תשע מונותאיזם עבודה מסכמת לימור ישראלי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

אנטי אריאניזם בקרדו של ניקיאה

מבוא

בשנת 325 נחתם לראשונה קרדו אשר שאף לקבוע קו אחיד ומחייב על כל העולם הנוצרי. מטרתו של הקרדו הייתה לסכם את עיקרי האמונה הנוצרית, ולהוות מעין מבחן אמונה. הוא התווה את האמת האורתודוכסית, ומי שחרג מאמת זו, הרי שהוא כופר. מכיוון שעבודה זאת תעסוק בקרדו אותו ניסחה הוועידה, מן הראוי קודם כל להציגו.
הקרדו של ניקיאה:


We believe in one God, the Father almighty, maker of all things visible and invisible;"
And in one Lord Jesus Christ, the Son of God, begotten from the Father, only- begotten, that is, from the substance of the Father, God from God, light from light, true God from true God, begotten not made, of one substance with the Father, through Whom all things came into being, things in heaven and things on earth, Who because of us men and because of our salvation came down and become incarnate, becoming man, suffered and rose again on the third day, ascended to the heavens, and will come to judge the living and the dead;
And in the Holy Spirit.
But as for those who say, There was when He was not, and, Before being born He was not, and that He came into existence out of nothing, or who assert that the Son of God is of different hypostasis or substance, or is created, or is subject to alteration or change- these the Catholic Church anathematizes." [1]


כפי שניתן להבחין מיד, זהו מסמך קצר למדי, בעיקר בהתחשב בכך שתפקידו הוא סיכום של אמונה שלמה ומורכבת. בקטע כה קצר, אשר נועד להכיל דבר רחב כל כך, נבחרה ודאי כל מילה ומילה בקפידה ובדיוק. רק הנושאים החשובים ביותר ראוי שיכנסו למסמך שכזה.
הקרדו נכתב בוועידת ניקיאה אשר אחד מתפקידיה העיקריים היה מציאת פתרון לסכסוך האריאני, עבודה זו תנסה למצוא כיצד משתקף ויכוח תיאולוגי זה בנוסח עיקרי האמונה של הוועידה. אך על מנת לעשות כך, יש ראשית להכיר את האמונה האריאנית ואת הסכסוך אשר הביא מלכתחילה לכינוס הוועידה.


