הבדלים בין גרסאות בדף "אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ (אנטיוכוס הראשון האל)
שורה 39: שורה 39:
 
== אנטיוכוס הראשון האל  ==
 
== אנטיוכוס הראשון האל  ==
  
בכתובת השנייה, מאחורי תחריט המלך אנטיוכוס "האל" לצד שמו, הוא מסביר כי הצבת קברו בין צלמי האלים וצלמי אבותיו, מקדשת את ההר&nbsp;כמושב קבע לאלים. כך מיועד גופו במותו לקידוש האתר, בעוד נשמתו עולה השמיימה לצד האלים. בגופו ובנשמתו, מקשר אנטיוכוס בין האדמה לשמיים. הכתובת פונה לעולי הרגל החוזים בפסלי אבותיו ואליו של אנטיוכוס - "heroic company of my ancestors, whom you behold before you… also that the divine representation of the manifest deities might be consecrated on the holy hill and that his place might likewise not be lacking in witness to my piety".<ref>[[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 2.2|כתובות הר נמרוט 2.2]]</ref>&nbsp;זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן, המבקשת להפנות את תשומת הלב לאדיקותו הדתית, ולתיווכו בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לפולחן האלים הממוזג, וגם לשושלת השלטון שלהם.<ref>דאוני, 1988 עמ' 46-47</ref>&nbsp;הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לאיחוד התרבויות הישיר הניכר בצלמי האלים הפרסיים להם הותאמו מקבילים יוונים: [http://en.wikipedia.org/wiki/Zeus זאוס]\[http://www.infoplease.com/dictionary/brewers/oromasdes.html#axzz0yqb3r7nd אורומסדס], ארטגנס\[http://en.wikipedia.org/wiki/Heracles הרקלס]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Ares ארס], [http://en.wikipedia.org/wiki/Apollo אפולו]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Mithras מיתרס]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Helios הליוס]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Hermes הרמס], והאלה&nbsp;"all-nourishing homeland Commagene" כאלוהות קומגנה.<ref>על פי המקורות העתיקים קומגנה הייתה אכן ארץ שופעת אשר סיפקה כל טוב לתושביה על בסיס חקלאי ומסחרי: [[Josephus, The Jewish War 5.461|יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 5.461]] - מלך קומגנה מתואר כבעל הממלכה העשירה ביותר תחת השפעתה של רומא ; סטארבון, 16.749, 12.535 - על האדמות החקלאיות סביב עיר הבירה סמאסוטה ; [[Duchense-Guillemin 1978|דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 189]] - עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על תעשיית כריית ברזל, לצד פולחן האל [http://en.wikipedia.org/wiki/Jupiter_Dolichenus Jupiter Dolichenus] בשטחי ממלכת קומגנה אשר זוהה עם שריון מתכתי. אמנם לא ידועים באופן ברור האמצעים שעמדו לרשות שליטי קומגנה לפיתוח כלכלם, אולם המקורות מצביעים בברור על קיום עושר גדול בממלכתם על סמך האנדרטאות העצומות בממלכה, כמות החגים אשר בכתובות, צפי הפולשים לשלל אצל [[Plutarch, Antony 34|פלוטרכוס, אנטוני 34]], והערות מאוחרות יותר אודות העושר המלכותי אצל טקיטוס, האנלים 2.8</ref>  
+
בכתובת השנייה, מאחורי תחריט המלך אנטיוכוס "האל" לצד שמו, הוא מסביר כי הצבת קברו בין צלמי האלים וצלמי אבותיו, מקדשת את ההר&nbsp;כמושב קבע לאלים. כך מיועד גופו במותו לקידוש האתר, בעוד נשמתו עולה השמיימה לצד האלים. בגופו ובנשמתו, מקשר אנטיוכוס בין האדמה לשמיים. הכתובת פונה לעולי הרגל החוזים בפסלי אבותיו ואליו של אנטיוכוס - "heroic company of my ancestors, whom you behold before you… also that the divine representation of the manifest deities might be consecrated on the holy hill and that his place might likewise not be lacking in witness to my piety".<ref>[[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 2.2|כתובות הר נמרוט 2.2]]</ref>&nbsp;זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן, המבקשת להפנות את תשומת הלב לאדיקותו הדתית, ולתיווכו בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לפולחן האלים הממוזג, וגם לשושלת השלטון שלהם.<ref>דאוני, 1988 עמ' 46-47</ref>&nbsp;הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לאיחוד התרבויות הישיר הניכר בצלמי האלים הפרסיים להם הותאמו מקבילים יוונים: [http://en.wikipedia.org/wiki/Zeus זאוס]\[http://www.infoplease.com/dictionary/brewers/oromasdes.html#axzz0yqb3r7nd אורומסדס], ארטגנס\[http://en.wikipedia.org/wiki/Heracles הרקלס]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Ares ארס], [http://en.wikipedia.org/wiki/Apollo אפולו]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Mithras מיתרס]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Helios הליוס]\[http://en.wikipedia.org/wiki/Hermes הרמס], והאלה&nbsp;"all-nourishing homeland Commagene" כאלוהות קומגנה.<ref>על פי המקורות העתיקים קומגנה הייתה אכן ארץ שופעת אשר סיפקה כל טוב לתושביה על בסיס חקלאי ומסחרי: [[Josephus, The Jewish War 5.461|יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 5.461]] - מלך קומגנה מתואר כבעל הממלכה העשירה ביותר תחת השפעתה של רומא ; סטארבון, 16.749, 12.535 - על האדמות החקלאיות סביב עיר הבירה סמאסוטה ; [[Duchense-Guillemin 1978|דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 189]] - עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על תעשיית כריית ברזל, לצד פולחן האל [http://en.wikipedia.org/wiki/Jupiter_Dolichenus Jupiter Dolichenus] בשטחי ממלכת קומגנה אשר זוהה עם שריון מתכתי. אמנם לא ידועים באופן ברור האמצעים שעמדו לרשות שליטי קומגנה לפיתוח כלכלם, אולם המקורות מצביעים בברור על קיום עושר גדול בממלכתם על סמך האנדרטאות העצומות בממלכה, כמות החגים אשר בכתובות, צפי הפולשים לשלל אצל [[Plutarch, Antony 34|פלוטרכוס, אנטוני 34]], והערות מאוחרות יותר אודות העושר המלכותי אצל טקיטוס, ספרי השנים 2.8</ref>  
  
 
{{עוגן|הורוסקופ}} <br>
 
{{עוגן|הורוסקופ}} <br>

גרסה מ־14:24, 19 בספטמבר 2010

 לפרק הקודם / לעמוד הראשי / לפרק הבא

כה אמר אנטיוכוס - כתובות הר נמרוט

מרקוס קיקרו, בספר הראשון של חיבורו 'שיחות בטוסקולום' כותב כי "אדם המעלה על כתב את מחשבותיו, בשעה שאינו יכול לארגנן או לבארן, וכשאין לו דבר מענג להציע לקורא, מבזבז לשווא הן את האותיות והן את זמנו".[1] קיקרו המקורב למלך אנטיוכוס, עימו היה מכותב בחילופי מודיעין, הינו מקור ראשוני עתיק מנקודת המבט הרומית. אף אם עולה מן הכתבים כי לא סמך על אנטיוכוס ועל טוהר כוונותיו,[2] הצהרה זו מחיבורו וודאי הייתה מקנה לאנטיוכוס נקודות זכות בעיני קיקרו, שכן זה הראשון לא בזבז לא אותיות ולא זמן - אנטיוכוס הצהיר בכתובות אבן ובפיסול, באופן מאורגן וברור את כוונותיו, שאיפותיו, אמונותיו ודעותיו. אמנם אין ברשותנו אפשרות לחזור בזמן ואף לא לקרוא מחשבות, אולם הכתובות בהר נמרוט הן הדבר הכי קרוב לכך. הן מאפשרות לנו, אם לא לחדור למחשבתו של אנטיוכוס, לפחות לקבל תמונה ברורה של האופן שבו היה רוצה להציג את מחשבותיו ואמונותיו, ובאופן האמין ביותר. כתובות אלו הינן המקור הראשוני ביותר האפשרי שכן אמנם לא נכתבו בידיו של אנטיוכוס עצמו אלא בידי בעלי מלאכתו,[3] אולם בתור המוח שמאחורי ידיים אלו, הכתובות ואנדרטאות האבן מהוות מראה למחשבתו של המלך. 

