר להפוך להיות יצירתיים באופן שבו מתייחסים אפילו למבנה הארגוני סביבנו. גרואן לפני 40 שנה או קצת יותר אמר- יש לנו פה הרבה מאוד חוגים שלומדים בהם כל מני היבטים של העולם העתיק, בחוג ללימודים קלאסיים לטינית ויוונית, בחוג ללימודים של המזרח הקרוב יש מקרא, בחוג למשפטים יש מי שמתעסק במשפט רומי וכולי. למה לא לקבץ אותם ללימודי העת העתיקה, ולתת לאנשים במקביל להשתייך ליחידות האקדמיות שלהם? אז זה היה רעיון מהפכני, היום כבר לא. מחר נשמע את הסיפור של איך מישהו גרם לזה לקרות. להגות רעיונות זה קל, לבוא לשטח וליזום אותם זו קריעת ים סוף. מדעי הרוח במשבר, אם לא נתגייס כולנו כדי לעשות משהו, העסק הזה יפול.

פלוטרך או פלוטרכוס?

השם היווני הוא פלוטרכוס, אין שם יווני שנגמר ב-כ'. 90 ומשהו אחוז מהשמות היווניים של גברים יגמרו ב-Xוס. או Xון. פלוטרך זה השם שלו באנגלית ושפות אירופאיות אחרות (צרפתית בייחוד). הייתה נטייה ותיקה לאנגלז או לצרפת את השמות. זה חדר והתגלגל הלאה. בדפי המקור, השמות כתובים באנגלית כדי שנדע מה לחפש בגוגל ובספריה. אבל כשאנחנו כותבים, לכתוב פלוטרכוס.

עברית ואנגלית

עניין בעייתי בויקי. מייקרוסופט הצליחו לטפל בזה בחלונות, השאר עוד לא כל כך. הדרך שלנו פה בינתיים היא אם אנחנו רוצים ליישר לפי דף השיחה של מר אייל מאיר או שלי (תחת קודים שימושיים).

ביבליוגרפיא

לפי שיטת הביבליוגרפי ולא לפי שיטת הרפרנס, זה רישום של סוף העבודה (תומס האן) בפלוטרך, חיי אלכסנדר. כשרואים את השנה מיד אחרי השם, זה לפי השיטה של הרפרנס ולא ביבליוגרפי. הימור: תוך X שנים, כולם יעברו לשיטת הרפרנס. יש שתי שיטות בשיקאגו מנואל אוף סטייל. בשטח, כשאנחנו ניגשים לכתוב עבודה, לשאול את המרצה מה הוא מעדיף ולעשות לפי זה. כשיש הזדמנות בקורס הזה, להשתמש ברפרנס. (NT, BR הולכים יחד). כשיש לנו מאמר, נדע שזה מאמר לפי זה שיש שם אחד באותיות רגילות ושם אחד באותיות נוטות, זה אומר שיש לנו חלק ממשהו יותר גדול. לפעמים, המאמר מופיע לא בכתב עת כמו פה (JHS) אלא בספר שבו זה מאוגד. אותיות ישרות= השם של המאמר עצמו או הפרק עצמו. כשאנחנו מחפשים בספריה את המאמר של סטונמן, נרשום JHS, חוברת 115.

  • כלל אצבע(באנגלית, אגודל): אותיות נוטות- 99% שזה מה שנכתוב במחשב כשנחפש את זה בספריה.

המאמר של תומס האן קשור רק באופן גבולי (אסי). רק מלראות את השם של המאמר, איך זה יכול להתקשר? מערבי והודי. כבר נותן לנו סיבה לחשוד שיהיה משהו. אבל, המילה הקשה היא ימי הביניים. מה יכול להיות שאלי בכל זאת יהיה משהו מעניין על המאמר הזה? שמחברים מימי הביניים ידברו על תקופה עתיקה יותר. מסורת אלכסנדר בהודו ואלכסנדר רומאנס בכלל, חוץ מספרי קודש, זה היה רב המכר מספר אחד לאורך כל ימי הביניים. יש המון כתבי יד של זה. ברוולף זו היצירה שעומדת בבסיס הספרות האנגלית באשר היא. אם נקרא אותה במקור, לא מבין כלום. זה נורדית. כתב היד שנשמר בו ברוולף (כל קורס על ספרות אנגלית מתחיל בו) השתמר כחלק מכתב יד שרבע ממנו היה ברוולף ושלושת רבעי היה גירסאות שונות של אלכסנדר רומאנס. חלק מהמסורת הזו, גם בעברית (בכל שפה שאפשר לדמיין ממונגוליא ועד איסלנד, בערך, יש גירסא ורנקולרית- של שפת המקור לאלכסנדר רומאנס. חוץ מהתנ"ך אין יצירה ספרותית, בטח לא לפני עידן הדפוס, שאפילו מתקרבת לזה. לכל גירסא יש נופך משלה, לפי האזור).

