Van Henten and Abusch 1996

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני V / מחקר מודרני ו

Van Henten, Jan Willem & Ra'anan Abusch. 1996. "The Depiction of the Jews as Typhonians and Josephus' Strategy of Refutation in Contra Apionem, in: Feldman, Louis H., and John R. Levison. Josephus' Contra Apionem: studies in its character and context with a Latin concordance to the portion missing in Greek. Leiden: Brill, 271-309.

סיכומים

(עמ' 271) לסיפור יוסף ואשת פוטיפר בבראשית ל"ט מימד אתני. יש ארבע התייחסויות למצרים (פסוקים 1-2,5) ושתי התייחסויות לעבריות של יוסף (פסוקים14,17).

הפועל צחק בתוספת מילית היחס "ב" יכול להתפרש כקיום יחסי מין.

המתח המתואר בפסקא זו וחרוט בתודעה הישראלית הוא רקע למערכת היחסים הסבוכה ולעיתים אף העוינת בין היהודים והמצרים. בתקופה ההלניסטית התעצם המתח. האשמות חוזרות ונשנות נגד יהודים השפיעו על חייהם במצרים באופן דרמטי.

(עמ' 272) בcontra Apiomen, אסף רבות מהאשמות אלה וניסה לסתור אותן. בדיון זה סביב ההאשמות תהא התמקדות בקשר בין ההאשמות למסורות מיתולוגיות בהן התייחסויות שליליות וסוטות. איך נוכל לקבוע מה השפעתן על דימוי היהודים?

המוקד השני במחקר הוא אופן ההתמודדות של יוספוס עם ההאשמות, האם יש לו אסטרטגיא? האם הוא מתמודד עם המסורות המיתולוגית הטמונות בהאשמות? האם הצליח להפריכן?

מיקוד בהאשמות בעלות מכנה משותף – מוצא מצרי של היהודים, קשר בין יהודים לחמור – הורוס נגד טיפון שת. מיתוס זה היה בשימוש בתקופת תלמי ומצרים הרומית בטקסטים תעמולתיים לאפיון קונפליקטים צבאיים, פוליטיים ואתניים. מלחמה במורדים, טיפון שת קשור לכל כוח זר שאיים על מצריים (כולל היהודים).

(עמ' 273) העניין בא לידי ביטוי ב Oracle of the Potter, שמוצאו ממעגלים מצריים מקומיים אנטי יווניים. התפאורה היא של סוף העולם, היוונים הם טיפונים. יש כמה פסקאות אצל יוספוס שמנסות לדון בעניין. בסוף המאמר דיון בהכחשת יוספוס את התוויות שקשורות לטיפון שת ומידת היכרותו את המיתוסים. מגבלות האסטרטגיא הרטורית שלו בגלל התקופה והסביבה שבה חי.

מסורות על טיפון שת והקשר שלהן ליהודים בcontra Apiomen.

(=CAp)

לא כל מה שכתוב נכתב על ידי יוספוס, קשה לדעת ממי השאיל חומרים.

(עמ' 274) יתכן שאם היה משחק במקורות שלו היה לו קל יותר להגן על היהדות.

נדרשים כלים מתודולוגיים כדי לבודד דימויים שמרכיבים מיתוסים ומסורות. קריטריונים לקביעת נוכחות אסוציאציות: קיום פרטים שאפשר להבין רק לאור מסורת ייחודית; רצף סיפורי שחוזר בפסקאות עצמאיות ומצביא על מקור מסורתי; פרט שבהקשרו אינו ברור אך כשמיוחס למסורת כלשהיא מובהר; מצבור מוטיבים שלפחות אחד מהם קשור לדמות מרכזית במסורת.

נמצאה התאמה בלמעלה מקריטריון אחד ולכן הסבירות לבידוד מסורת לא יהודית אצל יוספוס עולה. קריטריונים אלה מאפשרים לחשוף חוטים של הקשרים מסורתיים.

