תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים 12

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר

תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים

שיעור אחד עשר


08.06.2010

אברהם והרקלס

באתר של פרסאוס אפשר למצוא את יוסף בן מתתיהו ועוד 1001 חיבורים אחרים. אפשרות אחרת היא ללכת לספריה, כמובן. לפי קצוף, אנחנו יודעים שכתבו על הנושא הזה המון. לפני שנדבר על הנושאים והמקורות עצמם, נטפל בצדדים הטכניים. יש בגדול שלוש דרכים לקרוא מאמר. הראשונה היא פשוט לקרוא את הטקסט ולהתעלם מהערות השוליים. זו טעות נפוצה. הדרך השניה היא להתחיל לקרוא את הטקסט ובכל פעם שיש הערת שוליים לקרוא אותה. זו שיטה טובה, היתרון שלה היא שקוראים אותן בסדר שבמחבר\ת המאמר התכוונו שנפגוש את המידע הזה. זו הדרך הטבעית לקרוא. כמעט בכל המאמרים שנפגוש בכתבי עת ובחלק גדול מאוד מהספרים שנפגוש, הערות השוליים יהיו באותו עמוד (זה מה שמומלץ גם לנו לעשות בכתיבת עבודה). בחלק מהספרים הערות השוליים הן END NOTES, נדחפות לסוף הספר. אז, יותר קל לרוץ על הטקסט ולכן בתי הוצאה אקדמיים עושים את זה. מצד שני, לדפדף כל הזמן קדימה ואחורה להערות השוליים זה סיוט כזה שכמעט אף אחד לא יעשה את זה. לספר כזה יש יותר סיכוי להמחר. השיטה השלישית היא לקרוא קודם כל את הערות השוליים. מאמרים אקדמיים זה לא החומר הכי מבדר בעולם. יש יצירות ספרותיות עם ערך בידורי גבוה יותר ממאמרים אקדמיים. ביחס לזה, הערות השוליים משעממות עוד יותר. השאלה המרכזית היא: מה אני רוצה בכלל מהמאמר הזה. אם יש מאמר שלם שאנחנו כנראה נצטרך ממנו רק את הביבליוגרפיא שלו, התזא ידועה לנו ולא מעניינת אותנו אבל הנושא משיק איכשהו למחקר שלנו ואנחנו רוצים לראות לאן הוא מפנה, נרוץ רק על הערות השוליים. חבל שנבזבז זמן על כל המאמר, צריך לדעת במה להתמקד. לפעמים יש מאמר שאנחנו יודעים שיהיה מאמר סופר מרכזי. ואז, הרבה מאוד פעמים הקריאה של הטקסט של המאמר הרבה יותר קלה אחרי שקוראים את הערות השוליים. זה נותן לנו תמונה על מקורות ראשוניים ומחקר שבאים לידי ביטוי במאמר. זה מקל על קריאת הטקסט.

הערות שוליים

השימוש המרכזי של הערות שוליים הוא לתת מראי מקום. בהערת שוליים 5 אצל קצוף הוא מפנה ליוספוס. מידע טכני לחלוטין, איפה אפשר למצוא מקבילה לתוכן שמופיע למעלה, מאחד מספרי מקבים. זה השימוש המרכזי להערות שוליים. לחילופין, הערת שוליים מספר 1 למשל תתן לא מראי מקום למקורות ראשוניים אלא למחקר מודרני. לא נמלא את הטקסט שלנו בהפניות למחקר מודרני. כל הדיון על מחקר מודרני יערך בהערות השוליים. כל ההפניות. הדיון עם המחקר המודרני יערך בעבודה עצמה רק אם אנחנו ממש מתעמתים עם תזא של מישהו. אצל דוקינס, הערות השוליים שקראנו נועדו למטרה אחרת. בשנת 1976, הספר המקורי יצא. המהדורה השניה והקובעת היא משנת 1989. ב-13 השנה שעברו בתווך, נוסף לו מה לומר. הערות השוליים שיש לו ואנחנו קראנו הן תוספות לטקסט. את זה, אנחנו לא עושים בכלל. העבודה שלנו מוגשת פעם אחת, לא תצא מהדורה שניה.

