אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב בין אלים לבני אדם - מבוא

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
לעמוד הראשי / לפרק הבא

אני, אנטיוכוס - עולמו של מלך קומגנה

דמיינו את שביל החלב ובו מערכת שמש, בתוכה הסלע השלישי מהשמש הלא הוא כדור הארץ, עליו יבשת אסיה, ובפינתה המערבית עיקול נהר הפרת כגבול בין אנטוליה למסופוטמיה. שם, נקודת ההתנגשות בין שתי המעצמות החזקות והגדולות בעולם במאה הראשונה לפנה"ס - הרפובליקה הרומית והאימפריה הפרתית. ביניהן, מערבה לנהר הפרת ובין קפדוקיה לסוריה - ממלכת קומגנה הקטנה, בה עיר הבירה סאמסוטה, בתוכה ארמון, ובו כיסא השליט עליו יושב "המלך הגדול אנטיוכוס, האל, הצדיק, האלוהות המתגלה..." כמלך-אלוהים המאחד את גרמי השמיים, המקבץ אליו את האלים כולם, הנותן לאנושות כולה מקור לפולחן, המגשר בין מזרח ומערב... כך לפחות, על פי דבריו. [1]


דברים אלו עולים מן הממצאים הארכיאולוגים ומן הכתובות באתר הר נמרוט הר נֶמְרוּט (בתורכית Nemrut Dağı). בדרום מזרח תורכיה של ימינו, על פסגת הר נמרוט ברכס הרי הטאורוס בגובה 2,134 מטר מעל לפני הים, מצוי אתר פולחן וקבורה עתיק. אתר זה היווה את לב הפולחן ואנדרטת ההנצחה למלך אנטיוכוס מקומגנה. אולם, אף אם הפולחן נמשך - בדרך זו או אחרת - האתר נזנח במרוצת המאות, ונותר כעדות אילמת המוכרת לאוכלוסייה המקומית בלבד כאתר הנצחה לאבותיה. אנדרטת הפולחן התגלתה לעיניים מערביות מודרניות רק בשנת 1881 על ידי מהנדס דרכים גרמני בשם קארל ססטר אשר בחן דרכי הובלה עבור האימפריה העות'מאנית. השמועות אודות פסלי ענק עתיקים בראש הר נמרוט סחוף הרוחות והשלגים, הובילו ליציאת משלחת מערבית בראשות הארכיאולוגים קרל הומן ואוטו פוכשטיין, ומשלחת מחקר תורכית בראשות הארכיאולוג אוסמן האמדי ביי בשנות ה-80 של המאה ה-19. תנאי מזג האוויר הקשים בפסגת ההר, עומק השלג אשר כיסה את האתר, והיעדר ציוד מתאים הותירו לשתי המשלחות יד חופשית לפעילות במשך שבועיים בלבד תוך שהן מתעדות כמיטב יכולתן את הממצאים הנראים לעין. על כן, לוקים דיווחיהם אודות האתר ואודות הכתובות במידע חלקי ולא מדויק. עם זאת, דיווחים אלו מסוף המאה ה-19 היוו בסיס מקובל לפרשנויות היסטוריוניות, גנאלוגיות ודתיות ברחבי העולם. תיעוד ראשוני בעייתי זה של המלך אנטיוכוס מקומגנה  הוביל לתפיסה מעוותת את שושלתו, שלטונו, ונטייתו הפוליטית בקרב חוקרי התקופה ההלניסטית המאוחרת.[2]
תל הקבורה בראש ההר, ולרגליו אתר הפולחן [3]


הממצאים הארכיאולוגים

כך נותר הר נמרוט רעיון מסקרן, מסתורי ומרוחק עד לחפירות הארכיאולוגית של תרזה גואל (האישה המערבית הראשונה לחדור אל תוך מזרח תורכיה) ושל צוותה האמריקאי אשר חשפו את האתר כולו בשנות ה-50 של המאה ה-20, ואשר ליוו צוות אמריקאי נוסף בשנות ה-60. באותן שנים הושוו הכתובות אשר נחשפו בהר נמרוט לכתובות מאתרי פולחן והנצחה אחרים בשטחה של ממלכת קומגנה לשעבר, ואף ממצאי נומיסמטיקה שונים אשר נחשפו עד לשנות ה-2000.[4]


