הבדלים בין גרסאות בדף "חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תש"ע - סיכומי שעור"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
שורה 211: שורה 211:
  
 
<br><br>
 
<br><br>
 +
 +
==רוני רשף==
 +
 +
 +
השאלה היא, בעצם, מאיפה הגיעו, או מה מקורם, איך נוצרו שתי הקבוצות המוגדרות הללו, פטריקים ופלבאים? זו השאלה הבסיסית.
 +
ההיסטוריונים שכותבים על הבעיה חיים בחצי השני של המאה השניה לפנה"ס. כלומר, מאות שנים לאחר האירועים שעליהם אנו מדברים, ואין לנו מקור ראשוני.
 +
האם זה מונע מאיתנו לקבל ולנסח ולארגן בסיס עובדתי ראוי כדי לבנות עליו סיפור היסטורי?
 +
לפעמים, אין מקורות ראשונים, או כמעט אין, אבל המקורות המשניים עשו עבודה טובה ויש כמה שיותר כאלה, והתמונה הכללית שעולה מכולם היא אותה תמונה. אנו גם רוצים שיהיו כמה נקודות של אי הסכמה, שמרמזת אולי, על מקורות שונים למקורות המשניים.
 +
וזה טוב, מקורות מגוונים הם יתרון. מנקודות אי ההסכמה נלמד מעט על האג'נדות של ההיסטוריונים.
 +
המקורות העתיקים לא שואלים איך זה התפתח, הם מניחים שיש פטריקים ויש פלבאים, ואתה או זה או זה, ואיך כרוכה ההגדרה שלהם אחד בשני? פלבאי הוא מי שהוא לא פטריקי.
 +
זה כל כך הרבה זמן לפני ימיהם ככה, שזה נראה מספיק רחוק כדי להשליך את זה אחורה עד כמה שאפשר להשליך משהו אחורה.
 +
במאה הראשונה לפנה"ס, אין שום סכסוך בין פטריקים ופלבאים כמעמדות, או כקבוצות אוכלוסיה. ההבדל היחיד הוא שיש מגוון של משרות כהונה, שהן פתוחות אך ורק לפטריקים. אפשר להניח ברוב החברות, שהשמרנות הדתית היא בכ"ז אחד מהגורמים החזקים.
 +
אפילו אחרי שלא היו  מלכים, היה אזור קטן בעולם הדת שבו נשארה המלוכה. באזורים אלה נשארים סדרים עתיקים שמאבדים את משמעותם באזורים פוליטיים.
 +
TRIBUNI PLEBS היא אחת מהמשרות הבכירות יותר במדרג, כלי פוליטי רב עוצמה.  במשך כל תקופת הרפובליקה, המשרה הזו היא נעולה וסגורה בפני הפטריקים דווקא. אלה השרידים המרכזיים של הבדלי המעמדות בין הפטריקים לפלבאים שפעם היו עניין בוער בפוליטיקה.
 +
במאה הראשונה, בימי קיקרו, האדם שהוא הכי שנא בחלק זה של חייו היה קלאודיוס הפטריקי, שרצה מאוד להיות טריבון. 
 +
כדי להפוך למועמד לטריבונה הפלבית, הוא עשה TRANSITIO AD PLEBEM, כלומר וויתר על מעמדו הפוליטי ועל יכולתו לכהן בשורה של משרות דתיות.
 +
כדי להפוך לפלבאי מפטריקי, פלבאי אחד אימץ את קלאודיו והפך אותו לבן של מי שאימץ אותו. היה גם טקס.
 +
הדבר דומה לדרגות בצבא, תת אלוף נפתח לשני מסלולים: אפשר להגיע לאלוף משנה אם תהיה תת אלוף וגם אם לא תהיה תת אלוף. כלומר, יש שתי דרכים להגיע לדרגת אלוף משנה.
 +
הייתה משרה מקבילה לטריבונט, גם היא פלבאית במקורה.
 +
PETER-PATRES, PATRICIUS, PATRONUS, PATRIARCHIA, PATER FAMILIES.
 +
פטריכיוס שייך לקבוצת הפטריקיה, פאטר פמיליאס הוא אב המשפחה, כמו בעולם הערבי.
