הצגת המקור של הדף "חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - המאה החמישית: משברים ופתרונות"

 <big>'''[[חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית|לדף הבית]]'''</big>

= הזירה הבטחונית: השנים הקשות =

כפי שראינו, המהפכה הרפובליקנית ברומא ארעה על רקע הדרדרות בזירה הבטחונית באיטליא כולה. אי-יציבות ברחבי חצי-האי, שלווה בנדידות של קבוצות אנה ואנה, הביאו לערעור הסדר הקיים במקומות רבים, ורומא בינם. מצב זה לא השתפר גם במאה, החמישית, ולמעשׂה אף הוחמר. אם בשלהי תקופת המלוכה גבשה רומא הגמוניא צבאית בסביבתה, ופתחה בתהליך של התפשטות טריטוריאלית, הרי שלאורך המאה החמישית אנו מוצאים אותה במצב מגננה לא פחות מאשר במצב מתקפה. עדות לכך ניתן לראות בנתונים על יסוד קולוניות חדשות, כפי שלוקטו מהמקורות ומרוכזים בטבלא.

[[קובץ:Forsythe 2005 p192.png|400px|thumb|left|Forsythe, G. A Critical History of Early Rome. Berkeley: University of California Press, 192]]

כדי להבין את התמונה העולה מן הטבלא יש לעמוד על מהות הקולוניות ועל חשיבותן. המילה colonia נגזרת מהפועל הלטיני colere, שמשמעותו הראשונית היא לעבד אדמה (וגם לעבוד את האלים). הקולוניא היא, אפוא, התיישבות חקלאית. אלא שלא מדובר בהתיישבות סתם, אלא במוסד אופייני לרומא ולבעלות-בריתה, במסגרתו נשלחו קבוצות מתיישבים לאדמות שנכבשו מהאויבים, כדי ליסד יחידה מדינית חדשה. כלפי חוץ שימשה הקולוניא אמצעי בטחון ממדרגה ראשונה, שכן ננטעו בה גורמים אוהדים בלב ארץ אויב. הללו זכו לאדמות, ולפיכך נכנסו לשורות הזכאים-חייבים לשרת בצבא. לאורך תהליך ההשתלטות על איטליא במאה הרביעית ובשליש הראשון של המאה השלישית היוו הקולוניות כלי בעל חשיבות מכרעת, שביסס את אחיזתה הצבאית של רומא בכל חצי-האי. כלפי פנים שימשו הקולוניות כאמצעי לשחרור לחץ, שכן היה אפשר לשלוח אנשים שירדו מנכסיהם להתיישב בקולוניות חדשות, וכך הפכו מגורם פנים ממורמר לגורם חוץ נאמן. 

המובן מאליו הוא, שללא כיבושים נוספים לא היו קולוניות חדשות. יוצא מזה ששנים ללא יסוד קולוניות מעידות על תקופה ללא הישׂגים צבאיים משמעותיים. תקופות כאלה מעידות לא רק על בעיות בטחון, אלא גם על בעיות פנים הנלוות אליהן (כפי שיעיד סיפורו של הקנטוריון הזקן). קשיי בטחון ושנים ללא נצחונות צבאיים לא רק הסבו נזק ישיר לרומא ולאזרחיה, אלא גם פגעו בכלי חשוב לשחרור לחצים חברתיים-כלכליים. עיון בטבלא מראה על תנופה ברורה בעשׂור הראשון של המאה החמישית, ועל חידוש התנופה בראשית המאה הרביעית. בין לבין ידוע לנו על שלוש קולוניות חדשות בלבד, במרחק שנות דור זו מזו.  המיעוט ביסוד קולוניות חדשות הוא עדות ישירה לקשיים הבטחוניים שאפיינו את המאה החמישית, ועדות עקיפה לבעיות החברתיות שנלוו להם. 

<big>'''[[חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית|לדף הבית]]'''</big>

= טריבונים קונסולאריים =

אמצעי אחד להתמודד הן עם הדרישות הגדלות בזירה הצבאית—התמודדות צבאית קשה במספר חזיתות במקביל—הן עם הלחצים שהפעיל הפלבס, שגברו והלכו בהתאמה עם העמקת הבעיות החברתיות, היה אימוץ משׂרה שלטונית עליונה חדשה, לצד הקונסולאט. משׂרה זו נתכנתה ״טריבונים של החיילים בסמכות קונסולארית״ (tribuni militum consulari potestate), או בקיצור ״טריבונים קונסולאריים״. 

