תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים 9

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

שיעור תשיעי

תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר

תשע ב סדנא למיומנויות מחקר סיכומים

11.05.2010

כללי ציטוט ושאר ירקות

החל משיעורי הבית של היום נתחיל להתעסק בהערות שוליים ורישום ביבליוגרפי. Chicago manual of style

זה אתר, שמאחוריו יש מפעל של אוניברסיטת שיקאגו, אחד הסטנדרטים הנפוצים יותר לציטוט ביבליוגרפי. אם מספר האקדמאים הוא N, יש N+1 שיטות ציטוט אקדמאיות. החוג להיסטוריא, בעקבות החלטה שרירותית לחלוטין של וועדת הב.א. בדור הקודם החליטה שככה אנחנו מצטטים. נמצא את הדפוס שלפיו מצטטים באתר שלהם. יש מדריך מהיר, כדאי להכנס אליו. זה לפי קטגוריות, מעולם לא נכתב ספר עם שלושה מחברים. יש שם גם ציטוט של בלוג והודעת אימייל. יש שתי שיטות עיקריות לערוך ציטוטים, אחת לפי נוטס וביבליוגרפיא, נוט בגוף העבודה וביבליוגרפי זו רשימה שמופיעה בסוף החיבור עם כל הפריטים הביבליוגרפים. שיטה שניה, היא של in text reference יותר למדעי החברה, בה נמנעים ככל האפשר מהערות שוליים ואת ההפניות שמים בסוגריים בתוך הטקסט: שם שנה, עמוד. ואז רואים לפי הביבליוגרפיא מה הכותב\ת כתב\ה בשנה הזו.

שיטת ביניים במדעי הרוח

במדעי הרוח, נהיית נפוצה שיטת ביניים של להשתמש בשיטה של שם ותאריך, ולשים את זה בהערת שוליים. זו השיטה המועדפת בקורס הזה, כובשת את השוק. היתרון הגדול שלה הוא שהערות השוליים קצרות יותר ולא משתלטות על הטקסט. את כל הפרטים האלה, מספיק לתת פעם אחת בסוף החיבור\הספר העבודה ולשים בהערות השוליים את העמוד שאליו מפנים. אם מפנים להערת שוליים, לציין עמוד 45 הערה 3. הערה כללית שתקפה גם לגבי הרבה דברים אחרים ובייחוד לגבי רישום ההפניות: החוג להיסטוריא נוקט באופן רשמי בשיקגו נ.ב (נוט, ביבליוגרפי). בשטח, לכל מרצה יש את השיטה שהם מעדיפים, ובחלק מהמקרים אם ננקוט בשיטה שונה, תרדנה לנו נקודות. לכאורה, זה מציק אבל העובדא היא שיורדות נקודות. לפני שכותבים עבודה, לשאול את המרצים באיזו שיטה להשתמש. שיקגו, איזה שיקגו? התשובה הכי נפוצה היא לנהוג באחת השיטות המקובלות באופן עקבי. רוב המרצים\ות יסבלו את מה שנעשה כל עוד זה יהיה ברור ועקבי. אם אמרנו משהו מעניין, המרצה ירצה לקרוא את זה, או לבדוק אם נראה לו שכתבנו משהו לא נכון. להיות מסוגל להגיע למחקר שציטטנו באופן המהיר והנוח ביותר. התפקיד שלנו הוא להקל על המרצה, כי אם נקשה עליו הוא יוריד לנו ציון. אם כל הערה שלנו כתובה בסגנון אחר, זה מקשה. לרוב, כל עוד נשמור על עקביות ונהיה ברורים, יהיה בסדר. בשניה שאנחנו חושבים על לגשת לכתוב את העבודה, לשאול את המרצים איך לשים את ההפניות הביבליוגרפיות.

טיפ: לברר מראש את השיטה המועדפת על ידי הקהל הספציפי וכבר בהכנות שלנו (יש שלבים בעבודה, כותבים הרבה הערות וזה תהליך) לכתוב את הביבליוגרפיא בשיטה הזו. הכי טוב, לעבוד מסודר מההתחלה.