אולם, הדיווח הארכיאולוגי המלא והמוגמר פורסם שנים רבות לאחר מכן ולאחר מותה של גואל (1985), על ידי דונלד סאנדרס בסיועו של צוות החפירה המקורי. כיום ניתן לספק תיאור מפורט של האתר בראש ההר, אליו מובילות שתי דרכים עתיקות (אחת מדרום והאחרת מצפון) העוברות בגשר-שער מפואר. בראשו ממוקם תל קבורה מלאכותי (גובהו 49 מטר, והיקפו 152 מטר), ממערב וממזרח לו טרסות ועליהן שורות פסלים בגובה 8-10 מטר של המלך אנטיוכוס עצמו, פסלי אלים יוונים, פרסיים, וארמנים, שני פסלי אריות ושני פסלי נשרים. בנוסף, שורות פסלים קטנים יותר מתארות את אילן היוחסין של המלך אנטיוכוס, דרך שושלת מלכי פרס ושושלת המלכים ההלניסטים עד לראשיתן. בנוסף פזורים סביב תל הקבורה לוחות אבן עליהם תבליטים אמנותיים המתארים אלים שונים ושמותיהם המברכים את המלך אנטיוכוס. דמויות אלו מפוסלות בסגנון יווני, בעוד לבושן ושערן בסגנון פרסי. על הטרסה המערבית אבן בגובה 2.40 מטר, רוחבה 1.75 מטרים, ועובייה כחצי מטר המציגה מערך של תשעה-עשר כוכבים בשם "אריה" המתואר בלוח שנה אסטרונומי של ארטוסתנס. התקבצות כוכבים זו בצורת אריה צועד אירעה בתקופתו של המלך אנטיוכוס, ולא תחזור על עצמה במהלך 25,000 השנים הקרובות. סידור הפסלים באתר כונה בכתובות אנטיוכוס "Hierothesion", ונמצאו לו מקבילות במכלול אתרי פולחן וכתובות הפזורים בממלכתו. אתר פולחן זה נועד ככל הנראה להיות מרכזה של דת חדשה שייסד אנטיוכוס, כפי שמשתקף מכתביו.

הר נמרוט - מקדש לאבות המקדונים על רקע נהר פרת.jpg
הר נמרוט - חמשת האלים.jpg
הר נמרוט- טרסה מערבית.jpg
הר נמרוט - אנטיוכוס והנשר.jpg
הר נמרוט - האבות הפרסים בטרסה המערבית.jpg
הר נמרוט - האריה הדרומי.jpg
הר נמרוט - אנטיוכוס1.jpg
הר נמרוט - אנטיוכוס והרקלס לוחצים ידיים.jpg
הר נמרוט - גשר הכניסה לאתר.jpg


הכתובת ביוונית בהר נרמוט הייתה הראשונה אשר נחשפה וזכתה לתשומת לב אקדמית. לאחר מכן נתגלו שלל כתובות באתרים שונים באיזור, המשקפות את טענותיו של אנטיוכוס בנוגע לעצמו ולשושלתו: Nemrut-Dag המוקדש למלך אנטיוכוס הראשון "האל", Arsameia on Nymphaion המוקדש לאביו מיתרדטס קליניקוס, Arsameia on the Euphrates - המוקדש לסבו סאמוס ולאבי סבו פטולמאוס, Karakus - המוקדש לנשות משפחת המלוכה, [5] עמודי האבן בארמון Belkıs Tepe בעיר Zeugma על מעברות נהר הפרת, Doliche (Gaziantep) ,Adiyaman, אסטלות האבן ב Sofraz Koy, Sesönk, Caputlu  וב Agac Kulluk.
הר נמרוט - אחת מן הכתובות.jpg
הכתובות מוינו אלפאבתית ונעשו מאמצים לסדרן מבחינה כרונולוגית.[6]  כיום מקובל במחקר כי הכתובת בהר נמרוט הינה הכתובת המקורית בה עוצבה כת פולחן שליט בקומגנה. בהתאם, שאר הכתובות נחשבות כטקסטים נלווים אשר נועדו להפיץ את הכת ולבססה בתחום השלטון של אנטיוכוס, ולאחר מכן של יורשיו.[7] 