ראשיתה של משׂרה זו בשנת 445, כאשר הוחלט שבשנים מסויימות ימונו הטריבונים הקונסולאריים במקום הקונסולים. בין הקונסולאט הותיק לבין המשׂרה החדשה היו שני הבדלים מהותיים. האחד – בעוד שהקונסולים היו תמיד שניים, טריבונים קונסולאריים היו שלושה, והמספר גדל בהדרגה לארבעה ולשישה (ובמקרה אחד אפילו לשמונה). ההנחה הרווחת במחקר היא שהמטרה היתה אכן להעמיד לרשות המדינה בכל שנה מספר גדול יותר של נושׂאי משׂרה, כדי לטפל בצרכים הצבאיים ובצרכים האזרחיים שהלכו והתרבו. הסבר זה עולה בקנה אחד עם תוספת המשׂרות הנוספות (פראיטור, איידיל קורולי) בעקבות החקיקה של 367, ששׂמה קץ למוסד הטריבונים הקונסולאריים (ונגיע אליה בפרק הבא). 

הבדל מהותי שני היה שמשׂרה זו—להבדיל מהקונסולאט—היתה פתוחה גם ללא-פטריקים.<ref> [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Liv.+4+6&fromdoc=Perseus%3Atext%3A1999.02.0154 ליוויוס 4.6.8], [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Dionysius_of_Halicarnassus/11C*.html#56 דיונֻסיוס מהליקרנסוס 11.56.3]</ref> על פניו, נראה מהלך זה כויתור מרחיק לכת של הפטריקים לטובת הפלבס, שריכז והוביל את ההתנגדות למונופול השלטונים של הפטריקיאט. רושם זה בולט במיוחד לנוכח העובדה שהשם שנבחר למשׂרה החדשה—טריבון—שאוב ישירות מעולם המונחים הפוליטי הפלבאי. 

מאידך, העדות של ה-Fasti מורה שבשטח לא היה מדובר בצמצום מובהק של השליטה הפטריקית בפוליטיקא. שכן אם עד לאמצע המאה ה-5 אנו עדים לכמות משמעותית של קונסולים שאינם פטריקים, הרי שבשנים 444-401 היה לפטריקים מונופול מוחלט על המשׂרה העליונה, בין אם נתמנו קונסולים ובין אם טריבונים קונסולאריים. ליוויוס (4.6.11-12) מסביר קושי זה בכך שלאחר שהשׂיג הפלבס את מבוקשו, הצביע ללא משׂוא פנים עבור המועמדים הראויים ביותר, ואלה היו פטריקים דוקא. יתכן שהאמת מאחרי הסבר זה הוא שאסיפת הקנטוריות, שהיתה מוטה באופן מובהק לטובת בעלי-ההון, היא היא שבחרה במועמדים הפטריקיים, על אפו ועל חמתו של הפלבס. מכך עולה שהמעבר לשיטה החדשה טמן בחובו, כנראה, מהלך טקטי מוצלח מצד הפטריקים. השׂגת הזכות להתמודד היתה דבר אחד; הבטחת בחירתם של מועמדים פלבאים למשׂרה היתה דבר אחר לגמרי.

כפי שראינו לא פעם, הנתונים האמינים ביותר לגבי הפוליטיקא הרומית ברפובליקא המוקדמת מגיעים מרשימות שמות הפקידים העליונים, ה-fasti. הנתונים הללו מוצגים בטבלא הבאה:

[[Image:Tavlala.JPG|center]]

הטבלא חושׂפת מספר תופעות מעניינות: 
#החילופים בין הקונסולאט לבין הטריבונאט הקונסולארי אינם מקריים, אלא בנויה מרצפים-רצפים של כל משׂרה. 
#מלכתחילה היה הטריבונאט נדיר יותר, אך הפך תכוף יותר ויותר במהלך שנות ה-20 של המאה ה-5. לאחר מכן, פרט לשתי אתנחתאות קונסולאריות בשנים 409–413 ו-392–393, השתלט הטריבונאט הקונסולארי על הזירה באופן מוחלט.
#מספר הטריבונים הקונסולארים בכל שנה עלה בהדרגה מ-3 ל-4 ול-6, עד שבסוף המאה החמישית נתמנו 6 טריבונים קונסולאריים דרך קבע.
#ככל שעבר הזמן גדל מספר הטריבונים הקונסולאריים שאינם פטריקים (אם כי אין כאן מובהקות סטטיסטית). 
קשה לדעת כיצד לפרש נתונים אלה, ולא ברור מה מבדיל בין השנים הקונסולריות לשנים הטריבוניות. הנושׂא כולו טעון עדיין בדיקה יסודית. 