 

בשל אופיו יוצא הדופן של מפעל הפיסול המרשים בכל הנוגע להיקף, לרמת גימור ולתוכן כתובותיו המגלומני לכאורה, יש לבחון את האמור בכתובות בעין קפדנית ודקדקנית. מכלול הכתובות נאסף מחמישה לוחות אבן המלווים תבליטי אלים שונים, כך שניתן היה לשחזר חלקי טקסט אשר התבלו במשך הזמן, על פי התאמתם למקבליהם על לוחות האבן השונים. אתייחס אל הטקסט כולו כיחידה אחת המורכבת חמישה פרקים. ההתייחסות לטקסט הינה על פי סדר הכתובות כנהוג במחקר המודרני, ובהתאם לתחריט האלים עליו נמצאו.[4] בחרתי להתייחס אל הטקסט כמקור מרכזי במטרה לנסות ולברר (א) כיצד רצה אנטיוכוס להצטייר בעיני הדורות הבאים בהשקעתו העצומה לייסוד מה שנראה כדת פולחן שליט? (ב) מה הוא מקומו של הסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו? (ג) מה הן עקרונות הדת המשתקפים מכתובתו? 


פסלו של ארטגנס \ הרקלס \ ארס[5]

ארטגנס \ הרקלס \ ארס

הכתובת הראשונה, מאחורי תחריט דמות אל ושמותיו "הרקלס", אל המלחמה היווני "ארס" וזה הפרסי "ארטגנס", נפתחת בהצגת מחברה: אנטיוכוס מציג עצמו תחילה בשמו ובהיותו מלך, אולם, בחירת המילים מעניקה נופח מרשים להצגתו. התואר "βασιλεύς μέγας" - "המלך הגדול", שווה בערכו לתואר הפרסי "Šāhanšāh" - "מלך המלכים" אשר יוחס בעולם העתיק למלך דריוש הראשון, ואשר אומץ בהמשך על ידי אלכסנדר הגדול באופן כמעט ייחודי. הצהרה זו של אנטיוכוס מציבה אותו כשווה מעמד לאלו המוצגים בהמשך כאבות שושלתו. בנוסף, זוהי מעין "הצהרות כוונות" בפתח דבריו, שכן עוד טרם אזכור כל פרט אחר אודות שושלתו, דתו ומעשיו, הוא מציב עצמו בדרגה אחת עם אבות האימפריות הגדולות בעולם. לאחר מכן מתואר המלך כאל, כצדיק וכהתגלות אלוהית. מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל. 

בהמשך מוצגת עמדתו המדינית והשושלתית של אנטיוכוס בעדותו על עצמו כ "Friend of the Romans and the Greeks". אמרה זו קושרת את אנטיוכוס למעצמות המערב - זו הרומית בת תקופתו, וקודמתה המקדונית, ומציבה אותו כחוליית קישור בין האימפריה הרומית ממערב לקומגנה, לבין האימפריה הסלאוקית הדועכת (היוונית במקורה) ממזרח. אנטיוכוס מציג את מוצאו ושושלתו הרחבה: שייכותו לשושלת Orontid הארמנית דרך אביו מית'רידטס קליניקוס,[6] הופכת אותו לנצר השושלת האחמאנית הפרסית עד למלך דריוש הראשון. אימו "האלה" לאודיקה השביעית - "queen Laodike the Goddess" היא נצר לשושלת הסלאוקית בסוריה דרך אביה "האל המתגלה" אנטיוכוס "גְרִיפּוּס" השמיני - "Antiochos the Manifest", ונצר לשושלת התלמית במצרים דרך אימה טריפאנה - כך היא מקשרת את אנטיוכוס לדיאדוכים של אלכסנדר הגדול.[7] הן אימו, והן סבו מענף זה מוצגים בהיקשר אלוהותם, ועל כן מוסיפים נופח שמיימי למוצאו של אנטיוכוס לצד הנופח השושלתי-מלכותי. בתום הצגה מרשימה זו, מסביר אנטיוכוס את מטרת כתובות האבן, והיא הנצחת חוקיו ופועלו בחסות קדושת האלים.[8][9] 


נראה כי טענתו של אנטיוכוס אודות אדיקות כמעלה הבטוחה ומועילה ביותר לכל אדם, מבוססת על ניסיונו האישי "I have come to believe that... This judgment became, for me, the cause of fortunate power and its blessed use". במילים אלו חושף אנטיוכוס את אנושיותו ותלותו באלוהיו אשר הם הם המקור לכוח שלטונו, לצד מוצאו המלכותי. אנטיוכוס ממתג עצמו, לדבריו - כפי שהכול הכירוהו, כמלך ירא שמיים אשר לו הקדושה היא מקור כוחו. אנטיוכוס מייחס לשתי תכונות אלו - קדושה ואדיקות דתית, את הגשמתו העצמית בחייו הארוכים, את יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לכל הציפיות, והצלחתו להפוך ל"אדון המצבים הנואשים" - "By this means I have, contrary to all expectations, escaped great perils, have easily become master of hopeless situations, and... have attained to the fullness of a long life".[10] במה שנראה כגילוי לב, מסתתרות עדויות אודות התקופה בה נחקקה הכתובת, דעותיו של אנטיוכוס אודות הצלחתו שלו, וראייתו התיאולוגית הרחבה: ראשית, ניתן להסיק בצורה הגיונית כי כתובת זו נחקקה בשלב מאוחר בשלטונו של אנטיוכוס, על פי הצהרתו אודות חייו הארוכים.[11] 

שנית, את הערתו אודות יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לציפיות ניתן לייחס לעימותיו מול האימפריה הרומית. ייתכן ואנטיוכוס מתייחס לסכנות אחרות אשר אינן מוכרות לנו, אולי אף הנוגעות לעימותים פנימיים או איזוריים, אולם המידע אשר בידינו מקורו בכתבים מערביים בלאטינית וביוונית בלבד. במקורות אלו אנטיוכוס עומד במבחנים קשים בזירה הפוליטית הן מצד הפרתים,[12] והן מצד הרומאים;[13] הוא מצליח באופן שיטתי להתמודד מול מצור רומי על בירתו, תחילה מול פומפיוס, ולאחר מכן מול אנטוני.[14]  אומנם עיר הבירה של קומגנה, סמאסוטה, מתוארת במקורות כעיר עמידה בפני צבא שדה בשל מיקומה,[15] אולם אין ספק כי העימות מול צבא האימפריה הרומית נתפס כמצב נואש אשר היה קשה לצפות כי ממלכת קומגנה הקטנה תיחלץ ממנו בשלום. 

שלישית, הסיבה להכרזתו של אנטיוכוס על הפיכתו בקלות ל"אדון המצבים הנואשים" נראית ברורה מצד אחד - בשל יכולתו להיחלץ בקלות ממצבים אשר היו נראים כחסרי סיכוי. אולם, מצד שני היא מעט תמוהה: האם אנטיוכוס מציג עצמו כאדם אשר תמיד מצליח לצאת ממצב נואש? או שמא דווקא כאדם אשר גורלו הוא אשר תמיד מובילו למצבים נואשים? האם ייתכן כי אנטיוכוס בראותו את עצמו כאל למעשה מסביר את אופי אלוהותו - מעין אל האמון על סיוע לבני אנוש במצבי עקה? לא ניתן לתת תשובה חד משמעית לשאלות אלו, אולם ייתכן ועצם התמודדותו של אנטיוכוס עם המצוקות הקשות במהלך חייו, והצלחתו הפלאית להיחלץ מהן הותירה עליו רושם עז ועמוק של השגחה עליונה. ניכר כי תפיסתו התיאולגית מדגישה את ההשגחה האלוהית על יחידי סגולה דווקא במצבים חסרי תקווה כביכול. אפשרי ורושם זה עורר באנטיוכוס דחף להודות באופן ברור ופומבי לאלים אשר תמכו בו. זוהי למעשה השבת טובה תחת טובה לשם העצמת האדיקות הדתית בממלכתו, הנוגעת לאותם אלים אליהם התפלל הוא עצמו בבקשו לעזרה. סביר כי היחלצותו החוזרת ונישנת של אנטיוכוס ממצבים קשים דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. ייחוס מזלו הטוב של אנטיוכוס לאלים מסוימים נובעת מצורך אנושי בסיסי להבין את הישנות אירועים אלו. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, ומהמצבים הקשים ביותר. לכך ניתן להצמיד בנקל את ההסבר כי האובייקט הזוכה להשגחה אכן כראוי לה. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו). ביטוי לאמונה זו ניתן לראות בפירוש ההורוסקופ המצוי באתר, כפי שאפרט בהמשך