המאמר של תומס האן הוא בן 22 עמודים. יכול להיות שבהם לא נמצא שום דבר שקשור לעבודה שאנחנו נכתוב חוץ מהערת שוליים אחת שתגיד- נושא זה זכה לתשומת לב בעת העתיקה,לדיון ראו: טק טק.. ואז תהיה רשימה ביבליוגרפית שתעשה לנו את כל העבודה. הרבה מאוד פעמים, פריט ביבליוגרפי כלשהוא יכנס לעבודה שלנו בזכות הערת שוליים אחת, שהיא תביא תועלת. אין מתכון קסם לאבחן את זה, אבל נפתח חוש כשנסתכל על שם של מאמר ונקבל החלטה האם לעבור עליו כדי למצוא משהו קטן או לא לטרוח. בהרבה מקרים, לא תהיה לנו בעיא. אם יש לנו מספר מגובל של פריטים ביבליוגרפיים, שווה לעבור על כל דבר. במקרים אחרים, אפילו בעת העתיקה, יהיה לנו כזה עושר, עשרות פריטים. קל וחומר על נושאים כמו המהפכה הצרפתית ואז אי אפשר לקרוא כל פריט ביבליוגרפי שאי פעם פורסם. המסלול העוקף הוא פשוט לשאול את המנחה לעבודה, להתייעץ. לקבל קצה חוט.

מנועי חיפוש: יש גוגל סקולר, אם משהו עלה בו- סביר להניח שהוא קשור איכשהו, אחרת הוא לא היה עולה. לכל תחום יש גם את מנועי החיפוש היעודיים שלו. בעת העתיקה, יש מוסד צרפתי ותיק שנקרא השנה הפילולוגית. את כל מאגרי המידע ומנועי החיפוש אפשר למצוא בספריה, בלשוניות מאגרי מידע. זה לפי חוגים ובכל חוג יש תת נושאים. אם עוד לא הצלחנו להסתדר, יש את מדור היעץ בספריה. הם יודעים לעשות את זה. מכירים את מנועי החיפוש האלה. לדעת שאפשר לכתוב את המאמר במרכאות גם בשיטה של הרפרנס. לשאול את המרצה.

  • כלל אצבע 2: אם הפריט הביבליוגרפי שעומד מול עינינו נתן לנו דעה, עובדא, השערה, תוכן (ווטן), אנחנו חייבים וחייבות לציין מה הבאנו ומאיפה. אם הבענו רעיון, בסוף נשים הערת שוליים שתתייחס למשפט הזה. אם נשים את הערת השוליים בסוף פסקא, כנראה שהיא מתייחסת לרעיון הכללי שמובע בפסקא. אם יש חשד לפיו יכולה להיות אי הבנה למה מתייחסת הערת השוליים, לכתוב: לגלגוליו הספרותיים של אלכסנדר רומאנס בספרות הרומנית, ראו: צ'יזק.

אם כל מה שעשינו זה להוציא ממאמר א' שמות של מאמרים אחרים ולא רעיון, לא להזכיר אותו. יכול לעניין, אם הבאנו מראה מקום שהמרצה מכיר- הוא לא חושב על זה פעמיים. אם נכתוב עבודה על הגימנוסופיסטים ונשתמש בפלוטרכוס ובבלי תמיד. אבל אם נשתמש במקור לא מוכר או נידח לגמרי, יבדקו מראי המקור ואולי נקבל שאלה באימייל- איפה מצאנו את זה? איך הגענו לזה? אולי על הדרך יש עוד דברים שפחות מייחסים אליהם תשומת לב. הצד השני של המטבע: אם הבענו רעיון ולא שמנו עליו הערת שוליים, ההנחה של המרצה היא שאנחנו הגינו אותו. אם זה משהו כללי, מלחמת העולם השניה התרחשה בין 1939-1945, לא צריך הערת שוליים. אבל אם נאמר -קיקרו היה ידוע בחוסר חיבתו לפומפיוס, בייחוד לאחר שפומפיוס תמך בקלאודיוס נגדו ולא נשים על זה שום דבר, ישאלו שאלות כמו: מאיפה זה ידוע? איפה זה נקרא? הדרך שלנו להתחמק מזה או להשביע את רצון המרצה היא לכתוב בסוף הרעיון: לסקירה כללית על יחסו של קיקרו לפומפיוס, ראה.. אם אנחנו מביאים דעות של חוקרים ולא מציינים מאיפה זה מגיע, אנחנו עלולים להחשד בפלגיאט, גניבה ספרותית או אקדמית- דבר חמור מאוד. מגיעים על זה לבית דין משמעתי.