אריוס, תורתו והמשבר האריאני

אריוס, כומר בכנסיית אלכסנדריה, היה מטיף ותיאולוג פעיל למדי, אך השקפותיו היו ייחודיות וחרגו לא פעם מהחשיבה הכנסייתית המקובלת. פועלו של אריוס לא נבע מחוסר אמונה, אלא מרצון להבנה מלאה ונכונה של כתבי הקודש. בניסיונו זה הוא הגיע למסקנות שונות מהתפיסה האורתודוכסית. בנושא אלוהותו של הבן, ביקש אריוס להימנע מפוליתיאיזם. אם ישו הוא אל הרי שנוצר פוליתיאיזם, ואם הוא אינו אל הרי הוא אדם. אריוס ניסה לעקוף מכשול זה.[2] האל האב הוא יחיד וייחודי, היות ישות אחרת שותפה לו ולתכונותיו הופך אותו לנתון לחלוקה ולשינוי. יותר מכך, אם ישות כלשהי חולקת עימו את המהות האלוהית, הרי שישנם שני אלים. הבן הוא מורם מאדם, אך אלוהותו אינה מלאה. הוא ראוי לסגידה, הוא היציר הראשון, אותו ברא האל תחילה, ודרכו נברא שאר העולם, אך אלוהותו היא נמוכה ומשנית לזו של האב, הוא לא חולק איתו את אותה מהות אלוהית, את אותו התוכן. הבן היה חייב להיברא, האב ברא אותו מכלום בכוח אמונתו בלבד. אם הבן הוא אכן יציר נברא, הרי ההנחה האורתודוכסית כי הם חולקים את מהותם נותנת לאב מהות נבראת, חומרית וגשמית, מה שכמובן אינו מתקבל על הדעת, שכן האל הוא מעל החומר. אמנם הבן הוא הבריאה המושלמת ולא ניתן להשוותו עם שאר נבראי האל, אך למרות זאת הוא נברא, מה שאומר שקיומו נבע וכעת תלוי כולו ברצון האל. אין לו זכות קיום בפני עצמו. מכיוון שהבן הוא נברא, הייתה לו התחלה. אמנם התחלה זו הייתה לפני הזמן ולפני שכל דבר נברא, שכן הוא עצמו ברא את העולם, אך בכל זאת, לפני שהוא נברא, הוא לא היה קיים, משמע הוא אינו נצחי. ההנחה האורתודוכסית כי הבן והאב קיימים יחדיו לנצח נראתה לאריוס כתיאור של שתי ישויות עצמאיות ונפרדות אשר קיומם מפר את העיקרון המונותיאיסטי. הבן אינו מכיר או יודע את האב. הוא שייך לסדר קיום אחר, אין ביכולתו לתפוס את המהות המלאה של האב. הבן הינו בעל רצון ובחירה חופשית, הוא נתון לשינויים, אפילו לחטא. אמנם טבעו הוא טוב וצודק, אך הוא נותר כזה מתוך בחירה ולא מתוך חוסר יכולתו להשתנות.[3] היחס בין הבן לרוח הקודש, זהה ליחס בין האב לבן, וכך נוצרת מעין היררכיה של קדושה. למרות ניסיונותיה, התיאוריה האריאנית לא פותרת את בעיית הפוליתיאיזם. היא יוצרת אליל שתפקידו לתווך בין אל גבוה יותר לבין העולם הגשמי.[4]
טיעוניו של אריוס מסתמכים על פרשנות של כתבי הקודש, הן מהתנ"ך והן מהברית החדשה. על פסוקים כגון "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" (משלי 8: 22); "...כי האלהים שם את-ישוע זה אשר צלבתם לאדון ולמשיח" (מעשי השליחם 2: 26); "...הבכור בתוך אחים רבים" (אל הרומים 8: 29); "והוא צלם האלהים הנעלם ובכור כל נברא" (אל הקולוסים 1: 15); "אשר הוא נאמן לעשהו..." (אל העברים 3: 2) וכדומה.[5]
אלכסנדר, בישוף אלכסנדריה, ניסה פעמים רבות להשיב את אריוס למוטב, לדרך האורתודוכסית. חרף ניסיונותיו, אריוס המשיך להטיף ולהפיץ את דעותיו שלו. לאלכסנדר לא נותרה ברירה אלא להחרימו, אך למרות החרם חוג תומכיו של אריוס המשיך לגדול. בשנת 321 התכנסה ועידה באלכסנדריה אשר דנה באמונה האריאנית והוציאה גינוי רשמי נגדה. באותו הזמן אריוס מצא תמיכה בניקומדיה (Nicomedia) ובארץ ישראל, לשם עבר לאחר שעזב את מצרים. הוא החל לפרסם את דעותיו בכתבים שונים, ואף בפרוזה. על אף התנגדות הכנסייה הדעות האריאניות התפשטו ברחבי המזרח.[6] בהנהגתו של אוזיביוס מניקומדיה נפגשה בביטיניה (Bithynia) ועידה של בישופים אשר יצאה בהצהרת תמיכה באריאנים. בקיסריה נפגשה ועידה נוספת אשר זיכתה את אריוס מהאשמת הכפירה, אך בו בזמן קראה לו ליישר את ההדורים עם אלכסנדר. אין תיארוך מדויק של אירועים אלו, אך הם התרחשו בין עזיבת אריוס את מצרים ב 321, לבין ועידת ניקאה ב 325.[7] הקיסר קונסטנטינוס הבין את הסכנה שבפילוג, ובניסיון להרגעת הצדדים שלח לאלכסנדר ולאריוס מכתב בו הוא קורא להם להתפייס. ניסיון הפיוס נכשל וקונסטנטינוס החליט על כינוס ועידה כלל כנסייתית אשר תכריע בנושא.[8]
בקיץ של שנת 325[9] נפתחה הועידה הכנסייתית בניקיאה תחת חסותו של הקיסר קונסטנטינוס. כ 300[10] בישופים מרחבי העולם הנוצרי לקחו בה חלק. זאת הייתה הפעם הראשונה בה כונסה ועידה אשר שאפה להפגיש את כלל הבישופים מכל רחבי העולם הנוצרי. הרוב המוחלט של הנציגים היו מהכנסיות המזרחיות. סביר להניח שמרבית הבישופים במערב לא הכירו לעומק את הסכסוך האריאני ולכן לא טרחו להגיע מזרחה. קונסטנטינוס נכח באופן אישי בוועידה. הוא רצה לוודא כי הועידה תפתור את הסכסוך ולא תרחיב את הקרע הקיים.[11] כמעט ואין בידינו מידע על סדר האירועים בוועידה. לא נותרו בידינו המסמכים הרשמיים מן הוועידה עצמה, יתכן ואלו כלל לא נכתבו, או שמא אבדו עם השנים. שלושה מקורות מן התקופה מתייחסים לנושא הקרדו הנכתב בוועידה. כל המקורות נכתבו על ידי אנשים אשר נכחו בוועידה. המקור הראשון הוא שריד מכתביו של סנט אוסטתיוס (St. Eustathius) מאנטיוכיה, אשר ככל הנראה עמד בראש הוועידה. המקור השני שברשותנו הם מספר פרקים מהחיבור "De Decretis" של סנט אתאנסיוס (St. Athanasius) מאלכסנדריה אשר נכתבו כדור לאחר המאורעות עצמן. המקור השלישי הוא המכתב של סנט אוזביוס (St. Eusebius) אל כנסייתו בקיסריה, המתאר את מאורעות הוועידה. המקור לנוסח המקורי של הקרדו של ניקיאה נלקח ממכתבו של אוזיביוס.
על פי עדותו של אוסטתיוס, היו אלו האריאנים אשר העלו לראשונה את הרעיון לנסח את עיקרי האמונה בסגנון קרדו. אוזביוס מניקומדיה הגיש נוסח של קרדו, אך זה נדחה והוכרז ככפירה בגלל אופיו האריאני.[12] לאחר דיונים ארוכים על הנוסח המדויק, הועלה הקרדו להצבעה, וכך נקבעה האמת המוחלטת בהליך דמוקרטי. לאחר אישור הנוסח נקראו הבישופים לחתום על הקרדו, המסרבים לחתום נידונו לגלות ולחרם. הרוב המוחלט של המשתתפים חתמו על המסמך, רבים תוך שינוי עמדתם המקורית. אריוס ושניים מתומכיו, תאונס (Theonas) וסקונדוס (Secundus), סירבו להתפשר על דעתם ולא חתמו על הקרדו.[13]