(עמ' 275) ההאשמה שהיהודים הם ממוצא מצרי חוזרת בכמה מקורות זרים ב-CAp. ההאשמה קשורה לטיפון שת דרך העיר אבאריס (Avaris), שקשורה אליו ישירות. אותה מזכיר מנתון (פרגמנטים 42, 54, אצל יוספוס Cap 1.73-91, 1.228-251). בפסקאות אלה חוסר עקביות, אך תכנם ברור: היהודים עזבו את מצרים אחרי מרידה ליהודה, בה ייסדו את ירושלם.

הפרגמנטים של מנתון מתארים את ההיסטוריא הישראלית טרם היציאה ממצרים. מעשים נוראיים של אבות האומה, מאפיין את היהודים כפורעי חוק. בפרגמנט הראשון – ההיקסוס כאבות אבותיהם של הישראלים. אלה פלשו למצרים ממזרח, הביסו שליטים מקומיים, (עמ' 276) התייחסו באכזריות לאוכלוסייא, הציתו ערים מצריות, החריבו מקדשים (Cap 1.75-76). כנראה שמים או חורים ששלטו במצרים בשנים 1650-1542 BC.

מנתון מספר שההיקסוס יסדו את אבאריס (Cap 1.78), שידועה כעיר של טיפון שת לפי הפרגמנט השני שלו. לאחר המצור על אבאריס שעשה המלך טומוסיס, ההיקסוס עזבו שוב את מצרים ליהודה והקימו את ירושלם.

בפרגמנט השני, ההיקסוס והיהודים קשורים למצרים הטמאים. (עמ' 277) בפרגמנט זה, פרעה אמנופיס רצה לראות את האלים המצרים. מי שמכיר את הדת המצרית יכול להתפלא, לא היו אלים יותר נראים מאשר אלה של המצרים. יוספוס מצביע על ניראות של האלים המצרים בחיות (CAp 1.254). חכם שידע עתידות ושמו כשם המלך הציע לו לטהר את העם המצרי ממצורעים ומזוהמים כדי שיוכל לראות את האלים. המלך שעה לעצתו וקיבץ את כל מוכי הגורל לעבוד ממזרח לנילוס, באבאריס שבעבר הייתה מיושבת בהיקסוס. כאן הקשר בין מצורעים לאבאריס.

בפסקא זו מנתון מיידע בפרט יקר ערך לגבי אבאריס, (עמ' 278) והוא: זו עירו של טיפון (CAp 1.237). טיפון מזוהה עם שת המצרי, אל מכובד שהפך במרוצת המילניום הראשון BC לאנטי אל, אב טיפוס של רשע, אויב האלים האחרים ובמיוחד הורוס. מקורות אחרים מאשרים שאבאריס הייתה עירו של שת וההיקסוס נתפסו על ידי המצרים כסוגדי שת (P.Montet, Le drame; Van Seters, Hyksos, 171-180 ועוד כמה). על רקע זה, אין זה מפתיע שמנתון מספר שהמצורעים התחילו במרד בראשות אוסריף משה. חוקי משה מנוגדים לחוקי המצרים, משה קרא להיקסוס הירושלמים לסייע נגד המצרים. 200,000 חיילי היקסוס באו בשמחה לאבאריס. פרעה ברח לאתיופיא עם חיות קדושות. ההיקסוס שלטו 13 שנים. (עמ' 279) פגעו במצרים כבפעם הקודמת וטיגנו במקדשים את החיות הקדושות, השפילו כהנים.

בסוף הפרגמנט, מנתון מדגיש שמשה היה אחראי לדרך החיים וחוקי האנשים הללו, כהן מהליופוליס ששמו המקורי אוסריף. לבסוף ברחו ההיקסוס לגבול סוריא.

אפשר לקרוא את הסיפור כהיסטוריא מרושעת של העם היהודי, בו מנתון מדגיש את מוצא היהודים ממצרים. קשר לאבאריס, היקסוס, מצורעים ויהודים באותו צרור עם טיפון שת.

התוכן של הפרגמנט השני מתאים (עמ' 280) לנתונים בשתי עלילות אנטי יהודיות אחרות. הראשונה של כאירמון (Chaeremon), אצל Cap 1.288-292, קצרה בהרבה מזו של מנתון. למרות שיוספוס מדגיש את ההבדל מהסיפור של מנתון, ההודעה הבסיסית זהה ומתאימה למה שסיפר מנתון בCAp 2.228-251.

