דיימונד 2008 פרק 12

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־14:02, 8 באפריל 2010 מאת Ronny Reshef (שיחה | תרומות) (הסרת אתרעת עריכה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר / דיימונד 2008


צוות אחראי: יאיר ברנס, איתי מסיקה ורוני רשף

פרק שניים עשר: תוכניות ואותיות שאולות

168: במאה ה-19, ההיסטוריא התפרשה כמעבר מברבריות לתרבות; הסימנים העיקריים למעבר היו הטכנולוגיא, החקלאות, הממשל הריכוזי, המטלורגיא והכתב שהיה המוגבל ביותר גיאוגרפית- לפני האסלאם והמתיישבים האירופאיים לא היה כתב באיי האוקיאנוס השקט, אוסטרליא, אפריקא התת משוונית והעולם החדש כולו, למעט אזור קטן במרכז אמריקא. כתוצאה מכך, העמים שהחשיבו עצמם תרבותיים התייחסו לכתב כדבר שמבדיל אותם מהברברים.

יתרונות הכתב

הכתב נותן לחברות המודרניות כוח ומאפשר העברת רעיונות וידע ממקומות וזמנים רחוקים בדיוק ובפירוט רבים. היו אימפריות ששרדו ללא כתב- כמו האינקא, וברברים שהביסו עמים עם כתב- כמו ההונים את הרומאים. אך התוצאה הרווחת בתקופה המודרנית היא כיבושי האירופאים באמריקא, אוסטרליא וסיביר.

הכתב הקל על נתיב העברת המידע (שנהיה מפורט, מדויק ומשכנע יותר.) כשהגיע כסוכן כיבוש עם החיידקים, הנשקים והארגון הפוליטי הריכוזי. פקודות, מפות, הוראות שייט ותיאורים על אדמות פוריות הועברו בכתב ונתנו הנחיה ותקווה. תיאורי ארצות סייעו לחוקרי הארצות לדעת לאילו תנאים לצפות ולהערך בהתאם.

שאלות מפתח בנוגע להתפתחות הכתב

אם לכתב ערך כה רב ויתרונות כה ברורים, מדוע לא כל העמים פתחו מערכת כתב? למה חברות ציידים לקטים לא נעזרו בו? מה גרם להתפתחותו בכרתים המינואית ולא בטונגא הפולינזית? כמה פעמים נפרדות התפתח הכתב? באילו נסיבות? לאילו שימושים? למה התפתח הכתב בעיראק לפני אלפי שנים ואילו כיום רוב העיראקים לא יודעי קרוא וכתוב?

169: למה התפתח הכתב מהסהר הפורה אל אתיופיא וחצי האי ערב, אך לא הגיע ממקסיקו אל האנדים? האם שיטות הכתב התפתחו בהעתקה או שמא שיטות קיימות עוררו עמים אחרים להמציא שיטות משלהם? איך ממציאים שיטת כתב? שאלות דומות אפשר לשאול לגבי התפתחות טכנולוגית, דתית וחקלאית.
יתרון ההיסטוריון העוסק בכתב: התיעוד הכתוב מסייע לענות על השאלות. מטרת ההתחקות אחר התפתחות הכתב חשובה גם כדי להבין את ההיסטוריא התרבותית שנובעת ממנו.

שלוש אסרטרגיות עיקריות העומדות ביסוד שיטת הכתב

ההבדל ביניהן בא לידי ביטוי בגודל יחידת הדיבור שמסמן סימן כתוב אחד:

1. צליל יסוד יחיד.

2. הברה שלמה.

3. מילה שלמה.

