Wallach 1941b

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ו / מחקר מודרני W

Wallach L. 1941. "The Textual History of an Aramaic Proverb (Traces of the Ebionean Gospel)." Journal of Biblical Literature. Vol. 60, No. 4. Pp. 403-415.

סיכומים

(עמ' 403) לסיפור של אמא שלום יש אופי יהודי נוצרי ולכן משך את תשומת לב החוקרים.

במאמר זה, יש ניסיון להסביר את הביטוי "אתא חמרא ובטש לשרגא".

(עמ' 404) השאיפה היא להוכיח שהפרשנות ההגיונית שאובה מהמסגרת הסיפורית שהרקע ההיסטורי שלו משקף השפעה של גוספל אביוני (Ebionean).

הסיפור בגרסא א': תלמוד ירושלמי יומא 1,1, 38. מקבילה: ויקרא רבה, 21,9.

מסופר שכהן גדול שלח עם בנו שתי מידות כסף מלאות במטבעות כסף ומלוות בחוטי כסף, אז אדם אחר קם ושלח עם בנו מידות זהב מלאות בחתיכות זהב ומלוות בחוטי זהב. על זה נאמר: “כפה הסיח את המנורה".

(עמ' 405) הסיפור בגרסא ב': תלמוד בבלי שבת 116 א', ב':

אמא שלום, אשת ר' אליעזר, הייתה אחותו של רבן גמליאל. פילוסוף אחד שהיה גם שופט חי בביתו ועשה את הרושם שהוא לא מקבל שוחד. הם רצו לחשוף אותו (באו לאחוכי ביה) לכן היא הביאה לו מנורה מזהב (שרגא דדהבא), ניגשה אליו ואמרה לו: אני רוצה חלק בנחלת אבי (שנפטר). הוא הורה לחלק את הנחלה בין האח והאחות. אמר לו רבן גמליאל: כשיש בן, הבת לא יורשת. הפילוסופר ענה: מהיום שבו גורשתם מארצכם, חוק משה נהיה זניח וספר אחר (בקריאה אחרת, החוק של הברית החדשה) ניתן, ובו כתוב: אח ואחות יורשים חצי חצי.

למחרת נתן לו רבן גמליאל חמור לובי, ואמר לאחותו ולשופט: הביטו בסוף הספר, (דברי הימים 27,26) ובו כתוב: אני בא לא כדי להרוס את חוקי משה ולא\אלא כדי להוסיף את חוק משה. שם כתוב, בת לא יורשת כשיש בן. אמרה לו אמא שבת: שיזרח אורך כמנורה.

אמר לו רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא.

(עמ' 406) הפרשנות ההגיונית של הסיפור:

סיח היא מילה עתיקה מחמרא, הצורה הישנה יותר של המילה.

בסיפור א', הרעיון הוא ששוחד אחד יכול להתבטל על ידי שוחד אחר, גרוע יותר.

השפעת הגוספל האביוני:

(עמ' 407) ההנחה היא שהגוספל של מתיו בגרסתו הארמית הוא מקור אפשרי לסיפור בבבלי.

הסיפור במסכת שבת מופיע בפסקא שדנה גם באביוניתים ונצריתים. וואלאך מציג נימוקים על רקע חוקי הנצרות ועקרונותיה והדמיון לסיפור של אמא שבת.

(עמ' 410) להיסטוריזציא של הביטוי אופי אפולוגטי. היו חוקרים (למשל, ד.ה. מולר) שטענו שהסיפור בבבלי הוא אנקדוטא סאטירית, וכי מטרת הסיפור הייתה לחשוף את הפילוסוף.

(עמ' 411) רמז מפתח לאפולוגטית טמון באזכור החמור הלובי. עד כה, לא הייתה התייחסות לכך שאותו חמור לובי הוא סמלי לאותם 90 חמורים לוביים (=מצרים) שבהיותם טעונים בזהב וכסף ממצרים, נאמר כי כל ישראלי הוביל בדרכו ממצרים ארצה. קראוס התעלם מנסיבות אלה כשניסה להפוך לובים ל-”לקונים" (שמאסיא הקטנה?) וכך מיהר את כל החמורים הלובים בספרות הרבנית. עלינו לשמור על החיות התמימות הללו מכזו האשמה. בניגוד להנחתו של קראוס, אלה ללא ספק חמורים. במציאות, המינים המעורבים הם פשוט סימבוליים למדרש, שיכולים ללכת "בחושך". החמור הלובי הוא סמל השחיתות באמצעות זהב וכסף. במשמעות זו הוא הופיע גם באגדה התלמודית של אלכסנדר. כדי להמשיך את הדיון, נקודת ההנחה היא שאלה חמורים שיכולים ללכת ב"חושך". (עמ' 412) מקורות נוצרים מאזכרים את זריקת המנורה באופן אפולוגטי.

מינוקיוס פליקס, באוקטאביוס 11.5 והלאה נותן פרשנות משלו – גם כלבים זורקים מנורות ועושים חושך (יש את הלטינית במאמר, אולי לבקש מאיוור עזרא).

(עמ' 413) ההתגלגלות הלשונית הייתה כדלקמן, לפי וואלאך: סיח – חומָר (מידת תירס) – חמור. האור מסמל ישועה, אמת, צדק וצניעות.

(עמ' 414) ישוע נהג לרכב על חמור וכך חומר נהיה חמור.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

אלכסנדר בבבלי תמיד

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא

קישורים נוספים

ב