<big>'''[[חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית|לדף הבית]]'''</big>

= רפורמא באספת הקנטוריות =

אופן התמודדות נוסף של הרפובליקא הרומית עם הקשיים שתוארו לעיל הוצא לפועל בשלהי המאה החמישית, וכלל שילוב מהפכני של רפורמא באספת הקנטוריות עם שינוי תפיסה בתחום הגיוס לצבא וציודו. 

כפי שראינו [[חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - סרוויוס טוליוס#שבטים וקנטוריות|בפרק שעסק בסרוויוס טוליוס]], אספת הקנטוריות של שלהי תקופת המלוכה יצגה מצד אחד את חבר האזרחים בהקשר הפוליטי, ומצד שני את הצבא הרומי. העקרון הבסיסי הכפול לפיו התנהלו הקנסוס והגיוס קבע שרק מי שהיה לו הון מסוים התגייס לצבא, ושהחיילים התחמשו על חשבונם. אספת הקנטוריות התחלקה באופן כללי ל-classis (צבא הפלנקס) ול-infra classem (מי שרכושו לא הספיק כדי להכלל בקלאסיס). 

שיטה זו נותרה על כנה גם אחרי סיום המלוכה וכינון הרפובליקא. יתר על כן, אספת הקנטוריות המשיכה להתפתח, וה-classis עבר פיצול וריבוד. המקורות (ליוויוס ודיונֻיסיוס) משמרים לנו שיטה מורכבת בהרבה, ובה לא פחות מ-9 קטגוריות שונות (ראו בטבלא למטה). חברות במעמד נקבעה לפי ערך נכסי המשפחה, והייתה תקפה לאבי המשפחה (pater familias) ולגברים שהיו נתונים תחת מרותו (potestas). ההערכה מבוצעת באס או [http://en.wikipedia.org/wiki/As_(coin) 'as'], מטיל ארד (ברונזא) שמשקלו ליברא אחת. השימוש ביחידה כלכלית זו ניכר מהטקסים הרבים של "שקילת ארד" המופיעים ב[[חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - תריסר הלוחות|תריסר הלוחות]] (VIII.3-4) ובמקורות אחרים. מטילי ארד כאלה עלו לרוב בממצאים ארכיאולוגיים מרומא הארכאית וממקומות אחרים באיטליא של אותה התקופה (כזכור, שיטה מאורגנת של מידות ומשקלות היתה נהוגה ברומא כבר מימי סרוויוס טוליוס). 

בנוסף לחלוקה לפי הון חולק חבר האזרחים גם לפי גיל: Iuniores (גברים בגילאי 17-45) ו-Seniores (גילאי 46-60). 

{| cellspacing="1" cellpadding="1" border="1" style="width: 700px; height: 167px;"
|-
! scope="col" | מעמד <br> 
! scope="col" | רכוש (asses) <br> 
! scope="col" | שריון <br> 
! scope="col" | נשק <br> 
! scope="col" | 
ותיקים 

(46 עד 60) 

! scope="col" | 
צעירים 

(17 עד 45) 

! scope="col" | סך-הכל<br>
|-
| I <br> 
| 100,000 <br> 
| קסדה, מגן עגול (clipeus), מגני רגלים, אפוד מגן <br> 
| חנית וחרב <br> 
| 40 <br> 
| 40 <br> 
| 80 <br>
|-
| II <br> 
| 75,000 <br> 
| קסדה, מגן מלבני (scutum), מגני רגלים. <br> 
| חנית וחרב <br> 
| 10 <br> 
| 10 <br> 
| 20 <br>
|-
| III <br> 
| 50,000 <br> 
| קסדה, מגן מלבני. <br> 
| חנית וחרב <br> 
| 10 <br> 
| 10 <br> 
| 20 <br>
|-
| IV <br> 
| 25,000 <br> 
| [מגן מלבני] 
| חנית וכידון [חרב] <br> 
| 10 <br> 
| 10 <br> 
| 20 <br>
|-
| V <br> 
| 11,000 [12,500] <br> 
| אין <br> 
| קלע, אבנים, [כידון] <br> 
| 15 <br> 
| 15 <br> 
| 30 <br>
|}

הפרטים בסוגרים מרובעים [ ] מופיעים אצל ליוויוס (1.43) אך לא אצל דיוניסיוס ([http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Dionysius_of_Halicarnassus/4A*.html 4.16-18]). 

