Dowden 1992

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ד / מחקר מודרני D

Dowden, Ken. 1992. The Uses of Greek Mythology. London & New York: Routledge.

סיכומים

3-7: הגדרות בסיסיות של מונחים, ואחריהם אזהרה נבונה שלא להתפס להגדרות יותר מדי.

  • השיטה הטובה ביותר שלא להגרר לטעויות פרשניות הנובעות מדעה קדומה היא לבחון כל מקרה לגופו

מהו מיתוס?

אם זה מיתוס, זה לא נכון. בכך אנו מאמינים כיום. אך הוא מושך קבוצות שלמות להאמין בו. האם אומץ וכישרון גרמו לבריטניה לנצח את גרמניה בקרב האוויר בשנת 1940 או דווקא המודיעין שהשיגה בריטניה כשפיצחה את הקוד של הגרמנים? ומה בעניין המכ"ם, שאפשר לטייסים הבריטיים המעטים לחכות לטייסי הלופטוואפה במקום הנכון - ובכך לפצות על נחיתותם המספרית. המיתוס חיזק את המורל בבריטניה במהלך ולאחר המלחמה. לכן מעטים ידחו את המיתוס הזה (יש לו חשיבות לאומית).

זה הפרדוקס של מיתוסים. הם לא מדויקים מבחינה עובדתית. הם שקריים, לא אמיתיים לגמרי, או לא נכונים בצורה בה הם מוצגים. אך יש להם כוח שמתעלה מעבר לחוסר הדיוק שלהם ואף תלוי בו. זה נכון לכל המיתוסים, המודרניים והעתיקים. מיתוסים הם דבר שמאמינים בו, אך לא כמו שמאמינים בהיסטוריא. אלה שתומכים במיתוס מביעים את קבלתם אותו באמצעות הטענה כי הוא אמיתי. הם בהחלט לא יקראו לו שקר. נוצרי המפקפק בלידת הבתולה לא יגיד כי זה שקר, אלא כי יש לזה משמעות ערכית מסוימת. כלומר-יש לסיפור אמת משלו. בעוקבנו אחר מיתוס בהיסטוריא היוונית, עלינו להיות רגישים למשמעויות הרחבות/הרבות של המילה אמת. שפה היא כלי משוער.

עולם יווני:

משמעות המילה מיתוס, ביוונית Mythos השתנתה לאורך המאות, בדומה למילים אחרות. בימי הומרוס, בתחילת הספרות היוונית (725 לפנה"ס בערך), מיתוס לא היה בהכרח שקרי. לדוגמא, משרתת שעונה לשאלת הקטור בנוגע למקום הימצאות אשתו אנדרומאכה/אנדרומאצ'ה: 'המשרתת הנאמנה אמרה לו את המיתוס שלה בתגובה: "הקטור, מאחר ואתה באמת אומר לי למתס (to mytheistai) את האמת"'. (הומרוס, האיליאדה 6.381-2). האשה ממשיכה להסביר, כפי שהתבקשה: זה המיתוס שלה, חוט מעובד של רעיונות המובע במשפטים (נאום, פה). דוודן (הכותב של מה שאני מסכמת פה) מניח שבסוף היא נאמה נאום. אז, באיליאדה 9, כשהמשלחת ניסתה לקרוא שוב לאכילס לקרב והוא נתן ביטוי הורס לדחיית הבקשה, שלושת השליחים ישבו בדממה "בתמיהה על המיתוס שלו" (שם, 9.431). רק לאחר זמן מה, פויניקס הזקן משיב, בתגובה להוראות מאביו של אכילס שעליו (פויניקס הזקן) ללמד את אכילס להיות יעיל בקרב ובאסיפה, "להיות דובר של מיתוס (Mythoi) ועושה של מעשים" (9.443). אלה הרכיבים התאומים של הגיבור ההומרי (של הומרוס): להרוג ביעילות ולשכנע באמצעות מיתוס רב רושם.