 

הקרדו


קרדו הוא מעין ניסיון לסיכום של עיקרי האמונה לתוך קטע קצר ותמציתי. הוצאת הרעיונות המרכזיים מתוך כתבי הקודש, רעיונות אשר עליהם אין עוררין והם משמשים כעוגן לשאר האמונה המורכבת והעמוקה אותה לא ניתן לבטא בקצרה. עוד בכתבי הקודש עצמם אנו מוצאים הצהרות אמונה תמציתיות של השליחים ושל המאמינים הנוצרים המוקדמים. הצהרות כגון "...ויען ויאמר אני מאמין כי ישוע המשיח בן אלוהים הוא" (מעשי השליחים 8:37) או "... כי המשיח מת בעד חטאתינו כפי כתובים וכי נקבר וכי הוקם ביום השלישי כפי הכתובים וכי נראה אל כיפא ואחריו אל שנים העשר." (הראשונה אל הקורינתיים 15:3-5).
התורה אותה הפיצו השליחים הלכה והתפתחה לאחר מותם, והתפשטה ברחבי האימפריה הרומית. במקומות השונים נוסחו עיקרי האמונה בדרכים שונות, אך אלו נשארו נאמנים לשפת כתבי הקודש ובאופן מפתיע נותרו לרוב אחידים ברעיונותיהם.[14] בתחילת המאה הרביעית, הקרדואים היו נוסחים מקומיים אשר שיקפו את האמונה המקומית ונתפסו כהמשך ישיר לאמונת השליחים. הם שימשו בעיקר לטקסי הטבלה, וכמו כן לטקסי האוכריסטיה ולגירושי שדים.
השאיפה לקרדו אחיד וקבוע לכלל העולם הנוצרי החל בועידת ניקיאה. עלה רצון לנסח מסמך המציג את עיקרי האמונה, ושסמכותו תחול על כל העולם הנוצרי. אך מעבר למסמך המבטא את אמונת כותביו הוא יהיה כמבחן לאמיתות ולאורתודוקסיות האמונה של כלל הנוצרים. הקרדו של ניקיאה היה הראשון אשר התפרסם על ידי סינוד כלל כנסייתי, בשם הכנסייה הנוצרית כולה, ומכאן שהוא הראשון אשר דרש סמכות חוקית כלל נוצרית.[15]
הקרדו של ניקיאה נכתב על בסיס קרדו קיים. אין אנו יודעים בוודאות על איזה קרדו ספציפי הוא בוסס, אך הוא בעל דמיון רב לקרדואים מאיזור ישראל וסוריה. על בסיס המבנה הקיים הוכנסו, לעיתים באופן מסורבל ועל חשבון הסגנון והקצב, אמירות אנטי אריאניות.[16]
הקטעים האנטי אריאנים בקרדו:
"…begotten from the Father, only- begotten, that is, from the substance of the Father…"
אמירה זו באה לסתור את הרעיון האריאני כי הבן נוצר מכלום. ועל מנת שלא יהיה ספק באשר לכוונת המילה "begotten" נוספה המילה "substance". ללא ההסבר המפורש כי הבן הוא מאותה המהות של האב, יכלו האריאנים לקבל את הנוסח ולפרשו על פי אמונתם. התוספת מחדדת ומבהירה מעבר לכל ספק כי הבן אשר "נגרם" מהאב, חולק עימו את מהותו, הם מאותו התוכן, אותו "החומר". אתאנסיוס מציין כי מנסחי הקרדו ניסו שלא לחרוג משפת כתבי הקודש, אך הם נאלצו לעשות זאת כדי להתגבר על הפרשנות האריאנית. למשל, בבשורה של יוחנן ישו מעיד על עצמו כי:"...אנוכי יצאתי ובאתי מאת האלוהים הן- לא ממני באתי אך- הוא שלחני" (יוחנן 8:42), נוסח שכזה היה נותר חשוף לפרשנות האריאנית. באחד מכתביו של אריוס[17] הוא משתמש בעצמו במונח "substance" ושולל אותו בבירור: "He is not equal to Him nor for that matter of the same substance.[18]" שלילה מפורשת זאת, סוגרת את הדלת בפני הפרשנות האריאנית.
"True God from true God"
האריאנים הסכימו לקרוא לישו אל, אך התואר "true" היה שמור אך ורק לאב. משפט זה מבהיר כי אלוהותם של הבן ושל האב שווה. האריאנים קיבלו את נוסח זה ופירשו אותם בהתאם לאמונתם, כלומר הבן הוא "true God" , משמע הוא קיים. אתאנסיוס משתמש בדוגמה זאת על מנת להראות את האופי הווכחני והמתחמק בו מעוותים ומכופפים האריאנים כל אמירה כדי לא להיכנע להגדרה האורתודוכסית.[19]