מעבר למראי מקום, איך נדע אם תוכן זה או אחר, מקומו בגוף הטקסט או בהערות השוליים? לפי הרלוונטיות לטיעון שלנו. בעבודה, אנחנו טוענים טענה ומוכיחים אותה. מהטענה, נגזור שאלה ונענה עליה. מהתשובה, נסיק מסקנה ונסביר אותה, מהמסקנה נשאל עוד שאלה ונענה עליה. רצף אמירות, הסברים, שאלות, תשובות, הצהרות והוכחות. אם התוכן חיוני לנו לקו הטיעון, הוא יופיע בעבודה. אם התוכן לא חיוני לנו אבל אנחנו עדיין רוצים לציין אותו בעבודה באיזשהו אופן, נשים אותו בהערת השוליים. יכול להיות מצב שבו אנחנו כותבים משהו באיזשהו נושא שיש עליו (למשל, הערה מספר שלוש. מלך ספרטני בשם אראוס. בחלק מכתבי היד, כתוב דריווש ולא אראוס, טעות של מעתיק כלשהוא, לפי קצוף. טעות עתיקה. אין לזה שום נגיעה למה שהוא מדבר עליו במאמר, אבל הוא רוצה לומר לנו הקוראים שהוא יודע שהבעיא הזו קיימת אבל היא נפתרה כבר מזמן, לא מעניינת אותנו, לא רלוונטית לטיעון שלי אלא רק לנושא. אם זה מעניין או מטריד אותנו, ללכת לבדוק פה ושם).

בבואנו לכתוב עבודה, איזה אינטרס יש לנו להתייחס למשהו שלא משרת את הטיעון? כששולחים מאמר שמתפרסם, נחשפים לביקורת של שאר עולם המדע. כשאנחנו מגישים במזכירות עבודה לאתי, אנחנו רוצים לצמצם ככל האפשר את המקומות שבהם אפשר לומר על העבודה שלנו - “רגע רגע רגע, אבל...”. כשיש בעיות שאנחנו חוששים שעלולות לצוץ, לברר אותן לעצמינו ולומר- אוקיי, אני מודע לעניין, זה לא משנה לטיעון, נמשיך הלאה. זה משרד למרצה שעבודת המחקר רצינית. לא להגזים עם זה. אם נחפור מתחת לקרקע דברים שלא קשורים המרצה ישים לב לזה שהם לא קשורים ויתעצבן. ללכת לפי אמת המידה שלנו. אם נושא מסוים נראה לנו בעייתי, לציין אותו. אם נושא מסוים מצוין בשלושה מאמרים, נאמר בעבודה שיש בעיא כזו, לפתרונה ראה 1,2,3.. ולהמשיך הלאה, בלי לפרט.

מאמר באמת טוב, מי שבקיא בתחום יכול להבין אותו רק לפי הערות השוליים (לא המקרה שלנו פה). הערת שוליים מספר 1: קצוף מצטט ממישהו שכתב בשנת 1934. כבר אז מישהו התלונן שזו משימה מחורבת במיוחד ללכת לאסוף ביבליוגרפיא על יהודה וספרטא. כל השאר זה בעיקר איפה שאפשר למצוא ביבליוגרפיא על הנושא הזה. הרשימה מתחילה בשנת 1853. כבר אז מישהו הלך ואסף הרבה ביבלייוגרפיא על הנושא. העניין בדיון אינטנסיבי 200 שנה לפחות. יכול להיות שהמטרה של הערת השוליים הזו היא להפחיד, לפני שתעבירו עליי ביקורת – תראו את הערת השוליים שלי. האם קראתם את המאמר ברוסית שפותח דלת לעוד ביבליוגרפיא? אם לא, עופו לי מהעיניים. זה מעשה בריונות. זה גם מפתח לאנשים שיבואו אחריו וירצו לבדוק עוד את התחום. זו הערת שוליים שאומרת – אל תתעסקו איתי. ההשלכה של זה לגבינו, הרבה מאוד פעמים בעת עתיקה נלך לכתוב על נושא שיש עליו הרבה מאוד דיון בשפה שאנחנו לא קוראים. רעיון טוב מאוד לתת לבודק העבודה סימן – אני מודע שיש עוד ספרות, לרשום אותה. במהלך העבודה, עלו שוב ושוב המאמרים הבאים, אלא שהם בגרמנית ואינני קוראת שפה זו. הרווחנו בזה שהמרצה ראה שלמרות שאנחנו לא מסוגלים לקרוא גרמנית, לא דבר נדרש בתואר ראשון, עדיין שמנו לב שהמאמרים האלה מופיעים שוב ושוב בביליוגרפיות של אנשים אחרים, אז כנראה שהם חשובים. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה לציין את זה. יכול לשפר את התדמית שלנו בעיני המרצה בקצת. בל נשכח לרגע שהעניין מתרגם למספרים (נקווה שלא כמו בשיטה של האמריקאי והמדרגות).


