Smallwood 1999

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ס / מחקר מודרני S

Smallwood, E. Mary. 1999. "The Diaspora in the Roman Period before CE 70". In The Cambridge History of Judaism. Vol. 3. Eds. William Horbury, W. D. Davies & John Sturdy. Cambridge: Cambridge University Press. Pp. 168-191.

סיכומים

עמ' 168:

הסיפוח של מצרים בשנת 30 לפנה"ס, שסגר טבעת רומאית מסביב לים התיכון, הכניס לאימפריה הרומית את הכמות הגדולה ביותר של קהילות יהודיות.

הקהילה היהודית ברומא חוותה גדילה משמעותית בשנת 62 לפנה"ס כאשר פומפיוס חזר מירושלים עם אלפי שבויים יהודיים, שלאחר שזכו לחופש, התיישבו בעיר.

בשנת 6 לספירה סופחה יהודה, וכך למעט הקהילה בבל, כל היהודים היו תחת שלטון רומי. השלום הרומאי ודרכי התקשרות והתנועה המשופרות שהביאה עימם האימפריה גרמו לשגשוג הקהילות היהודיות באיטליה ובמערב. בכל מקרה במזרח הייתה ליהודית מסה קריטית שאין להתעלם ממנה.

עמ' 169:

העקשנות של היהודים לשמור על דתם ולא להתפשר אל מול הדתות הפגאניות יצר קהילות מגובשות ומקושרות. אותו גיבוש כלפי פנים הביא לניכור כלפי חוץ ולאי פופולאריות של היהודים, שהולידה אנטישמיות. מכיוון שרומא שלטה על הארצות שבהן שהו היהודים, הצורך להתמודד עם בעיה זו הוליד באופן אוטומטי מדיניות כלפי היהודים. רומא ניצבה בפני שתי אפשרויות: להגן על היהודים או לדכא אותם. הרומאים בחרו בלהגן על היהודים מכיוון שהדת לא הייתה מעורבת בפוליטיקה ולא היוותה בעיה מוסרית.

החקיקה הרומית של קיסר ואוגוסטוס הציבה את היהדות במעמד של religio licita – כת חוקית ברחבי האימפריה, מעמד שנשמר במשך שלוש מאות שנה למעט תקופתו של אדריאנוס, אשר שלט במהלך תקופת המרד הגדול.

הסובלנות הרומית כלפי היהודים באה לידיד ביטוי בפטור מדרישות האימפריה שפגעו ברגשות הדתיים של היהודים. על שליחת כספים לבית המקדש שנת 88 לפנה"ס (יוספוס, קדמוניות, 14.112-13). כאשר בשנת 62 לפנה"ס נאסרה הוצאת מתכות יקרות מהאימפריה ניתן ליהודים פטור כדי לשלוח מנחות לבית המקדש – בהקשר זה משפטו של פלאקוס בשנת 62 לפנה"ס, שהואשם שמעל בתפקידו, כשאחת מהאשמות שמנע מיהודים לשלוח מנחות לבית המקדש (Cic. Pro Flacco 28.66-69). אך פלאקוס הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, בתור שליט רומי שמגיע לעימות עם היהודים. בדרך כלל נציגי האימפריה הגנו על היהודים.

עמ' 170:

פטור שני ניתן בשנת 49 שנמשך עד 43, כאשר גייסו במזרח חיילים למלחמת האזרחים ברומא. חיילים יהודיים יהוו בעיה מבחינת שמירת המצוות והשבת ולכן יהודים בעלי אזרחות רומית קיבלו פטור מגיוס חירום ללגיונות. כאשר שוב עלתה הסוגיה בשנת 43 הורחב הפטור גם ליהודים שלא היו בעלי אזרחות רומית (יוספוס, קדמוניות 14.223-34).