הספרות היוונית הקדומה ביותר הייתה מחורזת. הפרוזה הגיעה רק באמצע המאה ה-6 לפנה"ס כחלק מהחדירה העמוקה יותר של הכתיבה לתרבות שהייתה עדיין מילולית מאוד (הכוונה, לבע"פ ולא כתובה). Logos, שם העצם המקביל למילה legein (אני מדבר) הייתה המילה שנבחרה כדי לתאר פרוזה\סיפורת. היא הכילה בתוכה את הביטוי המילולי ("נאום\דיבור") ואת האפשרויות הטמונות בכתיבת הפרוזה (חשבון הגיוני, או שׂיחה.) הכותבים המוקדמים התייחסו לעיתים קרובות לספריהם כאל logos וביניהם ההיסטוריון הראשון שלנו: "עליי לספר (legein) מה שאנשים מספרים, אך אני לא מחויב בכלל להאמין בכך- ועיקרון זה תקף לכל הlogos שלי." (הרודוטוס 7.152.3). גם תוקידידס (1.21) מתייחס לכל ההיסטוריונים הקדומים כאל לוגוגרפוים, כלומר - כותבי logos; מונח זה עבר לספרים המודרניים בהקשר של הלוגוגרפים הללו. התפתחות זו של המילה logos כמילה המביעה מבעים רחבים גרמה לנסיגה בגבולות המיתוס. למרות שמספרי הטרגדיה של המאה החמישית לפנה"ס, בדרכם הישנה, אולי שימרו משהו מהיישום המקורי של המיתוס, כעת מיתוס מיושם\מוחל לרוב בהקשר של בדיה- סוג החומר המיוחס לכותבי החרוזים הקדומים. הניגוד העיקרי הוא כבר לא בין mythoi ופעולת קרב, אלא בין mythoi ו-logoi, מילה קרובה ללב ההשכלה החדשה.

תוקידידס, המבדיל באופן מובהק בינו לבין קודמו הרודוטוס, קובע את הערך המדעי של עבודתו בעלות הפחתת הערך הבידורי שלה: זה לא פונה ל-to mytodes (איכות המיתוס). אולי שמר המיתוס על משמעותו כמבע מפותח, סיפור שלם, אך הוא נהיה רק 'סיפור', 'מעשיה' (בורקט 1985: 312:466). זו הייתה ההתפתחות הגורלית בהיסטוריא של המילה. מאז, היא השתנתה פחות (משמעות המילה): תמיד ניתן היה להחיל אותה על אסופת הסיפורים היווניים המסורתיים ('מיתוס יווני'). השקפה זו על מיתוס, למשל, מובעת באמצע שנות ה-80' לפנה"ס על ידי סופר רטורי\מליצי לטיני: "fabula (סיפור, המילה הלטינית למיתוס) מוגדר כמשהו שכולל עניינים שהם לא נכונים ולא סבירים, כאלה שמועברים בטרגדיות." (Anon. ('Cicero'), Rhetorica ad Herennium 1.13). שינויים במשמעותה מהעת העתיקה משקפים רק את השינוי בהשקפותינו\בגישותינו לאסופת סיפורים זו- וכל הסיפורים אשר מסופרים (ואנשים נהנים מהם) למרות העובדה שהם "שקריים".

מיתוס, היסטוריא ומונחים אחרים.

היסטוריא היא מה שהמיתוס איננו. מה שההיסטוריא מספרת הוא אמת, אחרת זה לא יהיה היסטוריא, אלא היסטוריא כושלת. מה שהמיתוס מספר הוא שקרי בדרך כלשהיא, אחרת זה היה היסטוריא. אך במיתולוגיה ישנו סולם אמינות (יש כמה דרגות). למשל, קיים מיתוס לפי אתנה נולדה מראשו של זאוס. הוא שקרי לחלוטין: זאוס לא היה קיים מעולם וגם לא אתנה ואיש מעולם לא נולד מראשו של אדם אחר. (!). מצד שני, רבים מאמינים כי ההיסטוריא מבוססת על המיתוס של משלחת אגממנון נגד טרויה (ראי פרק 4.3). לפי דעה זו, 'המלחמה הטרויאנית' היא היסטורית באופן חלקי, אם לא בגירסא שקיימת לנו (אם האיליאדה של הומרוס הייתה נכונה מילה במילה\פשוטו כמשמעו, זה היה תיעוד היסטורי ולא גירסא של מיתוס.). לכותבים רבים, חשוב אם יש מימד היסטורי והם אוהבים לשקף זאת במינוח שלהם (טרמינולוגיה), בעודם מבחינים בין סוגים רבים של סיפור מסורתי: סאגה\סיפור ואגדה, בצד אחד, ומיתוס וסיפורי עם בצד שני.