הערה 2

הערה 2: אנו דנים במכתב שיונתן שולח לספרטא ומקבל חזרה (אחרי מותו). קצוף כותב לנו בהערת שוליים מספר 2. המכתב של יונתן מצטט מכתב קודם שהוא מצא בארכיון. התפקיד הרטורי של הערת השוליים הזו (חשובה מאוד, אולי הכי חשובה במאמר) היא להסביר על איזו הנחה מחקרית קודמת הוא מתבסס. יש מחלוקת ענקית, דפדפו הערת שוליים אחת אחורה וראו כמה. דעתי כמו של גולדשטיין, לכן אם אתם רוצים להתווכח לכו תתווכחו עם גולדשטיין ותעזבו אותי בשקט. אני יודע שבעצם זה שאני אומר אמירה כזו אני מפחית מהכוח של הטענה שלי כשהיא עומדת לבד. נתלה על פרה אחרת. זה בדיוק מה שגרואן עושה אחר כך. (דיר בלק, כדאי שנקרא). זה מחליש את הטענה של קצוף, הוא רק מעלה השערה. אבל היא לא בלתי סבירה. בסולם של אפשרי סביר וודאי, לא בלתי סביר עומד מתחת לסביר ומעל אפשרי. זה תרגיל, ככה בונים מאמר והערת שוליים. ככה מקדמים את הרטוריקא של המאמר. הוא בעמדה בעייתית מאוד. כל המאמר הוא חמישה עמודים, מהם האחרון קצר והראשון מורכב ברובו מהערת השוליים. הוא קורא לזה מאמר קצרצר, נוט. העניין של שלילה כפולה (לא בלתי סביר) יוצר ערפל שלחוסר וודאות שמרחף על פני כל ההצהרה הזו ועכשיו לך תתקוף אותו.

דמגוג ביוונית הוא מורה העם או מחנך העם. דמגוגיא היא תמיד זולה, וזה עדיף כמו פסיכולוגיא בגרוש. קצוף הוריד מעצמו המון אחריות להמון ויכוח שהוא לא רוצה להכנס אליו בכלל. ההשלכה של זה לגבינו: להזהר מאוד מתרגילים כאלה. יש להיות ערניים וקפדנים. בעבודה שבקורס הזה ובכלל, כשחייבים לעשות כזה תרגיל, יש דיון ענק שאין שום סיכוי שאכנס אליו עכשיו – להתייעץ עם המנחה. האם אפשר לכתוב הערת שוליים שאומרת, לצורך העניין אני מסכימה בדיון עם הטענות של הצד הזה ולהמשיך הלאה? הערה מספר 2 קיבלה את הכוח מהערה מספר 1, האגרוף לפנים. בא לכם לקרוא תגר על מה שאמרתי בערה 2? אדרבא, לכו תקראו את מה שכתבתי בהערה 1, נדבר על זה אחר כך. בבואנו לכתוב, מומלץ לחזור שוב לשתי ההערות האלה. יכול להיות שהמקום לומר את כל הדברים האלה יהיה במבוא, בעבודה סמינריונית.

קצת על הסיפורים

הטקסט של המכתב שמלך ספרטא שלח לחוניו הוא בין פסוקים 20-23, בפסוק 24 דובר הספר מקבים א' מדבר. לקח: כשאנחנו קוראים רומן, סביר להניח שיהיה לנו קול המספר וברומן יהיו דיאלוגים, מחשבות של דמויות ואולי מכתב מצוטט או משהו כזה. כאן ובהרבה מאוד מקומות אחרים, החיים שלנו הרבה יותר קשים. הרוב המכריע של המהדורות לא יאמרו לנו מתי מתחיל ונגמר טקסט. להיות עם היד על הדופק כל הזמן, להבין מי המדבר. לשים לב כשהטקסט עובר שכבה.