  • משלושתן, רוב העמים משתמשים באסטרטגיית ה-א' ב'. שיטה זו מסמנת בסימן מיוחד (אות) כל צליל יסוד של השפה (פונמא). רוב האלפבתים מורכבים מ- 20-30 אותיות וברוב השפות יש יותר פונמות מאותיות. למשל, באנגלית יש כארבעים פונמות שמועתקות ב-26 אותיות. זה נעשה באמצעות שימוש באות אחת לכמה פונמות שונות ובצירוף אותיות לפונמות אחרות. למשל, th, sh.
  • באסטרטגיא השניה משתמשים באות כתובה אחת לייצוג מילה שלמה (לוגוגרמות). הרבה מהסימנים בכתב הסיני והיפני (קנג'י). לפני שהכתב האלפבתי נהיה נפוץ, השתמשו בשיטה זו בשכיחות גבוהה; לדוגמא, ההירוגליפים המצרים.
  • האסטרטגיא השלישית פחות מוכרת ומשתמשת בסימן לכל הברה. למעשה, רוב סוגי הכתב האלה משתמשים בסימנים נפרדים רק להברות של עיצור אחד ואחריו תנועה (כמו במילה da-ni) ומשתמשות בתכסיסים כדי לכתוב סוגי הברות אחרים בעזרת הסימנים האלה. שפות אלה היו נפוצות בימי קדם כפי שמודגם בכתב המיקני ששמו לינארי ב'. כיום יש כמה שפות הברתיות, הידועה מביניהן היא קַנַה, בה משתמשים היפנים בטקסט לעוורים, במברקים ובמסמכי בנק.

כמעט כל שיטות הכתב משלבות בין האסטרטגיות. הכתב האנגלי, ככל שיטות הכתב האלפבתיות, נעזר בלוגוגרמות כגון  %,$ ו-+ (סימנים שרירותיים שמייצגים מילים שלמות ולא מורכבים ממרכיבים פונטיים.). הכתב הסיני הוא לא לוגוגרפי לחלוטין; בכתב המיקני ההברתי ברובו לינארי ב' היו הרבה לוגוגרמות. 170:

LinearB.jpg

עקרונות יסוד בהמצאת שיטת כתב

עקרונות אלה נראים לנו היום ברורים מאליהם. לדוגמא, החלטה על דרך לפרק מבע רצוף ליחידות (מילים, הברות או פונמות). זיהוי הצליל, או יחידת הדיבור, בכל המבעים השונים שלה - שינויים בגובה הדיבור, בקצב, בצירופי מילים ובמבטאים שונים. היה עליהם לקבוע כי שיטת כתב תתעלם מכל השינויים האלה ואז להמציא דרכי ייצוג סימבוליות לצלילים.

הכותבים הראשונים

אלה הצליחו לפתור את הבעיות הללו מבלי לראות דוגמא של התוצאה הסופית. כנראה שזו הייתה משימה קשה מאוד, שכן המצאה עצמאית של כתב התרחשה רק פעמים ספורות במהלך ההיסטוריא האנושית, אצל השומרים במסופוטמיא, קצת לפני 3000 לפנה"ס ואצל המקסיקאים האינדיאנים לפני 600 לפנה"ס. יתכן שגם הכתב המצרי (3000 לפנה"ס) והכתב הסיני (1300 לפנה"ס) התפתחו בצורה עצמאית. כנראה ששאר העמים שפיתחו שיטת כתב מאוחר יותר ביצעו השאלה והתאמה של שיטות הכתב הקיימות או לפחות קיבלו מהן השראה.

כתב היתדות השומרי

זו המצאת הכתב העצמאית העתיקה ביותר שאחריה אפשר להתחקות בפירוט הרב ביותר. אלפי שנים טרם התגבשותה, השתמשו איכרים בסהר הפורה באסימוני חרס בצורות פשוטות לצרכי הנהלת חשבונות (כמה פרות יש ברפת? כמה ראשי גרזן במחסן?). במאות האחרונות שלפני 3000 לפנה"ס, התפתחויות בטכנולוגיית הנהלת החשבונות, בתבנית הרישום (לוח חרס, בהמשך חרט קנה) ובסימנים הביאו להתפתחות מהירה של שיטת הכתב הראשונה. נקבעו מוסכמות שכיום מקובלות גם עלינו: כיוון קריאה קבוע (משמאל לימין), שורות וטורים ישרים, קריאה מהקצה העליון לקצה התחתון ולא ההיפך.