"begotten not made"
את המונח "begotten" קיבלו האריאנים ופירשו אותו כך שהבן התחיל מהאב בזכות רצונו של האב. הבן לא יכל להיות "begotten" ללא פעולת האב. במשפט זה, האורתודוכסים מסבירים בבירור מה היא כוונתם באומרם "begotten", הם עושים זאת על ידי שלילת הפרשנות שלה כ "made". האב לא קדם לבן, הוא לא "עשה" אותו. שניהם נצחיים, האל לא היה לעולם ללא חוכמתו ומילתו (הבן). האב לעולם לא היה ללא הבן, והבן לעולם לא היה ללא האב.
"of one substance with the Father"
הבן הוא מהות אחת עם האב, שניהם מתוכן אחד, ולכן הבן הוא אלוהי בדיוק כמו האב. כל מאפייני האב שייכים גם לבן. אמירה זו זכתה להתנגדות אפילו מחוץ למחנה האריאני. ההתנגדות נבעה ממספר סיבות. הראשונה, הרמיזה כי האל עשוי מחומר גשמי כלשהו. הסיבה השנייה היא הקרבה של נוסח זה להגדרה הסבליאנית[20] של השילוש. המילה אינה מופיעה בכתבי הקודש והיא גונתה בוועידה האורתודוכסית באנטיוכיה בשנת 268. האורתודוכסים ענו לכל הביקורות שהושמעו נגד השימוש במילה "substance": הגינוי של הוועידה באנטיוכיה נבע מחוסר ההבנה של המשמעות האמיתית של המילה. אין הכוונה לחומר גשמי, ואין הכוונה לסבליאניזם. ולבסוף, השימוש במילה אשר אינה מופיעה בכתבי הקודש נכפה עליהם בגלל ווכחנות האריאנים. המהות האלוהית אינה ניתנת לחלוקה והיא נמצאת במלואה גם אצל האב וגם אצל הבן.[21]
אם ההתקפה על האריאניזם לא הייתה חדה מספיק בקרדו עצמו, האנתמה[22] שבאה בסופו הביאה איתה את המכה הניצחת. האנתמה הסוגרת את הקרדו מציגה טענות שעל התומכים בהם יחול החרם. כל האמירות המותקפות באנתמה הם אימרות אריאניות ידועות שאריוס עצמו נהג להשתמש בהם בכתביו.
"There was when He was not, and, Before being born He was not, and that He came into existence out of nothing"
גינוי אמירה זו מגן על נצחיותו של הבן אל מול הטענה האריאנית כי האב קדם לבן, וכי הייתה נקודת זמן בנצח בה הבן לא היה קיים. האורתודוכסים גורסים כי קיום הבן מהאב הוא תמידי ונצחי, ולא נקודתי. האב לנצח "begotten" את הבן. האב אינו נתון לשינויים ולכן הוא תמיד היה האב, ותמיד איתו התקיים הבן. שלושת חלקי המשפט אומרים למעשה את אותו הדבר. החזרה יוצרת הדגשה של המסר.
"the Son of God is of a different hypostasis or substance"
מלבד החזרה הנוספת על ההתנגדות לדעה האריאנית, החשיבות של משפט זה טמונה משימוש המשותף במילים "hypostasis" ו "substance". ההקבלה והחפיפה בין שני מושגים אלו הביא לבלבול רב. האורתודוכסים ראו בשני מונחים אלו שווים, אך האריאנים תפסו את "hypostasis" כמתאר את הפנים השונות של השילוש. על פי נוסח ניקיאה התפיסה האורתודוכסית ניצחה, אבל כעבור מספר שנים בוועידת אלכסנדריה של שנת 362 נקבעו המשמעויות הנפרדות של שני המונחים והתפיסה האריאנית של המונח נתקבעה.[23]
"subject to alteration or change"
האריאנים ראו את הבן כנתון לשינויים ואפילו לחטא. הוא שומר על עצמו ללא שינוי וחף מחטא, אך באשר ירצה, יוכל להשתנות ככל הברואים.