 +
הפטריארכליה שנשקפת מזה היא שאבי משפחה יכול להוליד 8 בנות במשך 20 שנה וזה לא נחשב לכלום, אבל אם נולד בן הוא יקרא אבו.. כי זה מי שירש אותו.
 +
ברומא, אב יכול להוציא להורג את בנו מבלי לתת דו"ח לאיש. המדינה המודרנית מתחלחלת מהמחשבה הזו.
 +
האב מחליט על ענייני הכספים של המשפחה ואחראי לשידוכים, והדמות המשפטית המרכזית של המשפחה.
 +
אם נרצה להמשיל את הפטר פאמיליאס לפי העולם הרומי, הוא מלך המשפחה. בתוך המשפחה, כמו במלוכה, ברור שמקום הנשים בתהליך ההחלטות בדינמיות הפנימיות הוא כביר.
 +
הנשים בבית הרומי הן שחקניות ראשיות, אך לא נראה זאת מחוץ לבית. אנו רואים רק את הפטרס שיוצאים החוצה ומנהלים את הדברים בזירה הציבורית. (=RESPUBLICA)
 +
פטרונוס הוא מונח שהולך עם CLIENT, כדי להבין מה זה אומר נערום את כל סרטי המאפיה שראינו אי פעם. אם אנחנו מאפיונר קטן ברחוב ומישהו מנסה להתנחל על פינת הרחוב שלנו, ואין לנו סיכוי בקרב יריות, נפנה למי שמעלינו. למאפיונר אין סיכוי לשרוד בלי ארגון משלו, כי כל השאר בחבורות. לכן, נעבוד בשביל מישהו, אנחנו הקליינט, והוא יהיה הפטרון שלנו.
 +
אותה השיטה הייתה נהוגה ברומא של אז.
 +
הקלינט עובד האדמה פונה לפטרון שלו כשכבשים משתלטות לו על השטח ואוכלות לו את החיטה. הפטרון פותר בעיות כאלה בשיחה עם הפטרון של רועי הכבשים.
 +
קשר כזה הוא קשר מחייב, הפטרון מחויב כלפי הקלינט, אם לפטרון יש שאיפות פוליטיות (כשנלך מספיק למעלה בפירמידה), (עד למאה השניה לפנה"ס, הבחירות םה לא חשאיות) הוא צריך את הקולות שלי. במקרה של סכסוך, הפטרון מאחד את הקלינטים לפתרון בעיות.
 +
כשפוליטיקאי רומי יוצא בבוקר לפורום הפוליטי שלו, מחכה לו קהל של קליינטים כדי שכשהוא יצא מהבית הוא יהיה שמח ויגיע עם קהל גדול לפורום.
 +
כל זה שייך אך ורק לגברים. הנשים לא מעורבות מחוץ לפמיליה.
 +
מה שבד"כ רוצים המלומדים לעשות זו הקבלה בין פטרס לבין חברות בסנט.
 +
חברים בסנט הם פטריקים, או רק פטריקים יכולים להיות בסנט, או משהו דומה.
 +
קורנל נותן ארבע סיבות לסתור את העניין,
 +
1. אין שום עדות לכך שרק פטריקים היו בסנט, יש שם  PATRES ET CONSCRIPTI, כלומר יש סנטורים שהם לא פטרס.
 +
2. המקורות מלאים בדיבור על מי יכול להיות קונסול. הפטריקים רוצים להגיע למצב שרק הם יכולים להבחר לקונסולט, ומולם יש מאבק עיקש שעליו אנו שומעים. אין שום מקום שבו פלבאים רוצים להכנס לסנט, אלא להיות קונסולים. פה אנו נתקלים בטיעון מן השתיקה, ARGUMENTUM EX SILENTIO. סוג כזה של הטיעון הוא אחד מהיותר מסוכנים, ומותר לנו להשתמש בו אך ורק כשהשתיקה רועמת במיוחד. כשציפינו מאוד למצוא משהו ועדיין הוא לא קיים.
 +
השאלות הראשונות שנשאל לגבי כל טקסט הוא:
 +
מי כתב את הטקסט?
 +
מתי?
 +
באיזו שפה?
 +
שאר הדברים יגזרו מהדברים הללו.
 +
(טקסט של פסטוס)
 +
אנחנו רוצים לדעת אם אנו קוראים תרגום או מקור, לכן השפה חשובה.