השינוי המכריע

היה קשור לפתרון הבעיא הבסיסית כמעט בכל שיטות הכתב: איך אפשר להמציא סימנים מוסכמים שמייצגים צלילי דיבור ממשיים ולא סימנים שמייצגים רק רעיונות או מילים, ללא קשר לדרך הבעתן\ם? השלבים הראשונים בהתפתחות הפתרון ניתנים לזיהוי בעיקר באלפי לוחות חרס שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בחורבות העיר השומרית אֶרֶך (על גדות נהר הפרת, כ-300 ק"מ מדרום מזרח לבדגג של היום). סימני הכתב השומרים הראשונים היו תמונות ניתנות לזיהוי של האובייקט עצמו (כמו פרה). אלה הורכבו בעיקר ממספרים ושמות עצם של עצמים נראים שאפשר לצייר. בשלב הזה, הופקו דו"חות הנהלת חשבונות קצרים, בלי מרכיבי דקדוק. 171: בהדרגה, הסמלים נהיו יותר מופשטים וצירוף סימנים ישנים נתן סימנים חדשים ומשמעויות חדשות. (למשל, ראש+לחם=לאכול.)

הנהגת ייצוג פונטי

בתחילה היה הכתב השומרי מורכב מלוגוגרמות לא פונטיות, שאפשר להביע בכל שפה (כמו ש-4 הוא ארבע בעברית ו- Vier בהולנדית). הנהגת ייצוג פונטי בשפה השומרית היה אחד מצעדי המפתח, בהתחלה בכתיבת שם עצם מופשט באמצעות סימן של עצם מוחשי שקל לצייר ולשניהם אותו ביטוי פונטי. 172: למשל, ציור של חץ בשפה השומרית היה חץ וגם חיים (מושג מופשט) בגלל ששניהם נאמרים במילה "טי" בשומרית. את הדו משמעות פתרו בהוספת מגדיר (שלא מבטאים) המציין את הקטגוריא של שמות העצם אליה שייך האובייקט. חידוש זה נקרא בפי הבלשנים "עקרון הרבוס";. כשהתגלה העיקרון הפונטי הזה, החלו השומרים להשתמש בו לדברים נוספים, כמו הרכבת מילים ארוכות יותר מסדרת תמונות (כל תמונה מייצגת צליל של הברה אחת, כמו bee+leave=believe) שימוש בסימן תמונתי אחד לסדרת מילים קרובות (cow, milk, butter, דו המשמעות נפתר בסימן נוסף המתפרש פונטית, כמו סימן ל- mill, utter או wow).

בשלב זה הכתב השומרי כלל ערבוב של שלושה סוגי סימנים:

1. לוגוגרמות (מייצגות מילה או שם שלם).

2. סימנים פונטיים (לאיות מרכיבים דקדוקיים, אותיות, חלקי מילים או הברות).

3. מגדירים (לפי ההסבר לעיל).

ועדיין, הסימנים הפונטיים בכתב השומרי לא נהיו אלפבית של ממש או שפה הברתית. לחלק מההברות לא היה סימן כתוב; היה אפשר להגות סימן אחד במספר דרכים ולקרוא סימן כהברה, אות או מילה.

שבטי זפוטק מדרום מקסיקו והמאיא

כתב זה התפתח אצל חברות הילידים באמריקא והוא הדוגמא הברורה האחרת לכתב שהתפתח באופן עצמאי בתולדות האנושות. סבורים כך מכיוון שכיום לא ידוע על מגע טרום נורווגי בין החברות. בנוסף, צורות הסימנים שונות לגמרי מהצורות של כל כתב מהעולם הישן. ידוע על כתריסר מערכות כתב במרכז אמריקא וכולן (או לפחות, רובן) קשורות אחת לשניה (לדוגמא, בלוח השנה ובמספרים) וטרם פוענחו במלואן. הכתב המוקדם ביותר שהשתמר באזור זה הוא מהאזור הגיאוגרפי של שבטי זפוטק בדרום מקסיקו ומתוארך לסביבות 600 לפנה"ס. הכתב המובן והברור ביותר הוא זה שצמח באזור של תרבות המאיא במישורים (מתוארך לשנת 292 לספירה). 