'''בסה"כ קנטוריות רגלים: 170. יחידות נוספות מנו:''' 

*קנטוריות פרשים: 18 
*מהנדסים: 2 
*מוזיקאים: 2 
*פרולטריון (חסרי-רכוש פרט לצאצאיהם): קנטוריא אחת.

'''סך הכל: 193'''. 

== משמעות הרפורמא ומטרתה ==

הדעה הרווחת במחקר היא שהחלוקה לקנטוריות, כפי שהיא מופיעה בטבלא, לא היתה קיימת עדיין בתקופתו של סרוויוס טוליוס. על פי טבעה והגדרתה, אמורה החלוקה להוות בסיס לגיוס הצבא. אמנם, החלוקה לצעירים וותיקים, כמו כלי הנשק, מעידה על ייעוד צבאי של הקנטוריות. ובכל זאת, בשל מספר נימוקים מסתבר שאסיפת הקנטוריות, כפי שהיא מתוארת בטבלא לעיל, לא היתה עוד ארגון צבאי, אלא מכשיר בעל אופי אזרחי-פוליטי-חברתי-כלכלי.

הנימוק הראשון עולה מתוך היחסים המספריים בחלוקה. משמעות המילה centuria היא "יחידה של 100". מהעובדה שהיחידות כונו קנטוריות, הגיוני להסיק ששמן נובע מגודלן - מאה איש בכל אחת. [http://he.wiktionary.org/wiki/%D7%93%D7%90_%D7%A2%D7%A7%D7%90 דא עקא], בכל חברה אנושית מספר העשירים קטן ממספר האמידים, שכבת האמידים קטנה יותר ממעמד הביניים, וכן הלאה. בחלוקת הקנטוריות המשתקפת בטבלא, מאידך, המצב הוא הפוך. דוקא הקבוצה העשירה ביותר בחברה הרומית (המיוצגת על-ידי המעמד ה-I), שמדרך הטבע אמורה להיות בעלת האוכלוסין המועטים ביותר, מאיישת את המספר הרב ביותר של קנטוריות. אילו כך היה, הרי שהקנטוריות של המעמד ה-I היו קטנות בהרבה מאלו של המעמדות הבאים בתור. מצב זה אינו עולה על הדעת במערכת שאמורה להעמיד כוחות מזויינים לשירות בצבא, כיון שהיחידות הצבאיות אמורות להיות זהות זו לזו בגדלן, וממילא הוא סותר את משמעותה הבסיסית של המילה קנטוריא, שכן מספר הרשומים בכל קנטוריא אינו זהה, ובכל מקרה אינו 100 דוקא. 

הנימוק השוני עולה מתוך תאור החפיפה בין המעמדות לבין ציודם הצבאי. קיימים הבדלים מעטים אך בולטים בין העדויות של ליוויוס לאלה של דיונֻיסיוס. ניתן להסיק מההבדלים הללו שהשניים הסתמכו על מקורות שונים, אך מצד שני הדמיון הרב מעיד שלפחות חלק מהמידע במקורות השונים של שניהם נשאב מאותו מקור (כיום מניחים שמדובר במסמך בשם descriptio classium; תיאור המעמדות). העובדה שמרבית ההבדלים בין השניים נמצאים בכלי הנשק מעידה על תוספת מאוחרת ומלאכותית של פרטים אלה. האם הגיוני שנערכה אבחנה בין המעמד השני לשלישי רק על סמך היכולת להצטייד במגיני שוקיים? זאת ועוד, לא רק שההבדלים בציוד בין מעמד למעמד אינם כה גדולים, קרוב לבלתי-אפשרי שהיתה אי-פעם תקופה בה השתמש חלק מהצבא הרומי במגן עגול ([http://en.wikipedia.org/wiki/Aspis clipeus])וחלק אחר במגן מוארך ([http://en.wikipedia.org/wiki/Scutum_%28shield%29 scutum]). סביר הרבה יותר שהסקוּטוּם הינו פיתוח מאוחר, שהחליף את המגן העגול. שינוי זה התרחש כאשר הפלנקס פינה את מקומו לצורת לחימה חדשה (ליוויוס [http://mcadams.posc.mu.edu/txt/ah/Livy/Livy08.html 8.8.3], דיודורוס [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Diodorus_Siculus/23*.html 23.2.1]).  

