תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים 4

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר

תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים

שיעור רביעי

16.03.2010

28.4 יום ד' טיול חוגי לכוכב הירדן! (להרשם במזכירות החוג).

מה קורה בספר של דיימונד לפני פרק 11

דיימונד הוא זואולוג, צפר. כנראה שהדבר האחרון שהוא ציפה כשהתחיל את הקריירא הוא לכתוב סר על ההיסטוריא של האנושות בכל העולם ב12 אלף השנים האחרונות.

כמי שעוסק במיני חיים בפינות מוזרות ונידחות של העולם, הוא מצא את עצמו עובד בפאפוא ניו גיני. חור כל כך גדול, שאם יש עדיין על פני כדוה"א יצורי אנוש שעדיין לא פגשו את הציויליזציא, הם נמצאים שם. 3-4 שבטים שאוכלים את המוח אחד לשני בג'ונגל. דיימונד הסתובב על שאלה המון זמן, והיא התרחבה לו בראש למה גרם לזה שתרבויות מסוימות טסו קדימה ותרבויות אחרות הן פרימיטיביות מאוד, באותו זמן.

רוב המאה ה19 והמאה ה20, אם היינו מעלים שאלה כזו, היינו מקבלים תשובה גזענית. האדם הקפקזי הבהיר הוא בעל כישורי חשיבה אנליטית גבוהים יותר מאשר כל גזע אנושי אחר. הגזע הארי הוא בעל יכולת חשיבה אנליטית ראציונאלית עליונה לעומת הגזע השמי שמצטיין יוצר במיסטיקא ורגשות והאדם השחור שהוא נחות יותר. דעות אלה קיימות עד היום במקומות שונים. כיוון שדיימונד ביולוג ונסיון החיים האישי שלו אמר לו שהאנשים בפאפואה ניו גיני עושים עליו יותר רושם מהאנשים המערביים, הוא אמר- זה לא יכול להיות.

הפנה את תשומת לבו למהפכה החקלאית, לרגע בו הנטופים הקימו חקלאות. לפני כ-50 אלף שנה מוחנו תפס תאוצה, לפני 12-10 אלף שנה (תלוי בשיטת התיארוך) חלה המהפכה המשפיעה ביותר על האנושות עד לעידן שלנו. חל זינוק מטורף, שינוי טוטאלי באיך שאנשים חיים. עד אז, חיו באורח חיים שנקרא צייד ליקוט. ציידים מלקטות. חלוקת התפקידים המגדרית לא ברורה לנו עד הסוף. העיקרון פשוט: הוא פגש ציידים לקטות (או ההיפך) בפאפואה ניו גיני.

סיפור: נתקעו בג'ונגל בלי אוכל, המקומיים משבט נידח שחיו חיים פרימיטיביים לחלוטין מצאו פטריות בג'ונגל. הם אמרו- יופי, הנה ארוחת ערב. דיימונד אמר שזה מסוכן. קראו לו מפגר והסבירו לו שהם יודעים להבדיל בין פטריה רעילה ללא רעילה. על זה התפתח דיון שלם בספר על זה שסתם אדם בשבט של ציידים לקטים, היה לו ידע בוטאני זואולוגי כמו שהיום יש רק לשכבה העילית ביותר של המומחים.

זה כמו שאנחנו יודעים לכתוב סטטוס בפייסבוק, אלה החיים שלהם. עם הזמן, בתהליכי ניסוי וטעיה, הבינו האנשים הקדמונים (לא כ"כ), מיפו פחות או יותר את כל הצמחים ובעלי החיים שמסתובבים להם בשטח והבינו, התחילו לפתח. לא נכנס לאיך בדיוק הלך תהליך הפיתוח. הדבר המעניין הוא שמרוב המינים של צמחים שאנחנו אוכלים כיום (בלי הנדסה גנטית), עוד בתקופה הפרה היסטורית הצליחו לביית את רוב סוגי הצמחים שאנחנו אוכלים היום. ביחס למגוון הצמחים בעולם, זה היה אחוז קטן מאוד שהתאים לביות. למשל, כל הקטניות, מה שגדל בפול. הדרך שלהם להיות מופצים זה כשהתרמילים מתפוצצים והזרעים עפים ברוח. אם זה קורה, לא נזכה לאכול אותם (זרעים גדולים- יותר חלבון – יותר בריא). יתרון לתרמילים שנשארים שלמים. 1001 נימוקים למה שיותר ופחות מתאים.

