Amitay 2006

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני A

Amitay, Ory. 2006. “The Story of Gviha Ben-Psisa and Alexander the Great”, Journal for the Study of the Pseudepigrapha 16.1: 61-74

סיכומים

61: הנושׂא לא זכה לתשׂומת לב המחקר.

62: הנוסח המוקדם והמלא מופיע בכ״י אוקספורד של מגילת תענית, לתאריך כה סיון. (תרגום הטקסט לאנגלית).

  • ה 5: כ״י אוקספורד קורא לאלכסנדר אלסכנדרוס, מה שמעיד ככל הנראה על מסירה דרך סביבה דוברת ערבית.

63: מקבילות חז״ליות:

  • בראשית רבה סא ז - שוני במינוחים, בסדר המשפטים, בבחירות הציטוטים מן המקרא, מעיד כי על אף הדמיון בין הטקסטים לא הועתק אף אחד מהם ממשנהו. ראוי לציון במיוחד השם השונה של הדמות היהודית: גביע בן קוסם. בנוסף, סיום הסיפור (הנחש) לא מופיע בבראשית רבה. הסיפור שם נגמר בבדיחה של גביהא.
    • ה 16: כיון שזה מופע יחיד של השם בספרות חז״ל, ובשאר המקבילות מופיע גביהא בן פסיסא, ניתן לשער שמדובר בענף משני של המסורת.
  • בבלי סנהדרין צא א, מגילת תענית פרמא: מכילים את הסיפור על המשפט לפני אלכסנדר, אך לא מזכירים כלל את ביקורו בירושלם.
    • ה 14: בפירש״י לסנהדרין נאמר: ״גביהא בן פסיסא - כך שמו והיתה לו עקמומיות בגבו כדמוכח לקמן.״ אלא שבטקסט בבבלי אין זכר לבדיחה, אותה השמיע גביהא כבר בבית המקדש. יוצא מזה שמסכת סנהדרין, כפי שהכיר אותה רש״י, כללה יותר מאשר היא כוללת היום.

64: מה אפשר להסיק על זמנו של הסיפור? בין אלכסנדר ההיסטורי לבין הגרסאות הראשונות של הסיפור (מאות 3-4 לספירה) יש פער עצום. הדמיון הרב בין הגרסאות באוקספורד, בבראשית רבה, ובבבלי/פרמא תומך ברעיון של מקור משותף בשלב התפתחות מוקדם יותר. כמה מוקדם? אי-אפשר לאמוד בכלים פילולוגיים.
גביהא שבסיפור ניתן לאיתור ב״חיי יוסף״ 1.3-5, שם נזכר אחד ״שמעון פסלוס״ (המגמגם), בן-זמנו של יוחנן הורקנוס א. אחד מתשעת בניו, מתתיה, לקח לאשה בת של יונתן (במאמר: המקבי; דניאל שוורץ טוען בקומנטאר על ״חיי יוסף״ - של יונתן-אלכסנדר-ינאי), והוליד ממנו בן שנקרא אף הוא מתתיה, והיה לו הכינוי Kyrtos - הגיבן. אם נניח בלבול קל ו״צמצום״ של מתתיה האב ומתתיה הבן לאדם אחד, הרי יש לנו כאן קֻרטוס בן-פסלוס, או גביהא בן-פסיסא.
יוצא אם כן שהסיפור מביא לכפיפה אחת שתי דמויות היסטוריות, שמפרידות ביניהן יותר ממאתיים שנה. הסיפור מתרחש אפוא לא בזמן היסטורי, אלא בזמן מֻתי. האם אפשר ללמוד מתוכן הסיפור על זמנו?

