Moehring 1959

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחקר מודרני מ / מחקר מודרני M

Moehring, Horst R. 1959. "The Persecution of the Jews and the Adherents of the Isis Cult at Rome A.D. 19." Novum Testamentum. Vol. 3, Fasc. 4. pp. 293-304.

סיכומים

פולחן איסיס ברומא

עמ' 293-294:

בשנים 59,58, 53 ו-48 לפנה"ס הסנאט הוציא חמישה צווים שונים להרס המזבחות והפסלים של פולחן איסיס ברומא. Ziehen מאמין שהיו תקיפות נגד המצרים מאמיני איסיס והרס פסלים ומזבחות, מה שאולי גרם לסקנדל ציבורי. סיק (Seeck) מסתמך על טרטוליאנוס (Ad nations 1.10) וטוען שמקדשי האלוהויות המצריות נהרסו בפקודת הסנאט לפני הקונסולאט של גאביניוס ולא מאוחר משנת 59 לפנה"ס אך האספסוף שחזרם מאוחר יותר. כשגאביניוס עלה לשלטון, האוכלוסיא בקשה ממנו להכריז על תמיכתו בפולחן איסיס, אך הוא סרב.

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 53 לפנה"ס, יצא צו חדש נגד הפולחן. לפי סיק, השם איסיס קוריאנא נגזר משם התורם העיקרי, קווינטוס קוריוס (שגורש בשנת 70 לפנה"ס ואז נהיה שותפו של קטילינא). זה עולה בקנה אחד עם עדותו של דיו קאסיוס (40.47.3) כי המקדשים המצריים העתיקים יוסדו בידי אנשים פרטיים.

לאחר מותו של יוליוס קיסר, החליטו הטריומווירים בשנת 43 לפנה"ס להקים מקדש לאיסיס, לפי קומונט – ללא ספק כדי לרצות את ההמונים (עמוד 82). עם זאת, האלוהויות האלכסנדרוניות היו קשורות בשמו של אנטוניוס, שהפך עד מהרה (כך התעמולה של אוקטביאנוס) לאויב העם והמדינה הרומית. זאת ועוד, אוקטאביאנוס התנגד לפולחנים זרים ולא רק אסר את טקסיהם אלא גם תמך בדת המקומית, כפי שניתן לראות בתחייה האוגוסטיאנית (אז הלחין הוראציוס את השיר Carmen Saeculare).

הגירוש של שנת 19

עמ' 295:

המשותף לדיווחים של סווטוניוס וטקיטוס בנוגע לגירוש של שנת 19:

  1. הגירוש נעשה על בסיס מוסרי-ערכּי
  2. המהלך לא נגע רק לפולחן איסיס אלא גם ליהודים, ולפי סווטוניוס גם לאסטרולוגים.

הדעה לפיה פולחן איסיס היה עלבון להגינות הרומית הייתה שכיחה ומשפיעה גם כיום על סטודנטים לדת והיסטוריא (קומונט, IV – מצרים, עמודים 81-82).בהערתו האחרונה מפנה קומונט את תשומת לבנו לכך שהדת הייתה מכשיר בעל חשיבות למעמד השולט ברומי בעיקר כמכשיר פוליטי. ההיבטים המוראליים נוצלו כדי למשוך את ההמונים בנושא. כמעט כל הרדיפות הרומיות נגד קבוצות דתיות התבססו על שיקולי מוסר (כולל נגד נוצרים ויהודים).

עמ' 296:

אובידיוס (Ovid) ממליץ לגנדרנים ללכת לבית הכנסת היהודי או למקדש של איסיס (אומנות האהבה I, 77). יחד עם מקדש ונוס מוזכרים בית-הכנסת ומקדש איסיס כמרכזי אהבה ומין.

על אף עדותו של Fronto (קונסול 143 לס') על מין חופשי בכינוסים דתיים נוצריים,[1] ועל אף עדותו של אובידיוס על המתרחש בבתי-הכנסת בשבתות, אין מי שמקבל את עובדתיות הטענות הללו. עם זאת, המלומד הצרפתי G.Lafaye שואל שאלה מטרידה: האם נאמר שכינוסי היהודים בשבתות היו אתרי השחתה (מוסרית-בשׂרית)? ואם נודה שהיהודים נמצאים מעל לכל חשד כזה מעצם ההגדרה, מדוע לא נניח אותה הנחה לגבי הפולחנות האלכסנדרוניים? את התשובה, כך מוהרינג, ניתן להסיק מתוך הסיפור של יוספוס.