אנטיוכוס מתאר את החלטתו להקדשת קומגנה כמשכן לכל האלים, וזאת על ידי שימוש באומנויות אשר ירש מאבותיו היוונים והפרסים "I decorated the representations of their form, as the ancient lore of Persians and of Greeks, the fortunate roots of my ancestry, had handed them down". שילוב הידע היווני והפרסי המתבקש משושלתו נתפס כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו בסיס לפולחן האלים. עצם הייצוג בחומר את השמיימי, על סמך ידע עתיק הממזג את תרבויות מוצאו של המלך, הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לאלים.
 לאלים אלו ייסד אנטיוכוס פולחן חדש אשר נועד, על חגיו ומועדיו, להשתלב במנהגים העתיקים המקובלים על ידי האנושות כולה - "the primitive rule and the common custom of all mankind". ניתן לראות בכך ניסיון לשימור מנהגי פולחן מקומיים תלויי זמן, מקום ואוכלוסייה, לצד פיתוח פולחן מורכב יותר. עצם שיקול ממסדי זה מצביע על מודעות לקיום מנהגים עתיקים יותר בקומגנה, אשר מקורם פרסי ויווני.[16] נראה כי קיום מנהגים חדשים בכפיפה אחת עם אלו העתיקים נובעת מההבנה כי אין צורך בביטול המסורות הקדומות, וכך אף למנוע את התחרות בין אלו הישנות לבין אלו החדשות. אומנם קומגנה הייתה ממלכה קטנה מבחינת טריטוריה, אולם אין זה מצביע דווקא על אוכלוסייה הומוגנית מבחינת מוצא ומבחינת דת (ישראל ולבנון המודרניות לדוגמא) – דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים קדומים שונים רומזת על גיוון אתני ודתי בממלכתו. חוסר אחדות זה ניתן היה לאחד תחת כת אחת לפולחן שליט.[17]


ביטוי לתפיסות אמונה קודמות בקומגנה ניכר בדבריו הבאים של אנטיוכוס אודות רצונו כי קברו המקודש יהיה קרוב ככל הניתן ל"כס השמיים" ועמיד לפגעי הזמן "sacred tomb, which is to be indestructible by the ravages of time, in closest proximity to the heavenly throne". באמרה זו חבויה תחילה מודעותו של אנטיוכוס להשפעה הויזואלית של אתר הפולחן: מיקומו של האתר בראש הר נמרוט הופך אותו לנקודת ציון הנראית למרחקים, ואשר הגישה אליה כרוכה בטיפוס מפרך המשול לעלייה לכיוון "הכס השמימי" של האלים, של אבותיו של אנטיוכוס, ושל קברו של המלך עצמו כפי שהתגלמו באבן לנגד עיני העולים לרגל. ניכר כי אנטיוכוס מציג את קרבתו הפיזית של קברו אל השמיים כהוכחה לקרבתו שלו אל האלים.[18] בהמשך, ניכרת מודעותו של אנטיוכוס לזמן עצמו כגורם חשוב בהנצחת אלוהותו, שכן לאורך הכתובת כולה הוא שב ומציין כי מפעל הפיסול, חוקיו ודתו נועדו לעמוד לנצח אל מול שחיקת הזמן.[19] מעבר לחשיבה שכלתנית המודעת לזמניות החומר, ניתן לראות במודעותו הגבוהה לזמן השפעה של האמונה הפרסית באל הזמן "זורבן", אף אם השפעה זו היא עקיפה בלבד ולא באה לידי ביטוי ופולחן מעשי באתר ההנצחה.[20] מדבריו של אנטיוכוס משתקפת צפייה כי במותו תעלה נשמתו השמיימה לצד כיסאו של אל יווני-פרסי זאוס-אורומסדאס - " wherein the fortunately preserved outer form of my person, preserved to ripe old age, shall, after the soul beloved by God has been sent to the heavenly thrones of Zeus Oromasdes, rest through immeasurable time".[21] קיימת הקבלה לאמונה בעלייה השמיימה לכיסאו המוזהב של "אהורה מאזדה", אל ראשי במיתולוגיה הפרסית, והאל הראשי באמונה הזורואסטרית אשר מקורה פרסי גם כן. אחרי הכל, קומגנה הייתה למעשה 'הגזוזטרא של זרתוסטרא' - מעין מרפסת של תרבות פרס ממזרח מעל לנהר הפרת ולכיוון אירופה ממערב. בדומה לאמונות אלו, אנטיוכוס מפריד בין גופו ובין נשמתו "preserved outer form of my person, preserved to ripe old age, shall, after the soul… has been sent to the heavenly thrones… rest through immeasurable time". אמנם האמונה בקיום מקדים של הנשמה טרם הגוף לא הייתה ייחודית לאמונות איראניות, אלא התקיימה ביוון כחלק מהאסכולה הסטואית. על כן סביר כי הלך המחשבה של אנטיוכוס, אף אם אינו מיוחס לאסכולה דתית אחת משתיהן, הושפע מהן כחלק ממיזוג התרבויות אשר ערך.[22] ניכרת הבדלה בין זמניות הגוף לנצחיות הנשמה והאלים, כלומר – הבדלה בין חומר לבין רעיון. נראה כי אנטיוכוס הבדיל בין המשכיותו הארוכה של רעיון על פני זמניותו של החומר, אך גם את התלות ביניהם.[23]


פסלו של אנטיוכוס

אנטיוכוס הראשון האל

בכתובת השנייה, מאחורי תחריט המלך אנטיוכוס "האל" לצד שמו, הוא מסביר כי הצבת קברו בין צלמי האלים וצלמי אבותיו, מקדשת את ההר כמושב קבע לאלים. כך מיועד גופו במותו לקידוש האתר, בעוד נשמתו עולה השמיימה לצד האלים. בגופו ובנשמתו, מקשר אנטיוכוס בין האדמה לשמיים. הכתובת פונה לעולי הרגל החוזים בפסלי אבותיו ואליו של אנטיוכוס - "heroic company of my ancestors, whom you behold before you… also that the divine representation of the manifest deities might be consecrated on the holy hill and that his place might likewise not be lacking in witness to my piety".[24] זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן, המבקשת להפנות את תשומת הלב לאדיקותו הדתית, ולתיווכו בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לפולחן האלים הממוזג, וגם לשושלת השלטון שלהם.[25] הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לאיחוד התרבויות הישיר הניכר בצלמי האלים הפרסיים להם הותאמו מקבילים יוונים: זאוס\אורומסדס, ארטגנס\הרקלס\ארס, אפולו\מיתרס\הליוס\הרמס, והאלה "all-nourishing homeland Commagene" כאלוהות קומגנה.[26]


"הורוסקופ האריה" בהר נמרוט
כאן יש לציין את המיצג האסטרולוגי המרשים באתר. מיצג זה מאפשר לצייר את המציאות המשתקפת מתחריטי האלים המברכים ולוחצים את ידי המלך (dexiōsis), מאפשר לתארך במדויק את התרחשות האירוע המתואר, ובעיקר – את פשר האלים המתוארים. ב"הורוסקופ האריה", על צווארו כוכב רגולוס - הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים "אריה" ואחד הכוכבים הבהירים בשמים. כוכב זה קושר עם המושג "מלך" לאורך ההיסטוריה האנושית,[27] ובמקרה הנוכחי נועד כנראה לייצג את המלך אנטיוכוס מקומגנה. מעל גב האריה שלושה כוכבי לכת גדולים יותר המוכרים לאסטרולוגיה היוונית, ואף מזוהים בכתב באתר - מעליהם חקוקים שמותיהם, ושיוכם לאלים: כוכב מאדים "the flaming one of Herakles" – על כן כוכב זה מזוהה עם האל ארטגנס\הרקלס\ארס. כוכב חמה "the shining one of Apollo" – על כן כוכב זה מזוהה עם האל אפולו\מיתרס\הליוס\הרמס. כוכב צדק "the radiating one of Zeus" – על כן כוכב זה מזוהה עם האל זאוס\אורומסדס. הכוכב החמישי במרכז המיצג הינו הירח המתחדש בצורת סהר על חזהו של האריה - לשם זיהוי כוכב זה במערך האסטרולוגי עם אלוהות מסוימת, ובשל היות הר נמרוט מקדש לדת בעלת אופי "לאומי", נבחרה דמות היושבת לצד זאוס אשר אינה הרה, כי אם האנשה-אלוהית לארץ קומגנה.[28] שילוב כוכבים אלו כשבליבם הכוכב רגולוס, הקפיא אירוע אסטרולוגי זה בנקודה ייחודית בזמן – התקבצות הכוכבים אשר אירעה בשביעי ביולי, שנת 62 לפנה"ס. [29] 