בשנת 1987 הוכרז אתר בהר נמרוט על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הנתון לידי "עמותת נמרוט". אמנם כל הראיות מצביעות על הימצאות קברו של המלך אנטיוכוס הראשון עצמו בלב התל, אולם עד ימינו אנו לא נחשף הקבר עצמו. חפירות ארכיאולוגיות החלו בשנת 2001, אולם טרם נסתיימו או הכריזו על ממצאים חדשים. קיים צפי להון רב בתוך הקבר עצמו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה אקדמית, דוגמת הקברים הפרעונים - וזאת בשל מימדיו של תל הקבורה, ובשל הונה הרב של ממלכת קומגנה כפי שמתואר על ידי המקורות העתיקים.[8]

 

עדויות ארכיאולוגיות אלו הן אשר ממקדות את תשומת הלב בממלכת קומגנה העתיקה, ובמלכה רב הפעלים - שכן יחסית לממלכה קטנה ובעלת השפעה מצומצמת על היסטוריית המזרח התיכון, פועלו של אנטיוכוס באבן הותיר ממצאים מרשימים וברורים המהווים מקור היסטורי ראשוני נדיר. לאתר חשיבות ארכיאולוגית והיסטורית הן מקומית והן איזורית, תחילה בשל דיוקם ותשומת לבם הרבה של בעלי המלאכה בפרטי הלבוש ההיסטוריים של דמויות המנהיגים, המהווים יכולת מרשימה וחסרת תקדים באיזור ובזמן זה. בנוסף, מכיל האתר את התצוגה ההורסקופית היוונית הקדומה ביותר בתבליט מערך הכוכבים אשר פירושו האסטרולוגי מאפשר לתארך במדויק את האתר באופן נדיר מבחינה ארכיאולוגית. הכתובות מספקות עדות מכרעת - שאינה זמינה מאף מקור עתיק אחר - לרצף השושלות הסלאוקית, המקדונית והפרסית עד לדריווש הראשון ולאלכסנדר הגדול. הכתובות אף מוכיחות לראשונה כי אלכסנדר כונה "הגדול" עוד בימי קדם, ומעצם כך מהוות מקור היסטורי חשוב ביותר. ברמה המקומית, פרט לפולחן השליט המתואר בכתובות, איחוד האלוהיות ופולחני הדת היוונים והפרסיים בהר נמרוט המשתקפים מן הפיסול האיקונוגרפי ומן הכיתוב לרגליו נתפסים בעיני חוקרים רבים כביטוי להיקף הנרחב אשר מילאה ממלכת קומגנה כחוליית מעבר לדתות מיבשת אסיה במזרח ליבשת אירופה במערב, על תוואי המעבר של פולחן האל מיתרס לרומא, ולאחר מכן אף לעלייתה של הנצרות.[9]


המקורות העתיקים בכתב

פרט לממצאים הארכיאולוגים על פסגת הר נמרוט, מצויים מקורות עתיקים משניים ושלישוניים, ובהם פיסות מידע על ממלכת קומגנה ועל מלכה אנטיוכוס הראשון. ניתן ללקט את הכתבים לשם יצירת רקע היסטורי מקיף ככל הניתן לפעלו של מלך זה, על רקע מעורבותו בסבך העימותים המדיניים, הן האיזוריים והן הבינלאומיים בין האימפריות הפרתית והרומית. ממלכת קומגנה הייתה נתונה במאבק צבאי ומדיני בין האימפריה הפרתית ובין הרפובליקה הרומית, על כן סביר כי הועלה על כתב מידע אודות קורותיה בקרב שתי מעצמות אלו. אולם, אין ביכולתנו לדלות מידע מן הכתבים הפרתים, שכן בפועל שרדו עד ימנו כתבים או העתקי כתבים הנוגעים לממלכת קומגנה, לרוב בצורה עקיפה, רק במקורות המערביים. הכתבים הינם בלטינית וביוונית מאת קיקרו בן התקופה המדוברת (מאה ראשונה לפני הספירה), סטראבון, יוספוס פלביוס, פליני הזקן ופלוטרכוס בני המאה הראשונה לספירה, אפיאנוס בן המאה השנייה לספירה, ודיו קסיוס בן המאה השלישית לספירה.