פסוקים 20-23 גרואן טען שאם הוא יצטרף לקונצנסוס לא תהיה ברירה אלא לשנות אותו. לא מתאים לספרטני לומר מקניכם ורכושכם שלנו הוא.. לפני שנשאל אם זה הגיוני וסביר שספרטני יאמר דבר כזה, מה אפשר לומר על האמירה הזו? זו אמירה סמלית או נימוסית. במציאות, ספרטא נמצאת ביוון, בפלופונז. ירושלם נמצאת בסוריה הגדולה. סוף המאה הרביעית או המאה השלישית, יונתן במאה השניה. תהא התקופה אשר תהא (לפנה"ס), מעולם לא יהודה ולא ספרטא חלקו גבול מדיני או אפילו היו קרובות ללחלוק גבול מדיני. עצם המחשבה על זה שעכשיו מישהו יבוא מיהודה עם עותק של המכתב לספרטא ויגידו – רואים? כן. זה הכתב יד שלכם? כן. זו החתימה שלכם? כן. תביאו את הפרות!. זה לא דבר שמישהו מעלה בדעתו שתהיה לזה משמעות מעשית כלשהיא לגבי הרכוש. גרואן טוען שאף ספרטני לא היה כותב כזה דבר. אנחנו רק צריכים ספרטני אחד ברגע נתון אחד שהעלה על דעתו לכתוב דבר כזה. נניח שהמלך הספרטני בקשרים עם איטליא ואזור יוון. יהודים לא באים אליהם כל הזמן. אפשר לומר שמלך ספרטא הספציפי הזה רואה את היהודים שהם כל כך שונים שזה מוציא ממנו התבטאות שהיא כל כך שונה. זו לא כזו בעיא גדולה.

יש כמה דברים שכדאי להעיר עליהם בפסוק 21. איפה נמצא בכתב? איזה כתב? על מה אנחנו מדברים פה? נצא מנקודת הנחה שאכן מלך ספרטא בשם אראוס כתב מכתב כזה לחוניו כלשהוא ושלח אותו לירושלם. מה אנחנו מסיקים מזה? שיש לו ביד איזושהיא יצירה ספרותית שמדובר בה על יהודים. נקודה שגרואן מדגיש, אם אנחנו מסתובבים בעולם היווני, החשוד המיידי למלא את תפקיד הכתב המסתורי הזה הוא תרגום השבעים. השאלות והתשובות האלה, שגוררות שאלות נוספות ותשובות נוספות זה תהליך המחקר. תרגום השבעים נכתב במאות 3-2 לפנה"ס. אראוס הזה הוא בדוחק יכול היה לקרוא את תרגום השבעים, לא סביר בכלל. אפשר רק מהמלים הספורות האלה להגיע למסקנה ברורה שלא מדובר פה בתרגום השבעים. את תרגום השבעים יש לנו ואין שם אף מילה על ספרטא. את מה שעשינו עכשיו בעל פה, נעשה כחלק מהעבודה. לא הגדרנו מה בדיוק שאלת המחקר והנושא, אנחנו ישר באמצע העבודה. שאלות ותשובות. העלינו אפשרות, פסלנו אותה (תרגום השבעים).

הפסקא שעושה את המהלך הזה

(תרגיל בניית פסקא)

הדבר הראשון שאנחנו רוצים לעשות הוא לומר על מה אנחנו מדברים.

בחלקו הראשון של הפסוק מצויין קיומו של טקסט המצביע על מוצא משותף של הספרטאים והיהודים.

חלופה עברית הולמת למילה טקסט? המשפט הזה מסביר לנו למה אנחנו הולכים להתייחס עכשיו. עכשיו אפשר להציג את השאלה.