כדי להבין את פשר הסמלים האסטרולוגים בהר נמרוט יש לבחון אתרים נוספים, דוגמת אתר קראקוש (Karakush - "הציפור השחורה"):
הכניסה לאתר קראקוש
אתר קבורה לארבעת נשות המלוכה הקומגנית אשר נבנה על ידי בנו של אנטיוכוס, מיתרדטס השני. בדומה ל"הורוסקופ האריה" המתייחס להתקבצות האסטרולוגית של שנת 62 לפנה"ס, בקראקוש קיים הורוסקופ המתייחס להתקבצות דומה בשנת 27-26 לפנה"ס. סידור הכוכבים בשמיים תאם את מבנה העמודים באתר עצמו. מצב זה פורש כנוסחא המייצגת את קדושת השלטון בקומגנה: אנטיוכוס (רגולוס) מבורך על ידי שלושת האלים היוונים, עם מקביליהם הפרסים ובחסות אלת קומגנה. סביר כי האירוע הקוסמי הראשוני, אשר התרחש לאחר לידתו והמלכתו של אנטיוכוס, קיבל פרשנות רוחנית: אנטיוכוס זיהה עצמו עם מערך הכוכבים "אריה", והתקבצות ארבעת הכוכבים סביבו פורשה כהתקבצות ארבעת אלים וכהוכחה נראית לעין לעצם היותו נשגב ואלוהי. ייתכן אף כי הסיבה להקמת ה Hierothesion היא אותו "איחוד השמיימי".[30] נראה כי איכות הידע האסטרולוגי, ואף היכולת הטכנית להציגו שודרגו במרוצת הדורות שלאחר אנטיוכוס, שכן האתר אשר נבנה על ידי בנו כולל מיצג של שלוש קבוצות כוכבים - האריה, השור, והנשר. במרכז אתר קראקוש, באמצע הקיץ, ניתן לראות בשמי הלילה את קבוצת האריה זורחת בראשית הלילה, את קבוצת הנשר באמצע הלילה, ואת קבוצת השור לקראת הזריחה, בהתאם למיקום העמודים המסמלים כל קבוצה. האתר "עובד" בדיוק כך בתקופה מסוימת במהלך הקיץ. מכאן שבקומגנה היו אסטרולוגים בעלי ידע וניסיון לצפות לאירועים שמיימים מסוג זה.[31] אחרי הכל, קומגנה היא ממש "במעלה הנהר" מבבל - אחד ממרכזי החיזוי העיקריים בעת העתיקה, אשר סממני תרבותו באים לידי ביטוי בסינקרטיזם הנרחב בקומגנה.  לאחר תקדים שנת 62 לפנה"ס, תנועת הכוכבים הוצגה על ידי האסטרולוגים המלכותיים כחזרה על טקס ההתקרבות, המפגש, והבירוך של המלך כ"כוכב המלכותי" על ידי האלים. התנהגות טקסית זו הייתה למעשה שיקוף נהגי חצר מלכות יוונית. בשנת 26 לפנה"ס, בדומה לשנת 62 לפנה"ס, אירעו אירועים אסטרולוגיים דומים, אשר פורשו בהתאם כשובם של האלים אשר בירכו את המלך אנטיוכוס, לברך את בנו מיתרדטס השני.[32]  זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאשרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.

דברי אנטיוכוס נמשכים ומתארים את המבנה המערכתי של הדת הכולל הקצאת אדמות והכנסה קבועה לקיום "הכת הבלתי פוסקת", לשם עיצוב תשתית כלכלית עמידה ומתמשכת. בנוסף, כוהני הדת נבחרים ומולבשים בכסות ההולמת את הגזע הפרסי אליו משייך עצמו אנטיוכוס בכל הנוגע לפולחן דתי - כסות המתאימה לדבריו למזלו הטוב ולתפארת האלים, כפי שאפרט בהמשך - "I set aside for the ample provision of sacrifices ; an unceasing cult and chosen priests arrayed in such vestments as are proper to the race of the Persians". מחלצות אלו מהוות מרכיב טקסי בפולחן בימים מיועדים.[33] כפי שנזכר בסוף הכתובת הראשונה, מוגדרים ימי חג חודשיים המוקדשים לאלים על פי יום הולדתו ויום הכתרתו של המלך - כך אנטיוכוס מהווה מעין גשר לנתיניו לשם זביחה לאלים, וזאת מבלי לזנוח את פולחניהם העתיקים.[34] ישנם רמזים חוזרים אודות חוסר ההומוגניות שבאוכלוסיית ממלכתו שכן אנטיוכוס שואף להחלת ימי החג לאלים מסויימים אלו על כלל נתיניו, ולא משנה המסגרת הדתית של בית אביהם - "all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices... and also new festivals". על אלים אלו טוען אנטיוכוס כי "were my guides in a prosperous beginning and have been the source of universal blessing for my whole kingdom", כלומר, הם המקור הדתי לברכה הנחה על קומגנה, מעצם השגחתם על המלך אנטיוכוס.[35]


פסלו של זאוס \ אורומסדס

זאוס \ אורומסדס

הכתובת השלישית מאחורי תחריט האל זאוס\אורומסדס. בכתובת זו מתואר האופי הממסדי של דת אנטיוכוס בתיאורו את החגים אשר כונן, ואת חלוקת האוכלוסייה בממלכתו לצורך גישה נוחה לאתרי הפולחן בקרבת הכפרים והערים - "The population of my empire I have divided up for the purpose of these assemblies, festival gatherings, and sacrifices, and directed them to repair by villages and cities to the nearest sanctuaries, whichever is most conveniently located for the festival observance". באמרה זו שתי נקודות חשובות: הראשונה הינה מטרתו של אנטיוכוס - שכן אין הוא מתכוון להפוך את האתר בהר נמרוט למוקד עלייה לרגל בודד, כי אם מרכז של כת פולחן הפזורה בכל רחבי ממלכתו. מכאן כי רצונו של אנטיוכוס היה להפוך את הפולחן החדש, על חובותיו ועל יתרונותיו,[36] לנגיש ביותר ו"נוח לשימוש" לכלל האוכלוסייה. השנייה הינה התייחסותו של אנטיוכוס לאוכלוסיית ממלכתו כאל אוכלוסיית 'אימפריה' - הרי למרות חשיבותה המסחרית של קומגנה, ועל אף חשיבותה כגשר מעבר על נהר הפרת, לא הייתה ממלכה זו 'אימפריה', וגם לא נחשבה ככזאת על ידי אף אחת משכנותיה. האם ניתן לראות כאן רמז לשיגעון גדלות המלך אשר מנותק מן העובדות בשטח? סבורני שלא. פועלו התכליתי, הברור והמעשי של אנטיוכוס מצביע דווקא על חשיבה שכלתנית. ניתן להסביר התיימרות זו לשליטה על אוכלוסיית ענק לכאורה, המאפיינת אימפריות גדולות, כרמז נוסף לרבגוניות האוכלוסייה בקומגנה. סביר כי במושג 'אימפריה' מתייחס אנטיוכוס לדגמי האימפריה הרומית, האימפריה הסלאוקית, או זו הפרתית ה"מודרנית" לזמנו. אפשרי כי הדגם המרכזי לתפיסה זו בקומגנה היה האימפריה הסלאוקית אשר לשושלתה טען אנטיוכוס את יחוסו. אימפריה זו הייתה מגוונת מבחינת אוכלוסייה, ואף בה ייוסד פולחן שליט נרחב ברחבי הממלכה כולה לשם איחוד שורות סביב דת מרכזית.[37][38]