לא להתפתות לקנות עבודות (כאילו, דה).

לשיעור הבא, לכתוב לפחות פריט ביבליוגרפי אחד שאורי יסתכל עליו ויהיה לו ברור למה הוא פה. ויקיפדיא לא תכנס לרשימה הביבליוגרפית שלנו בשום מקרה, אלא אם כן אנחנו משתמשים בערך של ויקיפדיא כמקור ראשוני, בעבודה על נושא עכשווי (לא בחוג להיסטוריא, כי הוא עוסק בהיסטוריא). אם מנתחים ערך כדי ללמוד משהו על ויקיפדיא או על התפיסה של נושא כלשהוא. פריטים שיהיו ברשימה הביבליוגרפית שלנו צריכים להיות עם גב אקדמי- ספר שיצא בהוצאה אקדמית, מאמר שפורסם בכתב עת אקדמית. אם יש פרשנות מעניינת באיזה בלוג, אפשר. (לא יקרה בעתיד הנראה לעין). למשל, הויקי שלנו לא ראוי להכנס לרשימה ביבליוגרפית. הוא אתר שימושי שיש בו מחקר בהתהוות, אבל זה לא פרסום אקדמי. ההבדל בין מאמר שהתפרסם בכתב עת אקדמי הוא שהתהליך של מאמר אקדמי הוא שהוא עובר הערות אצל ההיסטוריון הבכיר של העת העתיקה, ואז נשלח לכתב העת ונקרא על ידי העורך או אחת מצוות העורכים. אם מתאים להם ושווה להם, מעניין וראוי אקדמית, הם שולחים את זה לקוראים חיצוניים שלא יודעים מי הכותב והכותב לא יודע מי הם. הם מעירים הערות, מה לתקן. אם החוקר מסכים לתקן, הוא מתקן ושולח שוב ואז זה בסדר ומתפרסם, או שהם אומרים – זה זבל, לא בבית ספרינו. התהליך הזה, עם כל הבעייתיות שלו, מבטיח שהיו כל מני אנשים אחרים שראו את המאמר ואישרו אותו לפרסום. זה תהליך בקרת איכות. אבל הוא לא מושלם, כי שום תהליך בקרת איכות הוא לא מושלם, חבר של העורך יכול להכניס מאמרים שהם לא מי יודע מה, יש גם כתבי עת שבהם העורך מפרסם את החומר שלו. כנ"ל ספרים אקדמיים.

רובים, חיידקים ובני אדם הוא לא אקדמי אבל כן זכה בפרס פוליצר. אפשר להשתמש בדעות ובפרשנות שלו, אבל לא לתת נתונים על ההיסטוריא של גידולים חקלאיים בפפואה ניו גיני. בשביל זה, נלך להערות השוליים שלו ונראה מאיפה הוא מביא את הנתונים.

טבלא

השיטה של עבודה בטבלא היא אחד הכלים (זאב רובינזון) שיכולה לשמש פעמים רבות. כשאנחנו צריכים להצליב מקורות, כמו בעבודת משטרה, טבלא יכולה להקל על העניינים. היסטוריון, בלש ועיתונאי חוקר זה אותו סוג עבודה. משווים גירסאות ומנסים לייצר סיפור. ההיסטוריון כותב סיפור היסטורי, העיתונאי כתבה והבלש על הפשע שבוצע, או התעלומה. אחת הבעיות הגדולות היא איך לארגן את החומר בשלב הבסיסי של העבודה. אחרי שבחנו נושא, קראנו קצת חומר בסיסי, בדקנו מה המקורות ואנחנו עדיין לא בשלים לשבת לכתוב, אחד הכלים היעילים הוא לארגן את החומר טור מול טור, מה אומרות הגירסאות השונות. במקרה המסוים הזה, אפשר למיין גם לפי נושא. מה אנחנו נלמד משיטת ארגון השאלות לפי הסדר הכרונולוגי שבו הן מופיעות ומה מסיווג נושאי? בשאלון 300 שואלים שאלות פיקטיביות וגם שאלות שחוזרות על עצמן. הרבה מהשאלות לא מעניינות את העונה. אחרי שאתה מתיש את עצמך על כמה שאלות מיותרות, תתן תשובה אמיתית יותר על דברים אחרים. סדר השאלות כאן, בכל גירסא כשלעצמה, יכול ללמד אותנו משהו.

בבלי שאלות 2 ו-3: שמיים או ארץ, אור או חושך?