  1. R. M. GRANT, The Sword and the Cross (New York: Macmillan, I955), P. 76.

יוסף ודיכוי פולחן איסיס בשנת 19 לספירה

במעבר מעדויותיהם של טקיטוס, סויטוניוס וטרטוליאנוס לזו של יוספוס צץ מיד הבדל מהותי: להבדיל מהאחרים, אצל יוספוס יש אבחנה ברורה בין שתי הפרשיות - זו של פאולינה וזו של פולוויה.

עמ' 297:

לפי Thackeray, ספרים יז-יט בענתיקות של יוספוס נכתבו בידי ה-Thucydidean hack, שגנב ללא בושה מתוקדידס, ולעתים ניסה לחקות אותו בסגנון חופשי.[1] על סמך השוואת שכיחות של ביטויים שונים מסכים מוהרינג שגם סיפורי פאולינה ופולוויה הם פרי עטו של חקיין-תוקדידס זה.[2]

עדותו של יוספוס יוצאת דופן בכך שהיא היחידה שמציעה סיבה לצעד החמור של טיבריוס נגד פולחן איסיס. כמו בסיפורו של ליוויוס על גירוש פולחן בכּכוס (39.8-20), הכוח המניע הוא תשוקה מינית. הסוכן המקדם את העלילה היא השפחה המשוחררת אידֵה, שנוצקה בדמות העבד התככן מהקומדיא החדשה. הסיפור כולו מזכיר את נקטנבו ואולמפיאס. המשכב הלילי הוא חלק ממיתולוגיא שמטרתה להצדיק את המלוכה במצרים.[3]

עמ' 299:

יוספוס יוצא מנקודת הנחה שמקדש איסיס הוא מקום הולם להתרחשויות ממין זה, ומערב בעדותו גם את כוהני המקדש, המוכנים למכור את קדושת מקדשם עבור בצע כסף. יוספוס מעביר ביקורת נוקבת על מקדש איסיס, ומקפיד להפריד את הסיפור מסיפורהּ של פולוויה. האשמה היא של המצרים, והסיפור היהודי עומד לחוד.

סופו של הסיפור נובליסטי במובהק. בולטת במיוחד קלות העונש שמושת על מונדוס - גלות בלבד. הנימוק שמיוחס לטיבריוס, כאילו יש לנהוג עם מונדוס בקלות בגלל שפשעו הוא פשע-אהבה, שייך פחות למציאות הרומי ויותר לרומן ההלניסטי.[4]  

עמ' 300:

האם הסכים יוספוס עם הנימוק שייחס לטיבריוס? האם התכוון להעביר כאן ביקורת על השיטה הרומית, הרכה כלפי פושעי-תאווה, בניגוד לחוקים האלוהיים שעומדים בבסיס החוק היהודי? קשה לדעת.

  1. H. ST. J. THACKERAY, Josephus, the Man and the Historian (New York: Jewish Institute of Religion Press, 1929), p. 110.
  2. Thucydidean hack" (אחד מעוזריו של יוספוס, הסבר בעמוד 4 בקישור).
  3. E. NORDEN, Die Geburt des Kindes (Leipzig: Teubner, 1924), pp. 76-82.
  4. Grant, Sword and Cross, 29.

יוספוס וגירוש היהודים מרומא בשנת 19 לספירה

המידע על אירוע זה נפרד מהסיפור על דיכוי פולחן איסיס, בקדמוניות 18.81-84. גם סיפורה של פולוויה מיוחס על ידי ת'קריי לחקיין-תוקדידס.

בסיפור זה, הנוול הוא פושע יהודי שבורח מהחוק, אדם רשע בכל היבט שסולק ממולדתו. למעשה, הוא לא חלק מהקהילה היהודית. בעזרת שלושה בני בליעל אחרים הוא משכנע מטרונית שהתגיירה לשלוח חפצי ערך לבית המקדש בירושלם. כמובן, הם גונבים את חפצי הערך ומרמים הן את המטרונית (פולוויה) והן את בית המקדש.

עמ' 301:

כשטיבריוס שומע על כך, הוא מגרש את כל היהודים מרומא. 4,000 יהודים נשלחים לסרדיניא; אלה שמסרבים להתגייס נענשים גם הם. הסיכום של יוספוס מבהיר את כוונותיו: "כך סבלו אלה בגלל רשעתם של ארבעה אנשים". תלונה זו מבהירה מדוע מפריד יוספוס את גירוש היהודים מדיכוי פולחן איסיס.

