Fontenrose 1959

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני פ / מחקר מודרני F

Fontenrose, Josef. Python, a Study of Delphic Myth and its Origins. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1959.

סיכומים

טיפון ופיטון

(עמ' 77) טיפון היה הבן של גֵא.

(עמ' 78) לטיפון הייתה התנהגות מרושעת ואלימה.

(עמ' 80) טיפון היה ענקי, ראשו ליטף את הכוכבים וכשמתח את ידיו הגיע לגבולות העולם ממזרח וממערב.

(עמ' 81) הן טיפון והן פיטון היו רעילים, גופם היה אדום וירוק.

(עמ' 83) טיפון היה רוח של חוסר סדר.

(עמ' 84) טיפון ערך מלחמה נגד האלים, סיפור שמזכיר את מלחמת הענקים על גן עדן.

הוא בלע את חיות היער, הציפורים שבאוויר והבקר שבשדה.

טיפון ופיטון יבשו נהרות שלמים בצמאונם.

(עמ' 85) האלים קרעו את טיפון המצרי לפיסות בידיהם.

האל והדרקון במצרים ובהודו, מיתוסים מצריים

(עמ' 177) לא מאוחר מהמאה החמישית לפנה"ס וכנראה במאה השישית, היוונים קישרו בין המיתוס של טיפון והמיתוס המצרי של שת, אוסיריס והורוס וזיהו את שת עם טיפון.

(עמ' 178) שת חתך את גופתו של אוסיריס לארבע עשרה (או עשרים ושש, לפי דיודורוס) חתיכות בפעם השניה שבה ניסה להרוג אותו. את החתיכות הוא פיזר ברחבי מצרים.

(עמ' 185) שת זוהה כמספר חיות ויכל ללבוש את צורתן בכל עת. בכל צורה, הוא היה אדום. כמעט-דרקון, קרוקודיל, (עמ' 186) והיפופוטם. שת היה גם חזיר, אוקאפי (?), חמור ואנטילופא. לפי אחד הסיפורים, הוא נהיה חזיר שחור וגדול וירק אש (Th.3D) על הורוס, שאיבד את עינו. שת כחמור מזכיר את השדים בעלי צורת הסוס שמסמלים לילה, שינה ומוות.

לטקסטים על שת כחמור: edfu text A (Fairman 27). Plutarcus, Moralia 150f, 362f, 363c, 371c.

(עמ' 186) לשת היו גלגולים חוזרים בהיסטוריא המצרית. הוא לא היה רק האל הרע, אלא גם (במיוחד במקומות מסוימים ותקופות מסוימות) אל גדול בפנתאון. שת כאויב דמה כנראה לאפאפ, אל שלבש לרוב צורת נחש ענקי ותקף את ספינת השמש של רא. שת לבש צורת נחש רק פעם אחת, אך הן שת והן אפאפ לבשו צורת קרוקודיל והיו קשורים לאנטילופות בדרך כלשהי. הן שת והן אפאפ היו אדומים בצבעם, רעילים, יורקי אש (BD 112.8 ,Th. 3D), מרושעים במיוחד, רעים, שנויים במחלוקת. שניהם אירחו שדים ומפלצות שתמכו בהם (Th.7G). עינו של הורוס ששת עקר מסמלת את השמש שאפאפ בלע משום שהיה החשיכה (Ths. 8A, 8B). איסיס סייעה להורוס נגד שת ונגד אפאפ (Th. 7D).

(עמ' 188) כשאיסיס מרעילה את רא כדי לגלות את שמו הסודי, היא כמו גא במיתוס של טיפון. לבדוק

שאגתו של שת הייתה הרעם (Th 3G).

(עמ' 189) נפטיס הייתה אשתו של שת, אך גם גבירתו של אוסיריס ואם בנו, כמו איסיס. היא סייעה להורוס (ושת) נגד אפאפ.

(עמ' 190) לפי פלוטרך, המצרים זיהו את שת עם הים, (Th 2E) - יתכן שזה מתאים להתגלמותו בהיפופוטם וקרוקודיל, נלחם או אורב בים ובנהר – ראיה מספקת לקשר שלו עם מים. ממקורות לטיניים ויוונים ידוע הסיפור של טיפון שרדף אחרי אפרודיטא ובנה עד שהם נכנסו למים והפכו לדגים או ניצלו בזכות דגים. בסיפור סורי פלישתי זה (עמ' 84, 133) אפרודיטא היא אטארגסיס או עשתורת וטיפון הוא ים או לוויתן. היו סופרים עתיקים שהכניסו את הסיפור בו אפרודיטא הפכה לדג לסיפור בו האלים בורחים מטיפון ולובשים צורת חיות.

