Stern 1974

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ש / מחקר מודרני S

Stern, Menahem. 1974. Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. 2 vols. Jerusalem: Keterpress Enterprises.

סיכומים

כרך ראשון

הקטאיוס מאבדרא

22-23: הספר על אברהם שלפי יוספוס ענתיקות 1.159 כתב הקטאיוס אינו אלא כתב תעמולה יהודי שהעמיד פני הקטאיוס.

אחרים

בבקשה לפתוח כותרת משנה לכל סופר לחוד


(עמ' 97 ) Mnaseas of Patara

תלמידו של ארתוסטנס, נפטר בשנות ה-90' של המאה השנייה לפנה"ס, הכותב הראשון להזכיר את הערצת החמורים של היהודים. כנראה כתב את חיבורו על היהודים והאדומים לפני שהגיע אנטיוכוס אפיפנס ורדף את היהודים. מוזכר אצל יוספוס. מנסאס הצהיר שהיהודים עבדו לראש מוזהב של חמור, אחריו כתבו על העניין אפיון (170) ודמוקריטוס (247), למרות שאי אפשר לטעון לקשר ישיר. דיודורוס (34-35.1-3) מספר על פסל שגילה אנטיוכוס אפיפנס במקדש בירושלם, של אדם – כנראה משה – רוכב על חמור. טקיטוס מספר על עדר חמורי הפרא שהציל את היהודים מצמא ביציאת מצרים (היסטוריא 5.4) ופלוטרך (Quaest. conviv. IV, 5, 2) דן בסלידת המצרים מחמורים. בהמשך, נהייתה אגדת הערצת החמורים קשורה גם לנוצרים – טרטוליאן, אפולוגטיכוס, XVI.1-3, על האומות 1.14, מינוקיוס פליקס, אוקטאביוס IX.3. נראה שהאגדה שמנסאס היה הראשון להזכיר נולדה (עמ' 98 ) במצרים ההלניסטית, באווירה עוינת יהודים. ידוע כי החמור היה קשור לטיפון סת, אויבו של אוסיריס (פלוטרך, על איסיס ואוסיריס 30). זאת ועוד, מפלוטרך עולה כי מקורות יהודיים היו מזוהים עם טיפון סת. העובדא שהשם יאו, אל היהודים כפי שהיה מוכר במעגלים פאגניים, מזכיר בצלילו את השם המצרי של חמור לא תרמה.

הסיפור על הערצת חמורים יהודית שולב בסכסוך היהודי אדומי, שכנראה המשיך להתקיים גם במצרים. היו מהגרים אדומיים במצרים כבר במאה השלישית לפנה"ס, ונראה שמהגרים יהודים ואדומים במצרים שימרו את העוינות ההדדית. קשה להאמין שמנסאס המציא את הסיפור או את הקשרו הפלשטיני. לכן, לא סביר שמקורות מאוחרים יותר הסתמכו על מנסאס בעניין זה.

(עמ' 100 ) לפי אפיון, מנסאס מספר שבמלחמה ארוכה בין היהודים והאדומים אחד האדומים מדורא (כנראה כפר ערבי דרום מערב לחברון) הגיע באמתלה לבית המקדש וחטף את ראש החמור המוזהב. (יוספוס, נגד אפיון 2.112-114).

(עמ' 182-183 ) דיודורוס (34-35.1-5) שמספר על אנטיוכוס אפיפנס והפסל של איש רכוב על חמור שמצא בבית המקדש.

(עמ' 184 ) דיודורוס לא טען שהיהודים העריצו את החמור אלא רק תיאר פסל של אדם יושב על חמור בבית המקדש, בקודש הקודשים.


עמ' 357:

פרשנות: הגירוש הביע את הדאגה באליטה הרומאית מחדירה של כתות ורעיונות מן המזרח.

עמ' 359-360:

הגרסאות של פאריס יוליוס ושל ניפוליטניוס לדיווחו של ואלריוס מקסימוס.


(עמ' 409 ) יוספוס, נגד אפיון, 2.79-80 (יוספוס) אני לא פחות נדהם מהסופרים (עמ' 410 ) שסיפקו לו [לאפיון] את החומרים, כלומר פוסידוניוס ואפולוניוס. (80) יש לאפיון החוצפה לטעון שבבית המקדש שמור ראש של חמור, שהיהודים סגדו לחיה זו והעניקו לה כבוד אלוהי. הוא [אפיון] מספר שעובדא זו התגלתה כשאנטיוכוס אפיפנס נכנס לבית המקדש ומצא בו ראש מוזהב של חמור.

(עמ' 413 ) יוספוס, נגד אפיון 2.112-114, על הסיפור של מנסאס באשר לראש החמור.