65: הסיפור מניח שארץ-ישׂראל נמצאת תחת שלטון יהודי (מצב זה הוא תנאי הכרחי לתקפות הקובלנה הכנענית-אפריקנית). תנאי זה ממולא בימי חייו של גביהא בן-פסיסא, הוא תקופת ההתפשטות והכיבושים של השליטים מבית-חשמונאי. עם זאת, היהודים מצטיירים בסיפור כמתגוננים. אם לא יטענו כראוי, יאבדו את הארץ. תנאים אלה מתאימים למצב עם הגעת פומפיוס, כאשר אזורים רבים נקרעו משליטת החשמונאים (יוספוס מלחמה 1.155-157; ענתיקות 14.74-77). פומפיוס מגיע לירושלם בשנת 63, בה היה גביהא, שנולד ב-135, בן כ-72.

  • כנענים באוקספורד ובבראשית רבה; בני-אפריקי בבבלי ובסנהדרין. יוחנן לוי (1960: 60-67 עברית) הסביר כיצד אלה גם אלה הם פניקים.

66: זאת ועוד - בסיפור דורש אלכסנדר להכנס לקדש הקדשים. פומפיוס התפרסם בכך שעשׂה דבר זה בדיוק, מה שנתפס בעיני בני-התקופה כאסון איום ונורא (מלחמה 1.152). יתר על כן, פומפיוס נודע בכך שרצה שישוו אותו לאלכסנדר, והיו שאכן עשׂו זאת. לפיכך גם כינוי: הגדול (Magnus - פלוטארכוס, פומפיוס 13; פליניוס, היסטוריא של הטבע, 7.96). בטריומף שלו התהדר פומפיוס בגלימה שהיתה שייכת לכאורה לאלכסנדר (אפיאנוס, מלחמת מתרדת, 117). התאספות הצירים אל אלכסנדר מקבילה אולי לכנס הגדול של שליטים מקומיים שנקבצו אל פומפיוס בדמשׂק (ענתיקות 14.34; השווה: דיו קסיוס 37.15.2, וגם ענת. 14.43, 46).

66-67: דבר מוזר בסיפור: על אף שהיהודים מותקפים כאן, הם נקראים על-ידי יריביהם להביא את טיעוניהם מן התורה! משום מה, היריבים רואים בתורה מקור סמכות משפטי.

67: קשה למצוא איזשוהי תמיכה למוזרות זו בנסיבות ההיסטוריות של שנת 63. מצב מקביל כן מוכר מיוספוס (ענתיקות 13.74-79) מתקופה מוקדמת יותר: בימי תלמי ו פילומטור (181-145) התדיינו יהודים ושומרונים לפני המלך בשאלה איזה מהמקדשים (ירושלם או גריזים) נבנה לפי התורה, ונשבעו להביא הוכחות מן התורה. היהודים חששו לכתחילה, אבל נציגם - אנדרוניקוס בן-משולם - זכה לדבר ראשון, ונימוקיו היו כה מוצחלים עד כי השומרונים לא זכו בכלל לטעון. היהודים זכו בדין והשומרונים הוצאו להורג.

68: סיפורו של יוספוס הגיוני יותר, שכן בדיון הנ״ל (להבדיל מבסיפור החז״לי) האמינו שני הצדדים בתורה כמקור סמכות. לתלמי, מצדו, היה עותק של תרגום השבעים בספרייתו, כדי שיוכל לשפוט את טיעוני שני הצדדים.
דמיון ברור בין שני הסיפורים הוא שטענת הצד היהודי נצחת כל-כך, עד שקול המתנגד (או לפחות תגובתו) כלל אינו נשמע. אבל יש גם הבדלים: (א) נושׂא הריב הוא אחר; (ב) בסיפור החז״לי השומרונים אינם טוענים בדיון אלא בתפקיד מוסרים ומלשינים. סיפורים אינו תאור עובדתי יבש, כמובן, אך מייצג היטב את רוח התקופה מהמחצית השניה של המאה ה-2, ויתכן ששמש רקע והשראה לסיפור החז״לי על גביהא ואלכסנדר.

  • ה 29: גרואן (1998: 240-243) מטיל ספק בהיסטוריות של הויכוח.
  • ה 30 (ע 69): סיפור המשפט אצל יוספוס מניח כמובן מאליו שהמקדש השומרוני בגריזים עדיין קיים. אין בו הגיון אחרי חרבן המקדש בידי הורקנוס.