בע"ח

נשאלת השאלה, מדוע אנחנו רוכבים על סוסים וחמורים ולא על זברות? לזברה יש נטייה, כשאדם מתקרב אליה, גם בטוב, להביא ביס. החיות הקדמוניות מהם יצאו הסוסים והחמורים שלנו לא מביאים ביס. יש כאלה ויש כאלה, אם גדלת באזור של זברות, האפשרות חסומה בפניך. אם גדלת באזור שבו יש חמורי בר לא עצבניים (אירוני, כי היום הם עצבניים)..

עוד גורם

באיזה שלב התפתחותי שלו הגיע האדם למקומות שונים בעולם. האדם יוצא מאפריקה, כנראה. לאסיה אירופה הוא הגיע די מוקדם. בשלב שבו כישורי הציד של החיה האנושית עוד היו יחסית מוגבלים. עוד לא הגיעו למלוא שכלולם מצד אחד. מצד שני, החיות שחיו שם הבינו שצריך להזהר מאוד מבני האדם החלשלושים שיש להם טכנולוגיא והם ערמומיים. לעומת זאת, הרבה מאוד חיות, בייחוד באזור של האיים שאוסטרליא במרכזה ובאמריקות, גם עופות גדולים (היו באוסטרליא עופות גדולים רגועים לגמרי וכשבני האדם הגיעו עם כלי אבן הם צדו את כולם, זה ההגיון האנושי). צ'יק צ'ק גמרו את כל החיות שהיו באוסטרליא ולא נשאר להם מה לאלף. מה שנשאר חיית בר באוסטרליא זה מה שלא היה שווה לצוד. לא קשור לגזע, די אקראי. לזמנם, הם היו המוצלחים. הם מצאו, ציידים לקטים, יבשת חדשה, נישה אקולוגית חדשה עם מלא חיות שאפשר לצוד בקלות ובלי אויבים טבעיים. הם לא ידעו שצאצאי צאצאיהם יאכלו אותם בגלל זה.

גורם נוסף

גיאוגרפי אקלימי. היבשות, גם אפריקה, גם האמריקות, הצד הבולט שלהן, הארגון והאוריינטציא שלהם הוא צפון דרום. באסיא אירופא האוריינטציא היא מזרח מערב. ביות, בייחוד של צמחים, הוא תלוי אקלים ויותר מזה- תלויי אורך היממה. צמח משווני, שחי על קו המשווה, יודע שהיום והלילה שווים באורכם. אם הוא גדל ביער גשם, הוא יודע שיש כל הזמן גשם. צמח שגדל באזור אחר בנוי ל4 עונות. סתיו, חורף, אביב, קיץ. לקחת צמח ולהעביר אותו למיקום אחר באותו קו רוחב זה קל, העונות נשארות. אבל להעביר צמח מצפון לדרום זה קשה יותר, הצמח יסתגל לאט יותר. יותר עבודה, יותר כשלונות בדרך. ואם זה לא מספיק, לכל האיים הקטנים (מיקרונזיא וכו') קשה להגיע. באמריקא יש אזורים עם יערות גשם וקדחת.

האינקא והמאיא והאצטקים היו מנותקים אחד מהשני. למרות שהם לכאורה יכלו ללמוד אלה מאלה, הם לא ידעו על קיומם. מכלול גורמים גיאוגרפיים ואקולוגיים במהותם הביאו למצב של פערים בהזדמנויות שעמדו בפני\היו פתוחות לאוכלוסיא האנושית באזורים שונים. חקלאות היא נקודה של חיקוי ממטי. אם מישהו מעבד את האדמה, גם אני יכול. קורה גם, במרכזים שונים (דוד היילנד ווד הכין מפה לפי הספר של דיימונד) בעיגולים ירוקים במפה, שהחקלאות מומצאת באופן עצמאי בזמנים שונים. בצהוב, החקלאות הומצאה במקוריות או הועתקה, קשה לנו להחליט. זה משהו שאפשר להמציא וללמוד.

בהודו, פקיסטן וחלק מאפגניסטן, יש כמעט את כל מה שצריך (טבלא 7.1 עמוד 100 מהדורה עברית), אבל הם למדו את זה. בניו גינאה, אי קטן עם המון סוגי אקלים וגובה, שפת ים ועוד. קשה להעביר משהו ממקום למקום. הסהר הפורה – המקום בו היו הכי הרבה גידולים מועילים, בייחוד החיטה והשעורה. מכל מיני הדגן האפשריים, דיימונד עשה רשימה של כל סוגי הדגן שלכאורה אפשר לביית. החיטה והשעורה עונים על הכי הרבה קריטריונים. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה אומללה לפי דרכה. כל חיה שקשה לביית היא כזו מסיבה אחרת. אבל כדי שחיה\צמח יהיו מותאמים לביות יש אוסף של תכונות. את הכלב בייתו ראשון, כנראה באופן עצמאי בכל מקום שהוא.