 +
תרגום יכול להיות מגמתי, לא מדויק, אפשר לאבד בו את כל המשמעויות הנלוות, כמו אירוניה.
 +
לשם מה מביא קורנל את הטקסט הזה של פסטוס?
 +
א. קיימת במחקר הנחה, שהפטריקיאט הוגדר באמצעות חברות בסנאט (כלומר, מי שהיה חבר בסנט, יוצא מכך שהיה פטריקים.)
 +
ב. קורנל רוצה לסתור הנחה זו.
 +
 +
כאן מסתיימת התשובה לשאלה. כלומר, עלינו לשנות את השאלה.
 +
כיון שהסנאט כונס למטרה ספציפית, ולא היה גוף קבוע ומאורגן, לא יכול להיות שהגדרה מעמדית חדה תיקבע לפיו.
 +
 +
מי שכינס את הסנאט, זימן את חבריו הקרובים, בין פטריקים ובין פלבאים, לפיכך, לא יכול להיות שחברות בסנאט הגדירה את הפטריקיאט.
 +
 +
קורנל מביא את הטקסט כדי לסתור את ההנחה.
 +
 +
בסופו של דבר, אלה שהיו האריסטוקרטיה בתקופת המלוכה הם שיצרו את המהפכה ומתוכם יש קבוצה שמטכססת כדי להשתלט על העסק.
 +
אין להם יחודיות אחרת, הם החליטו להתאגד בשטח ולהשאיר את כולם בחוץ כדי להשיג מונופול על האימפריום. אם האימפריום יתחלף כל שנה, אלה שרואים את עצמם בעלי סיכוי לתפוס אותו רוצים לצמצם את התחרות ככל האפשר.

גרסה מ־10:02, 17 בנובמבר 2009

שיעור ראשון 18.10.2009

מבוא:

המקום הראשון בו היה כתב הוא בשומר, בעיראק של היום. כשהתחיל הכתב, התחילה ההיסטוריה. לפני החקלאות, בני האדם חיו מליקוט וציד. בדרך זו, משערים שחיו בקבוצות של עד מאות איש. לא היה זמן להרהר בהמצאת הכתב. חברות אלה היו על סף רעב באופן קבוע. אין יכולת לאחסן מזון, לאגור עודפים במצב זה. כשמתחילים לייצר מזון (חקלאות) להבדיל מאשר למצוא, אפשר להתחיל לאגור אותו. דווקא באזור שומר, שאז לא היה מדבר אלא יער (לפני כ-12000 שנה). היה יותר צל, הטמפרטורה הייתה נמוכה יותר, והתנאים היו נוחים יותר. באזור זה, נוצרה חבילה אקולוגית יוצאת דופן: 1. הרבה צמחים הניתנים לביות ונותנים תועלת רבה (חיטה ושעורה) 2. הרבה קיטניות שהתאימו את עצמן בקלות לביות. 3. בע"ח (סוסים, חזירים, כבשים, פרות עיזים) שהתאימו את עצמן לביות. לא היה אזור אחר בעולם עם כ"כ הרבה נתונים אקולוגיים נוחים לתירבות. זברות נושכות ואהרונסון גילה את החיטה המבוייתת הראשונה. לאחר שלב התירבות, הגיע שלב של מסה קריטית שבו גידול וייצור מזון משתלם יותר מציד וליקוט. במהלך הסמסטר נראה איך הכלכלה השפיעה. בשלב זה, מתחילים להשאר באותו מקום. לא נודדים. מחכים לתבואה ואוגרים אותה. ברגע שמתחילים להתישב, מישהו מעלה בדעתו את הרעיון לגרום לאחרים לעבוד בשבילו. בפרה היסטוריה אנחנו רק מנחשים, בהיסטוריה יש כבר דברים רשומים ואפשר לדעת בוודאות ולא להעריך. ככל שנאגור יותר, נוביל לחקלאות  התיישבות  התמחות. אני מתמחה בפרות ושכני בחיטה. עדויות לאגירה: בורות מסויידים בסיד (לתבואה). ככל שגדלה האוכלוסיה, ההתמחויות שלנו מורכבות יותר. כי יש יותר אנשים. סחר חליפין גורם ליותר התמחויות. התגלה שבחברות קטנות באיים מבודדים, המלך הוא גם עובד אדמה פשוט כי אין מספיק אנשים. כשמקום קבע גדל ויש לו קפיטל (הון), הוא בסכנת שוד. לכן בונים חומה, וצריך צבא. כל