שינוי זה בשיטת הלחימה מספק לנו גם מפתח להבנת המהלך כולו. בשנת 406 לפנ׳ חלה מהפכה בתחום מימון הלוֹחמה הרומית, כאשר המדינה החלה לראשונה לשלם משׂכורת לחייליה, כדי לפצותם על אובדן הכנסה במהלך המערכות המתמשכות והולכות (ליוויוס [http://mcadams.posc.mu.edu/txt/ah/Livy/Livy04.html 4.59.11-60.8], דיודורוס [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Diodorus_Siculus/14A*.html 14.16.5]). בד בבד הונהג לראשונה גם מס הרכוש, ה-tributum, שמטרתו היתה לממן את התשלום לחיילים. קשר זה מעיד על שינוי דרמטי באופיו של הצבא הרומי. הפיצוי הכספי לאזרחים איפשר ליותר מהם לשרת יותר זמן בצבא. 

בשלב זה, אם כן, איבד המבנה החדש של הקנטוריות כל קשר לגיוס הצבאי. כפי שראינו, אי-אפשר להאמין ששני שליש מהחי"ר הכבד באמת נלקח אך ורק מהמעמד הראשון ורק שישית מהכוחות היו ממעמדות 2-3. נהפוך הוא: מעתה ואילך גויסו הלגיונות מכל המעמדות יחדיו (למעט הפרולטריון). בתוך הקבוצות הללו התבססו ההבדלים בציוד ובהכשרה על גיל ולא על מעמד כלכלי (למעט הוֵליטים, המשוריינים קלות, שהיו הצעירים והעניים ביותר, לפי פוליביוס [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Polybius/6*.html 6.21.7]). מהלך כלכלי-פוליטי זה התבצע בד בבד עם שינוי טקטי בשיטת הלחימה של הצבא הרומי, שעבר ממערך פלנקס ל[http://en.wikipedia.org/wiki/Structural_history_of_the_Roman_military#Manipular_legion_.28315.C2.A0BC_.E2.80.93_107.C2.A0BC.29 מערך המניפולארי]. על הקשר בין הנהגת ה-tributum לבין השינוי הטקטי בחימוש ובמערך מעיד ליוויוס ('''[http://mcadams.posc.mu.edu/txt/ah/Livy/Livy08.html 8.8.3]'''): 
<div dir="ltr" align="left"><blockquote>
'''At first''' the Romans used the large round shield called the '''clipeus''', afterwards, '''when the soldiers received pay''', the smaller oblong shield called the '''scutum''' was adopted. The '''phalanx formation''', similar to the Macedonian of the earlier days, was '''abandoned''' in favour of the '''distribution into companies (manipuli)'''; the rear portion being broken up into smaller divisions. <br>
</blockquote><div dir="rtl" align="right">
המונח centuria קיבל מכאן ואילך שתי משמעויות שונות. אחת, שנותרה על כנה למשך כל התקופה הרפובליקנית ואף בתקופת הקיסרות, ציינה יחידת בסיס צבאית המונה כ-100 איש. השניה, שהיתה פוליטית במהותה, ציינה יחידת הצבעה אחת באסיפת הקנטוריות. אסיפת הקנטוריות השילה לחלוטין את תפקידה הצבאי, והפכה לגוף פוליטי לכל דבר ועניין.