ועוד משהו: אף פעם לא להסתמך על זה שאנחנו זוכרים. כי לא נזכור. עדיף לכתוב. לרשום רעיונות טובים, בפנקס או מכשיר אלקטרוני קטן כזה.

רשימת ההפניות היא לפי סדר הא'ב'. נבדיל בין מאמרים שונים של אותו אדם לפי השנה. אם יש חוקר שכותב שני מאמרים באותה שנה, נכתוב א' וב'. אם אנחנו יודעים מה יצא קודם, לסדר לפי הסדר. אם לא, לעשות מה שבראש שלנו, אבל עקבי. השימוש באיביד פה הוא אסור, שם, לוכוס קיטטוס, אופוס קיטטום, קיצורים לטיניים. לא להשתמש בהם בכלל. אם נחשוב על הקורא, שאנחנו רוצים לעזור לו (איביד=איבידם, באותו מקום, כמו מה?! צריך ללכת אחורה לראות על מה מדובר), הקיצורים האלה מקשים עליו. כשהקהל מבין מה קורה ואתה עקבי ומסודר, אתה לא מעצבן אף אחד ולא מורידים לך נקודות. אנחנו רוצים שקורא העבודה (המרצה) יהיה במצב רוח הכי טוב שיכול להיות. מתן ציונים הוא אובייקטיבי והדעה האישית והמצב רוח משפיעים עליהם. כשמשתמשים בקישור, לשים URL ותאריך. בעבודות שאנחנו כותבים פה, קשה לראות איפה נשים ציטוטים מהאינטרנט. אבל (מאחורי הקלעים של הפקולטא) יש דיבורים בפקולטא לעשות מהלך של איגוד קורסים תחת הכותרת לימודי תרבות. יש אסכולא בפקולטא שחושבת שכדאי. אחת ההסתיגויות היא שלא ברור מה זה. נגיד שאתה הולך ללמד לימודי תרבות, מה שאתה מלמד בכיתות נורמליות, אפשר לקבל עבודה על דיוניסוס באינטרנט, כנושא לעבודה, באמצע שנת 2010. במקרה כזה, אנחנו חייבים לשים את ה-URL, אבל אנחנו שמים את התאריך של הפעם האחרונה שבה היינו באתר. כלומר, ביום נתון זה מה שהיה באתר.

בכל מקרה, זה יישאר ב-CACHE של גוגל. השב"כ לא יכול להרים טלפון לגוגל שיורידו משהו של צו איסור פרסום ישראלי, כי השרתים של גוגל בחו"ל.

And now, for something completely different

טקסט מהתלמוד הבבלי

בבלי- תלמוד בבלי, תמיד -מסכת תמיד, לא -דף, ב-עמוד. לדף יש שני צדדים, ספרים נורמליים שאנחנו רגילים לקרוא, יש בהם רק מספור עמודים. אין מספרי דפים. ספרו דפים ולא עמודים, באותיות עבריות. כדי לומר לך באיזה צד של הדף זה, אמרו א' או ב'. ועד היום, כיוון שזה טקסט קנוני ומקודש ביהדות, לא עודכנה שיטת המספור ונשארה כפי שהייתה מאז שארגנו אותה לראשונה, שהמספור הוא של הדפים ולכל דף יש א' ב'. הטקסט שלנו מגיע מהמילים האחרונות של דף לא ורוב דף לב.

(להכין טקסט עם כל הרקע) מסכת: התלמוד מחולק חלוקה פנימית לפי מסכתות. החלוקה הזו מבוססת על חלוקת המשנה, שיש לו שישה סדרים. (ש"ס= התלמוד הבבלי, בעולם הדתי). בכל סדר יש כך וכך מסכתות, התלמוד הבבלי הוא פירוש והרחבה על המשנה, מסודר לפי המסכתות, נותנים קטע קצר מהמשנה ואז יש על גבי זה גמרא (מה שמופיע במקרא). (גמרא=ש"ס=התלמוד הבבלי).