עד כאן הדו שיח, פה מתחיל דיון פנימי של הגמרא עם עצמה. ידרוש מהם לגלות את מעשה הבריאה, דבר שחז"ל ממליצים לא לעשות. הוא שואל שאלה אחת שנוגעת במעשה בראשית, מקבל תשובה. שואל עוד שאלה על מעשה בראשית, אומרים לו- לא יודעים. ואז יש לנו קאט, הטקסט חז"ל מתחילים להתווכח עם עצמם, אפשר היה לענות על זה. למה לא פחדו להגיד לו גם קודם? לא ידעו קודם שהוא ימשיך לשאול. זה אומר שהסדר הפנימי של השאלות, יש לו משמעות. אולי אלכסנדר היה שואל באופן ערמומי יותר ואז מקבל תשובה שונה. זה מדגים את החשיבות של הסדר הפנימי של השאלות בעיני מי שכתב את הטקסט הזה. איזה עוד לקחים אפשר תיאורטית להפיק מהסדר של גירסא אחת מול השניה? מה היחס שלהן אחת לשניה, כשאנחנו משווים את הצורה של הדיון אפשר לאמת את הגירסאות אחת מול השניה, האם הן דומות מבחינה צורנית. אם סדר השאלות אותו סדר, כנראה שאת הסדר הן הביאו מאותו מקור, ואז יש לנו סיבה לחשוד במקור משותף. אם יש לנו שתי גירסאות שונות, אילו אפשרויות יכולות להסביר את זה שיש לנו סדר שונה בשני הטורים? הנחה חסכונית מאוד היא לומר: טקסט א' הגיע ממקור ג', טקסט ב' הגיע ממקור ד', מקור ב' ומקור ד' שונים זה מזה. יכול להיות שזו מסורת לא מאורגנת שהתאגדה פה בשני אופנים שונים.

יכול להיות שחזל מכירים את פלוטרכוס, לוקחים אותו ומשנים אותו (או ההפך). רק לפי זה, לא נגיע רחוק, יש לנו יותר משתנים ממשוואות. הרבה מאוד פעמים, יש לנו יותר מדי נעלמים מכדי שנוכל לגבש איזו מסקנה. אנחנו לא יודעים. הדבר הראשון שנעשה זה לנסות להמציא עוד משוואות. כשהאי וודאות גדולה מדי, אנחנו מנסים לחשוב מאיפה אני יכולה לגרד עוד מידע, שאני בטוחה בו, כדי להגדיל את כמות הידע ולהתגבר על אי הוודאות. זה ניסוי מחשבתי. במבוי סתום, נחשוב אילו עוד עובדות אפשר לצרף לדיון הזה ולהפוך אותן לרלוונטיות כדי להתגבר על אי הוודאות. זו בניית עזר. במצב כזה, זה זמן טוב להניח את העבודה בצד וללכת לראות פרות ליום אחד. זה עוזר לאוורר את הראש. עוד עצה: לקחת את הזמן. הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות זה להגביל את הזמן. לפעמים צריך להתרחק כדי לראות יותר טוב. אם שום דבר לא עזר, אומרים מה המחקר אמר על זה, מציגים את הבעייתיות ואומרים – כל עוד זה מצב החומר, לפעמים אין ברירה וצריך להודות באי הידיעה. ברוב המקרים, זה יעשה רושם טוב על הקהל אם אנחנו יודעים לזהות את הרגע שבו אי אפשר להמשיך הלאה. למצוא שאלה חדשה. (קריאה למחקר עתידני). עדיף שנזהה את הבעיא בשלב מוקדם כדי לבנות את העבודה סביב השאלה החדשה. עבודה טובה, לרוב השאלה המרכזית בה השתנתה לפחות פעם אחת. זה טוב כשאנחנו משנים את שאלת המחקר שלנו, מראה על תהליך. בתקווה שנזהה את הבעיא לפני שכתבנו את העשרים עמודים שלנו. תוך כדי המחקר, להגיע למקום שבו אנחנו משנים את השאלה לכזו שכן יש מה לעשות איתה זה מעולה, אומר שאנחנו חושבים, התקדמנו ויש לנו דרך בין שתי הנקודות. חשבנו. בשביל זה אנחנו משלמים שכר לימוד, להיות קצת שונים ממה שהיינו בהתחלה.

לשבוע הבא

לשבוע הבא, נדבר על התוכן של הטבלא, החומר ולא מתודולוגיא. נראה שאלות מחקר, מה אפשר לעשות עם זה. בשני השבועות שאחר כך נקבל את המטלה המסכמת. החכמים יותר כבר יגיעו לכיתה עם נושא שהם חושבים עליו כעל נושא לעבודה ונדבר עליו בכיתה ונתחיל את הדרך שלהם ככה.