באם באמת היה רצונו של אנטיוכוס ליצור אחדות אמונה, ניכר כי המודעות לחלוף הזמן, לאפשרות של תנועת אוכלוסייה, ולחשיבות ההנצחה מבחינה חומרית ורעיונית, הכתיבה את רצונו כי פולחנו יישמר באדיקות ומתוך הבנה - "to be observed continually as the pious duty of men of understanding". הוא מצפה שכוהניו יבינו כי הפולחן לא שיעצים את כבודו שלו בלבד, כי אם יבטיח גורל טוב בסמכות האלים לאלו אשר ידבקו בו. הוא מסביר כי חוקיו הקדושים הינם צו המלך, אך מקורם בצו האלים. מעצם כך, הם מחייבים את כל דורות האנושות אשר גורלם יובילם לשכון בארץ קומגנה המבורכת, היא משכן האלים - "not only in my honour but also in the blessed hope of their own good fortune... in obedience to the inspiration of the gods... shall be binding upon all generations of mankind who... through their special lot in life, shall successively be destined to dwell in this land". בניגוד למקובל באמונות בעולם העתיק, אנטיוכוס לא מבטיח הגשמה רוחנית או חיי נצח בעולם הבא למאמיניו, אלא, באופן הפשוט ביותר - חיים טובים והגשמת משאלותיהם. אנטיוכוס לא מחלק הבטחות הנוגעות לעולם הבא, אלא תקווה והצלחה בעולם הזה, שוב, מתוך חשיבה מעשית ביותר. אנטיוכוס מציב עצמו בין נתיניו - ולמעשה בין כלל האנושות - ובין האלים, שכן חוקיו ופולחנו הינם תנאי לזכייה בחסדם הארצי. נראה כי אנטיוכוס מאמין, או לפחות מבקש להציג עצמו כמאמין שהוא אכן נבדל מכלל האנושות בשל גורלו הטוב, וכי גם אם נפשו תשכון עם האלים לאחר מותו, הוא יחיה לנצח באמצעות הנצחתו בדתו.[39][40] 


לצד הבטחות אלו למקיימי הפולחן, מובאים גם איומים למחלליו. אנטיוכוס אוסר להפר את חוקיו, בין אם בשל הזנחה, התעלמות, או טיפשות וזאת תחת עונשים כבדים אשר יאכפו על ידי אבותיו. בשל טענותיו לאבותיו הפרסים והיוונים, באמרה זו אנטיוכוס מנסה לקשור את פולחנו לקהל רחב ככל הניתן. נראה כי אנטיוכוס מודאג מהאפשרות של חילול קודשיו, בין אם בטעות ובין אם בכוונה. עצם החוק מצביע על הצורך בו, על כן סביר ביותר כי אנטיוכוס היה מודע לשבריריות כת הפולחן אשר ייסד, בדומה לשבריריות עצמאות ממלכתו, ואת תלותה בו עצמו: אין בחוקיו דאגה לקיום הפולחן במשך חייו, אלא רק להמשכיות הפולחן אחר מותו.[41] "they must observe it without violation... by neglect as that occasioned by folly and that disregard of the law...brings with it inexorable penalties. For the pious it is all a simple matter, but godlessness is followed by backbreaking burdens. This law my voice has proclaimed, but it is the mind of the gods that has given it authority." בצורה הברורה ביותר משרטט אנטיוכוס את קווי היסוד של דתו: החוקים הם חוקי אלוהיו, הנאמרים לאנושות מפיו שלו. הממרים אותם יענשו על ידי אבותיו, והמצייתים לחוקיו יזכו לחסד האלים.[42] 

אנטיוכוס מקדיש לאלים את קברו בראש הרי הטאורוס. חיוב כוהני הדת המכהנים באתר להקדיש עצמם לשימורו מבטיח את שרידותו הגשמית, ואילו פטירתם מכל עול אחר מבטיחה את שימור הפולחן והרעיון עצמו "The priest who is appointed by me for these gods and heroes... i have dedicated at the sacred tomb of my body... set free from very other duty, shall without let or hindrance and with no excuse for evasion keep watch at his memorial...". כפי שהוזכר לפני כן, לשם השימור הפיזי של הצלמים והפולחן, ולשם צרכי כוהני הדת מייעד אנטיוכוס כפרים אשר יספקו הכנסה קבועה.


אנטיוכוס מדגיש שוב ושוב את חשיבות המראה החיצוני הפרסי של הכוהנים מבחינת לבוש, אשר הוא מוקיר לאורך כל הכתובת באופן הנראה מוגזם ותמוה. עם זאת, הוא מבקש לשמר את מאפייני הדת היווניים במקורם "garbed in Persian raiment, as my benefaction and the ancestral custom of our race have provided, crown them all with the gold crowns which I have dedicated... out of income from the villages, which I have designated for the sacred honours... shall offer on these altars rich additional offerings of incense and aromatic herbs, and also splendid sacrifices in honour of the gods and in my honour".[43] "נביט על הכת אשר יוסדה על ידי אנטיוכוס: הכת כרוכה בהבערת קטורות, הכתרת פסלים, זבחים וארוחות משותפות בליווי נגנים, אך לא כוללת אף תכונה פרסית אחת: לא טקסים מאגיים, לא מזבחי אש, לא ענפים מקודשים, לא משקה מקודש.[44] הביגוד בלבד הינו פרסי והמלך שב ודורש כי הכוהנים ילבשו אופנה פרסית - כאילו זהו הדבר היחיד שיש לדת הפרסית להציע".[45] זוהי עדות למיזוג פולחן יווני-פרסי עז, בוטה ומחושב. 


פסלה של האלה המגנה של קומגנה

אלת קומגנה

הכתובת הרביעית, מאחורי תחריט אלת קומגנה, מגדירה את הנוהל לאירוח וקבלת העולים לרגל לאתרי הפולחן, מבחינת מזון ושתייה בסעודות המשותפות עם כוהני הדת: מנחות מזון ויין לנאספים, מהן מנות מוקדשות לכוהן המשרת בקודש, והיתר להנאתם החופשית של ההמונים. המטרה המסתמנת הינה יצירת תשתית מעשית של תנאי מחיה נוחים לעולי הרגל לשם פולחן במשך ימי החג. אותה מעשיות ניכרת גם בהערה אודות השימוש המותר בגביעי השתייה המפוארים לצרכי החגיגות בלבד, ובמתחם המיועד לכך בלבד - "shall hospitably welcome the whole of the assembled people... provide for the common enjoyment of the feast by the assembled multitudes... so that during the holy days everyone may receive a never failing sustenance and may thus be able to celebrate the festival... The drinking cups, which I have dedicated, are to be used by them as long as they remain in the holy place and participate in the general assembly for the feast". לצד חשיבה הגיונית זו, ישנה הערה אודות קבלת אורחי הרגל המקומיים, אך גם קבלת עולי רגל זרים - "whole of the assembled people, both the native and the foreigners..".[46] על סמך פועלו המתואר של אנטיוכוס עד כה, בלתי סביר והערה זו מקורה בשגעון גדלות גרידא. מעצם קיום החוק סביר כי אנטיוכוס ציפה שפולחנו, או לפחות ימי החג אשר ייסד, יהפכו לא רק לאירוע "לאומי", כי אם גם לאירוע "בינלאומי".[47] לציפייה זו מספר מקורות אפשריים: (א) תקווה להיקלטות הפולחן מבחינה דתית בקרב תושבי קומגנה ושכנותיה. (ב) תקווה למימוש הסינקרטיזם הנרחב של הפולחן החדש במיזוג אוכלוסייות בעלות רקע דתי יווני ו\או פרסי. (ג) הבנה כי החגיגות המפוארות, הסעודות, והאתר המרשים יעוררו עניין, סקרנות ומשיכה בקרב בני אדם הן בגבולות קומגנה והן מחוצה להם.[48] באופן זה כת פולחן השליט מקבלת, פרט לאופיה הדתי והשושלתי, גם אופי סוציאלי התומך בקהילה, או לפחות מצגת מרשימה של אופי זה. פרט למשיכה הכרוכה באתר פולחן בפני עצמו, הוא מהווה גם יעד למבקשי רווחה למשך ימי החג, כך עולה קרנו של המלך אשר תמיכתו בעמו על כל שכבותיו, ואפילו בגרים הנקרים לארצו, ללא ספק הפכוהו לנערץ - בין אם כאל ובין אם כמלך נעלה. 