69: הצעה: סיפור גביהא נכתב בהשראת המשפט בפני תלמי, מייצג את סדר היום של ימי פומפיוס, כשהסטתו לזמן אלכסנדר מסייעת לכסות על התפרים. עם זאת - אלכסנדר אינו דמות סתמית ונטולת משקל. מדוע החליט החבר לטעת את הסיפור בימיו דוקא? מדוע לא להזכיר את פומפיוס בשמו?
סיפור המשפט משקף מתחים שרווחו בארץ-ישׂראל תחת שלטון חשמונאי. יתכן שחלק מהשאלות המובאות בשם הטוענים הגוים עלו בזמן אמת בפיהם של גוים שהוכרחו להתגייר, או סתם גילו עניין בספרות של היהודים הפורצים והולכים.

69-70: בסיפור המשפט חלקו של אלכסנדר זעום, סביל וכמעט אילם.

70: ערכו של אלכסנדר - מעבר לפרסומו הרב - הוא בכך שהתמוטטות הסדר הקיים בארץ-ישׂראל החזיר את המצב, כביכול, לימים שלאחר מותו. הסכמתו הספרותית של אלכסנדר לסדר חדש יכולה להיות שימושית כאמצעי תעמולה. קבלת התורה כמסמך משפטי מחייב, ויחוס קבלה זו לאלכסנדר, מהוה אף היא טיעון תעמולתי חזק. דוגמא לנסיון (כושל) לטעון מן התורה מופיע במשׂא ומתן בין שמעון בן-מתתיהו לבין אנטיוכוס ז סידטס (מק״א 15.28-41).
חלקו השני של הסיפור נראה כגרסא חז״לית לארועי 63 בירושלם.

71: אלכסנדר מקבל נעלי זהב לצורך הביקור, כדי שלא יחליק. יתכן שיש לראות בכך שוחד. אולי יש כאן זכר לגפן זהב שהיתה תלויה בבית המקדש, אותה העניק אריסטובולוס לפומפיוס בדמשׂק (יוספוס ענת. 14.34-36).
פומפיוס עומד בדרישתו להכנס לבית המקדש, וגביהא מנסה לעצור אותו בנשק היחיד שעוד נותר לו - חוש הומור. ולפתע מופיע נחש, ונושך - את מי, בעצם? מה פירושו של סיפור הנחש? לפי טקיטוס (היסט. 5.9) ויוספוס (מלחמה 1.152, ענתיקות 14.72) פומפיוס אכן נכנס לקודש הקדשים, ומצא אותו ריק (השווה מלחמה 5.219). עם זאת, פומפיוס הפגין בגרות ונדיבות, וציוה להחזיר מיד את המקדש לפעולה רגילה, מבלי שהזיק לו מעבר לביקור עצמו (מלחמה 1.153, ענתי. 14.73).

72: החזרת המקדש לתפקוד פעיל התבצעה ללא ספק מתוך שיתוף פעולה עם הורקנוס ב, ומטרתה היתה סימון עליונות מחד, תוך נזק קטן ככל האפשר להמשך שלטונו של הורקנוס מאידך. הופעת הנחש היא אמצעי ספרותי, סוג של deus ex machina, הפוטר את המספר מהצורך לדון בחילול המקדש. נחש מתאים לסיפור על אלכסנדר (מגוון דוגמאות בטקסט). אם היתה פה היכרות עם סיפור נקטנבו, הרי שאולי אפילו אפשר לראות כאן בדיחה על חשבון אלכסנדר ויחסי אב-בן שלו עם אמון.

  • ה 38: רמז לכך שעורך גרסת הכלאיים התלבט גם הוא בשאלה את מי נשך הנחש, והשווה נעם 2003: 77.


הערות

קישורים נוספים

ביתנושׂאיםהקדמותהרומאנס היווניגביהא בן-פסיסאשמעון הצדיקיוספוסאבות כנסיה ושאר בֻּזנטיםהרומאנס הסוריהרומאנס העבריהגרסא השומרוניתמתוס והיסטוריא