McGlew 1993

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחקר מודרני מ / מחקר מודרני M

McGlew, James F. 1993. Tyranny and Political Culture in Ancient Greece. Ithaca and London: Cornell University Press.

סיכומים

עמ' 61

Justice and the Cypselids

המקורות לסיפור: הרודוטוס וניקולאוס מדמשק שהעתיק מאפורוס (מאה רביעית לפנה"ס).

אצל הרודוטוס מסופר על פגישה שנערכה בעשור האחרון של המאה השישית, לאחר גירוש הטיראנים מאתונה.

גם הרודוטוס וגם ניקולאוס מציינים את מזלו של קיפסלוס בעוד היותו ילד ואת המנבאות שעודדו אותו לתפוס את השלטון. אך הדיווח של ניקולאוס פחות מתעניין בניסים (62) מאשר התאמתו של קיפסלוס לתפקיד הטיראן. בדיווחו קיפסלוס מתחיל את הקריירה כפול מרכון בשירות הבקכיאדים, שבו הוא זוכה לפרסום בזכות היושרה והצדק שהוא מפגין. בשעת הכושר קיפסלוס זוכה בתמיכת הקורינתים, מחסל את המלך הבקכיאדי ומגלה רבים ממשפחתו. למרות אכזריותו לאליטה השלטת, הוא לא מאבד פופולאריות. לפי ניקולאוס קיפסלוס שלט ללא צורך בשומרי ראש ולא נשנא על ידי הקורינתים.

הרודוטוס מציע מאין אגדת פיות על עליית הטיראן, שמציב את קיפסלוס בשורה אחת עם מלכים רדומים ומייסדי ערים (כמו באטוס - מראה מקום - אוידיפוס - soph. OT. 1178-81). קיפסלוס שורד בגלל רחמים אי רציונאליים ואירוניים של קורבנותיו העתידיים שלא הצליחו לדאוג לאינטרסים המיידים שלהם. (סיפור נוסף על טיראן ששרד באופן פלאי בשם Gelon ראה: דיודורוס סיקולוס 10.29.1; רחמים גם מצילים את כורש ראו: הרודוטוס 1.112).

בנקודה זו ניקולאוס נפרד מהרודוטוס. הקיפסלוס שהוא מציג בפנינו הוא מנהיג בעל יכול ורגישות שההזדמנות הפוליטית שניצבת בפניו לא מעיבה על חוש הצדק והמתינות שלו.

קשה לקבוע איזה גרסה הייתה מקובלת על הקורינתים – זו המיתולוגית של הרודוטוס או זו של ניקולאוס שמדגישה את יכולותיו ומעלותיו. קשה יותר לקבוע מה באמת קרה! Drews ו-oost הגיעו למסקנות שונות מתוך יישוב שני המקורות יחדיו. אוסט טוען שקיפסלוס היה למעשה בקכיאדי שאישש ושימר את השלטון הבקכיאדי. דרוז טוען שקיפסלוס לא היה בקכיאדי ואפילו לא קורינתי.

אבל ישנה נקודה בנבואות של הפיתיה שהיא ככל הנראה בדיה, שסביר להניח שהומצאה בזמן שלטון הקיפסלידים או ממש לאחר סיומו, כאשר הקיפסלידים עדיין היו בראשיהם של הקורינתים.

עמ' 63

במרכז הדיון יעמדו שלושת הנבואות. זו שנתנה לאאטיון, זו שנתנה לקורינתים/בקכיאדים וזו שנתנה לקיפסלוס.

עמ' 64

הנבואות הללו שמות דגש על המאמצים לבנות את ההילה האידיאולוגית שסבבה את העלייה של הקיפסלידים. כמובן שהאורקל לא ניבא את כל זה לפני הזמן, אך היא הייתה קיימת לפני ניסיונו של סוסיקלס לשכנע את הספרטנים לא להקים באתונה טיראניה.