 

פרט לסעודות כגורם משיכה, מספק אנטיוכוס עוד מימד פולחני המהווה גורם משיכה דתי ובידורי בפני עצמו - מוזיקה. אותם נגנים זוכים למעמד מיוחד המקדיש אותם לספק את שירותם במהלך ימי החגיגות, ואשר פוטר אותם מכל אחריות וחובה אחרת. הם, בניהם ובנותיהן מיועדים להתמיד בלימוד אומנות זו וביישומה לצד הפולחן הדתי. אלו העוסקים והעוסקות באומנות זו, הוקדשו על ידי המלך כמשרתי האלים ומעצם כך הוצאו מהישג ידיו של כל מלך, שליט, כוהן או פקיד עתידיים - נאסר לשעבד או לפגוע בהם, לשנות את משרתם או את ייעודם. נהפוך הוא - אנטיוכוס דורש כי כל בעלי המשרות, ואף אנשים פרטיים ישאו באחריות לדאוג לאלו העוסקים במוזיקה ולצאצאיהם, שכן הוא מודאג מזמניות המעמד אותו ייסד - "No one... shall ever make slaves of these hierodules, whom I have, in accordance with the divine will, consecrated to the gods and to my own honours, or their children... who shall continue their family to all later time. he shall neither enslave them... alienate them... nor injure one of them, nor deprive him of this ministry, but the priests shall take care of them, and the kings, officials, and all private persons shall stand by them, and the favor of the gods and heroes will be laid up for them as a reward for their piety".[49] אנטיוכוס מודע גם לזמניות שלטונו. הוא מודאג פן המנהיגים אשר ירשוהו, בכל דרג שהוא, יפרו את מעמדם של אותם נגנים. נראה כי דאגתו והדגשתו לשמירה על הנגנים נובעת מעצם רצונו לקבע את רעיון הפולחן. הוא מבטיח כי הדאגה לרווחת אותו מעמד נגנים על ידי כל שאר המעמדות בממלכה יזכו אותם בגמול מן האלים והגיבורים. שוב, אנטיוכוס כחולייה מקשרת בין אלים לבני אדם: הוא זה אשר סיפק נגנים ותשתית לקיומם במצוות האלים, ועצם כך סיפק גשר לחסד האלים לכל מי אשר ידאג להם. כמו חוקיו, כמו מפסליו, וכמו כוהניו, מעמד המוזיקאים נועד לשמר ולהפיץ את הפולחן. אפשרי כי אנטיוכוס ראה במוזיקה כלי לנשיאת, הפצת, והשרשת רעיונות דתיים, בדומה לשימוש שעושה דת זרתוסטרא במוזיקה לצרכי שינון,[50] והשימוש במוזיקה בטרגדיה היוונית למטרה חינוכית.[51] היות ואנטיוכוס טען להיותו נצר לשושלת פרסית מצד אחד ויוונית מצד שני, ניתן להניח כי ראה כמודל לחיקוי את המוזיקה הדתית כיסוד תרבותי-דתי מרכזי ויעיל, בהתאם לסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו.[52]


פסלו של אפולו \ מיתרס \ הליוס \ הרמס

אפולו \ מיתרס \ הליוס \ הרמס

בכתובת החמישית, מאחורי תחריט האל אפולו\מית'רס\הליוס\הרמס, אנטיוכוס חוזר על אזהרתו בנוגע לפגיעה בפולחן, הפעם מן הצד המנהלי. נאסרת הפגיעה בכפרים המוקדשים כרכוש האלים או בהכנסתם למימון כת פולחן השליט - "It is equally not permitted or anyone to appropriate or to alienate the villages which I have dedicated to these gods... or in any way to injure those villages ; or to reduce the income... dedicated to the gods as an inviolable possession. Nor shall anyone go unpunished who shall devise in his mind against our honour...". ברור כי אנטיוכוס רואה פגיעה בהם כפגיעה בעצם קיום הפולחן, על כן הכפרים הנתונים בפועל למרות המלך, מופקדים למרות האלים. שוב, נראה כי אנטיוכוס 'מכסה את כל הפינות' בנוגע לאפשרויות הפגיעה בפולחנו, כנראה בשל ראייתו את אפשרות זו כאיום ממשי. בהתאם לכך אנטיוכוס מזהיר את כל מי אשר יבטל את תוקפו, יפגע, או יפרש שלא כהלכתו את החוק הקדוש או את המנחות לאלים, ייענש בחומרה על ידי האלים האבות. זאת ועוד, אף צאצאיו של אותו מפר חוק ייענשו במידה זהה - "him the wrath of the daemons and of all the gods shall pursue, both himself and his descendants, irreconcilably, with every kind of punishment". בפשטות, ניתן לפרש את ההתייחסות לצאצאים כהעמקת האיום. מנקודת מבט אחרת ניתן לייחס התייחסות זו לחשש מפני שושלת שלטון מתחרה באיזורו, או אפילו מרומא אשר טרדה את בטחון ממלכתו בראשית שלטונו. על כן, המלך מקדים תרופה למכה, ומגדיר עונשים כבדים - אולם אין עונשים אלו עונשים ארציים, אלא עונשים משמיים. בשל אופיו המעשי, ניתן להניח כי הטלת הנחיות כה ברורות, ולצידן עונשים מופשטים (כזעם האלים) על הפרתן מצביעה על אדיקות דתית גבוהה באיזור זה. אמנם בעולם העתיק עונש מידי האלים היה מטיל מורא לא פחות מאשר עונש מידי אנוש, ולעיתים אף יותר,[53] אך קשה להאמין שאנטיוכוס השקיע מאמצים כה רבים - חומריים, ממסדיים ורעיוניים - מבלי לוודא כי העונשים על הפגיעה בהם יהיו יעילים. זאת ועוד, הרי ניכר בפועלו כי הוא מודע ביותר לסכנת הפגיעה בפועלו. על כן, זוהי למעשה מסקנה עובדתית כי אנטיוכוס סבר ואחיזת האמונה הדתית בתושבי קומגנה חזקה ביותר, חזקה מספיק בכדי להרתיעם מפני חילול הקודש והפרת חוקים. בין אם פשוטי העם והאצולה בקומגנה, או אף המלך עצמו באמת האמינו, ובין אם לאו, הרי ברור כי אנטיוכוס ראה באיום עונש מידי האלים גורם מרתיע ומחייב דיו.[54] 


אנטיוכוס מסיים את דבריו באומרו כי בפועלו זה ובאחרים רבים, הציב מופת לאדיקות דתית לנגד עיני צאצאיו, אשר לבטח יתחרו להשתוות אליו. לדבריו, בעצם כך הם יעצימו את כבוד שושלתם, ועד לבגרותם, כמוהו עצמו, יעצימו גם את תהילתם האישית. לאלו אשר יעשו כן הוא מאחל את ברכת כל אלי אבותיו - מפרס, ממקדוניה ומארץ מולדתו קומגנה - " noble example of piety... duty to offer to gods and ancestors, I have set before the eyes of my children and grandchildren, as through many other, so too through this work; and I believe that they will emulate this fair example by continually increasing the honours appropriate to their line and, like me, in their riper years adding greatly to their personal fame... For those who do so I pray that all the ancestral gods, from Persia and Macedonia and from the native hearth of Kommagene, may continue to be gracious to them in all clemency..". את כלל פועלו מסכם אנטיוכוס למעשה בהצבת דוגמא אישית לאדיקות דתית, אשר מהווה את מקור הכבוד של שושלתו הממוזגת, הן היוונית והן הפרסית. בכך הוא מכוון את יורשיו לעבוד אף הם את אותם אלים, ולשמור על המיזוג התרבותי-דתי אשר ייסד. הוא מבטיח את הפולחן האישי אליו לאחר מותו מצד יורשיו, שכן אף הם ימשיכו בפולחן האבות הנמרץ אשר הוא התחיל - כלומר פולחנו שלו. וגם אם צאצאיו לא יעבדו את האבות אלא רק את האלים - באדיקותו ובפועלו שייך עצמו אנטיוכוס גם לקטיגוריה זו.[55]


מורשתו של אנטיוכוס נחתמת במבט אל העתיד: מי אשר ישתלט על הממלכה כמלך או שליט, במידה ויקיים את החוק הקדוש, יזכה בתיווכו של אנטיוכוס בחסד האבות והאלים כולם. אולם, אם בזדון או בטפשות יפעל בניגוד לכבוד האלים הוא יזכה למלוא חמתם - "And whoever, in the long time to come, takes over this reign as king or dynast... if he observes this law and guards my honour, enjoy, through my intercession, the favor of the deified ancestors and all the gods. But if he, in his folly of mind, undertakes measures contrary to the honour of the gods, may he, even without my curse, suffer the full wrath of the gods". מצד אחד נגלה חששו של אנטיוכוס מפני זמניות שושלת שלטונו, הניצבת בין שתי אימפריות הענק של התקופה (רומא ופרתיה) ובין ממלכות שכנות. ומצד שני נגלית תקוותו כי כל שליט אשר יבוא אחריו, ילך בדרכו. ניתן לראות בכך דווקא תקווה כי צאצאיו שלו ימשיכו לאחוז בשלטון, שכן אבותיו של אנטיוכוס הינם גם אבותיהם ועל כן הם מחוייבים למילוי הפולחן והחוק הקדוש. על כן בתקוותו כי "כל מי שייקח את השלטון בזמן הארוך לבוא" ימשיך בפולחן השושלתי, ניתן גם לראות את החשש מפני אובדן השלטון - שכן מוזכרים גם אלו אשר לא יקיימו את הפולחן - בין אם מעצם אי-שייכותם לשושלת זו אין הם מחוייבים אליה, ובין אם יזנחו צאצאיו את הפולחן ויסבלו את חמת האלים. בולטים במיוחד האזכורים של אנטיוכוס אודות הפולחן לאלים ולעצמו לצידם, ואף האזכור אודות קבלת חסד האלים דרך פועלו שלו. אנטיוכוס מציב עצמו בבירור בתווך שבין אלים לבני אדם, שכן מצד אחד הוא דורש פולחן שליט מכל נתיניו ויורשיו, אולם נראה כי הוא מבדיל עצמו מן האלים אשר מעליו: לא הוא בעצמו ייתן חסד למאמינים, אלא דרך פועלו, חוקיו ופולחנו יזכו המאמינים לחסד האלים.[56]  


מה נאמר לאמיתו של דבר?