סאגה/סיפור הוא המונח המוחל על מיתוסים שההנחה היא שיש להם בסיס היסטורי. כך, למשל, רוז (1928:13) חשב כי 'התיאור ההומרי של מלחמת טרויה הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר'. 'סאגה' הוא מונח איסלאנדי והיה מוחל במקור על היסטוריות נכונות בסבירות גבוהה של משפחות\שבטים או של מלכים. אולי ההקבלה הטובה ביותר היא מיתוסים שמספרים את ההיסטוריא של משפחה. אגדה: במקור, סיפורים מסורתיים על קדושים שהיו 'שווים קריאה' (בלטינית, legenda). מאחר ולסיפורים על קדושים יש רק לעיתים רחוקות ערך היסטורי, מונח זה מוחל על כל מיתוס שיש לו רק גרעין של אמת או היסטוריא. סיפור עם: מונח זה הומצא בתחילת המאה ה-19 (כמו פולקלור-ידע עם ושיר עם) כתרגום של המילה הגרמנית Marchen. כשמלומדים כמו ג'ייקוב ווילהלם גרים (האחים גרים הידועים, 1785-1863, 1786-1859) דמיינו ושכנעו את קוראיהם שהם אוספים סיפורים מסורתיים שהחברה הרגילה השתמשה בהם כסוג של בידור מורלי. יש שחושבים כי המוטיבים שלהם נובעים ממיתוסים שאבדו מזמן (כמו האחים גרים). אחרים חושבים שלכל העמים\האומות תמיד היו סיפורי עם לבידורם.

בכל מקרה, מקורות הספרות האירופאית נמצאו בחלק מהסיפורים הללו שעברו בעל פה כנראה. בתוכנם, סיפורי האחים גרים לא תמיד קלים להבחנה ממה שאנשים בחברות אחרות יגדירו כמיתוס. אולי הם נוטים להכיל סוגים במקום בודדים. בתלהיים (1976: 39-41) מתייחס לפסיכואנליטיקה הזו באמצעות הבחנה בין תפקיד המיתוס וסיפור העם: סיפורי העם הם על כל אדם, 'משרתים תחזיות\השלכות וזיהויים ומקלים על חרדות. מיתוסים, לעומתם, 'מציעים דימויים נהדרים להתפתחות הסופר אגו'. האמן בזה אם תרצה, אך סיפורי עם יכולים להיות מעומעמים מבחינת מיקום העלילה באותה מידה כמו מיתוסים. אולי יש עונג כלשהוא בקסום ומשיכה לנסיכי המשפט- כפי שניתן לצפות מתקופה זו בהיסטוריא של גרמניא. בכל מקרה, היישום הלא מחושב של המונח סיפור עם למסורות בעל פה של אומות אחרות ערפל את ההבדל (אם יש כזה) בין מיתוס וסיפור עם והפך את המסורות הללו לטריויאליות\קלות ערך. לרשום מסורת כסיפור עם בקלות יתר משמיט את הערך הייחודי החברתי וההיסטורי ומשאיר רק את המוטיבים שלהם לסיווג. יש ניתוח של גיבור מיתי לפי מוטיבים בפרק 8.3. סיפור פיות בשימוש לרוב כסוג של סיפור עם, אך הוא לא מועיל לנו בתרבות היוונית (עניה בפיות). לעומת זאת, באופן מעניין, כשמשתמשים בו באופן מזלזל, הוא מקבל חלק מהמשמעות שחכמים (חושבים?) יוונים יחושו באופן אסוציאטיבי כלפי מיתוס. מיתוס לעיתים קרובות, הכוונה היא לסיפורים שלא שייכים לאף קטגוריא אחרת מאלה שצוינו לעיל, בהם אולי יש התערבות ברורה של אלים או מטרה דתית או פילוסופית ברורה.