התלמוד כתוב בארמית, עברית, האם כל מה שלא מגיע מהתורה או מהמשנה ונמצא בגמרא הוא אוטומטית בארמית? לא, התלמוד הבבלי הוא מורכב, נאמר, נקרא בשתי שפות: עברית וארמית, ובהרבה מקומות הן ממש זורמות אחת לתוך השניה.

במקור, אין סימני פיסוק. והעברית יחד עם הארמית לפתע, בלי עצירה להתנצלות. כדי לקרוא את הטקסט הזה במקור, צריך הרבה מאוד מחשבה יוצרת ולדעת עברית וארמית. בעתיד, יצבע בצבע אחר מה שהיה במקור בארמית.

בבלי, השאלה הראשונה

(מזרח למערב או מאיפה שאנחנו עומדים לשמיים, מה יותר רחוק?). התפיסה המרחבית היא שהעולם שטוח והשמיים הם סוג של כיפה. למה מזרח ומערב ולא צפון ודרום? כי הציר של אלכסנדר הוא ממערב למזרח. אנחנו בעניין של מזרח ומערב. יש לנו תפיסה מרחבית מישורית ושל כיפת הרקיע כמשהו כדורי. או שלא. אולי אליפסא. אלכסנדר מנסה להגיע לקצה העולם, כמו במופע של טרומן.

מה אפשר לומר על הנימוקים? יש פה שתי שכבות לפחות, רק בסעיף הראשון. הדיון נגמר בין אלכסנדר לחכמי הנגב ב"אין הכל מסתכלים בה". מי שערך את הטקסט הזה הוסיף. עריכת התלמוד הבבלי בין המאה השלישית לספירה למאה החמישית. כשמסיימים לכתוב טקסט אחד, מתחילים לעבוד על הפרשנות של הטקסט. התלמוד משפיע יותר מהמשנה. בכל הישיבות, הטקסטים שבלב הלימודים הם התלמוד הבבלי ושולחן ערוך. זה דבר שמגיע מהמאה ה-16, והוא הבסיס (עשו שם ויש גדול על כל ההלכה, ארגנו אותה בספר אחד וזה הבסיס להלכה הנהוגה עד ימינו). כשאנחנו הולכים לרב הקרוב למקום מגורינו ומספרים שנכנסנו לדירה שכורה שבה גרו גויים, ולא ידוע מה הם עשו בתנור, מה צריך לעשות כדי לחטא את התנור? המקום הראשון שבו הרב יבדוק הוא (אם הוא לא בקיא מספיק כדי לדעת, אשכנזים מנקים וספרדים גם מפעילים על חום מקסימלי ונותנים לו להתקרר) שולחן ערוך. לעיירה שלי אין תחום עירוב. האם מותר לי לקחת את התינוק בעגלה או שעליי לקחת אותו ביד?

רוב חדש, חכמים אומרים- אנשים שערכו את התלמוד, בין תחילת המאה השלישית, רוב העבודה (נהוג לומר היום) על התלמוד הבבלי נעשה במהלך המאה השישית לספירה. יש אסכולה חדשה יחסית שטוענת שנעשתה עבודת עריכה משמעותית אפילו ב-200 השנה שבאות אח"כ. אוקיי.