יוליוס קיסר פעל להסדרת פעילותם של היהודים ברומא, דרך הפיכתם למעין collegia, כאשר בתי הכנסת מהווים מוסד בעל פונקציות מנהליות, חינוכיות ושיפוטיות, אך ללא זיקה פוליטית, שהיה פתוח אוטומטית בפני יהודים ומתגיירים (איפה יש דוגמא לגרים?). בתי הכנסת, שנמנעו מפוליטיקה, נצלו בשל כך מפיזור הקולגיות שנעשה על ידי יוליוס קיסר, מכיוון שאלה הפכו לכר פורה לפעילות פוליטית מחתרתית ובתי הכנסת נהנו מקדמוניותה של הדת היהודית (seut. Div. iul. 42.3 – על זכויות היהודים). החקיקה נגעה לא רק לרומא אלא לכל הקהילות היהודיות תחת רומא.

עמ' 171:

יוספוס (קדמוניות 14.213-216; 241-246; 256-264) מספר על זכויות היהודים באסיה הקטנה. לכן לא מוזר לשמוע על התאספותם של היהודים בהלוויתו של קיסר.

גם ביומיו של אוגוסטוס הזכויות של בתי הכנסת נשמרו (seut. Div. iul. 32.1; Philo, Legatio ad Gaium 156-157, 311-316). מה עוד שדאג לכך שהיהודים לא יפגעו במקרה וחלוקת התבואה שניתנה לאזרחים העניים (בערך בזמן שבו צאצאיהם של השבויים שהביא פומפיוס יתחילו לקבל אזרחות רומית ולכן מצבם הכלכלי יהיה ירוד) תיפול על שבת. (philo Legatio ad Gaium 158). בנוסף הפטור ליהודים משרות צבאי הפך לקבוע (יוספוס קדמוניות, 15.28) והיהודים קיבלו פטור מפולחן האימפריה. כל ניסיון כפייה של פולחן הקיסר היווה שבירת חוקי המשחק, והדבר הפך לכל כך מובן מאליו שכאשר יהודה סופחה בשנת 6 לספירה, לא הונהג פולחן הקיסר.

המדיניות של קיסר ואוגוסטוס לא חיסלה את האנטישמיות אלא לעיתים עודדה אותה בשל הקנאה שרחשו ליהודים. חיכוכים בין יהודים לגויים ברחבי האימפריה לא שככו, ועניין המנחות לבית המקדש הגביר את החיכוך בין סמכות השלטונות המקומיים לאוטונומיה שניתנה ליהודים.

עמ' 172:

הטענות של היהודים לשלטונות הרומים בנוגע לפגיעה בהם באו לידי ביטוי בצווים שאשררו את זכויות היהודים ונחישות האימפריה לשמור על מעמד הפזורה היהודית (יוספוס, קדמוניות 15.27-60, 160-178(, כאשר הצו המאוחר ביותר מופיע בשנים 2/3 לספירה.

היהודים ברומא

הפזורה ברומא נהנתה מהגנה מאותן ערים עוינות ליהודים אך לעיתים סבלה מאותו ממשל שהגן עליה. בשנת 139 לפנה"ס נעשה גירוש מרומא בנימוק של מיסיון בקרב הרומאים (val. Max. 1.3.3 – שרד אצל Julius Paris ו-Nepotianus). אירוע זה התרחש בסמוך למשלחתו של שמעון המקבי, שחיפש לחדש את הברית עם רומא (המשלחת מופיעה במקבים א, אך תאריך אפשרי נוסף הוא שנת 142 לפנה"ס). ההסבר לגירוש הוא שרומא הסכימה לתמוך פוליטית ביהודה אך לא הסכימה להתפשטות דת מזרחית באיטליה. אם כך, ההתקפה הראשונה על המיסיון היהודי יצרה תקדים.

ממחצית המאה הראשונה לפנה"ס ועד מחצית הראשונה של המאה הראשונה, היהודים ברומא התרכזו בגדה הצפונית של נהר הטיבר (Trastevere של ימינו), שפילון מציין כמאוכלסת על ידי יהודים (philo Legatio ad Gaium 155).

עמ' 173:

בתי הקברות המוקדמים ביותר של יהודים נמצאו במקום זה ומתוארכים מהמאה הראשונה לפני הספירה. מבתי הקברות עולה ההשערה במצבם הכלכלי של היהודים ברומא היה ירוד בשל החומר, הסגנון, האיות – כולם מצביעים על חוסר בכסף וחינוך. היהודי המשגשג הוא דימוי של ימה"ב ולא של ימי רומא.