דוודן מנסה להיות פחות מפלה. נראה לו שנסיונות להבחין בין מונחים אלה נכשלו והכי טוב פשוט לאפשר לכל הסיפורים היווניים הלא היסטוריים להקרא מיתוסים. אחרת, יהיו בעיות טרמינולוגיות (של מונחים) כתוצאה מהמצאתינו ושיפוטנו המוקדם של אופי כל הסיפורים הללו, כל אחד עם זהותו וההיסטוריא שלו. אך דוודן מציין כי יש אסכולא של מחשבה המזהה דפוסים רגילים של דגנרציה (שקיעה) של מיתוס:

שלב א': המיתוס מיוחס לטקס דתי וזה תפקידו. שלב ב': המיתוס נהיה היסטורי. שלב ג': ההיסטוריא הפכה לסיפור עם. שלב ד': סיפור העם נהיה למטרות ספרותיות. יש כמה בעיות פרטים ביישום התוכנית הזו\השלבים הללו על המיתולוגיה היוונית. לא ברור (ורוב המלומדים יסרבו להאמין) שכל המיתוסים החלו כשותפים של טקס (דתי). ביוון הקלאסית, כפי שנראה, המיתוס הפך ברובו להיסטוריא, אך יש לו גם משהו מהערך הבידורי של סיפור עם וסביר להניח שהאמנים הספרותיים מתעסקים בזה. יחד עם זאת, הקורא עשוי למצוא שזה דפוס שימושי כנגד התפקיד המתחלף של המיתולוגיה היוונית מפרהיסטוריא לזמן רומא ולימים המודרנים.

22-37: שיטות שונות לפרש מיתוסים:

איך מיתוסים עובדים- התיאוריות.

למה משמשים המיתוסים היווניים? לא כדי לספר את ההיסטוריא, אלא להתחזות להיסטוריא. לא רק כדי לבדר: יש להם יותר מדי משמעות תרבותית בשביל זה. אם כן, האם הם משרתים מטרה דתית? אם כן, עלינו להזהר פן נחשוב עליהם כעל כתובים. היוונים לא פנו למיתולוגיה בשביל הדרכה על במה להאמין ואיך לחיות. הם גם לא פנו לדת שלהם בשביל מוסר ועיקרי אמונה. כמובן, היו ליוונים רעיונות על אלים והאדם, וכמובן שהם מצאו מאגר של רעיונות כאלה במיתוסים וספקיהם (הומרוס, הטרגדיים.), אך אלה לא היו מאמרים של אמונה. המיתוס לא שם כדי להצהיר במה צריך להאמין:המיתוס הוא לא דוגמטי.

המיתוסים היוונים שונים גם ממיתולוגיה של המזרח הקרוב (המזרח התיכון) (ברליץ' 1977:7): הם לא היו, לפחות בצורה בה יש לנו אותם כיום, מופצים על ידי כמרים. ליוונים אפילו לא היה מעמד כמורה מיוחד. המיתולוגיה שלהם, עם כל הצער שבדבר, עם כל הקושי שיש למלומדים בייחוסים למסורת האינדו הודו) אירופאית (פרק 4.1) היא לפחות נאמנה לנטייה האינדו אירופאית יחסית למיתולוגיה די חילונית והיסטורית באופן חלקי. אולי הדבר הקרוב ביותר למיתולוגיה היוונית הוא שירי הגיבורים (אפי) הסנסקריטים של הודו, מאחאבחאראטא וראמאיאננא-למרות שהמעמד הברחמני והכיסוי המעומעם\לא ברור שלה הם עניינים שצריך לברר.