זה דורש ארגון ומפקד. כך יש מעמדות. ויש קבוצות של אנשים שלא עובדות אלא מקבלות את המזון שלהם מעובדים אחרים ומספקות שירותים בתמורה. כך נוצרת תרבות הפנאי. הפנאי הוא הכרחי כדי ללמוד לכתוב, אחד הדברים הראשונים שאנשים רשמו הוא המאגר הפרטי שלהם. כל זה החל בסהר הפורה וירד למצרים, הודו, וסין. זו גירסא ספציפית של התפתחות הכתב, מתמחים בסין יאמרו שהכתב הומצא בסין. מה שמשנה זה לא איפה זה התחיל אלא שמיד זה הגיע לכל השאר. קל להעביר את החיטה והאורז לאורך קו המשווה. עד כאן פרה היסטוריה, ועכשיו היסטוריה: במשך זמן רב, שני המרכזים בהם הייתה תרבות היו עיראק ומצרים. הממלכות הגדולות, האימפריות הגדולות (מהמקרא). האירוע הראשון בתנ"ך היה מלחמה בין החיטים למצרים בארץ ישראל. בשלב מסוים, חל שינוי כלשהו ומרכז הכובד זז טיפונת מזרחה אל הפרסים במאה השישית לפנה"ס. (600-500 לפנה"ס). הפרסים הקימו מעצמה גדולה, הכי גדולה שהייתה קיימת עד אז, עד הודו ויוון. בחלק מהזמן, הפרסים שלטו גם על מצרים. ובשלב מסוים, אלכסנדר מוקדון (המאה הרביעית לפנה"ס) הגיע מחור נידח ללא חשיבות פוליטית. אלכסנדר השתלט על כל האימפריה הפרסית, עד לצפון הודו ולמצרים. ממלכתו התפוררה מיד עם פטירתו, אך משמעות מסע הכיבושין הייתה שממנו ואילך, המשקל בעומצה הבינ"ל זז מערבה. המרכז לא היה יותר הסהר הפורה, אלא דווקא החלק המזרחי של הים התיכון (חופי טורקיה, א"י ,מצרים, לוב). במהלך הסמסטר הזה נראה איך האקשן זז עוד קצת מערבה. כיום, הכוח, האושר, ההשפעה והשליטה ממשיכים לזוז מערבה. כשמתחיל הסיפור של רומא במאות הראשונות של האלף הראשון לפנה"ס, בשנת 753 לפנה"ס. (לפנה"ס,Before Christ אחרי הספירה:Anno domini בשנת האדון), ce=ad=common era. בחז"ל, במסכת שבת בתלמוד הבבלי, מספרים שהמלך שלמה לקח לאשה את בת פרעה כשנוסדה רומא. זה מתוארך בשנת 900 לפנה"ס פחות או יותר. אבל זה לא חשוב. כשרומא נוסדת, היא קהילה קטנה ושולית, מוקפת בביצות של נהר הטיבר, ללא שום ייחוד. בתקופה זו, ביוון יש אולימפיאדות ושירת הומרוס כבר נכתבת, והרומאים הם חבורת אנאלפבתים הגרים בביצה. נראה כיצד מתפזרת חבורת הכפריים הזו לכל עבר: בשלב א', יש מלחמות מקומיות באזור, שבטים מקומיים באים לגזול את התבואה. יש בריתות מקומיות ופשיטות יזומות מצד רומא על שבטים אחרים. קבוצה חשובה היא הלטינים. זו הקבוצה הכללית שהרומאים היו שייכים לה. כמו השפה הלטינית שהומצאה ברומא. בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס קרה אירוע מכונן: מצפון איטליה פלשו דרומה גאלים (התאריך הרשמי הוא 390 לפנה"ס). הגאלים היו עם הודו אירופי שגר בצפון איטליה של היום ובאו לבזוז את רומא. הרומאים שלמו כופר גדול מאוד כדי שיסתלקו ואז נשרטה שריטה בתודעה הרומאית ומרגע זה ואילך, הרומאים מקימים בשלבים את מכונת המלחמה הדורסנית והיעילה ביותר שהעמידה האנושות עד אז כולל המוקדונים. הייתה אז פנטזיה של מה היה קורה אילו היה בא אלכסנדר מוקדון לכבוש את רומא. כמובן שהוא היה מביס את רומא אך הם אהבו לחשוב כך. העובדה היא שבתוך 100 שנה, מדינה שהייתה כוח אזורי הופכת לשליטת כל איטליה, עד תחילת המאה השלישית הןפכת כל איטליה לחלק מהמדינה הרומית או תחת השפעה ישירה ביותר של המדינה הרומית. 