הנבואה הראשונה אוהדת לקיפסלידים ולכן הוספה על ידי תומכיהם. השנייה עוינת והוספה על ידי אויביהם. השלישית מתחילה באהדה ומסתיימת בעוינות. לכן רוב החוקרים מאמינים שהיא עברה עריכה מחדש.

מה שבטוח הנבואות היו תוצר של שלטון שבוא להסוות את כוחו או את ההמצאות של אויביו, שניסו להאיר את השלטון באור שלילי ביותר.

[המנבאה השנייה, הראשונה כרונולוגית, הוספה אחרונה, על ידי אויבי הקיפסלידים כדי להאירם באור שלילי]

עמ' 65

האבן המתגלגלת בנבואה הראשונה - olooitrochos. אצל הרודוטוס (8.52) אבן מתגלגלת משמשת נשק באקרופוליס נגד מצור. באיליאדה (13.137), הקטור מושווה לאבן מתגלגלת כאשר הוא מסתער על האכאים. האבן המתגלגלת הוא אמצעי להפחדה וחורבן. אפשר לכוונה אך מרגש ששוחררה אי אפשרה לעצור אותה.

האבן המתגלגלת דומה לאסון טבע שמהווה עונש ראוי לאי צדק בעולם האראכאי.

הקורינתים ככל הנראה בזו לבקכיאדים והם האמינו שהגיע להם מה שהם קיבלו, ולמרות זאת הם נזהרו מלעמוד בדרכו של קיפסלוס.

הנבואות לא מעידות על כך שעלייתו של קיפסלוס תביא רווחה לקורינתים אלא רק לקיפסלוס עצמו. הוא נוקם את נקמת אביו בבקכיאדים, אבל זה לא אומר שהם חטאו רק לאביו. חטאם היה שמשפחה אחת לקחה את כל הזכויות שמגיעות לכל האצולה או (66) כל העיר.

עמ' 66

התיאור של הפיכת סדר הטבע כדומה להעלאת טיראן באתונה על ידי ספרטה(הרודוטוס 5.92.1).

ישנו חוסר התאמה בין תיאור השלטון שקדם לקיפסלוס מלוכה. לכן עולה הסבירות שהנבואות חוברו בתחילת שלטונו של קיפסלוס, לפני שהוא החליא להפוך, ולפני שהוא נפס ברבים כטיראן.

עמ' 67

קיפסלוס בנבואה הראשונה הוא עונשה של קורינתוס וגם זה שיביא לה צדק על ידי העונש. פרשנות זו הופכת את הנבואה השנייה כמאשררת של הראשונה. היא מגדירה את שלטונו ולא מגנה אותו. למעשה היא מזכירה לקורינתים שהם הוזהרו מבואו של קיפסלוס אך בחרו להתעלם מן הנבואה. שלטונו של קיפסלוס מוצג כאירוע בלתי נמנע – האריה שאוכל את המנהיגות המרושעת של קורינתוס בתור עונש.

שתי הנבואות הראשונות מצדיקות את השלטון של קיפסלוס, על אכזריותו. מקביל לכך הוא השלטון של אורת גורדים בסיקיון שנאמר שישלטו במשך מאה שנה. הדיוק בנבואה מציב את כתיבתה לאחר תקופת הטיראניה. (68) הנבואה נכתבה אמנם לאחר נפילת הטיראניה, אך היא לא מציגה את העונש של הטיראניה כהפתעה או כבלתי חוקי. פלוטרכוס (מורליה 553a) חשב שהטיראניה של האורתגורידים הייתה עונש של האלים על פשעי הסיקיונים. סביר להניח שגם הסיקיונים האמינו בכך.

עמ' 68

הנבואה שניתנה לקורינתים באה בעקבות חקירה שלהם ולא בספונטניות כפי שניתנה לאאטיון. אלמנט ההפתעה מופיע בנבואות רבות שנתנו לדמויות מפורסמות: ליקורגוס, באטוס, הסיודוס. כאשר הפיתיה עונה בספונטניות ללא קשר לשאלת המבקר, היא זוכה ליותר אמינות והילה אלוהית.