(עמ' 191) מיתוס מצרי בעל אופי כנעני: ים דרש מנחה מהאלים כאדוניהם (Th. 4B) והם שלחו אותה (Th7C). האלים שלחו את עשתורת עם המנחה לים, כנראה כדי לשכנע אותו לקחת רק חלק מהמנחה או לא לקחת מנחה בכלל. מה שקורה בהמשך נותר תעלומה. עשתורת לא התחפשה, ים זיהה אותה ישר. לאחר ביקורה, ים שלח בקשה לאלים שישאירו את עשתורת עמו וימסרו את המנחה המקורית. עשתורת קיבלה כבוד גדול מהאלים עם חזרתה. כאן הסיפור נקטע לפתע. האם עשתורת, באמצעות כוח האהבה, שכנעה את ים לקחת מנחה מינימלית יותר? או האם היא תפסה אותו לא מוכן בביקור שני ושינתה את דעתו לחלוטין? בכל מקרה, היא שיחקה תפקיד מנוגד לדרקון המצרי, או כקרבן תאוותו (Th. 4E) או כסירנה הירואית שהופכת את תאוותו ומשתמשת בה נגדו (Th 8D & 9).

(עמ' 192) שת היה תושב רצחני של ארץ המוות. אשתו היא שדונית מפתה ובוגדנית.

(עמ' 193) לפי פלוטרכוס, הפאנים והסאטירים של כמיס (=פאנופוליס) היו הראשונים ללמוד על כך ששת רצח את אוסיריס והפיצו את החדשות, כך נודע לאיסיס.

בסיפור אחר, פאן ייעץ לאלים ללבוש צורת חיות לאחר שברחו למצרים, כדי להונות את טיפון.

טיפון היה האויב המסורתי של זאוס.

הזיהוי הזה מצביע על זיהוי קודם של טיפון ופיטון.

(עמ' 545) דרקונים ומעיינות

לפי דאגלאס, הדרקון הוא האנשת החיים בתוך כדור הארץ, הלא ידועים ולא נשלטים ולכן עוינים לאדם. נחש הוא חיה בה מתאים למעין להתגשם משום דמו הקר, עינו דמוית הזכוכית, הרגלו לגור על הקרקע ועקשנותו לחיות. (?) לכן, הדרקון. בעברית – עין, גם מעיין וגם איבר הראייה. מעיינות ביוון ואיטליא נקראים דרגונריא או דראגונארא. כמו שהמעיינות שופעים יום ולילה, הדרקון לא ישן*. מעיינות שמימיים הם ענני גשם, סערה. דרקון הנהר יכול להיות רעב ולגרום לשיטפונות ביבשה. לוע הר געש הוא מעיין אש. ממנו יוצא דרקון אש שצף בזרמי הלבה, או שנשימתו הרעילה מזיקה לאדם (עפר וולקאני). יסוד קנאי והרסני. (עמ' 546) זעם הכוחות הלא מרוסנים.

דאגלאס לא התייחס לצדדים המועילים של הדרקון. הערותיו על דרקון האש מתייחסות לטיפון, שהיה מזוהה כנראה עם מעין ונהר תת קרקעי במערה הקיליקית. הוא בטוח היה מזוהה עם נהר האורונטוס ומקורו. זיהויו עם הרי געש בא לידי שימוש בתחילית Typh לתיאור עשן.

אך האין סביר יותר שטיפון יהיה מזוהה עם אש ולא עשן? טיפון היה גם רוח וים. היה קל לזהות את טיפון מאל נהר לדרקון גשם ואז לדרקון סערות ורוחות אלימות, משד הוריקן הדרך לשד הרי געש ורעידות אדמה קצרה.

(עמ' 548) מעיינות באים מעובי האדמה ושייכים לממד המוות, ולכן הם קשורים לעולם התחתון. מתחילת ההיסטוריא האנושית, הנבואה והקסם היו קשורים לכוחות העולם התחתון ולמתים. לכן המעין, אלוהות חיה שעולה מהעולם התחתון, בהכרח טומן בחובו כוחות נבואיים. שם אפשר לקרוא לרוחות, לכן האורקל הייתה ממוקמת ליד מקווי מים, שם אנשים תקשרו עם דרקון המים ונימפת המים. המנטיס (גמל שלמה?!) העתיק של האורקל הקורקיאנית יכל להיקרא מאוחר יותר פיטון, פוסידון, אדמה ולילה.

בעולם היווני הקדום, (עמ' 549) האמינו בכוחות המיסטיים של המים וביכולתם לשנות צורה – לכן רוחות המים והעולם התחתון יכלו לשנות את צורתם בקלות. תפיסת המים במסופוטמיא הייתה דומה. אנשי קדם ראו במים כוח יצירתי ומעניק חיים, הכוח הנפלא מכולם. כוחות החיים והמוות באותו מרכיב. קל לראות שיוחסו למים כוחות פריון ונתינת חיים, הצורך הראשוני של כל יצור חי. לכן המים, שהם גוף דרקון הכאוס הם גם האוצר הזהוב, בו על האל היוצר לזכות בשביל עולמו והאנושות שלו.

בשורות הפתיחה של האודה האולימפית הראשונה, פינדר מבטא באופן הטוב ביותר את מה שהיוונים חשבו: המים טובים מזהב שזוהר כמו אש יוקדת בליל, מעולים מעושר.


הערות

* שפיעה – פריון?

נמצא בשימוש ב...

אלכסנדר בבבלי תמיד

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא

רוני רשף תשע שלד חמורי

קישורים נוספים

ב