100 שנה קדימה, מביסים הרומאים את קרתגו עם חניבעל והפילים באלפים (בתוניס), מ264 עד 202. מתחילים לכבוש בכוח אזורים בספרד. קמה פרויינקיה רומית בדרום צרפת (פרובאנס של היום). ברגע שהרומאים שוברים לחלוטין את העוצמה של קרתגו, הם לא עוצרים לרגע ופונים מזרחה אל עבר ממלכות מוקדוניות של יורשי אלכסנדר. במשך 53 שנה, כובשים הרומאים את כל יוון, מרסקים את הכוח של הממלכה הסלואיקית, מאה שנה נוספות קדימה- למאה הראשונה לפנה"ס, שולטים הרומאים על כל הים התיכון. הכינוי של הרומאים לים התיכון הוא הים שלנו mare nostruu. הישות המדינית היחידה אי פעם ששלטה על כל חופי הים התיכון היא רומא. בשלב מסוים, רומא מתפצלת לשתי ישויות, המזרח והמערב. נהוג לומר כי במאה החמישית נופלת רומא המערבית. ובשנת 1453 נופלת רומא המזרחית. קיסרי הפרנקים, שמהם יצאו גרמניה וצרפת של ימינו, הכריזו על עצמם בשלב מסוים כקיסרי רומא. עד מלחה"ע הראשונה, בה עף הצאר הרוסי האחרון, לא נפלה באמת הקיסרות הרומית. יש מונארך שמחזיק מעצמו קיסר רומא במאה העשרים. ועד היום, יש באמריקה גבעת הקפיטול והסנאט הלקוחים מרומא. צרפת מוגדרת כרפובליקה, זו צורת שלטון רומית והמילה היא לטינית. הצרפתים אמצו בשתי ידיים את הצורה הזו. המהפכה הצרפתית שאבה באופן מודע ערכים, סיפורים ומיתוסים רומיים. כלומר, רומא עדיין איתנו היום. לפי כמות המדינות המגדירות את עצמן כרפובליקות (מדינה כזו מתייחסת למסורת הרומית), לדוגמא הרפובליקה הדומיניקנית של יוגוסלביה לשעבר. FYR formal yuguslav republic. רומא מרוחה על כל אמריקה של היום, יש אפילו מפלגה רפובליקנית. גם בותיקון ברומא, כינוי האפיפיור בלטינית-maximus Pontifex, כוהן, או במקור בנאי גשרים, הכי גדול. זן משרה כוהנית אלילית פוליתאיסטית לחלוטין. הרבה לפני שחשבו על נצרוצ, כשרעיון המונותאיזם היה מוגבל לא"י. ועד היום, כך נקרא האפיפיור. רומא מגיעה לחיינו כיום ולכן היא רלוונטית וחשוב ללמוד עליה. יש סיבה יותר מעשית, והיא שעל רומא כתוב הרבה יותר. בהיסטוריה עתיקה, האתגר הוא שונה מאוד מרוב התקופות האחרות, בטח מהיסטוריה מודרנית. בהיסטוריה מודרנית הבעיה המרכזית היא לברור חומר, כי אי אפשר לקרוא הכל. בהיסטוריה העתיקה יש פחות חומר. כשהכתב מגיע לרומא ותופס שם, יש שם כבר חברה יחסית מפותחת. כשמגיע הא'ב' ליוון, ישר כותבים בו שירה שמשפיעה עד היום (הומרוס, לדוגמא)

שיעור שני 20.10.2009

