Livius 2.23

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים ועתיקים ל / מקורות ראשוניים ועתיקים L

לטקסט הלטיני באתר פרסאוס

טקסט

Trans. Benjamin Oliver Foster (1919)

23.1 But not only was war with the Volsci imminent; the citizens were at loggerheads among themselves, and internal dissensions between the Fathers and the plebs had burst into a blaze of hatred, chiefly on account of those who had been bound over to service for their debts.

2 These men complained loudly that while they were abroad fighting for liberty and dominion they had been enslaved and oppressed at home by fellow-citizens, and that the freedom of the plebeians was more secure in war than in peace, amongst enemies than amongst citizens. This bitter feeling, which was growing spontaneously, the notable calamity of one man fanned into a flame.

3 Old, and bearing the marks of all his misfortunes, the man rushed into the Forum. His dress was covered with filth, and the condition of his body was even worse, for he was pale and half dead with emaciation.

4 Besides this, his straggling beard and hair had given a savage look to his countenance. He was recognized nevertheless, despite the hideousness of his appearance, and the word went round that he had commanded companies; yet other military honours were openly ascribed to him by the compassionate bystanders, and the man himself displayed the scars on his breast which bore testimony to his honourable service in various battles.

5 When they asked the reason of his condition and his squalor, he replied, while the crowd gathered about him much as though it were an assembly, that during his service in the Sabine war not only had the enemy's depredations deprived him of his crops, but his cottage had been burnt, all his belongings plundered, and his flocks driven off.

6 Then the taxes had been levied, in an untoward moment for him, and he had contracted debts. When these had been swelled by usury, they had first stripped him of the farm which had been his father's and his grandfather's, then of the remnants of his property, and finally like an infection they had attacked his person, and he had been carried off by his creditor, not to slavery, but to the prison and the torturechamber.

7 He then showed them his back, disfigured with the wales of recent scourging. The sight of these things and the man's recital produced a mighty uproar.

8 The disturbance was no longer confined to the Forum, but spread in all directions through the entire City. Those who had been bound over, whether in chains or not, broke out into the streets from every side, and implored the Quirites to protect them.

9 At no point was there any lack of volunteers to join the rising; everywhere crowds were streaming through the different streets and shouting as they hurried to the Forum.

10 Great was the peril of those senators who happened to be in the Forum and fell in with the mob, which would not indeed have stopped short of violence had not the consuls, Publius Servilius and Appius Claudius, hurriedly intervened to put down the insurrection. But the crowd turned on them and displayed their chains and other hideous tokens.

11 These, they cried, were the rewards they had earned, and they bitterly rehearsed the campaigns they had each served in various places. They demanded, in a manner much more threatening than suppliant, that the consuls should convene the senate; and they surrounded the Curia, that they might themselves witness and control the deliberations of the state.

12 The consuls succeeded in collecting only a few of the senators whom chance had thrown in their way.

13 The rest were afraid to enter not only the Curia but even the Forum, and nothing could be done because those present were too few. Whereat the people concluded they were being flouted and put off, and that the missing senators were absent not from accident, nor fear, but with the intent to hinder action, and that the consuls themselves were faltering; nor did they doubt that their misery was made a jest.

14 A little more and not even the majesty of the consuls could have held in check the angry crowd, when the absent Fathers, uncertain whether they should incur more danger by holding back or by coming forward, finally came into the senate, and the required number being at length assembled, not only the senators, but even the consuls themselves were unable to agree.

15 Appius, a headstrong man, was for settling the matter by the exercise of consular authority; when one or two men had been arrested, the others, he said, would calm down. Servilius, more inclined to gentle measures, believed that it was safer, as well as easier, to assuage their fury than to quell it.

ובעברית

תרגום שׂרה דבורצקי

מלבד מלחמת הוולסקים, שהיתה מתרגשת לבוא עליה, היתה העיר עצמה חלוקה בשׂנאה מבית שנתלקחה בין הסנאטורים לפלבאים, בעיקר בשל המשועבדים (nexi) מחמת חובות. הללו היו רוטנים ואומרים, שמחוץ לוחמים הם למען החירות, ואילו מבית שבויים ולחוצים הם ביד אזרחים, וכי מובטחת חירות הפלבס בעת מלחמה יותר מבעת שלום, ובקרב אויבים יותר מבקרב אזרחים.