אם לא היסטוריא, לא בידור, לא דת, אז מה?

זה המבוי הסתום שממנו התיאוריות השונות של מיתוס יצילו אותנו. המיתולוגיה היוונית היא הן מועשרת והן מקוללת בנסיונות החוקרים המודרניים לשכנע אותנו בהיבט מסוים של מיתוס. אך אין מנוס מהדילמא הזו. קירק (בראש הפרק הזה- כל התיאוריות העולמית על מיתוס הן שגויות באופן אוטומטי) צודק ללא ספק כי אין תיאוריא אחת שתסביר את כל המיתוסים היווניים. אך מבלי לאמץ באופן מודע בכל שלב תיאוריה, ומבלי להבין מה היא יכולה להשיג ואיפה היא יכולה להכשל, אנחנו פשוט לא יודעים מה אנו עושים. (לא מוצאים ת'רגליים ות'ידיים, במילותיי). אין גישה נטולת תיאוריות למיתוס וזו אשליא להניח שמיתוס, יותר מכל מידע נסיוני אחר, איכשהו, עם מספיק מחקר סבלני, ימציא לעצמו הסבר. כל ההסברים הם היפוטתים (משוערים) צפים בתקווה כי הם יעזרו למישהו להבין את העולם. זה לא נכון לשום נושא אחר יותר מאשר למיתולוגיא. ספר העוסק בגישות שונות למיתולוגיא היוונית צריך להכתב. אך זה לא הוא. במקום זאת, הפרק הזה מציע סקירה קצרה מאוד של כמה סגנונות הסבר שנוסו.

  • היסטוריציזם - ההנחה שמיתוס אינו אלא היסטוריא שהתקלקלה והתבלבלה, אבל עדיין ניתן לזהותה בבסיס המיתוס. לפי גישה זו, המיתוס הוא למעשה היסטוריה שהזמן קלקל ועוות. זו לא תיאוריה אלא טעות של מתחילים. זו גם הדעה היוונית העתיקה השלטת. דעה זו ניתן לראות לעיתים די קרובות בדיונים על הגירת שבטים, בהם פרה היסטוריונים שוגים לרוב באשר לדרכים בהם המיתוס עובד. הם מניחים שהוא יותר ישיר ממה שהוא לרוב באמת. כמה דוגמאות:

1. ניתן להתייחס אל דאנאוס (Ap.2.1.4) כאל דמות היסטורית שבאמת באה ממצריים. אך ניתן להתחכם מבלי לחמוק מהטעות של ההיסטוריציזציה. ניתן לחשוב על המיתוס כעל סיפור העוסק בטיולי שבט הדאנאווי במזרח התיכון. אז הם נקשרים אל הדניין (אחת מקבוצות 'אנשי הים' המסתוריים שעליהם נכתב יותר מדי) בחריטה מצרית מסביב שנת 1186 לפנה"ס. ניתן לקשור אותם גם לשבט דן בבראשית 35 ובשופטים 18 (Roller), או לדנאווי בחריטה מצרית משנת 1380 לפנה"ס בערך (Faure). 2. מלמפוס, הנביא (האגדי) התחיל את הכת של דיוניסוס(Rohde).


  • אלגוריא - לא היה, אלא משל היה. הסיפור כשלעצמו חסר מובן, אלא שכל אחד ממרכיביו מסמל משהו אחר, ושם המשמעות האמיתית.

מיתוס הוא פילוסופיא או תיאולוגיא בתחפושת, מסתיר את סודותיו העמוקים מאלה שלא מבינים את המשלים שלו. זו הגישה שהייתה רווחת בקרב חושבים עתיקים שניסו מעל הכל להגן על הומרוס. גישה זו עברה בירושה לרנסנס ופרחה בעיקר בעבודה המוטעית של F.Creuzer, הסימבוליק (1810-1812) בה טען כי המיתולוגיה היוונית הסתירה בכוונה חכמה מזרחית.