כלב, מכל החיות האחרות, קל לראות איך הוא יצטרף לחבורה עוד בשלב של הציידים לקטים. חזיר לא מצטרף לחבורה של ציידים לקטים. זאב בא, אוכל את השיירים, מישהו רואה שאפשר ללטף אותו וככה הכל מתחיל. סביב שנת 8000 לפני הספירה (לא ב1. בדצמבר, אלא בערך), בויתו הכבש, העז והעזים. חיה שחיה בלהקה, קל יותר לבייתה.

כשלוקחים גדיים\טלאים והדמות הסמכותית הראשונה שהם רואים הוא אדם, הם ילכו אחרי אדם. חיה שהיא מגדר טבעה לא להקתית, כבר יותר קשה לאלפה. כמובן שיש עוד גורמים. החזירים בויתו בסין, אבל דרום מערב אסיא (האזור שלנו) מנצח בגדול! היו בו עזי בר וכבשי בר שהיה נוח לאלף. פרות: גם כן.

סוס הוא עניין אוקראיני, הערבות הרוסיות. החבילה האקולוגית המיטבית הייתה בסהר הפורה, ערש המערב (כיום הפוך).

מה שאלת המפתח לקראת תשובה לשאלה, האם הומו סאפיינס התמזגו בניאנדרטלים ולהיפך? כמה הם דומים מבחינה ביולוגית?

אם היה אפשר למצוא משפחה עם המשכיות ניאנדרטלית הומו סאפיינסית, אולי הם יכלו להתמזג.

פרק 11

סיכום של סדר גודל אחד, בערך 1:10 למקור. ארבע ~ (טילדות) = חתימה (כדי לדעת מי ומתי כתבו). טיפ: כשפותחים את הויקי, להכנס לשינויים אחרונים. כך נדע מה קרה, אם יש הודעה בדף הקורס ואילו עוד פעילויות יש. פרק 11, קצת עבודה בhard core כשאנחנו רוצים לארגן רווח בין השורות, יש שתי דרכים לעשות את זה. הראשונה היא enter פעמיים. Enter אחד הוא לא מספיק. האפשרות השנייה היא לעשות סוגריים משולשים <> ולרשום br. זה יוריד אותנו אוטומטית שורה, עם רווח קטן יותר.

איך נדע\איפה הטקסט קצת חסכני מדי? קשה לדעת מה מתייחס למה. אין עמודים ואין כותרות. כשאנחנו עושים סיכום יעיל, אחת ממטרותיו היא שנוכל לחזור לטקסט חזרה מהסיכום בשיא היעילות. פרק מספר או מאמר, כדאי לכתוב עמוד X: (אפשר בבולד) טק טק טק..

למה?

כי אח"כ, רוב הסיכויים הם שכשנכתוב את העבודה שלנו, נצטרך לחזור לפריטי המחקר המודרני יותר מפעם אחת. אם אנחנו עובדים כמו שצריך, והתחלנו לעבוד על העבודה בזמן. (ארבעה ימים זה לא מספיק). אם הפרק שלנו הוא 16 עמודים, על הסיכום להכיל את כל הרעיונות הרלוונטים. אם אנחנו רוצים להשתמש בציטוט מהטקסט של דיימונד מילה למילה, עלינו לתת הערת שוליים ולכתוב בה מי כתב את הספר, פרטים ביבליוגרפיים. אם עלינו למצוא את הטקסט הזה בפרק, יקח לנו זמן כי אין ציון עמוד. זה בזבוז זמן יקר. זה לא רק במקרה של ציטוט, כמעט רוב הזמן במהלך כתיבת עבודה נסתמך על פירות המחקר של אנשים שבאו לפנינו. זה מה זה בסיסי!

רגע, זה כמו להעתיק, לא?

במידה מסוימת, כן. ההבדל בין זיוף אקדמי למחקר מבריק הוא שזיוף אקדמי זה כשאתה לוקח את כל הדעות והמידע שלך ממקור אחד. עבודה אקדמית מבריקה היא כשאתה לוקח את הדעות והמידע מחמישים מקורות. אם במרוצת הטיעון שלנו, אנחנו רוצים להסתמך על מה שג'ראלד דיימונד אמר, עלינו להפנות בדיוק לספר ולעמוד בו נאמרו הדברים. אם כל פרק 11 מתומצת במשפט וחצי,זה בסדר. אבל משהו שנאמר ספציפית בעמוד מסויים... בעצם, להוסיף מספרי עמודים זה יחסית מעט עבודה. בולד – שלושה גרשיים ' בתחילת הטקסט ובסופו.