מרירות לב זו גברה והלכה מעצמה, והנה ליבתה אותה צרתו הגדולה של איש אחד: זקן בא בימים, שכל עקותיו ניכּרו בו, פרץ אל הפֿוֹרוּם. לבושו היה מכוסה זוהמה, ונורא מזה היה מראה גופו, שנתבלה ברזון ובחיוורון. מלבד זאת שיווּ זקנו ושערו המגודלים פרע סבר פרא לפניו. למרות ניוולו הכירוהו הבריות, ואמרו שמפקדה של קנטוריא היה, ואגב נוּדָם לו תלו בו גם כיבודי מלחמה אחרים. הוא עצמו היה מציג לראווה את הצלקות שבחזהו החשׂוף כעדות למערכות כבוד במקומות מִמְקומות שונים. כששאלוהו השואלים "מאין לו מראה זה, מאין ניוולו" והמון הקיפו כמעט כאסיפת עם, אמר כי שעה שלחם במלחמת הסאבינים לא זו בלבד שנטלו ממנו פשיטות האויב את יבול שׂדהו, אלא ביתו נשׂרף, כל רכושו נשדד ועדריו נגזלו. שעה שהיה שרוי בצרה זו ניגבּו ממנו המיסים וכך נעשׂה לוֹוֶה. חובותיו, שנצטברו בשל הנֶשֶך, תחילה הציגוהו ריקם משׂדה אביו ואבי-אביו, אחרי כן שמטו מידו את שאר נכסיו, ולבסוף, משל למגפה, עד גופו נגעו, ולא לעבדות הטילוֹ הנושה אלא לבית-סוהר ולחדר עינויים. אז הציג לעיני כל את גבו המושחת בסימני מכות טריות.

למראה למשמע הדברים הללו קם קול צעקה גדול. המהומה לא נצטמצמה עוד בתחומי הפורום, אלא פשטה בכל רחבי העיר כולה. הלווים, בין כבולים ובין ללא כבלים, פרצו מכל עבר לרשות הרבים, והיו מתחננים אל הקוויריטים שיהיו מגן להם. בשום מקום לא היתה המרידה חסרת מתנדבים, שביקשו להצטרף אליה. מכל עבר רצו בכנופיות רבות ובקול צעקה דרך כל הרחובות אל הפורום. בסכנה גדולה היו שרויים הסנאטורים, שנזדמנו לפורום, ונקלעו לבין אספסוף זה; ואף הוא לא היה טומן ידיו אלמלא התערבו עד מהרה הקונסולים פובליוס סרוויליוס ואפיוס קלאודיוס בדבר לשם דיכוי המרידה. שהרי אליהם פנה ההמון, והיה מורה על כבליו ויתר סימני ניוולו. זה גמולם, אמרו, וקבלו איש איש על מערכותיהם במקום פלוני או אלמוני. בדרך הקרובה לאיום יותר מלתחינה דרשו לזמן את הסנאט, וניצבו סביב בית הסנאט, למען יהיו הם עצמם הפוסקים והמכוונים בדיונים שמטעם הציבור. הקונסולים אספו רק קומץ של סנאטורים, שנזדמנו להם בדרכם. יתרם – מנעם הפחד מלבוא לא אל בית הסנאט בלבד, אלא אף אל הפורום, ובשל מיעוט מספרם לא יכול הסנאט לעשׂות דבר.

אז דימה ההמון שצוחקים עליו ודוחים אותו בלא כלום, שלא דרך מקרה ולא מחמת פחד נעדרו הסנאטורים, אלא לשם שׂימת מכשולים, וכי הקונסולים עצמם מבקשים להערים עליו, ואין ספק כי מושׂמים ייסוריו ללעג. כמעט שגם כבוד הקונסולים לא היה עוד בו כדי לעצור את זעם האנשים, והנה הגיעו לבסוף לסנאט הסנאטורים, שהיו מפקפקים אם בהתמהמהם או בבואם תרבה סכנתם.

לבסוף מלא מניין הסנאטורים בסנאט, אך לא הסנאטורים בלבד אלא אף הקונסולים לא יכלו להסכים זה עם זה די צרכם. אפיוס, שהיה איש חם מזג, חשב כי יש להיזקק יותר לרשות הקונסולארית: "משיאסרו אחד או שנים מהם, ישקטו יתרם". סרוויליוס, שנטה יותר לדרכי נעם, היה סבור כי בטוחה מסכנה, גם קלה, תהיה הטיית הלבבות הנסערים משבירתם.

הערות

קטגוריות שונות של שעבוד הגוף (nexum).

נמצא בשימוש ב...

פטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדות

קישורים נוספים

Online-Text