לסיכום, על פני השטח נראה כי אנטיוכוס מתווה מסגרת עקרונות ברורה מבחינה ממסדית לשם קיומה: מפורטים חוקי הפולחן והצורך באכיפתם, מתואר שילוב החוקים החדשים באלו הקיימים, מוגדרת קדושתם, מוסברות ההטבות למקיימי המצוות והעונשים למחלליהן, מינוי כוהני הדת וחובותיהם, מינוי "צוות בידור" פולחני והגדרת מעמדו, ימי חג הקשורים להולדתו ולהכתרתו של המלך, חלוקה אדמיניסטרטיבית של האוכלוסייה לצורך הסדר פולחן, ואף הסדרים הנוגעים למקור ההכנסות למימון הדת. 


לצד התיאור הטכני של הדת, אנטיוכוס מעצב את תדמיתו בפני הדורות הבאים כנצר לשושלת כפולה אשר בשני ענפיה אב קדמון כתקדים להאלהה. שאיפתו להנציח עצמו כשווה במעמדו לאבות שושלתו הן מבחינת קדושה אלוהית, והן מבחינת עשייה ארצית: מחד גיסא שושלת יוונית - אימו "האלה" וסבו "האל המתגלה", עד לאב הקדמון כביכול אלכסנדר הגדול, ומאידך גיסא שושלת פרסית עד לאב הקדמון דריוש הראשון. פועלו הארצי בא לידי ביטוי במפעל הדתי הרחב והמרשים אשר ייסד, ובהתמודדותו המרשימה מול ענקי התקופה - הפרתים והרומאים. עם זאת, אנטיוכוס מבקש אף להנציח עצמו כשווה במעמדו לאלוהי שושלתו, לשוות לפועלו נופח של השגחה אלוהית, בין אם מתוך אמונה גרידא, ובין אם לצרכי תעמולה פוליטית להאדרת מוצאו השושלתי בהיותו בחיר האלים. אמונה זו מוצגת בהורוסקופ ובתחריטי האלים והמלך אשר באתר. בהתאם, אנטיוכוס מעלה על נס את האדיקות הדתית והקדושה כנכס שלטונו, וכהבטחה לעתיד: נראה כי חשיבות האמונה טמונה בשימור רעיונות (דתיים ושלטוניים), ובהיותה כלי הרתעה. על פי הכתובות ניכרות השפעות דתיות שונות בפולחן החדש אשר ייסד אנטיוכוס. ניכרת השפעה יוונית ופרסית הנוגעות להבדלה בין גוף ונפש, ובין המשכיותו של רעיון על פני זמניותו של החומר, השפעת דת זרתוסטרא אודות עליית הנשמה השמיימה, והשפעות שוליות הנוגעות לפולחן הזמן עצמו. הלכי מחשבה אלו הינם פועל יוצא של המיזוג התרבותי הנרחב הניכר במפעל הדתי של אנטיוכוס.


הבדלה ומיזוג ניכרים לאורך כל הכתובות. ניכר הסינקרטיזם המחושב והמושכל בין תרבות ודתות פרס ויוון, לצד הנוהגים המקומיים של קומגנה. עם זאת, ניכרת גם ההבדלה שעושה אנטיוכוס תחילה בין גופו לבין נשמתו, ובינו לבין אבותיו ולבין האלים - הוא מציין כי האלים הם שיפילו או ירוממו שליטים, אבותיו הם שישמרו או ירדפו את המאמינים, וכי הוא עצמו לא יפעל כמוהם לאחר מותו. על אף הצהרותיו של אנטיוכוס אודות עצם אלוהותו, נראה כי הוא מבדיל בינו ובין האלים נותני חסותו. לאורך הכתובות, אנטיוכוס למעשה מציב עצמו כמגשר בין מספר גורמים: בין תרבות פרס לבין תרבות יוון,בין אלי פרס לבין אלי יוון, בין דת פולחנית לבין "מדע" (אסטרולוגיה), בין אבותיו אשר קידש לבין יורשיו המתבקשים להשתוות אל אבותיהם, בין שלטונו לבין זה של שליטים עתידיים, בין אוכלוסיית ממלכתו המחויבת לפולחן לבין כלל האנושות המוזמנת לאותו פולחן. אם כך, נשאלת השאלה, האם הסינקרטיזם אשר בכת פולחן השליט בקומגנה הוא כלי מדיני, הגדרה דתית, או בכלל המטרה עצמה?