פוליביוס ו': בכל פעם שבה אנו פוגשים טקסט, השאלה הראשונה היא מי הכותב. מתוך התשובה לשאלה זו, נבין את התשובה לשאלות משנה רבות הנגזרות ממנה, למשל מתי חי וכתב, איפה כתב, מדוע (סיבות) ולמה (תכלית) הוא כתב, מה הז'אנר של הטקסט שאנו קוראים, ובאיזו שפה נכתב הטקסט.השפה היא עניין בעל חשיבות אדירה, בגלל התקופה שבה אנו דנים. בקורס זה מדובר בעיקר על יוונית או לטינית. בבואנו לקרוא ספר היסטוריה, כמו הציטוט מתוך פוליביוס שאפשר לראות באתר, נתייחס אליו באופן אחד אם זו כתובת שנרשמה על קיר מקדש. בהיסטוריה מודרנית, אנו באים לקרוא פקודות קרב, דיווחים בעיתונים, מכתבים של חיילים הבייתה. כל מקור כזה דורש התייחסות אחרת לגמרי, בגלל הז'אנר שלו. במקרים נדירים נראה מקור של כותבת מהעת העתיקה. למעשה, עד לתקופה המודרנית, הקול הנשי הוא אילם. אפילו בסיפור כמעט לא יהיו נשים, אין ייצוג לקול הנשי. יש ספר, שנקרא I, Claudia, המקבץ מאמרים ומחקרים על נשים ברומא. לעומתו, יש ספרים רבים מאוד שבהם מאמרים ומחקרים על גברים ברומא. כיצד נברר מיהו פוליביוס?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%A1 באמצעות ויקיפדיה. (שצריך לבדוק את מהימנותה) הצלבת מקורות מידע היא חיונית לעבודתינו. כל מקור נוסף יעלה לנו את רמת האמינות, בתנאי שהמקורות עצמאיים זה מזה.

פוליביוס נחשב, לאחד האנשים שתרמו רבות להקמת תחום מדעי המדינה. לפעמים, יש שני מקורות עצמאיים אך נשים לב ששניהם שאבו את המידע שלהם ממקור משותף, וגם אז הם לא נחשבים למקורות עצמאים. איך שורדים כתבי פוליביוס? פוליביוס כתב כנראה על פפירוס או משהו דומה באיכות. שום טקסט מהעת העתיקה לא השתמר, אלא במרחב גיאוגרפי אחד שהוא יוצא דופן, מצריים. מצריים הייתה בעבר רטובה יותר מאשר היום, כמו כל אזור הסהרה. באזורים רבים שבהם היו חיים משגשגים, יש כיום מדבר יבש לגמרי. היתרון הוא שהפפירוס יכול לשרוד מהעת העתיקה ועד לימינו, ממצרים. כתבי פוליביוס שרדו בדרך כלל באמצעות העתקה על ידי נזירים במנזרים בימי הביניים. ולכן, הטקסט עבר צנזורה על ידי הנזירים בוודאות של 100%. לדוגמא, השם מספר אחד שקשור לחנוכה הוא יהודה המכבי, אשר כתוב בספר מכבים, שמצאנו בתוספים של הברית החדשה. אילו הושאר הדבר ליהדות הרבנית, לא היינו יודעים היום שיהודה המכבי היה קיים אי פעם. הוא אינו מופיע בתנ"ך, במשנה, בתוספתות, במדרשים, והפעם הראשונה שאנו פוגשים בו הוא בספר נוצרי מהמאה העשירית לספירה. זו דוגמא לצנזורה, ספרי מכבים נכתבו ע"י יהודים והרבנות היהודית טשטשה ומחקה את זכר יהודה המכבי עד שהנוצרים הוציאו אותם לאור מחדש. הטקסטים שהגיעו לידינו שרדו לא רק בגלל תנאי אקלים במנזר, אלא גם בגלל שהספרן בספריה ביקש עותק נוסף. לעיתים, מנהל הספריה סרב עקב בעיה תקציבית, לעיתים העדיף שהספר יתפורר וזו בעיה שעלינו להתמודד עמה. כיום יש התעלמות מגורם הצנזורה שהחליט אילו טקסטים יהיו ולא יהיו לנו. כל מה שהגיע לידינו עבר שרשרת של החלטות (לא ידוע כמה חוליות, כמעט תמיד יותר מאחת), שבה התקבלה החלטה פעילה להמשיך להעתיק את המקור ולא להשמידו. כמו כן, לגבי חומר רב הוחלט להפסיק להעתיק. אנו נמצאים במרחק זמן גדול מאוד מהחומר, ועלינו לזכור כל הזמן שמה שאנחנו מקבלים כמובן מאליו לאו דווקא מובן מאליו עבור מי שכתב את הטקסט, ולהיפך. פוליביוס מניח כל מני דברים. בעוד 2000 שנה, אם מישהו יקרא על מונדיאל לא בטוח שהוא ידע שמדובר בתחרות כדורגל.

