דיימונד 2008 פרק 11

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר / דיימונד 2008

צוות אחראי: אסף גזית, אייל מרקוס ואסי שמידט

"משק חי-מתת מוות"

מבוא


(153-154) הפרק מנסה לענות על השאלה מדוע חילופי החיידקים בין החברות האנושיות השונות היו כה בלתי שווים. מדוע דווקא בקרב חברות אנושיות מסויימות נוצרו מגפות קטלניות ואלימות ולא בחברות אנושיות אחרות. טענתו של דיימונד היא, שהמעבר מחברות נוודים של ציידים-לקטים לחברות החיות ביישובי קבע, אשר עוסקות בחקלאות (תהליך המכונה סדנטציא) הוא הגורם העיקרי להיווצרות המגפות הקטלניות בחברה האנושית. ראשית מנסה דיימונד לעמוד על טיבם של החיידקים הפתוגנים (חיידקים המחוללים מחלה) ובוחן את "הראציונליזם החיידקי" לחולל מחלה.

האבולוציה של המחלות

החיידק Yersinia pestis בהגדלה של פי 20,000, הגורם של כל סוגי מחלות הדבר.


 (155-159) החיידקים, כמו כל אורגניזם אחר בטבע, מנסים להפיץ את עצמם בדרכים יעילות ככל האפשר המשתנות ומתאימות את עצמן לסביבה ללא הרף. תופעה זו מוכרת לנו כאבולוציה. מבחינת החיידק הפתוגן, גוף האדם הינו אמצעי נוסף וחדש להתרבות. "תסמינים" רבים של מחלות הם בעצם (156) "אסטרטגיות אבולוציוניות מחוכמות להפצת החיידק". התגובה ההגנתית הבסיסית ביותר של כל אורגניזם למחלה היא באמצעות הברירה הטבעית. בזכות המגוון הגנטי בקרב בני האדם יימצאו תמיד אלו, אשר יהיו עמידים או חסינים למגפה קטלנית. הגנים של אותם שורדים, אשר מכילים בקרבם את העמידות למחלה זוכים להיות מועברים ומופצים לדורות הבאים. כך (157) "אוכלוסיות אדם, הנחשפות שוב ושוב לפתוגן מסויים מתחילות להיות מורכבות משיעור גבוה של בעלי הגנים המעניקים עמידות". (166-167) החיידקים האירואסיאתיים היו אחראים להשמדתם של עמים ילידים רבים, אשר לא נחשפו אליהם מעולם ולכן לא פיתחו כנגדם כל עמידות.

גודל האוכלוסיה האנושית כגורם מכריע בהתפתחות המחלה

איור של המוות השחור, מתוך ספר תנ"ך גרמני מ-1411.

(159-160) החיידקים הפתוגנים המחוללים מגפות קטלניות, אשר קוטלות תוך זמן קצר יחסית את הנדבק בהן, יכולים להתקיים רק בחברות מרובות אוכלוסין. בחברות אלו יכול הפתוגן להתפשט במהירות ולעבור מאיזור לאיזור באופן שלא יכחיד את האוכלוסיה כולה וכך נותן לה זמן להתאושש עד בוא הגל הבא של המגפה. בחברות קטנות אוכלוסין, לא יתפתחו חיידקים מסוג זה מפני שיכחידו במהירות את האוכלוסיה ולא יאפשרו את המשך קיומו של הפתוגן. לכן, אין זה "מעניינו" של הפתוגן להיות כה קטלני. מחלות המאפיינות אוכלוסיות אדם קטנות הן בדרך כלל מחלות כרוניות, אשר נדרש להן זמן רב כדי לקטול את קורבנותיהן.


(160-162) דיימונד מקשר את הופעת החקלאות בקרב בני האדם להתפתחותן של מחלות ההמונים המידבקות. הגורם הראשון לכך לפי דיימונד הוא העובדה שחברות המבוססות על חקלאות מסוגלות לקיים אוכלוסיות צפופות בהרבה מאשר חברות המסתמכות על ציד וליקוט. אחת התופעות המוכרות של חברות צפופות אוכלוסין, היא חשיפה מוגברת יותר לזיהומים ולמחלות עקב ישיבת קבע בקרבת הפסולת אותה הן מייצרות ואף שימוש בפסולת זו לדישון הקרקע. הגורם העיקרי השני אותו מציג דיימונד ומאפיין נוסף של חברות חקלאיות הוא ביות בעלי חיים. ניתן למצוא את מקורן של רבות מהמחלות הקטלניות מהן סובלים בני האדם בבעלי החיים אותם בייתו. הקרבה בת אלפי השנים בין בני האדם לבעלי החיים המבוייתים אפשרה לחיידקים רבים להסתגל ולשנות את תכונותיהם כך שיעברו אל בני אדם.