  1. קיקרו, שיחות בטוסקולום 1.3
  2. קיקרו, מכתבים לחברים 15.1-4
  3. קרוט'ר, 2003 עמ' 58 טוען כי ייתכן והכתובות ב Nemrut Dag, ב Zeugma וב Belkis Tepe כולן נעשו בידיו של אותו סתת אבן, וזאת על פי מידתן הפיזית של האותיות החרוטות וסגנון הכתיבה (אות 'סיגמא' מרובעת, ואות 'אלפא' עם קו רוחבי שבור).
  4. הטקסט מורכב מחמישה פרקים שונים אשר נחקקו על גב לוחות אבן המציגים תבליטי אלים שונים בטרסה המערבית של האתר. את הטקסט כולו כמכלול חילקתי למשפטים ממוספרים בכל פרק ופרק, לשם הפנייה נוחה ויעילה למקור. התרגום הינו על פי סנדרס, עמ' 213-217
  5. התמונות לקוחות מהאתר Livius.org תחת הערך "Nemrud Daği", ומאתר Wikipedia.com תחת הערך "Mount Nemrud". השימוש בתמונות הינו ברשות האתרים
  6. צ'הין, 2001 עמ' 190-191
  7. סוליבן 1977, עמ' 742-743
  8. שחזור שושלתו של המלך אנטיוכוס אצל דורנר, 1967 עמ' 195-210
  9. כתובות הר נמרוט 1.1
  10. כתובות הר נמרוט 1.2-5
  11. קרוט'ר 2003, עמ' 65
  12. התמודדות עם הכוחות הפרסיים אשר ראו בקומגנה את הנתיב הנוח ביותר לפלישות מערבה: קיקרו, מכתבים לחברים 8.10.1; סטארבון, גיאוגרפיה 16.746, 749; אפיאנוס, מלחמות סוריה 48; דיו קאסיוס, היסטוריה רומית, 49.13 ; פליני הזקן, תולדות הטבע 5.86
  13. קיקרו, מכתבים לחברים 15.1-4 - התכתבותו המודיעינית של אנטיוכוס עם קיקרו, וחוסר האמון לו זכה ; קיקרו, מכתבים לקווינטוס 2.10.2 - המרת נאמנות אנטיוכוס מפומפיוס לקיסר ; דיו קאסיוס 48.41.5 - הפניית אצבע רומית מאשימה כלפי אנטיוכוס בעוון בגידה לטובת הפרתים
  14. אפיאנוס, המלחמות המיתרידאטיות 16.106 ; פלוטרכוס, אנטוני 34 ; יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 1.320 ; דיו קסיוס 49.20-22
  15. סטראבון 16.2.3
  16. בק, 2004 עמ' 39 - על פולחן אל השמש הפרסי בקומגנה ; דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190-192 - על הדת הזורואסטרית ופולחן אל הזמן הפרסי בקומגנה
  17. כתובות הר נמרוט 1.6
  18. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 187-188 ; קולדג', 1977 עמ' 46-47 על השפעת התרבות החתית הקדומה על היבטים באדריכלות אתרי השלטון, הקודש וההנצחה ברמת אנטוליה.
  19. כתובות הר נמרוט 1.1 "has recorded for all time" ; כתובות הר נמרוט 1.5 "attained to the fullness of a long life" ; כתובות הר נמרוט 1.7 "this sacred tomb, which is to be indestructible by the ravages of time... soul beloved by God ... rest through immeasurable time" ; כתובות הר נמרוט 2.7 "an unceasing cult" ; כתובות הר נמרוט 2.8 "established for everlasting, so that all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices, required by age-old common custom, and also new festivals " ; כתובות הר נמרוט 3.4 "ordered to be inscribed upon sacred, inviolable stelae a holy law, which shall be binding upon all generations of mankind who in the immeasurable course of time" ; כתובות הר נמרוט 4.5 "who shall continue their family to all later time" ; כתובות הר נמרוט 5.5 "I believe that they will emulate this fair example by continually increasing the honours appropriate to their line and, like me, in their riper years adding greatly to their personal fame" ; כתובות הר נמרוט 5.7 "whoever, in the long time to come, takes over this reign as king or dynast, may he, if he observes this law and guards my honour, enjoy, through my intercession, the favor of the deified ancestors and all the gods".
  20. הייתה קיימת סברה במחקר אודות זיהוי ארבעת האלים בכתובות הר נמרוט כביטוי לאמונה באל הזמן הפרסי זורבן, על פי התייחסותו הקבועה של אנטיוכוס לנושא הזמן. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190-192 - אודות הדיון האקדמי סביב סברה זו. בק, 2004 עמ' 39 - על פולחן אל השמש הפרסי בקומגנה
  21. השם "אורומסדס" מיוחס לאל הדת הזורואסטרית - אהורה מאזדה בפרסית עתיקה
  22. אצל דורי, 1964 ; דאוני, 1988 עמ' 73 - על עליית רוח השליט השמיימה על פי דת זרתוסטרא כפי שמשתקפת מפועלו של אנטיוכוס. תפיסה זו של עלייה השמיימה לצד כיסא "מלך השמים" השתרשה במסורת בקומגנה ואף עברה ממנה הלאה לדתות מזרחיות שונות, ביניהן אלו אשר השפיעו על סיפורי ראשית הנצרות. בסוף המאה הראשונה לספירה, חזון יוחנן (Book of Revelation 4:6-7) מתאר את התגלות כס האלוהים בשמיים, המוקף 4 דמויות - אריה, שור, נשר בתעופתו, ופני אדם. דמויות אלו מקבילות לקבוצות הכוכבים המצוינות בתחריטי ההורוסקופ אשר ב Nemrud Dag וב Karakush. הבשורה על-פי מתי (Gospel of Matthew 2:1-12) מספרת את סיפור הולדת ישו ונרטיב "כוכב בית לחם". זיהוי כוכב זה מבחינה אסטרולוגית אינו מוחלט, אולם מבחינה תיאולוגית זהו למעשה ציון הולדת "מלך היהודים אשר ילד כי ראינו את-כוכבו במזרח". בק, 2004 עמ' 307 - על ההקבלה בין דת פולחן השליט בקומגנה לבין סיפורי ראשית הנצרות
  23. כתובות הר נמרוט 1.7
  24. כתובות הר נמרוט 2.2
  25. דאוני, 1988 עמ' 46-47
  26. על פי המקורות העתיקים קומגנה הייתה אכן ארץ שופעת אשר סיפקה כל טוב לתושביה על בסיס חקלאי ומסחרי: יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 5.461 - מלך קומגנה מתואר כבעל הממלכה העשירה ביותר תחת השפעתה של רומא ; סטארבון, 16.749, 12.535 - על האדמות החקלאיות סביב עיר הבירה סמאסוטה ; דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 189 - עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על תעשיית כריית ברזל, לצד פולחן האל Jupiter Dolichenus בשטחי ממלכת קומגנה אשר זוהה עם שריון מתכתי. אמנם לא ידועים באופן ברור האמצעים שעמדו לרשות שליטי קומגנה לפיתוח כלכלם, אולם המקורות מצביעים בברור על קיום עושר גדול בממלכתם על סמך האנדרטאות העצומות בממלכה, כמות החגים אשר בכתובות, צפי הפולשים לשלל אצל פלוטרכוס, אנטוני 34, והערות מאוחרות יותר אודות העושר המלכותי אצל טקיטוס, ספרי השנים 2.8
  27. באימפריה האכדית נקרא הכוכב"אָמִיל-גַל-אוּר" ("מלך השמיים"), בבבל נקרא "שָארוּ" ("מלך"), תלמי (פטולמאוס קלאודיוס ) קרא לכוכב בתואר היווני למלך "בָסִילֵאוּס", לאחר מכן זכה לשם "רֶגוּלוּס" על ידי קופרניקוס על שם התואר הלאטיני "רֶקְס" (אף הוא פירושו "מלך"). בפרס העתיקה נקרא "מִיאָן" ("מרכז"), בערבית קרוי הכוכב "קָאלְב-אֶל-אֵסָד" ("לב האריה"), ואף בסין "קְסוּאָנְיוּאַן" על שם "הקיסר הצהוב". למידע נוסף על "מעגל החיים של סמל" - הרטנר ואטינהאוזן, 1964 עמ' 161-171
  28. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 196-197 - "אלת קומגנה" המתוארת הינה גלגול של פולחני אלה מגנה כפי שמשתקף מאתרי פולחן מקומיים קדומים יותר. הפולחן סבב את האלה ארטמיס ודיקטינה. באתרי פולחן מאוחרים יותר גלגול פולחן האלה עובר לאלה הרה
  29. על חישוב התאריך מבחינה אסטרולוגית בק, 2004 עמ' 300
  30. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 195-196
  31. נויגבאוור וואן האוזן, 1959 עמ' 14-16
  32. בק 2004, עמ' 297-306
  33. כתובות הר נמרוט 2.6-7
  34. ראה הערה 20
  35. כתובות הר נמרוט 2.8-9
  36. פולחן מסוג זה מצריך מצד אחד עלייה לרגל לאתרי הפולחן במועדים קבועים - נוהג המכביד כלכלית על האוכלוסייה החקלאית של ממלכתו - אולם מצד שני הפולחן מספק ימי חג, ארוחות ומשתים חגיגיים לרווחת הקהל הרחב, כפי שמתואר בכתובת הרביעית המוקדשת לאלת קומגנה
  37. על כת פולחן השליט אשר הנהיג המלך הסלאוקי אנטיוכוס השלישי ראה גולן, 1987 עמ' 406-422, 435-438 ; שרווין-וויט וקורט, 1993 עמ' 202-210 ; על פולחן מלכתו לאודיקה
  38. כתובות הר נמרוט 3.1-3
  39. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190
  40. כתובות הר נמרוט 3.4
  41. קרוט'ר, 2003 עמ' 65-67 - קרוט'ר סבור כי הכתובת המתארת את נקמת האלים באלו אשר יפרו או יפריעו לפולחן השליט - היא כנראה משלב מוקדם בשלטונו של אנטיוכוס I. בהמשך שלטונו, המלך "שיכלל" את הפולחן, ואף העיד על מזלו הטוב ועל אריכות ימיו
  42. כתובות הר נמרוט 3.5-7
  43. כתובות הר נמרוט 3.9
  44. על פולחן הדתי בדת זרתוסטרא ראה בויס, 1979
  45. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 191
  46. כתובות הר נמרוט 4.1-2
  47. המילים "לאומי", ו"בינלאומי" מובעים במרכאות, שכן מושגים אלו הינם מודרניים ולא בני התקופה המדוברת
  48. בדומה לדרך בה מתואר מעבר פולחן האל מיתרס בין צמרת הצבא בקומגנה לאישים בצבא הרומי בק 2004, עמ' 37-39
  49. כתובות הר נמרוט 4.5-7
  50. על המוזיקה הדתית בדת זרתוסטרא ראזה דרוויש, 1997 עמ' 152-162
  51. יובן, 1986
  52. ישנה סברה כי הנערות-מוזיקאיות אשר מונו לפולחן על ידי המלך היו למעשה "פרוצות מקדש" שנועדו לשמר את אוכלוסיית משרתי הקודש בכת פולחן השליט במאמר דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190-191. קשה לקבל טענה זו, שכן לא נאמר בפירוש דבר אודות מין פולחני, ואף לא קיימות עדויות נוספות למנהג כזה בקומגנה.
  53. פלסקיה, 1970 - על משמעות וחשיבות השבועה בעולם היווני
  54. כתובות הר נמרוט 5.1-4
  55. כתובות הר נמרוט 5.5-6
  56. כתובות הר נמרוט 5.7-8