עד סוף המאה ה-2 לפנה"ס הפרתים החליפו את הסלאוקים כאימפריה השלטת ממזרח לנהר הפרת. בשנות השלטון האחרונות של Samos מלך קומגנה ותחילת שלטון בנו Mithradates Callinicus הפרתים התגברו על איום הסקיתים מצפון-מזרח. עם אבטחת גבול זה על ידי ברית עם אימפריית קושאן בצפון הודו, החלה תנועה פרתית מערבה אל מול הרפובליקה הרומית רבת העוצמה, אשר הגבירה את התערבותה באיזור אנטוליה לאחר חיסול בית המלוכה המקדוני בשנת 168 לפנה"ס.[10] לאחר הכפפת ארמניה לשלטון הפרתי, נפגש על גדות נהר הפרת דיפלומט מטעמם בשם אורובזוס עם המצביא והמדינאי נציג הרפובליקה הרומית לוקיוס קורנליוס סולה אשר היה באותה עת מושל (proconsulקיליקיה. הייתה זו הפגישה הדיפלומטית הראשונה בין נציגי שתי המעצמות, אשר קיבעה את נהר הפרת כגבול הטבעי ביניהן.[11] על אף ההסכם, בשנים 93-92 לפנה"ס פעלה פרתיה ברמת אנטוליה אל מול שליטים מקומיים אשר עוד היו נתונים להשפעת האימפריה הסלאוקית הגוועת.[12] 


חולשות פנימיות בשלטון הפרתי אפשרו למלך ארמניה טיגרנס השני לספח שטחים אשר היו בידיהם במערב מסופוטמיה.[13] כך הפך לגורם מאיים כלפי ממלכות שכנות ברמת אנטוליה, במיוחד אלו ממוצא יווני, ביניהן ממלכת קומגנה.[14] עם פרוץ מלחמת מיתרידטס השלישית בשנת 73 לפנה"ס בין ממלכת פונטוס לבין רומא, סירבו מנהיגי האימפריה הפרתית להתערב. עם זאת פעל הצבא הרומי ברמת אנטוליה בפיקודו של המצביא הרומאי לוקיוס ליקיניוס לוקולוס. התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר הנוגע לאנטיוכוס מדווח על התנהלותו בשנת 69 לפנה"ס כשליט ממלכת קומגנה אל מול לוקולוס,[15] אשר הכפיף למרותה של רומא מלכים מקומיים באיזור ארמניה, ביניהם גם אנטיוכוס. בשל מיקומה הגיאוגרפי ועוצמתה הכלכלית,[16] יכלה קומגנה בראשותו של אנטיוכוס לבחור לעצמה בעלות ברית: רומא, קפדוקיה, ארמניה, או פרתיה; אולם, "אנטיוכוס התחיל בהיסוס וברגל שמאל את התמודדותו מול המעצמה הרומית"[17] - תחילה עמד במצור של לוקולוס על עיר הבירה סמוסאטה,[18] ולאחר מכן פומפיוס לחם בו והביאו לכדי ברית מאולצת.[19] עם זאת, נראה כי אנטיוכוס השׂכיל לקבל את המעורבות הרומית בברכה - הן בשל עוצמתה, והן לצורך התמודדותו מול שלטון המלך הארמני העוין. כך הצטרף למערכה הבינלאומית בחבירתו למלכים המקומיים אשר באו בברית עם רומא, ואף הצליח לשמור על נחלות אבותיו (כולל הנקודה האסטרטגית על מעברות נהר הפרת) כאשר פומפיוס חילק שטחים בין הממלכות המקומיות.[20] לאחר ניצחון לוקולוס על טיגרנס מלך ארמניה, אושרר ההסכם אודות הגבול בין פרתיה ובין רומא על נהר הפרת.[21] ברם, האש באיזור לא גוועה. לאחר ניסיון הפיכה כושל נמלט טיגרנס הצעיר, בנו של מלך ארמניה, לחצר הפרתית, ולאחר מכן לרומא. כך החל מעגל דמים בין שתי האימפריות, הגורר לתוכו את הסכסוכים האיזוריים במערב אסיה. כאשר נענה בשלילה המלך הפרתי פרתס השלישי לדרישתו להסגרת טיגרנס הצעיר לידיו, הגיבו הפרתים בפעולות תגמול על גבול נהר הפרת. בשנת 57 לפנה"ס נרצח מלך פרתיה פרתס בידי שני בניו - אורודס השני ומיתרדטס השלישי, כשזה הראשון מיד פונה נגד אחיו ומגרשהו לפרובינקיה סוריה ולידי חסותו של המושל הרומי. כך נכנסה רומא לעומק המאבק השושלתי באימפריה הפרתית, אשר הוכרע רק בשנת 54 לפנה"ס.