בנבואה השלישית דלפי מאשרת את תמיכה בקיפסלוס כשהיא מכנה אותו המלך המפורסם של קורינתוס. (69)השורה השלישית מתריעה על סיום הטיראניה. הסבר: השורה השלישית נכתבה אחרי נפילת הטיראניה על ידי אויביה בעוד השתיים הראשונות במהלכה.

עמ' 69

ישנה הנבואה שניתנה לגיגס ובישרה בו בזמן את תום שלטונו (הרודוטוס 1.13). יש אמביוולנטיות של דלפי ביחס לשלטון אוטוקראטי. הנבואה מדגישה את האנושיות של אלה שמקבלים אותה דרך סיום טרגי. במחשבה הארכאית קלאסית יותר מדי אושר יסתיים באופן בלתי נמנע באסון (הרודוטוס 3.40). ואי אפשר לקבוע האם החיים של מישהו היו מאושרים עד שהם באו לסיומם.

עמ' 70

השורה השלישית עושה יותר מלסתור את השורות הראשונות, היא יוצרת קשר בין הצלחת הטיראניה שלו לסופה. אפולו תוחם את מזלה הטוב של הטיראניה ע"י ניבוי זמן נפילתה. כך הנבואה השלישית מסיימת את סיפור של קיפסלוס בהתערבות אלוהית, בדיוק כפי שהוא התחיל. מנקודת מבט זו השורה השלישית היא חלק מהאגדה שנשמרה באותה אירוניה כמו שהבקכיאדים חסו על הילד שישמיד אותם, ופונה לאותה התפיסה הקוסמולוגית שהאלים הם מנחים את מעשי בני האדם, גם הטיראנים. (גם הרדוטוס מציין את ההתערבות האלוהית – 1.62; 5.55-56).


אלו שרצו לשנות או להוסיף לנבואות שעסקו בקיפסלוס היו צריכים להתמודד עם כך שהקורינתים הכירו והאמינו בנבואות ובשפה והתפיסה הפוליטית שהם עוררו. הצגת הטיראניה בנבואות חשובה יותר מזמן כתיבתן או למי ייוחס הכתיבה כי הנבואות מדגישות שטיראניה עלתה מתוך אי צדק, והאחריות הסופית להקמתה רובצת על כתבי מנהיגות העיר, ולא על רצונותיו ושאיפותיו של הטיראן . החורבן החברתי שהביא הטיראן הגיע ממנהיגות העיר. סולון ידע זאת (לחפש מראה מקום) וניסה להזהיר את אנשי עירו (71) בתקווה למנוע תוהו ובוהו חברתי שיוביל לעליית טיראן. שתי הנבואות הראשונות מהוות אזהרה שממנה התעלמו הקורינתים.

שתי הנבואות הראשונות מעודדות פחד. (הסיפור אצל דיודורוס 9.30 על הנץ והיונים). הן הופכות את הטיראן ליותר מאדם, לסוכן אלוהי שאי אפשר ואסור להתנגד לו. הקיפסלידים הפיצו דרך הנבואה את התמונה הבאה: המצב בקורינתוס היה לא טוב, אפולו התערב בעצמו כדי להחזיר את הצדק, וזו היית העבודה שלהם לבצע. הצעה זו נתמכת אצל ניקולאוס על ידי ציון קיפסלוס כאדם ישר התחיל את הקריירה הציבורית לשו כפולי מרכון (72), משרה ציבורית משפטית ולא צבאית. שופט פושעים, מוודא שישולמו קנסות על ידי הציבור, לאסור פושעים, וזכאי לשמור חלק מהקנס לעצמו. פולי מרכון טוב לא יכול היה להימנע מלהרוויח כסף. פולי מרכון מושחת יכול היה להתעשר עד מאוד. הבקכיאדים היו מהסוג השני, בעוד קיפסלוס מהסוג הראשון. הוא נמנע מלאסור אזרחי וויתר על חלקו בקנס כדי לשמור על החוק.