  • דוגמא מעבודה שנכתבה במאה הראשונה לפנה"ס ומנסה להצדיק את הומרוס באמצעות אלרוגיזציה:
    • אודיסאוס מצליח להתאפק ומפליג על פני ארץ התענוגות.
    • סקילא היא האלגוריא לחוסר הבושה שבאה בדרכים רבות, ראשי הכלבים שלה מייצגים זעם ותאוות בצע.

פסקא מכנית זו של אלגוריא מורלית כופה את המשמעות שלה על האודיסאה של הומרוס (ספרים 9-12). יכול להיות שאריסטו צדק וכי 350 הבקרים של השמש (אודיסאה 12.129-30) מייצגים את הימים של שניים עשר החודשים הירחיים. אך כשהפילוסופיא הקדומה התפתחה, הקשר האמיתי עם משמעות המיתוס בידי הומרוס נחלש. הפילוסוף מחפש דימוי כדי להסביר את מחשבותיו ומוצא אותו אצל הומרוס. הומרוס הוא יותר מדי סמכותי בתרבות היוונית מכדי שלא יקבל קרדיט על הרעיון ועל הדימוי האילוסטרטיבי.

  • אלגוריא טבעית ומיתולוגיא השוואתית - שיטה מיסודו של Max Müller, המפרשת מיתולוגיות כהסבר להשתאות האדם אל מול פני הטבע. עם הזמן השחיתה השׂפה את צורת הביטוי הקדמונית, ורק באמצעות פילולוגיא השוואתית ומיתולוגיא השוואתית ניתן לשחזר את המשמעויות המקוריות.
  • מיתוסים וטקסים: נוסח קיימברידג' - (Robertson Smith, Frazer) מטרתם של המיתוסים ללוות טקסים שונים (החייאה שנתית של האל, טקסי חניכה ועוד), ולהעניק להם משמעות וערך בידורי. בעשׂורים האחרונים של המאה ה-20 החיה Burkert שיטה פרשנית זו, באופן מדעי יותר.
  • מיתולוגיא השוואתית "חדשה" - (Dumezil) נסיון מתוחכם יותר להגיע ל"שורשי המיתוס" באמצעות השוואת מיתוסים מתרבויות קשורות. (דומזיל "הוכיח" מתוך המיתוס, למשל, את המבנה החברתי של מתפללים-לוחמים-עמלים).
  • פסיכואנליזא - מיתוסים משקפים את הנפש החברתית, ממש כשם שחלומות משקפים נפש פרטית.
  • סטרוקטורליזם - (Lévi-Strauss) משמעות המיתוס אינה בסיפור, אלא בחלקים המרכיבים אותו (gross constituent units). לכל אחד מהחלקים משמעות משלו, וההרכב שלהם יחד לכלל סיפור נותן אף הוא משמעות. מבחנו של מיתוס הוא בכך שהוא ממשיך להיות מסופר. כל עוד הוא מסופר, סימן שיש לו משמעות, שהוא עדיין "חי". לשיטה זו השפעה גדולה מאד על חקר מיתוסים בצרפת גם היום.
  • אסכולת רומא - דגש על השוואת מיתוסים ממקומות ומזמנים שונים, יחד עם בדיקת כל מיתוס בהקשרו ההיסטורי. גישה אקלקטית למדי, שאינה מתחייבת לכיוון זה או אחר - וטוב שכך!
  • אסכולת פריז - שיטה המשתמשת באלמנטים מהסטרוקטוראליזם אך מתייחסת גם למידע היסטורי, לכן ניתן לומר עליה שהיא מגשרת בין הגישה הסטרוקטוראליסטית לגישות האחרות. היא מתאפיינת בהתייחסות לאווירה של המיתוס ולמתחים שמתבטאים בו, כמו גם הנטייה לבניית התמונה חלק אחר חלק.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

קורסים:

קישורים נוספים

בספריית אוניברסיטת חיפה: BL782.D67