שנה לאחר מכן, מרקוס ליקיניוס קראסוס, הצלע השלישית בטריאומווירט הראשון ברומא, פלש לפרתיה בעילת שווא למעורבות הרפובליקה במאבק הירושה הפרתי, אולם נראה כי הונע על ידי שאיפתו לתהילה צבאית בדומה לעמיתיו יוליוס קיסר ופומפיוס.[22] שעה שצבאו חלף דרך קומגנה אל עבר העיר חרן ממזרח לנהר הפרת, פלש אורודוס הפרתי לארמניה. בפעולה זו חסם בפני קראסוס את התגבורת המיועדת מבן בריתו הארמני ארטבסטס השני, ואף אילצו להכניס את בתו בברית נישואין פוליטיים עם המצביא הפרתי פקורוס הראשון. כך נקשר מלך ארמניה בברית עם פרתיה, שעה ששכנתה קומגנה מצויה בברית עם רומא. המצביא הפרתי סורנה יצא בראש צבאו רכוב הסוסים לפגוש את צבאו של קראסוס, בהתנגשות אשר לימים נודעה כקרב חרן.[23] הקרב הסתיים במה שנחשב לאחת התבוסות הקשות בהיסטוריה הרומית.[24] מלך קומגנה ראה את הכוח הרומי חולף דרך ממלכתו בדרכו לפגוש את הפרתים, אולם העובדה כי כוח זה לא שב טלטלה את אנטיוכוס, וכפתה עליו לשקול היטב את נאמנותו ואת צעדיו המדיניים להבטחת שרידות ממלכתו. שיקולים אלו שינו למשך שלושת הדורות הבאים את המדיניות בקומגנה: התבוסה וההשפלה אשר חווה הצבא הרומי הובילו את אנטיוכוס לעשות שימוש בנישואים פוליטיים לחיזוק קשרים עם גורמים אנטי-רומיים כגון פרתיה, אטרופטנה, אמסה (חומס) וממלכת החשמונאים ביהודה. אנטיוכוס נקט גם באמצעים צבאיים - הוא הרחיב את שליטתו על נקודות מעבר הפרת אשר קודם לכן היו בידי הפרתים.[25] 


שבויי המלחמה, השלל רב, והניצחון המהדהד בקרב חרן שינו את התמונה הפוליטית במערב אסיה, ומיצבו את פרתיה כשווה בעוצמתה אל הרפובליקה הרומית. מעודדים מניצחונם, פנו הפרתים לנגוס באחיזה הרומית במערב אסיה, וכבשו שטחים עד לעיר אנטיוכיה אשר בסוריה בשנת 51 לפנה"ס.[26] פעילותם של הפרתים, ונסיונם להטות את כף המאזניים הפוליטית והצבאית ברמת אנטוליה עוררו דאגה בקרב מושל קיליקה הרומית בשנת 51 לפנה"ס, מרקוס טוליוס קיקרו, בנוגע לנאמנותו של בן בריתם אנטיוכוס.[27] אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי. דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול הרפובליקה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שְׂרידוּת ממלכתו.[28] כך, שלח סיוע צבאי לפומפיוס במהלך מלחמת האזרחים הרומית מול יוליוס קיסר.[29] הפרתים צידדו אף הם בכוחותיו של פומפיוס, ובשלב הבא של מלחמת האזרחים הרומית שלחו כוחות לעזרתם של ????  בקרב פיליפי (42 לפנה"ס) מול כוחותיו של הטריאומווירט השני.[30] אולם, עם השתנות הנסיבות לאחר תבוסתו של פומפיוס ניגש אנטיוכוס, במדיניות שקולה, לקבל את קיסר כמנצח בסוריה, שם זכה ל"מחילה" ולאשרור בריתו עם רומא כלפי קיסר.[31]