נשאלת השאלה, מהו אותו טקסט המוזכר בפסוק? לכאורה, ניתן היה לשער (לכתוב לאט, אחד התרגילים שעושים בכתיבה זה לומר את מה שאנחנו כותבים. בזכות הלכאורה וה-היה, אנחנו רומזים שזה לא יהיה זה. בלטינית יש ביטוי prima facie – על פניו. טיפ: לא לעבור לכתוב בארמית באמצע הפסקא.) שמדובר בתרגום השבעים. (עוד טיפ: כשיש לנו שני נימוקים, לשים קודם את החלש. פה הכרונולוגי הוא החלש כי תלוי בזמן של אראוס ותרגום השבעים. אולי אפשר לעקם את הדברים שיתאימו. בהנחה שיש התנגדות, נשבור אותה לאט לאט. קודם נשלח את הטיעון החלש למערכה. וגם רטורית, אם נפתח בנימוק החזק שלנו, השני נראה צולע. יותר מזה, אם נשים קודם את הטיעון החזק המנצח ואז את הטיעון החלש – נסיים את החלק הזה של הדיון בנימה של תהייה. ואז מי שירצה לתקוף יוכל לנסות. המקרה היחיד הוא הסיפור של נפוליאון ומגדל הפעמונים. כשכבש את איטליא, נתן הוראה שיצלצלו במגדל הפעמונים של הכנסיא בכל עיר שנכנס אליה. באחת הערים לא צלצלו, הוא אסף את מכובדי העיר להעניש אותם והם הסבירו שיש להם מאה סיבות טובות, אחת מהן היא שאין מגדל פעמונים. הרבה הסברים מראים שחשבנו).

ברם, אפשרות זו בעייתית משתי בחינות. (אם עושים א' ב', זה מקל קצת על הקהל להבין את הטיעון. קל גם לאתר את זה אחר כך. המחיר הוא רטורי – זה סגנון פחות טוב. אם אנחנו מרגישים בטוחים ביכולת הרטורית שלנו, לא לעשות דברים כאלה. כדי לחדד את המסר באופן המובהק ביותר, אפשר. תלוי עד כמה נקודה זו קריטית בעבודה. אם זה אחד מרגעי השיא של העבודה כולה, נלך על א' ב' בתוך הפסקא.) מבחינה כרונולוגית, קשה להניח שתרגום השבעים, (פסוקית זיקה) שמקורו ככל הנראה במהלך המאה השלישית לפ' (ואולי אפילו במאה השניה באלכסנדריא שבמצרים), היה זמין לארווס, שמלך בספרטא במחצית הראשונה של המאה השלישית. (עכשיו נסייג) יש להודות, עם זאת, שמבחינת סדר הזמנים, על אף הקושי הכרוך בה אינה נמצאת הצעה זו מחוץ לגדר האפשרי (עוד מעט נראה שההצעה הזו לא אפשרית בכלל. לכן מבחינת הזמנים היא עוד איכשהו כן יכולה להיות אפשרית). מבחינת התוכן, עם זאת, ברור שלא מדובר בתרגום השבעים, שכן הספרטאים אינם נזכרים בו (ואף לא במקור העברי), ולו פעם אחת. (לא כל מה שברור לך ברור לקוראים אחרים. דבר שני, כשנקרא את המאמר של גרואן לקראת השיעור הבא נראה שגם הוא מתייחס לאפשרות הזו כדי לפסול אותה. אמרו לנו שיש כתב. יצאנו מנקודת הנחה שהמכתב של אראוס אותנטי. גם אם נאמר שהוא לא אותנטי, החיבור הזה נכתב ביהודה סביב שנת 100. הקהל שלו הוא קהל של יהודים ארץ ישראלים. יכול להיות שאף מלך ספרטני לא כתב מכתב כזה מימיו, אבל מישהו כן כתב את הטקסט הזה שאנחנו קראנו ומילה אחת במשפט אחד נותן לנו פסקא. הקהל היהודי של המילה הזו ישאל את עצמו – רגע, איזה טקסט? אם לא תאמר תרגום השבעים, הבודק יחשוב שאתה חושב שהוא לא קיים. גרואן מעלה עוד הצעות). עלינו להוסיף ולחפש, אם כן, את הפתרון במקום אחר. (זו פסקא. התפקיד שלה הוא להעביר רעיון אחד, לטפל ברעיון אחד. לפעמים יהיו בפסקא 20 מילים ולפעמים 250 מילים. מה הרעיון בפסקא הזו? הכתב המוזכר בפסוק אינו תרגום השבעים. הרמנו להנחתה של הפסקא הבאה. ככה לבנות את העבודה – המשפט האחרון של הפסקא צריך להרים לקראת המשפט הראשון של הפסקא הבאה.)