(עמ' 530) דמוקריטוס – היסטוריון שכתב גם ספר על טקטיקות, ידוע לנו רק מסודא, שמספר שדמוקריטוס כתב ספר על היהודים. לא ידוע אם כתב לפני או אחרי אפיון. גם דמוקריטוס מספר על הערצת ראש חמור מוזהב על ידי היהודים וחוץ מאפיון – עד כמה שידוע כיום, הוא הכותב היווני היחיד שסיפר על מנהג שחיטת הזרים של היהודים. (עמ' 531 ) סודא: דמוקריטוס, היסטוריון – כתב שני ספרים על טקטיקא ואחד על היהודים. מציין שהם נהגו לסגוד לראש מוזהב של חמור ובכל שנה שביעית תפסו זר והקריבו אותו. הם נהגו להרוג אותו על ידי חיתוך בשרו לחתיכות קטנות*. (עמ' 563 ) פלוטרך, על איסיס ואוסיריס 31: אך אלה הטוענים שבריחתו של טיפון מהקרב הייתה על חמור** והחזיקה שבעה ימים**, ושלאחר מכן נולדו לו שני בנים – הירוסולימוס ויודאיוס, כפי שהשמות עצמם מראים, מנסים לגרור שמות יהודיים לאגדה.

כרך שני


(עמ' 25 ) טקיטוס, היסטוריא 5.4.1 היהודים ויחסם המיוחד לחמור – (1) משה, כדי להשפיע על אנשים לאורך הדורות, הציג שיטות פולחן חדשות, מנוגדות לאלה של כל דת אחרת. היהודים מקדשים את מה שאנו מוקיעים וההיפך. (2) במקדשם הם שמו פסל של החיה שאפשרה להם להפסיק לנדוד וגאלה אותם מצמא; הם מקריבים ראם, כנראה ממסירות לאמון. …

(עמ' 36 ) במקורות אחרים, החיה היא אייל (אמפליוס, ספר הזיכרונות 2.1, היגינוס, אסטרונומיקא 2.20, סרויוס, In Aeneidem 4.196, Lactantius Placidus, In Thebaidem, 3.476). ראוי לציון כי לפני ההתיישבות בכנען, העברים הקדומים היו נוודי חמור - W.F. Albright, Yahweh and the Gods of Canaan, London 1968, p.135.

עמ' 70-71:

טקיטוס וסווטוניוס קושרים את הגירוש של היהודים לגירוש של מצרים. בשילוב עם דיווחו של קאסיוס דיו – הסיבה היא מיסיון.

יוספוס מתארך את האירוע בימיו של פונטיוס פילאטוס (26-36) אבל טקיטוס וקאסיוס דיו נותנים את שנת 19.

סנקה מציין את האירוע ופילון מאשים את סיאנוס בתקיפת היהודים ללא פירוט הגירוש.

פילון מציין שלאחר מות סיאנוס טיבריוס חזר לאהוד את היהודים.

סיאנוס כבר החזיק בתפקיד בכיר בשנת 13-14 לספירה ולכן אפשרי שהייתה לו יד בעיצוב מדיניות המשטר כלפי יהודים בשנת 19 לספירה. אך פילון מציין שטיבריוס פנה לשחרר את היהודים שהואשמו על לא עוול בכפם נעשתה בשנת 31, האשמות שווא שנרקמו על ידי סיאנוס בתקופה זו ולא מוקדם יותר. אירוע זה היה שונה, מאוחר יותר, וכלל גם את הפרובינציות של רומא.

הצו מהסנאט שהוצא בשנת 19 היה הצעד הראשון של הרשויות בבלימת ההתפשטות היהודית בקרב בירת האימפריה, חיקוי המהלך שנעשה בשנת 139. יוספוס מאשים את הפושעים, דיו מיסיון בעוד טקיטוס וסווטוניוס לא נותנים סיבה ברורה אך מציינים מומרים. גם טקיטוס מרמז על מומרים (superstitione infecta).

הצו הסנאטורי חשוב להבנת ההתפשטות של יהדות בקרב האוכלוסייה הכללית הרומאית במאה הראשונה לספירה – מלמטה למעלה.

עמ' 72:

טקיטוס הוא היחיד שמציין את צו הסנאט, בעוד יוספוס וסווטוניוס משייכים את ההחלטה לטיבריוס.

השימוש ביחיד – ea infecta – מרמז שהם נדבקו על ידי הדת היהודית בלבד ולא המצרית.

גיוס אזרחים הייתה הדרך החוקית היחידה לגירוש אזרחים מרומא. לא מצוין שכוהני איזיס נשלחים לסרדיניה.

הערות

* מזכיר את פולחן טיפון סת. ראו נהר ברנהיים 1963

** מוטיבים יהודיים ?

נמצא בשימוש ב...

אלכסנדר בבבלי תמיד

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא

תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר

קישורים נוספים

ב