חרף המוצא העצמאי והסימנים הייחודיים של כתב המאיא, הוא מבוסס על עקרונות שבסיסם דומה לאלה של הכתב השומרי ושיטות הכתב המערב אסיאתיות שהושפעו מהכתב השומרי. הדמיון מתבטא בשימוש בלוגוגרמות ובסימנים פונטיים. 173: לעיתים קרובות נוצרו הלוגוגרמות למילים מופשטות לפי עקרון רבוס שהוזכר לעיל. כמו הסימנים של הכתב המיקני ההברתי לינארי ב', רוב הסימנים הפונטיים סימלו עיצור אחד ותנועה אחת (di, na, pa, ra,). בדומה לאותיות האלפבית השמיות הקדומות, סימני ההברות בשפת המאיא נוצרו מתמונות של עצמים שהגיית המילה שמציינת אותם מתחילה בהברה זו, כדוגמת החץ. 174: 

הדמיון בין הכתב של מרכז אמריקא לבין זה של מערב אסיא מצביע על האוניברסאליות שבבסיס היצירתיות האנושית. למרות שאין מן המשותף בין שתי השפות, לשתיהן מאפיינים בסיסיים משותפים בהעברתן לכתב. את אותם הפתרונות היצירתיים שהמציאו השומרים לפני כ-5000 שנה, המציאו מחדש האינדיאנים הקדומים של מרכז אמריקא לפני כ-2600 שנה.

Shomeri.jpg

מדוע לא הומצאו מערכות כתב נוספות יש מאין?

פרט לכתב של איי הפסחא, מצריים וסין, כל שיטות הכתב האחרות הידועות לנו שהומצאו, הן כנראה צאצאיות של שיטות שנגזרו עם שינויים או הושפעו מהכתב השומרי או מהכתב של האינדיאנים העתיקים. שיטת כתב חדשה ועצמאית הומצאה יש מאין פעמים ספורות בגלל קושי התהליך. בנוסף, הזדמנויות אחרות להמציא כתב עצמאי סוכלו בידי שיטות הכתב שכבר היו קיימות בשטח (אם יש לך פרה טובה ומניבה, מדוע לחפש אחרת בשוק הפרות בכפר השכן?).

לכתב השומרי לקח מאות עד אלפי שנים להתפתח. התנאים המוקדמים להתפתחות כזו היו תכונות החברה שקבעו: א. האם היא תמצא תועלת בכתב. ב. האם תוכל לפרנס את הכותבים המומחים הדרושים לתהליך כזה. היו חברות רבות נוספות שפיתחו את התנאים האלה (החברות העתיקות של אתיופיא, כרתים והודו), אך השומרים והמקסיקנים היו במקרה הראשונים שפתחו אותם. עם התפתחותו, התפשט הכתב לפרטיו ואו עקרונותיו כאש בשדה קוצים לחברות אחרות, לפני שאלה הספיקו להמציא כתב עצמאי בניסוי וטעיה.

שתי שיטות להתפשטות הכתב

בהתפשטות הכתב ארעו שני תהליכים מנוגדים, בדומה להתפשטויות בתולדות הטכנולוגיא והרעיונות. אם מישהו ממציא משהו, איך אתה כמשתמש ממציא משהו דומה לשימושך בידיעה שהדגם הראשוני נבנה ומתפקד כמו שצריך? דיימונד מפרט שתי שיטות:

שיטה ראשונה: העתקת תוכנית

176: כשמה שיטה זו היא העתקה במלואה או בחלקה של טכנולוגיא. מכיוון שאין שתי שפות בעלות מערכת צלילים זהות, בכל נסיון של התאמת מערכת כתב של שפה אחת לשפה שניה מתעוררות בעיות. במקרים אחדים היה צורך להשמיט אותיות מסוימות כאשר לא היה בהם צורך, ובמקרים אחרים - להמציא אותיות חדשות לייצג צלילים חדשים. ניתן לעשות זאת על ידי צירוף שתי אותיות, הוספת סימן מייחד לאות קיימת, או המצאת אות חדשה לחלוטין.