סיכום

אין זה מפתיע שדעות אנטי אריאניות ימצאו בתוך הקרדו אותו ניסחה הוועדה שדנה בסכסוך האריאני, מה שמפתיע היא הכמות הרבה של אמירות אלו, והוויתורים וההתפשרויות מרחיקות הלכת שעשו הבישופים על מנת להבטיח כי לא תמצא פרצה לאריאניזם לחדור דרכה. כמות האמרות אשר תפקידן הוא לנגוד את האריאניזם רב כל כך עד שפשוט יותר יהיה לבדד את האמרות אשר לא עוסקות בנושא. על רוח הקודש למשל, אשר לא הייתה חלק מן הויכוח, נכתב משפט אחד בלבד, משפט אשר לא מתאר את אופייה או מהותה, אלא רק את עצם האמונה בה. לא רק כמות הדברים הנוגעים לויכוח האריאני מפתיעה, אלא גם הדרך בה הם נאמרו. מחברי הקרדו חרגו מהנוהג של שימוש אך ורק בטקסט מכתבי הקודש ופנו לשפת היום יום על מנת להבהיר את עמדותיהם. יותר מכך, הם מתחו את גבול ההגדרות התיאולוגיות עד לסכנה של מינות של ממש, כך למשל בשימושם במילה substance אשר וודאי לא הייתה נבחרת בכל מקרה אחר. חזרות על משפטים שונים בעלי אותה המשמעות היא נוסח קבוע ליצירת הדגשה. בטקסט כה קצר, בו כל מילה נבחרת ונבחנת בקפידה, הדגשה זו חזקה פי כמה וכמה. לטעמי, מה שמשתקף יותר מכל מן הקרדו הוא פחד. פחד האורתודוכסיה מפני האריאניזם, מפני יכולת הפרשנות ויכולת השכנוע שלהם. קרדו אמור להכיל את עיקרי האמונה, ולא לעסוק בהדיפת מעוותי האמונה. כשהקיסר מאחוריהם, והאריאניזם המתחזק אל מול עיניהם, ניסחו הבישופים האורתודוכסים קרדו שחרג מתפקידו המקובל והפך למבחן אמונה, מבחן שמי שלא עומד בו צפוי לעונש קשה. בעזרתו שכנעו את רובם המוחלט של הבישופים לחתום וליישר את דרכם. רק דבר אחד לא לקחו בחשבון הבישופים, חתימה על מסמך אינה משנה את אשר בליבו של אדם.
המשבר האריאני לא הסתיים עם ועידת ניקיאה ועם כתיבת הקרדו. הסכסוך בין הפלגים השונים נמשך גם שנים רבות אחריה. האריאניזם המשיך להתפשט ברחבי המזרח ולפלג את הנצרות. על אף החרם והנידוי שהוטלו על אריוס הוא שב לקונסטנטינופול ולחיק הכנסייה. אתאנסיוס האורתודוכסי, אשר החליף את אלכסנדר והפך לבישוף אלכסנדריה, הודח מתפקידו בוועידה של צור בשנת 335. אפילו קונסטנטינוס עצמו הושפע והתקרב לאריאניזם, וכאשר בסוף חייו הוטבל לנצרות, עשה זאת בעזרתו של אחד ממובילי הזרם האריאני, אוזביוס מניקומדיה. גם שני הקיסרים אשר באו אחריו, בנו קונסטנטינוס II וולנס נותרו נאמנים לאמונה האריאנית. בשנת 381, תחת חסותו של הקיסר תאודוסיוס התכנסה בקונסטנטינופול וועידה אשר הרחיבה את הקרדו של ניקיאה אך המשיכה וחיזקה את עמדותיו האנטי אריאניות. לאחר וועידה זו החל האריאניזם לשקוע. אך הנצרות לא נותרה אחידה ומגובשת, סוגי מינות נוספים עלו והמשיכו לאתגר את התיאולוגים ואת המאמינים.[24]