הפרתים ניצלו את התוהו-ובוהו אשר פשה ברומא, וגרם להיעדרות כוחותיו של הטריאומוויר מרקוס אנטוניוס מהאיזור, ופלשו לסוריה בשנת 39 לפנה"ס בראשות המצביא הפרתי פקורוס הראשון. לאחר מכן התקדמו דרומה ללבנט הרומי. ביהודה, תמכו הפרתים בכוחות מתנגדי הממשל הרומי, ואף צלחו להמליך את בן חסותם על כל יהודה בשנים 40-37 לפנה"ס.[32] הרומאים חששו פן הצלחת פאקורוס ואי הסדר אשר שרר בסוריה יפתו את אנטיוכוס להמיר את נאמנותו לטובת הפרתים. בהתאם להלך מחשבה זה, בשנת 39 לפנה"ס אנטיוכוס ומלכים נוספים הואשמו בקבלת שוחד בתמורה לסיוע לפאקורוס.[33] עם זאת, לא הצליחו הפרתים לבסס שלטון עמיד, שכן גנרל הכפוף לאנטוניוס, פובליוס ונטידיוס בסוס ניהל מערכת-נגד מוצלחת להדיפתם, עד לקריסת המערכה הפרתית בשנת 38 לפנה"ס והתדרדרות האימפריה למשבר ירושה.[34]


לאחר מכן החלה מערכתו של אנטוניוס מול הפרתים, תוך שהוא מנהל מערכות קצרות מול מלכים מקומיים הנאמנים לפרתים, ומול כוחות גרילה פרתיים במעלה הפרת עד לאיזור ארמניה. שם, המיר המלך ארטבסטס השני את נאמנותו וזנח את אנטוניוס לטובת הפרתים. הכוח הרומי הגיע לסוריה מוכה ומוחלש, אך בשנת 34 לפנה"ס הצליח ללכוד את ארטבסטס מלך ארמניה ולהוציאו להורג. ממלכת קומגנה נותרה ללא תמיכה פרתית, אך עם זאת נאלצה לקבל פליטי מלחמה פרתים, ובעקבותיהם את הצבא הרומי אשר הגיע לתבוע בני ערובה. שוב מצא עצמו אנטיוכוס מביט מראש חומותיו לעבר מצור רומי על עיר בירתו, הפעם בפניו של אנטוניוס. הלה פנה כנגד קומגנה בדרישה להסגרת שבויי המלחמה הפרתים, והענשת אנטיוכוס על הסיוע להם. אולם, מקורות עתיקים טוענים כי בפועל הסיבה הייתה עושרה הכלכלי המפתה של ממלכת קומגנה.[35] אנטיוכוס היה בעבר במצב זהה של מצור על עיר בירתו אשר יכלה להתמודד מול צבא שדה בשל אפשרות האספקה דרך נהר הפרת.[36] כיבוש סאמוסטה דרש זמן וכוח אדם רבים מאשר יכלו להציע בעלי בריתו של אנטוניוס בזמן זה, וכך נהדף המצור מבלי שהכוח הרומי מצליח להכריע צבאית או כלכלית (כופר כספי) את קומגנה.[37] אנטוניוס נהדף מסוריה בזמן פלישה פרתית ממזרח, ומתקפת פתע של יריבו הרומי אוקטוויאנוס (אוגוסטוס) ממערב בשנת 33 לפנה"ס. תבוסתו שבאה לאחר מכן בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, סיימה את מאבקי השלטון העקובים מדם ברומא, והותירה את אוגוסטוס כפרינקפס - הקיסר הראשון של רומא, אשר נותרה רפובליקה רק בשמה.[38] יש הרואים בשנה זה את נפילתה של הרפובליקה הרומית ותחילתה של האימפריה הרומית. הקרב נחשב גם לקיצה של התקופה ההלניסטית, מכיוון שהוביל להתאבדותה של קלאופטרה השביעית, המלכה האחרונה של בית תלמי.[39] אף מאותה שנה, מוזכר בנו של אנטיוכוס, מיתרדטס השני, כמלך קומגנה.[40] מכאן מאילך לא מוזכר עוד אנטיוכוס בכתבי ההיסטוריה, אולם מצבת האבן האדירה בהר נמרוט נותרה בעינה.