לכן, כנראה שמסורת משותפת היא הבסיס לשתי האגדות.

סיפורו של כאירמון נראה כהיסטוריזציא של מיתוס אוסיריס: טיפון שת הורג את אוסיריס, איסיס ההריונית עם הורוס (או כשהורוס כבר ילד) בורחת מטיפון שת, הקרב בין טיפון שת והורוס שנוקם את מות אביו. לפי כאירמון, מקור היהודים ממצרים טמאים, שמכונים יהודים וקשורים ל-380,000 אנשים שנותרו בפלוסיום על ידי פרעה אמנופיס ולא הורשו להכנס למצרים.

(עמ' 281) למרות שאין איזכור לטיפון שת, יש דמיון בדפוס הסיפור לזה של מנתון, שמצביע על כך שהפסקא בCAp 1.288-292 מושפעת ממסורות שמככב בהן טיפון שת, לכן גם סיפור זה מצביע על קשר בין יהודים לאל המוקע.

ההנחה שסיפור כאירמון הוא היסטוריזציא של מסורות מיתיות שקשורות לטיפון שת מסייעת להסביר את הדמיון וההבדלים בין שני הסיפורים (זה וזה של מנתון). לאחר הפלישה, פרעה ברח לאתיופיא. כאירמון מוסיף לסיפור של מנתון את אשתו ההריונית שנותרה מאחור. זו התחבאה במערות וילדה בן (כאמור, בריחת איסיס והורוס מטיפון שת). בגרסת כאירמון, לא אמנופיס אלא בנו רעמסס מבריח את הפולשים לסוריא ומשיב את אביו הביתה. תפקיד אמנופיס דומה לזה של אוסיריס, ובנו משחק את תפקיד הורוס.

לאור מסורות טיפון שת, פרט שנראה לא חשוב נהיה משמעותי: ב-1.300, רעמסס נולד במערה לאחר מות אביו ואז הביס את היהודים. הורוס וטיפון שת.

(עמ' 282) הורוס נולד לאחר מות אביו בידי טיפון שת וכשהוא גדל, נלחם בטיפון שת.

סביר להניח שכאירמון קישר בין היהודים לטיפון שת ואולי שינה את המקור שלו כך שיתאים למיתוס של האלים, אך לא עשה זאת בעקביות.

שני פרטים נוספים שחושפים את הקשר: התייחסות להתגלות של איסיס ויוסף כמנהיג שני של היהודים זוכה לשם Peteseph, שעיוות שלו מעניק את המשמעות: המתנה של שת. המצרים הטמאים והפלוסיים כאבות היהודים קשורים לטיפון שת.

נבואת הרוגע במצרים, היא נבואה אנטי יהודית, מכילה דפוס אירועים דומה לשני הסיפורים (CPJ 520 = PSI 8.982).

(עמ' 283) החלק האחרון של שורה 4 בטקסט הזה כנראה צריך להסתיים ב"תִקפו (את) היהודים!” או "פִּלשו ליהודה!”, בסבירות גבוהה. בהמשך הטקסט התייחסות לקבוצה שגורשה ממצרים בגלל זעם איסיס (מזכיר את המצרים הטמאים).

מידע זה מקביל לסיפור של כאירמון, לפיו כעס איסיס התעורר בגלל הרס מקדשה (השווה CAp 1.289, CAp 1.76, CAp 1.249,264; CPJ 520, lines 3,5), זה מוביל לגירוש המצרים הטמאים.

הפרגמנט מספר שהיהודים יחיו בארץ הליוס רע, שקשורה להורוס. סביר מאוד שהיהודים הם אלה שגורשו בשורה 8 בCPJ 520, גם משום שהם לובשי אבנטים.

(עמ' 284) לובשי האבנטים מזוהים כטיפונים ומייצגים אולי את היוונים.

אחת ההאשמות שחוזרת בCAp היא שהיהודים סגדו לחמורים.

