Gruen 1998b

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ג / מחקר מודרני G

Gruen, Erich S. 1998. "The Use and Abuse of the Exodus Story." Jewish History, Vol. 12. No. 1. pp. 93-122.

סיכומים

(עמ' 103) לקטע השני של מנתון יש חשיבות גבוהה יותר. יוספוס טוען שהסיפור ניזון משמועות וכן שמנתון איגד בכוונה יהודים עם קבוצת המצרים (עמ' 104) המצורעים ואחרים שגורשו ממצרים. בטקסט מסופר על פרעה אמנופיס, מתאריך ומקום לא ידועים בשרשרת המלכים המצרים. אמנופיס רצה לראות את האלים ישירות, אחד מיועציו אמר לו שזה יקרה רק אם יטהר את מצרים מכל המצורעים והאנשים המזוהמים האחרים. המלך אסף 80,000 אנשים כאלה ושלח אותם לעבודות בניה קשות, במקום בו הם לא יזיקו לשאר האוכלוסיא. לאחר מכן, הוא הרשה להם לגור בעיר הנטושה אבאריס, שהייתה קדושה לאל ההרסני טיפון – האויב של אוסיריס. המגורשים מינו מנהיג, אוסריף כלשהו, אחד מכהני הליופוליס, שקשר את אנשיו בשבועה והתקין חוקים שאוסרים עליהם לסגוד לאלים מצריים ומתירים להם לאכול את כל החיות הקדושות למצרים. בהמשך, הכין אוסריף את אנשיו למלחמה ולמרד והוסיף אליהם עוד 20,000 רועים חסונים, תושבי אבאריס לשעבר שדרים כעת בירושלים. המורדים והרועים יחד גרמו לאמנופיס להתגונן. אמנופיס ברח לאתיופיא עם בני משפחתו, החיות הקדושות שיכל להציל ומצרים רבים ונשאר בה במשך 13 שנים. בינתיים המצרים ומסייעיהם הירושלמים החריבו ערים, שרפו בתים, הרסו שדות (כיאה לחסידי טיפון, לא? הערה שלי רוני רשף 11:46, 7 באוגוסט 2010 (UTC)), שדדו מקדשים, זבחו על מזבחותיהם את החיות הקדושות.

אוסריף שינה את שמו למשה. לאחר מכן, לפי מנתון, אמנופיס ובנו שבו מאתיופיא בכוחות גדולים וגירשו את הרועים הירושלמים וחייליהם המזוהמים מחוץ למצרים לכיוון סוריא.

(עמ' 106) הסיפור של מנתון מתאים למסורת מצרית מבוססת. יש קו מחשבה בספרות המצרית לפיו העם סובל בגלל חבורה של חולים ולא טהורים, שגורמים לזיהום. איסוף כל האנשים הלא טהורים בעיר שמוקדשת לאל היריב טיפון או שת, אויב אוסיריס, מחזק את הניגוד בין הטוב לרע. לסיפור של מנתון אין קשר ליהודים*. למה שאנשים מזוהמים מאבאריס יקבלו סיוע מירושלם? (עמ' 107) כנראה שאלה תוספות אנטישמיות מאוחרות של מצרים או יוונים שרצו להדביק ליהודים את תווית המזהמים.

(עמ' 109) יש כאן שני סיפורים שנשזרו יחדיו: הראשון דן בחבורת מצורעים שגרה בבידוד בעיר של שת והשני בירושלמים שכבשו את מצרים. קשה לדעת מי חיבר אותם יחדיו, אך סביר שהסיפור השני הוא ממקור יהודי.

הערות

* כך קובע גרואן במובהק. אני נוטה לא להסכים איתו הפעם- בגלל החמורים. רוני רשף 11:46, 7 באוגוסט 2010 (UTC)

הסיפור מתואר ביוספוס, נגד אפיון 1.229, 1.105

הערה 52: העבריים בתקופה שבה יוסף ירד למצרים היו רועים (בראשית 46-34, 47.3) ויתכן ששמו של השליט הראשון של היקסוס, סליטיס, משקף את המילה "שליט", כך נקרא יוסף כשהיה מושל מצרים (בראשית 42.6). אך העדר אזכור יהודים על ידי מנתון בפסקא זו היא העובדא האמיתית. יש למתוח את הסיפור מאוד כדי למצוא קשר לסיפור יציאת מצרים, אליבא דגרואן מיודעינו.

הסופרים הללו קישרו בין ההיקסוס לעבריים:

Teherikover, Hellenistic Civilization and the Jews, 362-363; Stem, Greek and Latin Authors, vol. 1, 62-63; Sevenster, Roots of Pagan Anti-Semitism, 186-188; Kasher, Jews in Hellenistic and Roman Egypt, 328-330; Pueci ben Zeev, 225-230

J.-W. Van Henten and R. Abusch, "The Jews as Typhonlans and Josephus' Strategy of Refutation in Contra Apionem," in Feldman and Levison (eds.), Josephus' Contra Apionem, 271-309.

הערה 65: על שת כאל הזרים וסמל לאויבי מצרים, לפחות מהתקופה האשורית: H. te Velde, Seth. God of Confusion (Leiden, 1967), 109-151

הערה 83: סביר להניח שהיהודים לא זיהו את עצמם עם מצורעים, חולים או חסידי שת (זה לא בהכרח אומר שאחרים גם לא זיהו אותם ככה).

נמצא בשימוש ב...

אלכסנדר בבבלי תמיד

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא

רוני רשף תשע שלד חמורי

קישורים נוספים

ב