שלבים בהתפתחות המחלות

(162-164) דיימונד מונה ארבעה שלבים בהתפתחות העברת המחלות מבעלי החיים אל בני האדם:

  1. העברה ישירה מבעלי החיים ללא פיתוח יכולת העברה ישירה בין בני האדם. בין מחלות אלה נוכל למצוא את מחלת שריטת החתול או את הלֶפּטוספּירוזָה שאותה מעבירים הכלבים.
  2. העברה ישירה בין בני אדם אך ללא יכולת התבססות באוכלוסיה האנושית ובעקבות כך גוויעה של המחלה אם בגלל הרפואה ואם בגלל "חוסר מזל" של פגיעה באוכלוסיה קטנה מדי. בשלב זה ניתן לפנות להיסטוריא הרפואית ולגלות מספר מחלות שהופיעו ונעלמו כלעומת שבאו וביניהן "מחלת ההזעה האנגלית" ששטפה את אירופה במאות ה-15 וה-16 או "זיעת פקרדי" שהייתה נפוצה בצרפת במאות ה-18 וה-19.
  3. פתוגנים מבעלי חיים, אשר התבססו בבני אדם והמחלה שהם מחוללים עדיין שרירה וקיימת, אך המשך קיומה העתידי עדיין לא ברור. בקבוצה זו נמצאות מחלות כגון "קדחת לאסה" ו- "מחלת ליים".
  4. מחלות שהתבססו באוכלוסיה האנושית והפכו מוגבלות לאדם בלבד. בשלב זה נמצא את המחלות האפדימיות הגדולות כגון חצבת או שחפת, שעברו מן הבקר או הדוגמא הידועה מכל- השפעת, שעברה אלינו מחזירים ועופות.


כפי שניתן לראות, לאחר אלפי שנים של ברירה טבעית, רק חלק קטן מאותן מחלות, אשר מקורן בבעלי חיים הפכו בסופו של דבר למגפות גדולות המוגבלות לבני האדם.

סיבות לפגיעה הא-סימטרית בתושבי העולם "הישן" והעולם "החדש"

איור מהמאה ה-16 של אינדיאנים ממרכז מקסיקו החולים באבעבועות שחורות


(164-165) חשיבותן של מחלות קטלניות אלו מודגמת ע"י דיימונד במספר דוגמאות הקשורות לכיבוש העולם החדש ע"י האירופאים, תוך שהוא מראה, כי את רוב עבודת חיסול האוכלוסיה המקומית בין אם האצטקים במרכז אמריקה או האינקה בדרומה, עשו החיידקים הקטלניים, שנשאו האירופיים ובני לוייתם בהגיעם לעולם החדש.

(166-167) אמנם חברות מרובות אוכלוסין הן תנאי מוקדם להיווצרות מחלות, אך לא ידוע על אף מגפה קטלנית, אשר הגיעה מהעולם החדש, למרות שקיימות בו אוכלוסיות אדם צפופות. סיבה אפשרית אחת, לפי דיימונד, היא (166) "שאוכלוסיית האדם הצפופה הופיעה בעולם החדש מאוחר יותר מבעולם הישן". סיבה נוספת היא, שמרכזי האוכלוסין באמריקה לא היו קשורים זה לזה כמו מרכזי האוכלוסין בעולם הישן, אשר היוו "מצע רבייה ענק אחד לחיידקים". הסיבה העיקרית מדוע לא התפתחו מגפות המונים קטלניות היא העובדה הפשוטה שלא היה להן ממה להתפתח. בניגוד לאירואסיא, אשר נהנתה ממגוון רב של חיות הניתנות לביות, שהיוו מקור בלתי נדלה לחיידקים, באמריקה מספר בעלי החיים המבוייתים היה קטן ולא היה בעל המאפיינים, שאיפשרו היווצרות של מחלות המונים. בעלי החיים הוחזקו בכמויות קטנות והמגע הפיזי עימם לא היה רב.

(167) האירופאים אמנם החזיקו ביתרון טכנולוגי גדול על פני רוב העמים הלא-אירופאים שכבשו, אך יתרון זה עדיין לא מסביר כיצד קבוצה קטנה של אירופאים הצליחו להתגבר על על אוכלוסיות גדולות מהן בהרבה באיזורים שונים של העולם. אולי לא היה הדבר קורה ללא החיידקים האירואסיאתיים, אשר קטלו כמעט לחלוטין עמים ילידים רבים.

(167) עם זאת, חשוב לציין, שהחיידקים לא פעלו רק לטובת הקולוניאליזם האירופאי. באיזורים אחרים בעולם, כמו החלקים הטרופיים של אסיה ואפריקה, העמידו מחלות כגון המלריה, הכולרה והקדחת הצהובה מיכשול חמור בפני ההתיישבות האירופאית, שהחלה באיזורים אלו כ-400 שנה מאוחר יותר מבעולם החדש.