עמ' 72

למרות סלידתו של הרודוטוס מפריאנדרוס וטיראניה הוא מציין את תרומתו לצדק (1.23-24; 5.95). הבוררות של פריאנדרוס החזירה את האיזון המקורי.

עמ' 73

העונש שקיבלו הסיקיונים על חטאיהם – טיראניה האורתגורידים (פלוטרכוס, מוראליה 553א-ב; לבדוק גם דיודורוס 11.1365). פלוטרכוס משווה את הגוף הפוליטי לגוף האנושי – גם לו יש שלושה מצבים – מחלה טיפול ובריאות. הטיראניה היא הטיפול. (74) המחלה היא שכוח מרוכז אצל מעטים, הטיפול לא נעים אבל הוא מבודד ומסיר את מקור המחלה. אך החזרה לבריאות דורשת את הטיפול.

עמ' 74

החוק בסיפורים אלה הוא שהטיראניה מתחילה את דרכה באלימות כנגד המנהיגות הקודמת. ניקולאוס מספר שקיפסלוס הרג את המלך הבקכיאדי כי הוא היה איש רשע וחסר חוק. תאגנס, הטיראן של מגרה מסוף המאה השביעית, טבח בעדר שהיה שייך לאריסטוקרטים (אריסטו, פוליטיקה 1305a25-26). המניע שלו נקמה ותיקון של חוסר הצדק שנעשה לו ולמגרה.

Punishment and Power in Athens and Mytilene

תגמול שיחק תפקיד משמעותי גם בעליית הפסיסטראדים באתונה. פיסיסטראטוס תמרן את אסיפת העם באתונה שלספק לו משמר ראש של נושאי אלות שאפשרו לו לקחת את השלטון. אך כיצד נושאי אלות הצליחו להתגבר על תושבי העיר או אפילו על מספר מצומצם של הופליטים? בורדמן טוען שהמשמר היה יותר כלי סמלי מאשר כוח צבאי. האלות סימלו את הקרבה להרקלס, וכך פיסיסטראטוס זיהו עצמו עם הגיבורים הקרובים לליבה של אתנה. בפעם השנייה הוא רוכב בחזרה אל העיר עם אישה דמוית אתנה, כמו שהרקלס הוצג לאלים על ידי אתנה האמיתית. האבל הסימליות היא שונה. האלה היא אלה, והיא הסמל, לאו דווקא הרקלס. אצל הומרוס (איליאדה 11.558-62) ילד לוקח אלה ומכה חמור שלא עושה כרצונו. אודיסאוס מכה את תרדיטס שמתנהג כמו חמור (למצוא: איליאדה 2). האלה כנשק פחות יעילה בהריגה מאשר חנית או חץ. (76) האלה פחות מתאימה ללחימה אבל מתאימה ביותר כאשר הרצון הוא לתקן ולשנות, מבלי לפגוע פגיעות בלתי הפיכות. נכון שהרקלס ותזאוס הכו את אויבהם למוות באלה אך הבחירה באלה הופכת את האלימות לעונש ומצדיקה אותו. (פינדר, אולמיפאן 9.30 – הרקלס משתמש באלה נגד פוסידון; אידיפוס מכה את אביו למוות באלה כנקמה; פלוטרכוס, טיבריוס גראכוס, 19.8.1 מספר שטיבריוס הוכה על ידי אויביו באלות כדרך להציג את פעילותם כעונש אזרחי ולא כמלחמת אזרחים).

עמ' 77

השימוש של פסיסטראטוס באלות מציג אותו כטיראן שהחל את דרכו במעשים של תגמול ונקמה.

אלות וצדק מקושרים יחדיו בתיבה של קיפסלוס באולימפיה שמתוארת על ידי פאוסניאס (5.18.2) dike מכה את aidikia באלה.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

אייל מאיר הגיאופוליטיקה של יוון הקלאסית

אייל מאיר תשע ב מיתוס והיסטוריא עבודה מסכמת

קישורים נוספים

ב