מיזוג הממצאים והכתבים

המקורות משרטטים את יחסה של הרפובליקה הרומית עם ממלכת קומגנה במאה הראשונה לספירה, כחלק מהמאבקים המדיניים והצבאיים ברמת אנטוליה מול האימפריה הפרתית. אמנם מוזכרת מעורבותו של אנטיוכוס ושל ממלכתו קומגנה, אולם חשיבותה המצומצמת אינה עולה בקנה אחד עם המפעל הדתי המפואר - על חגיו, טקסיו, ואתרי הנצחתו - כפי שמשתקף מאתר הפולחן בהר נמרוט. לאור זה, נראה מפעלו הדתי של אנטיוכוס תמוה משהו. זאת ועוד, מן הכתובות בהר נמרוט עולים קולות שונים ומשונים המצביעים על חשיבה וכוונה דתית, ממסדית, מדינית ארוכת טווח, ותרבותית על רקע סינקרטיזם שקול ומחושב - וכל זאת במעטפת של מפעל כת פולחן שליט.  

 


  1. כתובות הר נמרוט בתרגום לאנגלית על פי סנדרס, 1996 עמ' 213-217
  2. גואל, 1961 עמ' 390-405
  3. התמונות לקוחות מהאתר Livius.org תחת הערך "Nemrud Daği", ומאתר Wikipedia.com תחת הערך "Mount Nemrud". השימוש בתמונות הינו ברשות האתרים. הורדו מהרשת בתאריך 16.9.2010
  4. ממצאי Nemrut Dag מסוף המאה ה-19: האמדי ביי ואפנדי, 1883 ; הומן ופוצ'סטיין, 1890 ; ממצאים ארכיאולוגיים משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20: גואל, 1956 ; גואל, 1957 עמ' 4-22 ; דורנר ואחרים, 1965 עמ' 188-236 ; גואל, 1968 עמ' 83-102 ; קרוט'ר, 2003 עמ' 57-67 ; הממצאים הארכיאולוגיים מאתרי הפולחן המשניים ברמת אנטוליה: לאחר פרסום הממצאים הראשוניים מהחפירות ב Nemrut Dag החלה תנופת עשייה ארכיאולוגית אשר הניבה ממצאים בארמניה של ימנו אנו באתרים שונים. הממצאים דומים או מתקשרים לאלו ב Nemrut Dag בתוכנם: דורנר וגואל, 1963 עמ' 36-92 ; וולדמן, 1973 ; וגנר ופטזל, 1976 עמ' 201-223 ; וגנר, 2000 ; על חקר המטבעות בקומגנה\ארמניה: סוליבן, 1973 עמ' 18-39 ; בדוקיאן, 1983 עמ' 71-88
  5. אתר קבורה לארבעת נשות המלוכה הקומגנית אשר נבנה על ידי בנו של אנטיוכוס, מיתרדטס השני: אימו איסאיס, אחותו לאודיקה, אחותו אנטיאוכיס וביתה (אחייניתו) אקה
  6. וגנר, 1983 עמ' 177-224 ; דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 194
  7. וולדמן, 1973
  8. על פי הידיעות האחרונות באתר האינטרנט של "עמותת נמרוט", שונה לאחרונה ב-30.5.2010, http://www.nemrud.nl/en/nw_tekst1.php
  9. סיכום הממצאים כפי שנערכו על ידי סנדרס, 1996
  10. סוליבן, 1977 עמ' 735-739
  11. ברוסיוס, 2006 עמ' 91-92
  12. קנדי, 1996 עמ' 77-78
  13. ברוסיוס, 2006 עמ' 91-92
  14. פלוטרכוס, לוקולוס 21.3, 29.2 ; סוליבן 1977, ע"מ 763 ידוע מכתובתו של המלך אנטיוכוס כי הוא ראה בעצמו צאצא לשושלת ההלניסטית שמקורה באלכסנדר הגדול. בנוסף, כתובתויו בהר נמרוט ובשאר אתרי הפולחן הן ביוונית עתיקה, מה שמצביע על תרבות ואורח חיים אשר בבסיסם יוונים. על כן, סביר כי היותו של טיגראנס הארמני מלך שאינו מטיב עם האוכלוסייה היוונית היוותה מוקד לחיכוכים מול אנטיוכוס ונתיניו בממלכת קומגנה