מהשוואה בין שני הסיפורים עולים הבדלים מהותיים:

  1. פאולינה נפגעת בכבודה - הפגיעה הגרועה ביותר. פולוויה נפגעת בצורה חומרית בלבד.
  2. המלכודת שהונחה לפאולינה נעשתה בשיתופו של הבכיר במקדש איזיס ונציגו של אנוביס. פולוויה רומתה על ידי ארבעה רמאים משולי החברה, כאלה שהרשויות היהודיות כבר זיהו כפושע. לרמאי לא עוזרים כוהנים אלא פושעים.
  3. מקדש איסיס ברומא התעשר מהתרמית, בעוד שממקדש ירושלם נמנע הון שהגיע לו.
  4. לפאולינה הבטיחו כבוד אלוהי, בעוד הרמאי היהודי לא מבטיח הבטחות.
  5. השפחה משכנעת את כוהני איסיס להשתתף במזימה בקלות רבה. בצד היהודי של הסיפור אין נציגים רשמיים כלל.
  6. עמ' 302: רק מי שנגע לעניין הרמאות נענש במקרה של איסיס, בעוד היהודים זכו לענישה קיבוצית, בשל פשע פחות-ערך מזה של מקדש איסיס.[1]

Novelistic treatment of history for apologetic ends

לא ברור מה מידת ההיסטוריות של סיפור פאולינה. אין ספק שהוא נכתב במסורת הרומאנס ההלניסטי. (ראי/ה הערה 2 לקריאה נוספת). הרמז המרכזי לסוגיית ההיסטוריות נעוץ באופן בו מביא יוספוס את הסיפור.

עמ' 303:

הרומאים לא הבחינו בדקדקנות בין הדתות והכתות שבאו מן המזרח והתבססו בבירת האימפריא. בדיוק כמו שבהמשך התבלבלו בין יהודים ונוצרים – היהודים והכתות המצריות נראו לרומאים כחלק מאותו הדבר. כך עולה מהדיווחים של טקיטוס וסויטוניוס בנוגע לגירוש. יוספוס, מצדו, טורח להפריד היטב בין הסיפורים כדי להבחין בין הדת היהודית למצרית.

יוספוס מעוניין להגן על השם הטוב של העם היהודי, של דתו ותרבותו. להכחיש שהיה סקנדל כלשהו בימי טיבריוס איננו יכול. לכאורה היה יכול לנסח כתב-הגנה רציני שיטהר את היהודים. אלא שאחרי המלחמה הגדולה שהסתיימה בחרבן הבית סביר שטענה כזו היתה מתגמדת לנוכח הנכונות להאמין לכל סיפור אנטי-יהודי כמובן מאליו. לפיכך בוחר יוספוס בשיטה אפולוגטית מסוג שונה - הרומן.

בניסוחו של משה הדס: כתב הגנה עבור פולחן, או ליתר דיוק עבור מיעוט תרבותי שלקח חלק בפולחן זה, הינו אחד המניעים המוקדמים ביותר להתפתחותו של הרומאן העתיק... במשך הזמן נסוגו ההיבטים ה"היסטוריים" של הסיפור הללו לרקע, וההיבטים הארוטיים נדחפו לחזית. עם זאת, טיפוס ספרותי זה המשיך להיות כלי תעמולה ששירת מיעוטים נדחים או פולחנות לא פופולאריים.[2]

מוסיף מוהרינג: יוספוס מראה שאפשר להשתמש בז'אנר הנובליסטי (או באפיזודות ממנו השתולות בתוך נרטיב בז'אנר אחר), לא רק כדי להגן על דת אלא גם כדי לתקוף.[3]

בפסקא האחרונה תוהה מוהרינג האם גישה זו מקורה ביוספוס או בחקיין התוקדידאי, ונראה שהוא מוכן לשקול שידו של יוספוס בדבר.

  1. W. O. E. OESTERLY & TH. H. ROBINSON, A History of Israel (2 vols., Oxford: Clarendon Press, I937), II, 417: "It is strong testimony, ..., to the religious genius of the Jews (. ..), that, in spite of the general dislike of them, they were able to gain many proselytes from among the Romans; these belonged to all classes, from court circles downwards, as inscriptions on tombstones in the ancient Jewish cemeteries in Rome testify"
  2. M. HADAS, Three Greek Romances (New York: Doubleday, T953), p. 8.: Apologetics for a cult, or more properly for the cultural minority who are its votaries, is probably the earliest motivation for the ancient novel... in due course of time the 'historical' elements in these tales receded and the erotic came to the fore, but the type continued to be used as an instrument of propaganda on behalf of rejected minorities or unpopular cults.
  3. Josephus also shows through the novelistic treatment of the Paulina incident that ... the novel or its characteristic method may be used not only to defend a religion or cult, but also to attack it (p. 304).

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

שיחת משתמש:Ronny Reshef

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

רוני רשף על קדמוניות 18.55-89 65-84

תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר

יוספוס פאולינה ופולוויה

קישורים נוספים

ב
</div></div>