על כמה מתפרש טווח הזמנים שבמהלכו נערך התלמוד הבבלי? עד 500 שנה. כשאנחנו מסתכלים על טקסט ואומרים שהוא הגיע לצורתו שאנחנו רואים כרגע, אי שם בטווח של 300-500 שנה, קשה לנו להתייחס לנקודת זמן מסוימת שבה נאמרו הדברים (קשה לדעת עד כמה הם הולכים אחורה) וקשה לומר משהו על האנשים שאמרו את הדברים. כי אנחנו לא יודעים מתי הם חיו. רובד הטקסט הנוסף הוא הציטוט מהתנ"ך. ציטוט מקראי הוא עוד רובד. אם אנחנו רוצים להיות צדיקים לגמרי, יש בציטוט המקראי שני רבדים, תהילים ובראשית. הציטוטים המקראיים הם כדי לבסס ולהוכיח את ההסבר. ההסבר כולו נשען על זה שיש פסוק שאומר את זה. זו שיטת הטיעון החז"לית המובהקת בגמרא. אם יש פסוק שאומר את זה, או אם אני יכול להוכיח את דבריי באמצעות איזשהו פסוק, הרי שהם נכונים. אילו מחבר תהיל ק"ג היה רואה את הטקסט והיה פוליטיקאי בן ימינו, הוא היה אומר- דבריי הוצאו מהקשרם (התרגיל לשיטת הטיעון החז"לית). לפעמים הטיעון מתאים להקשר, לפעמים לא, לפעמים הוא אומר ההפך כדי לומר מה שאנחנו רוצים. הטקסט מכופף כדי לומר מה שאנחנו רוצים.

אם אנחנו מוצאים את עצמינו במסכת ויכוחים מול יהודים דתיים רבניים, הדרך הטובה ביותר לעקוף את ה(כשלא מגיעים מנקודת המוצא הרבנית, זה נראה כמו מחסום בהבנה) מחסום הוא למצוא את הפסוקים שאומרים את מה שאנחנו רוצים. התנ"ך ארוף ויש מנועי חיפוש, אפשר למצוא תמיד משהו.

"אילו היה אחד מהם מרובה ממשנהו, שיכתוב את שניהם כמו המרובה"- אם אחד מהמרחקים היה ארוך יותר, היה צריך לכתוב ששניהם כמו המרחק הארוך. בכל מקום שבו יש טיעון, כשהטקסט שאנחנו קוראים מסתמך ומפנה לטקסט אחר, כדי להבהיר, להוכיח או לבסס את הטיעון שלו, ואם הטיעון הזה חשוב לנו, נלך לבדוק את מראה המקום. (בהנחה שאנחנו לא יודעים כבר מה יש שם). במקרה הזה, של בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, אנחנו יודעים מאיפה זה. אבל תהילים ק"ג, שווה לבדוק. "כי כגובה שמיים על הארץ גבר חסדו על יראיו, כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו". תקבולת.

הרחיק מאיתנו את פשעינו, גבר חסדו על יראיו, זה אותו דבר. לכן כגבוה שמיים על הארץ, כרחוק מזרח ממערב זה שווה. מהפסוק הזה, אפשר לענות בבטחה על השאלה של אלכסנדר (לוגיקא).

בדיונים עם אנשים דתיים, “אתה לא יכול לבחור רק מה שאתה רוצה ולהתעלם מכל השאר" “אה הא, אני כן יכול לעשות, עובדא". עובדא שזה מה שהם עושים. לך יכולות להיות השגות על התקפות של הטיעון הלוגי.

מה אומר הטיעון מהסנוור? אם אפשר להסתכל על השמש כשהיא שוקעת או זורחת, המרחק יותר גדול ולכן פחות מסנוור. (ברור, אבל לא נכון). מה הקשר בין הטיעון מהסנוור לבין הטיעון האחר? הם סותרים אחד את השני. איך יכול להיות? חכמי הנגב אומרים א' וחכמים (מי שהם יהיו) אומרים משהו אחר. איך יכול להיות שאנחנו מקבלים ככה לפנים שתי גירסאות סותרות? הרי פה, צריכה להיות האמת.