(עמ' 285) למה דווקא החמור? תכונותיו השליליות (טיפשות, כיעור..) ברורות מאליהן. לאור טיפון שת הקשר מתבהר.

אפיון (2.79-80) האשים את היהודים בסגידה לחמורים, גם דמוקריטוס (בסודא), דיודורוס 34-35.1.1-5.

(עמ' 286) הטיעונים מתייחסים לכך שמוצא היהודים ממצרים לא טהורים.

לקשר בין החמורים ליהודים היה כנראה רקע מסורתי ידוע.

(תיאור הסיפורים שקראנו בקיץ)

האזכור הקדום ביותר של הקשר נמצא כנראה אצל מנסאס (CAp 2.112-114).

(עמ' 287) הסבר נוסף לייחוס קשר בין יהודים לחמורים הוא התכונות השליליות שלו שבאות לידי ביטוי גם בהם (מכוערות, עקשנות, קול לא נעים, תאוותנות). ביקרמן הכחיש את הקשר בין היהודים ואלם לטיפון שת. הוא לא משכנע.

רוב הכותבים שהאשימו את היהודים בקשר לחמור הם בעלי זיקה למצריות, לכן כנראה הקשר הוא טיפון שת.

(עמ' 288) מנסאס משקף בסיפורו כנראה מתח בין היהודים לאדומים, במצרים או ביהודה.

הקריטריון הרביעי לזיהוי נוכחות מסורות מיתולוגיות קדומות הוא מצבור אלמנטים מוטיבים מסיפורים שונים שקשורים לדמות מפתח במסורת. בקשר לחמור, פסקא קצרה של פלוטרכוס מצביעה על קיום מצבור מוטיבים כזה בקשר לטיפון שת, ממנו אפשר להסיק שהיהודים נחשבו כעובדי חמורים בגלל המאבק בין הורוס לטיפון שת המסורות יווניות-מצריות.

בפסקא פלוטרך מתאר מאפיינים של טיפון וחמורים, שקשורים ליהודים ומוצאם המצרי. טיפון ברח ממצרים על חמור במשך 7 ימים והוליד את בניו ירושלים ויהודה (פלוטרכוס, על איסיס ואוסיריס 31).

(עמ' 289) לפי המקור האנונימי של פלוטרכוס, יציאת מצרים וההתיישבות ביהודה מתוארים כהיסטוריזציא של מיתוס. סיפור זה מכיל את האלמנטים שדיברנו עליהם לעיל.

תוצאת ביניים: היהודים במצריים נתפסו כסוגדי טיפון שת באופן סטריאוטיפי. מה תוצאות התעמולה הזו? היהודים הם זרים שיש להוציא ממצרים לטובת החברה המצרית או היוונית מצרית.

טיפון – אנטי גיבור שנלחם באלים מאולימפוס, אויב האנושות, כאוס. כבר במאה החמישית BC הרודוטוס זיהה את טיפון עם שת.

(עמ' 290) במיתולוגיא המצרית, מאבק בין שת והורוס חוזר שוב ושוב. שת נהיה בתפיסה אל מרושע בהשפעת המיתוס של אוסיריס במילניום הראשון BC. תוקף אלים.

במצרים ההלניסטית, טיפון שת נהיה האישיות שמסמלת כאוס בטבע ובחברה. בהמשך האל נהיה גם אל הזרים. זה רלוונטי לנו.

מסורות מיתיות על טיפון שת היו בשימוש לשם פירוש אירועים פוליטיים. מלכי תלמי זיהו את אויביהם עם טיפון שת ואת עצמם עם הורוס. מלכים מבית תלמי עשו טריומפים כמו הורוס שחגג נצחונו על טיפון שת.

(עמ' 291) הקונפליקט הצבאי בין התלמיים לסלאוקים נתפס גם לאור המיתוס הזה. פטולמי (217 BC) זיהה עצמו עם הורוס ואת אויבו עם טיפון שת.