  15. דיו קאסיוס 36.2
  16. דיו קאסיוס 49.20.5 ; פלוטרכוס, אנטוני 34.3-4
  17. סוליבן 1977, ע"מ 764
  18. פליני הזקן, תולדות הטבע 2.108
  19. אפיאנוס, המלחמות המיתרידאטיות 16.106
  20. פלוטרכוס, פומפיוס 38.2
  21. ברוסיוס, 2006 עמ' 94
  22. סוליבן, 1977 עמ' 766
  23. על פי ביוור, 1983 עמ' 52 כלל צבאו של סורנה כ-1,000 קטפרקטים, כ-9,000 קשתים רכובים, ושיירת אספקה של כ-1,000 גמלים. צבאו של קראסוס כלל שבעה לגיונות רומים וכוחות עזר נלווים אשר העמידו כוח של קרוב ל-40,000 חיילים. אספקת החצים הבלתי פוסקת לכוחות הפרתים, שילוב טקטיקת "הירייה הפרתית"וטכניקת לוחמה עם קשתות מורכבות, הותירו את הלגיונות הרומים חסרי מענה
  24. ביוור, 1983 עמ' 47-56. על פי ביוור, 1983 עמ' 52-55 מספר ההרוגים הרומי בקרב חרן עמד על קרוב ל-20,000 חיילים, כ-10,000 חיילים איש נפלו בשבי, ועוד כ-10,000 נמלטו משדה הקרב מערבה. מפקד הצבא הרומי המובס קראסוס נמלט אל חצר המלכות הארמנית, אולם לא הספיק להיענות להצעה הפרתית לשביתת אש שכן נרצח על ידי אחד מפקודיו
  25. סוליבן 1977, ע"מ 766
  26. קנדי, 1996 עמ' 80
  27. קיקרו, מכתבים לחברים 15.1-4
  28. סוליבן 1977, ע"מ 767
  29. אפיאנוס, מלחמות האזרחים 2.8.49
  30. ביוור, 1983 עמ' 56-57
  31. קיקרו, מכתבים לקווינטוס 2.10.2
  32. ביוור, 1983 עמ' 56-57 - הפרתים חברו לכוחותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני במאבקו נגד כוחות היהודים תומכי הממשל הרומי של מלך יהודה הורדוס, הנסיך פצאל לבית הורדוס, והכוהן הגדול הורקנוס השני
  33. דיו קאסיוס 48.41.5
  34. דיו קאסיוס 49.20.3 ; יוסטינוס 42.4.10 ; ביוור, 1983 עמ' 57-58 - על נפילתו של פאקרוס והמערכה הפרתית. הצלחתו של בסוס בשלושה קרבות עיקריים:הקרב בשערי קיליקיה, קרב מעבר אמנוס, וקרב הר גינדרוס בו נפל המצביא הפרתי פאקרוס
  35. דיו קאסיוס 49.20-22 ; פלוטרכוס, אנטוני 34
  36. סטראבון 16.2.3
  37. דיו קסיוס 49.20-22 ; פלוטרכוס, אנטוני 34. קיימת אף גרסא שונה לאירוע המצור המתארת את כניעת\כיבוש סאמסוטה אצל יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 1.320, ובה נכבשת עיר הבירה על ידי אנטוני, בסיועו הצבאי של הורדוס. אולם, ריחוקו הגיאוגרפי והתרבותי של יוספוס פלביוס ממלכת קומגנה (שכן מוקדי עיסוקו היו יהודה ורומא), היעדר העדויות הארכיאולוגיות הן הארכיאולוגיות והן בכתובים, ואף ציונו של אנטיוכוס עצמו כי "זכה לחסד האלים לכל אורך שלטונו" בכתובתו בהר נמרוט, מעמידים בספק אמינות את גירסא זו של המצור על סמאסוטה, ונראה כי נגועים בנסיון עקיף להעצים את דמויו של מלך יהודה בין השנים 37 לפנה"ס עד 4 לפנה"ס - הורדוס
  38. ביוור, 1983 עמ' 60-65
  39. פול, 1999 עמ' 63
  40. פלוטרכוס, אנטוני 61

 

</span></div></div>