השאלה מנקודת המבט של הטקסט שלפנינו: סיפור אגב אלכסנדר, אגב מה מגיע הסיפור? התעלמנו מכל ההקשר של הסיפור. נותקנו מההקשר. יש לנו פה שתי דעות, לחכמי הנגב יש תשובה א' ולחכמים יש תשובה ב' וגם הסבר אחר ללמה לא מסתכלים על החמה. (משום שהיא עומדת בגלוי, ופחות דברים מסתירים אותה מאיתנו ככל שהיא גבוהה יותר) כשהשמש שוקעת וזורחת יש הרבה יותר אוויר, חומר, זיהום אוויר בינינו לבין השמש. זה הסבר פיזיקלי נכון. יש לנו פה שתי דעות, אז למה לא להביא לנו מראש את הדעה הנכונה? להראות שהם יותר חכמים, להראות התפתחות לוגית, הסיפור הוא על אלכסנדר וחכמי הנגב, הם צריכים להביא את זה ועל גב זה הם אומרים לנו מה דעתם. הם נשארים נאמנים לסיפור אבל רוצים לתקן את הטעות. יותר מזה, יש עניין, אחת מנקודות המוצא הפילוסופיות של הגמרא היא שמחלוקת היא דבר טוב. וכאן, זה מתחבר לתהליך וההתפלספות. בהרבה מאוד מקרים, זו הפואנטא של הגמרא. סיבה אחת מקובלת היא שעובדא היסטורית היא שכשהתחילה תופעת ההשכלה באירופא ויד ביד איתה, האמנציפציא של היהודים (יציאתם מהגטאות ונטילת חלק בחיים), האקדמיא התמלאה ביהודים עד כדי כך שבהרבה מאוד מקומות היה צריך לקבוע נומרוס קלאוסוס, מספר סוגר, מכסה, כדי שלא כל הפקולטא תתמלא בסטודנטים יהודים.

אחד ההסברים שניתנו לתופעת ההשכלה היהודית זה שדורות על דורות על דורות של יהודים התאמנו על לימוד גמרא. בטקסט המקורי אפשר לראות את הפער בין מה שיש לנו בויקי לבין מה שהיה במקור, וכל הזמן, כל הישיבות, אנשים מתאמנים בלוגיקא נון סטופ. היום, האליטא של עולם הישיבות תשתבץ בלמעלה של האליטא האקדמית. זו פעילות אינטלקטואלית קיצונית מאוד (לימוד גמרא).

לקח לנו חצי דקה לקרוא את הסעיף הראשון בבית. בחצי דקה, אי אפשר להבין באמת מה קורה שם. הלקח הזה נכון באופן כללי, כשאנחנו קוראים את המקורות הראשוניים שלנו, לקרוא אותם לאט, לשקול כל מילה, הרבה מאוד פעמים הדברים המעניינים ביותר יימצאו דווקא במקומות שעברנו עליהם בריצה בבית ואמרנו, זה לא מעניין. כשיש דחף לקרוא מהר, לרדת רבע הילוך במשאית ולהתחיל שוב, לאט. ברוב המקרים, הדבר המעניין מתחבא בדיוק איפה שאנחנו רוצים לדלג כדי להגיע לדבר המעניין. למה כתוב פה מה שכתוב ואיך שכתוב? השאלה הזו יוצאת מנקודת היסוד שאנשים כותבים דברים מתוך כוונה כלשהיא, ושאם הם מאריכים על מה שנראה לנו שטותי, למה הם האריכו כל כך? (וקיצרו במה שנראה לנו חשוב).

שאלה שניה

שאלה 2: (שמיים או ארץ?) מבחינת העונים את התשובה (שמיים), זו תשובה מספקת לחלוטין. אבל, רגע- למה אלכסנדר מקבל את התשובה הזו כמו שהיא? לפי מה שהם כותבים, כן. יש לנו פה לפנינו סיפור בהשראה היסטורית. אלכסנדר הוא דמות היסטורית, ועד כמה שהסיפור הזה הוא אגדתי, משהו בו היסטורי,היה קיים אלכסנדר. מה היינו כותבים במקום אלכסנדר כדי שהעניין יהפוך להיות אגדתי לגמרי? דיוניסוס, גבריאל. ואז זה היה מיתוס מוחלט. אבל כאן, אנחנו בסיפור בהשראה היסטורית. מה אחת משאלות המחקר המובילות שלנו כשאנחנו ניגש לטחון את הטקסט הזה? מה כאן ההיסטורי ומה הבהשראת ה? בלשון חקר המיתוסים, מהו הגרעין ההיסטורי?