השימוש התועמלני רב המטרות של מסורות טיפון שת מופיע גם במקורות מקומיים – אך בהיפוך תפקידים. התלמים והיוונים קשורים בטיפון שת ומנהיג המורדים שמחזיר סדר למצרים – הורוס.

(עמ' 292) מהאורקל של פוטר והפרגמנט הלא מפורסם של CPJ 520 אפשר ללמוד שהן שליטים והן אנשים אחרים אופיינו כטיפוניים, בשם, בחמור, בצבע האדום, צבע טיפון. אנשים אלה יש לנצח, לגרש ולהרוג. יש קללות וטקסים נגד שת.

(עמ' 293) למרות שמלומדים סבורים שפסקאות אצל פלוטרכוס(על איסיס ואוסיריס 30) ודיודורוס (1.88) על הקרבת אנשים טיפוניים מצביעות על מעשה אמיתי, אפשר לראות קשר בין מסורות אלה להתפרצויות אלימות נגד יהודים במצרים.

לא סביר שהנבואה של CPJ 520 קשורה להתפרצויות אלה.

(עמ' 294) הרטוריקא הטיפונית הייתה רעל איטי ומתמשך שתרם ליחס הרע ליהודים (שהיה קיים גם קודם למרד של 116-117).

טקסטים אפוקליפטיים בהם עמדה פוליטית קיצונית כמו האורקל של פוטר יכולים לעבור שינויים כך שיתאימו לנסיבות מאוחרות יותר.

מה שבטוח הוא שהסיבות שמנתון מספק לריגוש הלא טמאים למזרח לנילוס מכים בלב המיתוס. כדי לטהר את מצרים (עמ' 295) ולגרום לאלים להראות שוב.

האלים התחבאו מטיפון שת (רמז לזה גם בCAp 2.128). מסורת זו הייתה ידועה מאוד במאה הראשונה CE במזרח וברומא. כל עוד טיפון שת נוכח במצרים, האלים יסתירו את עצמם. לכן הקישור השלילי של היהודים לטיפון שת גרר יחס שלילי כלפיהם בעיתות מצוקה, כי הם שעירים לעזאזל.

אסטרטגיות ההפרכה של יוספוס:

שני היבטים (עמ' 296) שראויים למחקר הם הרטוריקא והתוכן והשיטה. מהם אפשר ללמוד על הבנת המקורות כפי שהבינם יוספוס.

יש התאמה בין contra Apion ועבודת אריסטו genos epideiktikon, הקטגוריא השלישית של נאומים (Rhet. 1.3.1-3), משום שיוספוס לא רק מתמודד עם האשמות של לא יהודים אלא נותן תיאור של היהדות (2.145-286).

(עמ' 297) יוספוס מנצל הפרכת האשמה של הרג יווני כדי לתאר את המקדש.

המינוח הטכני המשפטי נפסק כשיוספוס מתחיל לשבח את היהודים.

האיזון בין המונחים הרטוריים יכול לתרום להבנת היצירה. חלקים שבהם שבח (1.147 ואילך) או שבח וגנאי, מצביעים על כך שהעבודה יועדה בראש ובראשונה לזרים. !. גם העובדא שיוספוס לא פונה לפסקאות מפורשות מהתנ"ך או ההתגלות האלוהית מחזקת את ההנחה.

(עמ' 298) מייסון ואחרים טענו שקיים דחף לגיור.

יש לנתח את השינויים בין הפרכה ושבח ברטוריקא לאור היצירה כולה והמבנה שלה.

ההפרכה המערכתית של יוספוס באה לידי ביטוי במערכת מונחים טכניים שמקורם בנאום מאשים. הדמיון לנאום משפטי קורא למחקר רחב יותר.

בדיון יהיה מיקוד על שיטות ההפרכה של יוספוס והערות על טיעונים מאמנות הרטוריקא של אריסטו. אבחנה בין סוגי הוכחה וסוגי טיעון, התמודדות יוספוס עם ההאשמות ולשון הרע של יריביו.

שלושה סוגי נאומים לפי אריסטו: דליברטיבי (חוקי?), משפטי ושבח וגנאי. אלה לא מעידים על אופי היצירה כולה של יוספוס, אך אפשר באמצעותם להבחין בין מצבים שונים.