Phoenician alphabet.png

177: ככל הנראה הכתב האלפביתי הומצא יש מאין רק פעם אחת בהיסטוריא האנושית, וכל שאר הכתבים האלפבתים הם נגזרות של כתב זה. הכתב הומצא בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס בקרב דוברי השפות השמיות שבאזור סוריה המודרנית ועד חצי האי סיני. הכתבים האלפבתים התאפיינו בשלושה חידושים אשר הבדילו אותם משאר שיטות הכתב:

  • הגבלת הסימנים לסימנים של עיצורים יחידים. המצרים הקדומים, למרות שהייתה להם מערכת שלמה של 24 סימנים ל-24 העיצורים בשפה המצרית, מעולם לא עשו את הצעד הבא, נפטרו מהלוגוגרמות ועברו להשתמש באלפבית העיצורי. לעומתם הפניקים בסביבות 1700 לפנה"ס כן החלו לעשות ניסויים בכיוון זה.
  • פיתוח שיטה לזכירת האלפבית על ידי סידור האותיות בסדר קבוע ומתן שם קל לזכירה לכל אות. למערכות כתב שונות יש גישות שונות. בעוד האלפבית האנגלי משתמש בהברות חסרות משמעות אך קלות לזכירה, לאלפבית השמי קשר אקרופוני, כלומר האות מסמלת חפץ מוכר המתחיל באותה אות (בי"ת - בית, גימ"ל - גמל, פ' - פרה וכו').
  • המצאת סימנים לתנועות.

מן האלפביתים השמיים הקדומים התפתחו שאר סוגי האלפביתים, עד לאלה המודרנים בתהליך מתמשך של העתקת תוכנית ותיקונים התפתחותיים. ישנם מספר קווי התפתחות אלפביתים, כגון זה של האלפבית הארמי שהתפתח אל האלפביתים המודרניים של השפה הערבית, העבריתוההודית. אך הקו המפורסם ביותר הוא זה של האלפבית הפיניקי, שבראשית המאה השמינית לפנה"ס עבר אל היוונים ומהם לאטרוסקים באותה תקופה ולרומאים במאה שלאחר מכן, ולבסוף התפתח אל האלפבית האנגלי.

שיטה שניה: התפשטות רעיון הכתב

178: העתקת תוכנית, למרות היותה האופציא הפשוטה והישירה ביותר להעברת טכנולוגיא, איננה תמיד אפשרית. יתכנו מצבים אשר בהם יש לדוגמא רק ידיעה על ההמצאה אך אין פרטים עליה, או שההמצאה אינה מובנת למי שאינו בקיא מלכתחילה בטכנולוגיא. למרות זאת, רק ידיעה על ההמצאה יכולה להוביל לתוצאה סופית מסויימת, וזאת על ידי כך שהיא מהווה זרז לאנשים להמציא נתיבים חדשים אל ההמצאה. דוגמא בולטת לכך היא המצאת הכתב ההברתי לכתיבת השפה הצ'רוקית.

מערכת הכתב של הצ'רוקי

Sequoyah Arranged Syllabary .png

כתב זה הומצא בסביבות 1820 בידי אינדיאני צ'רוקי אנאלפבית בשם סקוויא. מכיוון שהיה נפח הוא יצר תחילה שיטת חישוב למעקב אחרי חובות לקוחותיו, כאשר לכל לקוח הוא צייר תמונה ולצידה רשם מעגלים וקווים בגדלים שונים המסמלים את סכומי החובות השונים. סקוויא המשיך ופתח את הכתב שלו, תחילה הוא המשיך לצייר תמונות אך במהרה הבין ששיטה זו איננה פרקטית. בשלב הבא הוא המציא סימן נפרד לכל מילה, אך גם כאן נתקל בבעיה כאשר הוא נוכח להבין שאפילו אלפי הסימנים שהוא קבע לא היו מספקים. לבסוף הוא הבין שמילים מורכבות ממספר מוגבל של יחידות צליל שחוזרות על עצמן (הברות). במהרה הוא ניגש למלאכתו ויצר 200 סימנים הברתיים שלאורך הזמן הצטמצמו ל-85, רובם צירופים של עיצור אחד ותנועה אחת.

סקוויא שאל כשני תריסר סימנים ממערכת הכתב האנגלית והעניק להם משמעויות מהשפה הצ'רוקית, את שאר הסימנים המציא בעצמו. בזכות התאמתה של השפה וקלות למידתה, בתוך זמן קצר הפכו שבטי הצ'רוקי לבעלי כמעט מאה אחוזי אוריינות. לפני כן, רובם המוחלט היה אנאלפבתי.