ההרמוניה הופרה בימיו של טיבריוס כאש בשנת 19 לספירה גויסו 4000 יהודים וגרים בכפייה לצבא הרומי ששירתו בסרדיניה נגד שודדי ים, וגירוש שאר האוכלוסייה תחת איום בעבדות או נטישת הדת היהודית (tac. Ann. 2.85.5; sut. Tib. 34.1).

עמ' 174:

הכללת הגרים בגירוש תוך מתן חנינה למי שינטוש את הדת (שכנראה פנתה יותר לאותם גרים מאשר ליהודים) מראה שההתנגדות הרומית ליהדות נעשה על בסיס דתי ולא גזעני. בבסיס האנטישמיות הרומית-יוונית נחה ההתבדלות היהודית, שזו מובנית בתוך הדת היהודית (עניין חשוב למונותיאיזם!!!)

כלל הקהילה לא ביצעה פגיעה חמורה, אם נטישת הדת בדקה ה-90 תציל אותם; והצו נגד כוהני איסיס מהווה ראיה למגמה לטיהור דתי של העיר. הסיבה לגירוש זה הוא פעילות מיסיונרית גוברת של היהודים ברומא, שמה שהצית את הסיפור היה האירוע שמופיע אצל יוספוס – על הולכת השולל של גיורת על ידי יהודים (dio cassius 57.18.5a; יוספוס, קדמוניות 18.65-84). בתקופה זו הגויים שמצאו שהמוסדות הדתיים לא מילאו את צורכיהם הרגשיים והרוחניים חופשו תחליף טוב יותר, וכשחלק פנו לפילוסופיה או לדתות מסתוריות מן המזרח, אחרים פנו ליהדות תוך דבקות חלקית לחובות הדת המונותיאיסטית כמו שמירת שבת, כשרות ומילה. גיור יהודים וסורים, כמו גם השכבות הנמוכות באיטליה לא היה חשוב לממשל הרומי. אך כשהמיסיון היהודי חדר לשכבות העליונות של החברה הרומית, הפך עניין זה לבעיה בעיניו של הקיסר השמרני. צעדים נעשו כדי להרחיק מרומא מטיפים ועודדו את נטישת היהדות דרך חנינה למי שיחזור מגירוש ולהרתיע אחרים מלהתגייר.

הגירוש כוון לאלה שהיו ללא אזרחות.

עמ' 175:

הפטור של היהודים משירות צבאי בוטל זמנית ולכן גויסו אותם יהודים. אך למרות הגירוש והגיוס, יהודים בעלי אזרחות רומית, וכל הגברים הרומים מעל או מתחת לגיל הגיוס, עבדים יהודים ואלו שהצליחו להימלט מגיוס או גירוש, ככל הנראה ניצלו ונשארו ברומא.

פילון מאשים את שרו של טיבריוס סיאנוס (SEJANUS) בהנהגת מדיניות אנטישמית ובניסיון לחסל את היהודים ברחבי האימפריה, ניסיון שנמנע בשל מותו בשל 31 לספירה (philo Legatio ad Gaium 159-161). אך סיאנוס לא היה בעמדת כוח בשנת 19 אין עדויות לחלקו של סיאנוס בגירוש. אך עדיין טיבריוס אישר מחדש את זכויות היהודים לאחר מותו של סיאנוס. אולם אין סתירה בין אישור מחדש בפרובינציות הרומיות לגירוש שנעשה ברומא 12 שנים קודם לכן. אושרו מחדש זכויותיהם האוניברסאליות לשמור על דתם אך בתנאי שהם ישמרו על סטנדרטים נורמאליים ועל התנהגות חברתית, ואם הם יסכנו ויחתרו תחת השלטון הרומי או יסכנו את הסדר הציבורי או מוסר,הם יענשו. כל עונש שנעשה היה מקומי ולא ייושם על כלל היהודים.

אין עדויות על סיום השירות הצבאי אך נפילתו של סיאנוס בוודאי שבישרה טובות. סביר להניח שעד שנת 41 לספירה, ששוב הוטלו איסורים על יהודים, רובם חזרו.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר

קישורים נוספים

ב