שני סוגי הוכחות: לא מלאכותיות שכבר קיימות ומלאכותיות שיש להמציא (אריסטו, רטוריקא 1.2.2, 1.15.1-33).

(עמ' 299) מהן, חמש הוכחות שאינן מלאכותיות ומתאימות לנאום משפטי: חוק, עדות, ניגוד, עינוי ושבועה. אלה בניגוד לסבירות במקרה שאין עדים.

יוספוס משתמש בחוקים, עדויות וסבירות. משלב להנאתו אלמנטים שונים מאריסטו ללא שיטתיות.

שני סוגי טיעונים כלליים לפי אריסטו: הדגמה (אינדוקציא – מהפרט לכלל) ורטוריקא\החבר (דדוקציא – מהכלל לפרט).

יוספוס הפנה נגד היריב מה שנטען כלפיו, חיפש סתירות, במילים, מעשים, או תאריכים.

(עמ' 300) יוספוס משתמש במילים חריפות לאפיון ההאשמות של יריביו (1.53, 219; 2.145).

אריסטו הציג גם אופציות הכחשה, האשמת המאשים באותה אשמה.

יוספוס לא השתמש בשיטות הכחשה יהודיות, או כאלה שפונות לקהל יהודי. ציטוטים מהתנ"ך הם נדירים, כמעט שאין התייחסות לחוק היהודי ישירות. האם יוספוס משתמש יותר ברטוריקא יוונית?

בחינה זהירה של מספר פסקאות בCAp מצביעה על כך שהייתה לו מערכת טיעונים בה השתמש באופנים שונים שוב ושוב. יוספוס מעיד על עצמו שינסה להשתמש בקטגוריות האשמה של האשמת שווא ודעה קדומה בנוגע ל"היסטוריא" שלו (1.53, הכוונה היא לעתיקות היהודים) ומנסה להפריך מספר גדול של האשמות שווא נגד היהודים (1.219).

(עמ' 301) יוספוס שואף לחשוף את הטבע השקרי של ההאשמות. הגנתו העצמית קשורה ישירות להתקפות נגד מבקרי היהודים.

שיטות ההפרכה שואפות להיות באמצעות עובדות ולא טיעונים (2.102), כלומר הוכחות לא מלאכותיות. רוצה להרשיע את הסופרים בהאשמות שהטילו, מהדהד אריסטו.

שני סוגי רטוריקא מאריסטו בהם משתמש יוספוס בcontra Apionem: האשמת היריב במה שטען ומציאת סתירות פנימיות (1.226).

(עמ' 302) עדות של מקורות עתיקים עדיפה בעיני אריסטו (1.15.13, 1.15.17) וכך גם יוספוס, שנסמך רבות על האשמות של אי סבירות (1.254-287 למשל), שיטה בה השתמש אריסטו בהעדר עדים (1.15.17 ברטוריקות של אריסטו).

יוספוס נתמך מדי פעם בחוק היהודי (חוקי משה בנוגע למצורעים – 1.254-287), ולנורמות יהודיות בנוגע למקום החמור בתרבות (2.86-88).

יוספוס משווה חוקים יהודיים עם חוקי אפלטון (2.223-231) וצייתנות יהודית לחוק עם Lacedaemonian צייתנות לחוק. כל זה כדי להוכיח שהחוק היהודי הוא נאצל ומצייתים לו באדיקות.

(303) ההפרכה תלויה בהשוואה בין העם היהודי ליוונים. לCAp 2.145-286 יש אופי של נאום ציבורי, למרות שיוספוס מכחיש את כוונתו ליצור נאום כזה. זה חלק ממנגנון ההפרכה של יוספוס. בהמשך יש שבח העדות הטקסטואלית היהודית למול רצח אופי של ההיסטוריוגרפיא היוונית, כדי לערער את עדות המאשימים.

ההפרכות של יוספוס לא רק מתחפשות ל או תירוץ לספרות מיסיונרית. השבח של יוספוס משרת תפקיד במצב המשפטי.