179: כתב הצ'רוקי הוא דוגמא טובה ומתועדת לכתב שצמח לא מהעתקת תוכנית אלא מהתפשטות רעיון. סקוויא קיבל השראה לכתב מהאנגלית, אך לא ביצע העתקת תוכנית משום שלא היה לו ידע על מבנה השפה ועקרונותיו, ולכן נאלץ להמציא כתב הברתי באופן עצמאי. 180: מקרה זה יכול לשמש דגם לדרך בה נוצרות שיטות כתב רבות דרך התפשטות של רעיון גם בתקופות עתיקות יותר:

  • האלפבית ההנגולי שהומצא ב-1446 לספירה בשביל השפה הקוריאנית הושפע מן הכתב הסיני ומן העיקרון האלפביתי של הכתב הבודהיסטי במונגוליא וטיבט. למרות זאת לצורות האותיות תכונות יחודיות, למשל צורת האותיות העיצוריות מתארות את מצב השפתיים או הלשון בזמן ביטוי העיצור.
  • האלפבית האוגמי אשר היה בשימוש באירלנד וחלקים מאנגליא בסביבות המאה הרביעית לספירה אימץ גם הוא את עיקרון האלפבתיות. גם במקרה זה הומצאו צורות יחודיות של סימנים.

שתי שפות אלה נוצרו עקב התפשטות רעיון ולא יש מאין. ידוע לנו ששתי החברות אלו באו במגע עם חברות בעלות כתב והושפעו מהם. מול כתבים אלה ניתן לקבוע בבטחה כי כתב היתדות השומרי והכתב הקדום של אמריקא התיכונה כן נוצרו יש מאין, וזאת משום שכאשר הם הופיעו לראשונה, לא היו שיטות כתב אחרות אשר יכלו להשפיע עליהם.

מערכות כתב שנויות במחלוקת

  • הכתב של אי הפסחא הינו יחיד במינו. הדוגמאות הראשונות הידועות שלו הן משנת 1851, יותר ממאה שנים לאחר שבאו האירופאים לאי. יתכן כי הכתב התפתח שם באופן עצמאי ושלא שרדו דוגמאות, אך האפשרות הפשוטה יותר היא שהם המציאו את כתבם לאחר שקיבלו את כרזת הסיפוח הכתובה מהמשלחת הספרדית בשנת 1770.
  • 181: הכתב בסין ושאלת פיתוחו העצמאית או האם התפתח מהתפשטות הרעיון מספק מחלוקת רצינית במחקר הנושא. העובדות שאין עדות כלשהי לתנועת הכתב בכיוון מרכז סין - שם לראשונה הופיע כנראה ב-1300 לפנה"ס - מעמק האינדוס והמערכת הייחודית של הכתב מספקות את המחלוקת כנגד הקושי ונדירות המצאה אותנטית של מערכת כתב.
  • לגבי הכתב ההירוגליפי הייחודי במצרים העתיקה, הדעה היא שהתפתח דרך התפשטות הרעיון. הטיעון המשכנע ביותר לכך הוא היעדר עדויות לפיתוח הכתב והסיכוי הגבוה לעדויות אלו להישמר באקלים היבש. משתי המערכות האחרונות זוהי הקלה ביותר לשלילת המצאה עצמית של השפה.

182: לאור העובדה שאחרי עידנים ללא כתב הופיעו פתאום שיטות כתב בתוך כמה מאות שנים בתרבויות הסהר הפורה והים התיכון ניתן לדבר בבטחה יחסית על "התפשטות רעיון" ולא על המצאה עצמאית.

מדוע בתרבויות מסוימות?

183-184: שואל דיימונד מדוע צמחה והתפשטה שיטת הכתב לתרבויות מסוימות ולא לאחרות. ובכן, השימוש בכתב היה קשה לאין שיעור בעיבוריו. שלוש בעיות שטמנו בתוכם הכתבים הראשונים- דו-משמעותיות, סיבוכיות גבוהה ואי שלמות (או שלושתן יחדיו), גרם לכך שהטכנולוגיא החדשה הזו העמידה את העמים שחפצו להעתיקה במצב לא פשוט בו הם צריכים לענות על מספר רב של מאפיינים. חלק ממה שהגביל עמים אלו:

  • העובדא שהשפות הראשונות היו קשות ביותר להבנה, ברמת הבנת הרעיון.
  • ההתפשטות תלויה במספר מועט ביותר של יודעי קרוא וכתוב, כך תרבות שלא מסוגלת לספק את המוחות שיילמדו ויעבירו את הכתב אינה מסוגלת לשמר כתב.
  • פרוזא הייתה בלתי ניתנת להעברה בכתבים הקדומים כך שרק למעוניינים ברישום פרטים ספציפיים הייתה סיבה ללמוד הכתב.
  • כתיבה מוגבלת הייתה מנת חלקן של השפות הראשונות, שכן כשנשאל מדוע לא התפתח רצון להפחית את דו-המשמעותיות של השפה אנו מסתכלים על הנושא מנקודת מבט מודרנית. בתקופות עליהן מדובר לא ידוע היה כוחו הרב של הכתב וגם אם היה ידוע - האם היו מפתחים אותו בלהיטות?
  • כדבריו של קלוד לוי שטראוס תפקידו העיקרי של הכתב היה "להקל את שעבודם של בני אדם אחרים". כך שמי שאינו מעוניין בשעבוד - יקרוץ לו הכתב פחות.

אנו מבינים שלא לכתיבת סאגות כיוונו חלוצי הכתב - או מממניהם - והרעיון של כתיבת שירים וקומדיא לא עלה בכלל על דעתם שכן הם היו מעוניינים לספור את רכושם ולעמוד על הכמויות שחייבים להם. דוגמא טובה לכך היא התפתחות הכתב ביוון:

התפתחות השפה על פי ייעודה

כשהגיע הכתב לראשונה לתרבות היוונית - המיקנית באותה תקופה - היו הצרכים והרצונות של המנהיגים כאלה שרואים אנו בתחילת הסעיף. לאחר נפילת התרבות המיקנית ביוון התפתחה זה מאות בשנים תרבות אקספרסיבית, לכתב שהגיע אחרי אתנחתא קלה של ארבע מאות שנה היתה תכלית שונה לחלוטין ואחרי שינויים דראסטיים שביצעו היוונים באלפבית הפיניקי - כמו הוספת תנועות, למשל - נכנס הכתב לשימוש במגזר הפרטי ולא הוגבל לשימוש הלבלרים בארמונות. באמצעות כתב זה היו יכולים אמני יוון לשמר אומנותם ולהפיצה. בתרבות היוונית כמו בתרבויות אקספרסיביות נוספות, עבר הכתב לשימוש ביורוקרטי רק לאחר שהיה בשימוש במגזר הפרטי.

  • מדוע התפתח?

185: הפתרון שמציע דיימונד לשאלה מדוע התפתח הכתב במקומות מסוימים הוא פשוט וקלאסי - החברות בהן התפתח לראשונה היו מהראשונות שייצרו מזון, נתקלו בעודפי מזון ונזקקו לרישום עודפים אלו. מקומות אלו הם סין, הסהר הפורה ומקסיקו. כשהתחיל סחר בין תרבויות אלו לתרבויות שכנות נדד גם הכתב. ייצור מזון הוא תנאי הכרחי להתפתחות הכתב, אך לא תנאי מספיק. תנאי נוסף יפורט בסעיף הבא.

  • ומדוע לא?

תרבויות רבות לא פנו אל הכתב שנים רבות לאחר שהתפתח באזורים נרחבים, מהן הסיבות לכך? ראשית לכל נזכור שבאין ממי לשאול את הכתב הסיכוי להמציאו הוא קלוש. כמו כן חברות אלו היו עתיקות פחות (במובני ייצור מזון) מהחברות יצרניות המזון (שומר, מקסיקו, סין) יוצרות הכתב מכדי שייצרו אותו בעצמן, ורחוקות מספיק כדי ליצור נתק תרבותי שימנע את העתקת הרעיון. 186: המרחק המדובר, גם אם אין הוא קריטי בקו אוירי יכול להיות קריטי על פי תוואי דרך. במקומות בעלי תנאים קשים, כל מגע בין תרבויות שכיח פחות ולפיכך מעבר רעיונות הוא איטי יותר. זהו הדין לגבי תרבויות מבודדות (מאזורים כותבים) רבות שחוסר אוריינות לגביהן לא היה זר גם במאות האחרונות, אלפי שנים לאחר פריצות הדרך הראשונות.