חכמי הנגב

נגבה, זה לכיוון דרום. אבל הסיבה שזה כך היא שבישראל הנגב הוא בדרום. כשאנחנו עולים מהרחצה, אנחנו מתנגבים במגבת, שמייבשת אותנו כשעלינו מהרחצה. נגב הוא המקום היבש, שאין בו מים. כרגע פתחנו את האפשרות לכל מדבר באשר הוא. האם נסתפק בתשובה הזו? מה גורם לנו לחשוב שהנגב של היום הוא לא מה שהתכוונו אליו? הטקסט עתיק, מניין לנו (טריק בעברית, לא נפגוש הרבה כאלה בחוג להיסטוריא כללית), שלפני 1200-1500-1800 שנה, השתמשו במילה שאנחנו מכירים ויש לה היום משמעות מסוימת, זה לא אומר שאז המשמעות הייתה זהה. מדינה היא שטח טריטוריאלי שהוא גם ישות פוליטית. בגמרא, זה עיר. כמ בערבית. זה נובע מהעניין שבו היו ערי מדינה. זה טעותולוגיא, אנחנו אומרים את אותה המילה פעמיים. כשאומרים לנו נגב ולא צפת או ירושלם, חכמי הנגב, אנחנו אוטומטית חייבים לשאול איזה נגב.

גימנוסופיסטים

פלוטרך, חיי אלכסנדר 64-65.

פלוטרך הוא אחד מהכותבים שכתבו על אלכסנדר (להכין כל טקסט, לפני שקוראים.., או לקרוא את הטקסט, להכין רקע ואז לקרוא שוב) פלוטרך כתב ביוגרפיות ביוונית. חיבורים שכל אחד מהם מוקדש לאדם. איפה זה מציב אותנו לעומת התלמוד הבבלי? לפני, אי אלו מאות שנים לפני התלמוד הבבלי או לפחות לפני הגירסא כפי שהיא נמצאת מול עינינו. הוא כתב ביוונית. אם נעמיד את הסיפור של הגמרא מול הסיפור של פלוטרכוס, מסקנת הביניים המיידית היא שפלוטרכוס הוא המקור הקרוב יותר לאירוע הראשוני\לסיפור הראשוני. יותר קרוב, אבל עדיין לא ראשוני.

האם מדובר פה באירוע אחד ושתי גירסאות או בשני אירועים?

האם היה מפגש שבו התרחש תרחיש של שאלות ותשובות בין אלכסנדר לקבוצת חכמים או שמא כל העניין הזה הוא סיפור מומצא? על זה נוכל להכריע רק אחרי שנדע יותר.

סיפור\אירוע, האם זה אחד עם שתי גירסאות או שני סיפורים\אירועים שונים? אולי התחביב של אלכסנדר ההיסטורי הוא לשאול עשר שאלות בכל קהילה שאליה הוא מגיע? בתשובה של רפי יש נימוק כדי להכריע בשאלה השניה, האם מדובר בפיקציא או בעובדות. התחנך אצל פילוסוף, היו לו נטיות לפילוסופיא, האם בכלל יש פה אירוע היסטורי עובדתי מאחורי הסיפור? זה מעלה את מפלס החשד שכן.

עלתה השערה שהם אבות אבותיהם של הג'יינים של ימינו, לא ידוע לנו. אפשר לומר שיש אי אלו ממים משותפים בין הג'יינים של ימינו לבין החבר'ה האלה.

איך היה ב..? תשובה שמוסיפה דברים מאירוע אחר ומפה ומשם. -אפשר להבין איך זה עובד.

המטלה לשיעור הבא

מעבר ללקרוא שוב את הטקסטים בתשומת לב, להביא לכיתה לעוד שבועיים פריט מחקר (מאמר, ספר) שמתייחס לסוגיה הזו באופן כלשהוא. המהדרין ימצאו (אלכסנדר והגימנוסופיסטים, פריט מחקר ששאל האם זה אירוע היסטורי או לא) ובדף השיחה של פלוטרך 64-65 לכתוב את הפרטים שלו לפי שיקאגו מנואל אוף סטייל.