המפתח למהלך הוא במימון, והמימון הושׂג כפי שראינו באמצעות החלת מס רכוש, ה-tributum. אספת הקנטוריות מלאה תפקיד מפתח גם בגביית המס. המדינה החליטה על הסכום אותו היא צריכה לגבות, חילקה את הסכום במספר הקנטוריות, וכל קנטוריא היתה אחראית לחלקה בסכום הכללי. כפי שראינו לעיל, הטבלא מלמדת שהאזרחים חולקו בין המעמדות באופן בלתי-שוויוני בעליל. המעמד הראשון, שהכיל את האנשים העשירים ביותר והיווה חלק קטן יחסית מהאוכלוסיא, זכה למספר קנטוריות המשתווה כמעט עם סך הקנטוריות של כל שאר המעמדות יחדיו. חלוקה נוספת, ל-seniores ו-iuniores העניקה יצרה חוסר-איזון בין זקנים וצעירים (מדרך הטבע קנטוריות הצעירים היו מאוכלסות יותר מאלה של הזקנים). כמובן, ככל שמספר האזרחים בכל קנטוריא היה קטן יותר, כן היה נטל המס על כל אזרח ואזרח גדול יותר. מבחינה זו מדובר במערכת מיסוי פרוגרסיבית, המטילה את רוב נטל המס על כתפי העשירים והזקנים. <ref>דפוס חלוקה כזה מתואר בדיוק אצל דיוניסיוס ([http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Dionysius_of_Halicarnassus/4A*.html 4.19]), למרות שהוא שגה בדבריו פעמיים: ראשית, בהנחה שבסיס המערכת של חמשת המעמדות היה למטרת גיוס צבאי, ולכן לא רק עול המיסים אלא גם עול הגיוס לצבא נפל בעיקרו על המעמד העשיר. שנית, הוא ייחס את שיטת חמשת המעמדות לסרוויוס טוליוס, כשלמעשׂה שיטה זו הינה תוצאת רפורמא מאוחרת יותר.</ref> 

הנטל הכלכלי – בו נשׂאו העשירים יותר מהמעמד הבינוני והזקנים יותר מהצעירים – איפשר ליותר ויותר אזרחים מהמעמד הבינוני ואפילו הנמוך להתגייס, ובכך צמצם את חלקם המספרי של העשירים בכוח הלוחם. היתרון הגלום בהגדלת כח-האדם הפנוי לשירות צבאי מובן מאליו. עליו יש להוסיף את היתרון הטקטי בחימוש אחיד לצביא, שמנע הבדלים בצורת הנשק ובאיכותו. השינוי הדרמטי הזה, המעיד על היצירתיות הרומית, סייע להפוך את המגמה הקשה של המאה החמישית, ולהעביר את רומא לשורה של נצחונות וכיבושים. 
נשאלת השאלה, עם זאת, כיצד הסכימו אמידי ועשירי רומא (המעמד הראשון והפרשים) לשיטה כזו, שהעמיסה על כתפיהם את חלק הארי של מימון המלחמות. האם עשׂו זאת מתוך דחף פטריוטי גרידא? לאו דוקא. כיון שאספת הקנטוריות היתה גם האספה הפוליטית החשובה במדינה, שמינתה מדי שנה את הקונסולים (או את הטריבונים הקונסולאריים), וכיון שהקנטוריות השונות היו יחידות הצבעה עצמאיות, יצא שככל שהקנטוריא קטנה יותר, כך גדל באופן יחסי כוח ההשפעה של כל מצביע ומצביע במסגרתה. מבנה זה של אסיפת הקנטוריות העניק אפוא יתרון עצום לקולותיהם של העשירים על פני העניים, ושל הזקנים על פני הצעירים. במילים אחרות, '''אסיפת הקנטוריות נטתה בכבדות לטובת המעמדות החזקים והשמרניים ברומא’''. תמורת ההון שהשקיעו המעמדות העליונים במימון הצבא, זכו האמידים והעשירים בהון פוליטי.

יתר על כן, מאלף לראות שבתקופה זו החלה רומא החלה לדרוש מאויבותיה המנוצחות תשלום פיצויים, הן בכסף הן בציוד (מזון, ביגוד, נשק). מהלך זה סייע למדינה לממן את המלחמות התכופות להן יצאה רומא, כל עוד הסתיימו אלה בנצחון. כך ארע שמלחמות מוצלחות מומנו יותר ויותר מכיסם של המנוצחים, ופחות ופחות מכיסם של המעמדות העשירים. למותר לציין, ההון הפוליטי שרכשו העשירים בתמורה לנכונותם הראשונית לממן את המלחמה נותר בידיהם ללא פגע. 

<big>'''[[חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית|לדף הבית]]'''</big>

<references/>