כשאנחנו רוצים לסמן לעצמינו ולדורות הבאים שמשהו עדיין טעון טיפול, נכנס לעורך העשיר, נסמן את מה שטעון טיפול ונצבע אותו (בירוק?). אז, כשנפתח את הדף נראה סימון ירוק שבולט לעין (בעורך העשיר). כך נזכיר לעצמינו, אבל אולי בשנה הבאה מישהו יקח את הטקסט הזה הלאה. חלק מהעניין של הויקי הוא גיבוש לאורך זמן.

עדיין פרק 11, ארבעת השלבים בהתפתחות מחלות, חסר חידוד בהגדרת השלבים, אולי גם דוגמאות. חלוקה לפסקאות, לפי נושא. אם אנחנו יודעים במה מדובר, הבה נקרא לו בשמו- דיימונד ולא החוקר.

משהו שכדאי לעשות

Ctrl+a, ctrl+c בחר הכל, העתק. זה גיבוי (אחד מני רבים) לעבודתינו. בתקציר שבתחתית דף העריכה נרשום מה עשינו- אתרעת תחת עריכה, למשל. אם נעבוד באופן מסודר, אפשר להמנע מהתנגשויות (נימוס בסיסי). הפונקציא של back בעריכה מפסיקה לתפקד, לכן כדאי ליצור קישורים חזרה אחורה. למשל, תשע ב – סדנא למיומנויות מחקר עכשיו, אם נרצה להגיע מפה לדף הכללי של הסדנא יש את זה בלחיצה אחת. להוסיף קישורים לדפי השיחה שלנו תחת השמות.

פרק 12

תוכן העניינים נוצר לבד, כשיש 4 כותרות או יותר. 3419 מילים זה חצי סדר גודל שלם מעל הסיכום של פרק 11. צמצמנו בערך ל-40%. זו רמת סיכום אחרת לגמרי, הוא בוודאות יותר מפורט, אבל סיכום כזה הוא כבר ארוך מדי.

הטקסט של דיימונד הוא לא מאוד צפוף ודחוס, לא כל מילה סוחבת על הגב קילוגרמים של משמעות. טקסט פופולרי, חוזר על עצמו, מסביר בהרחבה, מביא דוגמאות. זכה בפרס פוליצר, מדע פופולרי. לאחד את 3 האסטרטגיות. להפחית כותרות, אולי. ככל שנרבה בכותרות, כך הסיכוי שנאבד את הטיעון עצמו הולך וגדל. כי הכותרות הן כאילו חוסכות לנו את הצורך ברטוריקא. אחד הדברים הקשים זה דווקא לא לכתוב את הלב של כל פסקא אלא לחבר פסקא לפסקא.

הרבה מאוד מהאנרגיא במלאכת הכתיבה המקצועית הולכת על איך\באיזו רטוריקא להשתמש כדי להוביל את הקוראים מרעיון לרעיון באופן הכי בהיר. שדבר מוביל לדבר. קפיצות מעניין לעניין בלי להסביר איך הדברים קשורים מקשות על ההבנה. לא להתפתות לכותרות. 29 כותרות ל-3000 מילים זה יותר מדי. איך אנחנו יודעים מתי הגיע הזמן לסגור פסקא?

פסקא צריכה להכיל רעיון.

שתי דרכים עיקריות לעשות סיכומים מה התוכן של מה שנאמר?

דרך שניה, פחות חסכונית ופחות מתחשבת – לכתוב כמה מילים על כל פסקא בטקסט, לומר על מה הפסקא ולא מה נאמר בפסקא (עד 7 מילים כדי להגדיר במה מדובר בפסקא או מה השאלה המרכזית זה בסדר.)

אפשר להדפיס את המאמר ולכתוב בשוליים את הרעיונות המרכזיים. אחד הדברים היפים בויקי זה שהגענו עם התרגיל לכיתה, ראינו איך משפרים ואז אנחנו הולכים ומשפרים.

פואנטות

מה הפואנטא המרכזית של פרק 11? מדוע חברות אחדות פתחו חיידקים קטלניים במיוחד, והפכו עמידות לחיידקים אלה, בזמן שחברות אחרות לא פתחו חיידקים אלה, ונותרו ללא כל חסינות להם? זו השאלה שהפרק בא לענות עליה. זה הכי הרבה מידע. פרק 12 פואנטא מרכזית: מה הקשר בין התפתחות כתב לסוגיו לבין מידת ההתקדמות של החברה החקלאית באותה חברה? שאלות שמתחילות ב"מה הקשר" הן לא טובות.

לשיעור הבא, לתקן את הסיכום. אפשר לעזור לאחרים.