ביבליוגרפיה


Ayo, N., Creed as Symbol, Indiana 1989.
Green F.W., The Oecumenical Documents of the Faith, London 1950.
Gwatkin H.M., The Arian Controversy, London 1914.
Hanson R. C. P., The Search for the Christian Doctrine of God: The Arian Controversy 318- 381, New York 1988.
Kelly J.N.D., Early Christian Creeds, London 1960.
Kelly J.N.D., Early Christian Doctrines, London 1977.
McDonald W. J. (ed.), New Catholic Encyclopedia, Vols. 1 & 12, Washington D.C. 1967.


הערות שוליים

  1. Kelly, Early Christian Creeds, pp. 215-216 הטקסט המקורי נכתב ביוונית ומובא כאן בתרגומו של קלי. על מנת לא ליצור עיוות נוסף של הטקסט ומכיוון שלא מצאתי תרגום ישיר לעברית, אשתמש במונחים השונים מהתרגום האנגלי.
  2. H.M. Gwatkin, The Arian Controversy, p.6
  3. J.N.D. Kelly, Early Christian Doctrines, pp.227-229
  4. Gwatkin, The Arian Controversy, p.8
  5. Kelly, Early Christian Doctrines, p.230
  6. F.W. Green, The Oecumenical Documents of the Faith, pp. 13-14
  7. R.C.P. Hanson, The Search for the Christian Doctrine of God: The Arian Controversy 318-381, p. 130
  8. Green, The Oecumenical Documents, p. 14
  9. אין הסכמה על התאריך המדויק. התאריכים המקובלים לרוב הם ה 20 למאי או ה 19 ליוני 325. Kelly, Early Christian Creeds, p. 211
  10. גם על המספר המדויק של המשתתפים אין הסכמה. הגרסאות השונות מספקות מספרים שונים. Kelly, Early Christian Creeds, p. 211
  11. Hanson, The Search for the Christian Doctrine of God, pp. 152-156
  12. Green, The Oecumenical Documents, p. 14
  13. Kelly, Early Christian Creeds, pp. 211-216
  14. N. Ayo, Creed as Symbol, pp. 9-10
  15. Kelly, Early Christian Creeds, pp. 205-207
  16. Kelly, Early Christian Creeds, pp.227-230
  17. טליה (Thalia), אוסף פיוטים וחרוזים שכתב אריוס, אשר שרדו דווקא כציטוטים בכתביו של מתנגדו אתאנסיוס.
  18. Kelly, Early Christian Creeds, p. 236
  19. Kelly, Early Christian Creeds, p. 237
  20. סבליאניזם (sabellianism), אמונה הנוגדת את הגדרת השילוש הקדוש האורתודוכסית. על פי תפיסה זו, כל חלק בשילוש הוא פן אחר של אל אחד ולא שלוש ישויות נפרדות המגולמות לאל אחד. P. Lebeau, New Catholic Encyclopedia, Vol. 12, p. 783
  21. Kelly, Early Christian Creeds, p. 239
  22. אנתמה (anathema), גינוי וחרם כנסייתי רשמי. P. De Letter, New Catholic Encyclopedia, Vol. 1, p. 481
  23. kelly, Early Christian Creeds, p. 241
  24. Kelly, Early Christian Doctrines, p. 237