(עמ' 304) מה הטיעונים הממשיים של יוספוס בפסקאות 1.254-287 (מנתון), 1.293-303 (כאירמון), 1.312-320 (ליסימאכוס), 2.15-32 (אפיון), 2.33-78 (אפיון), 2.79-144 (אפיון), 2.145-286 (אפולוניוס מולון וליסימאכוס)? תשובה לשאלה תוביל אותנו לתגובתו להאשמות החמוריות ויתר ההאשמות שנדונו במאמר ארוך זה.

בחמור יוספוס מטפל בקצרה, מבטל את האשמת אפיון, שלא מתאימה למידע ממקורות אחרים (2.84) ולא לשימוש של היהודים בחמור כבהמת משא ותו לא (2.86-88). כאן יוספוס משלב 3 דרכי טיעון בהן הוא משתמש הרבה: חוסר סבירות, סתירות בהשוואה למקורות אחרים, עדויות של עדים נוספים.

למוצא היהודים מהמצרים הטמאים בסיפור של מנתון יוספוס מתייחס יותר, וטוען שמנתון לקח סיפורים אנונימיים מומצאים (1.228-229) במקום להשתמש בתיעוד מצרי מקודש, כמו בקשר להיקסוס (1.73; 104).

(עמ' 305) עוד עניינים לא סבירים בסיפור של מנתון עליהם מצביע יוספוס: כינוס 80 אלף מצורעים וחולים ביום אחד (1.257) והמשך התגלגלות הסיפור בו יש סתירות, אי התאמות וחוסר מידע. כדי לתמוך בטיעונו יוספוס מצביע על הסתירות בטקסט של מנתון, בעיקר כרונולוגיא (1.230-231, 279).

(עמ' 306) וגם סתירות היסטוריות, איך היקסוס יהיו בקשר עם מצורעים?!

הפרכת כאירמון אצל יוספוס מתרחשת בקווים דומים. ציון פרטים לא סבירים בסיפור (אין הסבר למקור של 380 אלף איש מפלוסיום, לדוגמא), מצביע על סתירה כרונולוגית (יוסף חי 4 דורות טרם משה, 1.299) ומרחיב סתירות בין כאירמון, אפיון ומנתון, כמו שמות שונים של פרעה.

הסיפור של אפיון מופרך באופן דומה, מערכת טיעונים דומה וטיעונים ספציפיים שנטענו כבר קודם.

(עמ' 307) כל זה מזכיר את השיטה של אריסטו להאשים את המאשים באשמה.

מה ההשלכות של הערותינו על אסטרטגיות הטיעונים של יוספוס להערכת הפרכתו את ההאשמות החמוריות והיהודים לטיפון שת?

שפע הטיעונים וההוכחות בספר נגד אפיון מרשים. אך האם הגנת יוספוס נגד שתי ההאשמות (היהודים ממוצא מצרים טמאים והיהודים סוגדים לחמורים) יעילה?

תגובותיו עקיפות.

הפרכותיו מותירות פערים ללא תשובה.

(עמ' 308) ההשלכות של הסקותיו מעידות על כך שיתכן שאבות היהודים היו ההיקסוס. כך הוא מוכיח שמוצא היהודים לא ממצרים (1.75, 252-253, 270, 278).

טיעוני יוספוס מאששים חלק מההאשמות של מנתון על רישעות היהודים.

יוספוס לא מטפל בקשר בין ההיקסוס, אבות היהודים, לטיפון שת.

לא מתייחס לרקע המיתולוגי של ההאשמות.

יתכן שלא הכיר את טיפון שת. או שהכיר ושתק, כי לא יכל לתקוף כראוי (סביר יותר).

סיכום:

סביר מאוד שהסטריאוטיפ המיתולוגי השלילי של טיפון שת הוא הרקע להאשמות.


(עמ' 309) על פני השטח הפרכותיו מרשימות ודי משכנעות. השתמש בשיטות שמזכירות במידת מה את אלה של אריסטו.

אך למעשה הותיר האשמות מפתח ללא התייחסות.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

יוספוס פאולינה ופולוויה

קישורים נוספים

ב