אחד מהכלים המחקריים החזקים שלנו הוא לאתר בטקסטים את הדברים שהכותב זורק כבדרך אגב ולוקח כמובן מאליו. אלא בדרך כלל פריטי המידע האמינים ביותר. לעיתים, דווקא כשיש הסבר ארוך ומפורט עלינו לחשוב ולחשוד מדוע ההסבר הוא כה מפורט. אין דבר שהוא אובייקטיבי. לפני זמן קצר, יצא לאור מאמר בשם הבשורה ע"פ יהודה איש קריות, הידוע כמסגיר ישו. הצד שלו של הסיפור יצא בשנות ה-70, והובא בתחילה לוותיקן, שעשה ככל יכולתו להעלימו. כתב היד ישב בניו יורק, בלוקר של תחנת רכבת, וכיום הוא במצב קשה וחלקים רבים ממנו נעלמו.

וכעת, לטקסט: אנו בספר ו', פרק 1, עבודת פוליביוס מחולקת ל50 ספרים שהם בעצם 50 מגילות. לאחר חמישה ספרים, מתחיל פוליביוס לדבר על אחד מהנושאים המרכזים, חוקת רומא. פוליביוס מדבר על 53 שנים שבהן השתלטו הרומאים על כל יוון. פוליביוס הוא יווני, שהוגלה לרומא. אחד מתכסיסי האימפריות היה לקחת את האליטה ולעקור אותה משאר האוכלוסיה, מתוך הנחה שבלי האליטה אין הנהגה טבעית. כך להמונים יותר קל לציית למנהיג החדש. זה מה שעשו הרומאים ביוון, וכך הופך פוליביוס לגולה. הוא מגיע לגלות, אל אחת מהמשפחות הנכבדות, העשירות והאריסטוקרטיות של רומא, אשר ידובר עליהן יותר באמצע הסמסטר. פוליביוס הפך למורה הפרטי של הנכד של סקיפיו אפריקנוס, שניצח את חניבעל. זה נכד מאימוץ, אך אימוץ היה ברומא כמו קשר דם. פוליביוס יוצא לגלות בתנאים טובים יחסית. לא רק, אלא החניך הצעיר שלו, שגם שמו סקיפיו(אחד מבכירי הפוליטיקה הרומית), לוקח עמו לכל מקום את פוליביוס, לשיט באוקיינוס האטלנטי לאורך חופי אפריקה, ולמלחמות שונות. כמובן שמרגע שאפיינו כך את ההיסטוריה של פוליביוס, עלינו להבין כי העמדה שתצא מהטקסט שלו תהיה כנראה פרו רומית, כיון שהוא חי בקרבם, על חשבונם, ועובד בשבילם בשלב מסוים. לכן, פוליביוס לא יכול לכתוב מאמר אנטי רומי. במיוחד, עליו להיות נאמן לסקיפיו, חברו הקרוב שאצלו גר שנים על גבי שנים. סקיפיו ופוליביוס הופכים לחברי נפש, לכן יכתוב פוליביוס דברים טובים על סקיפיו הצעיר והסב וכל הסקיפיונים, ודברים רעים על אויביהם ויריביהם של משפחת סקיפיו, הכי רחוק בהיסטוריה שהוא רק ימצא. זאת מאחר וברומא, אישי הוא משפחתי. בנוסף, אנו לומדים על ההטייה הטבעית של פוליביוס מאמירתו "כמעט על כל העולם" לגבי השתלטות רומא על יוון, ולא על כל העולם. הרומים הוכיחו לכל העולם דובר היוונית כי הנשק הרומי חזק מהנשק היווני. פוליביוס ראה את העולם, הוא שייט באוקיינוס, אך בסופו של דבר, ברגע שיוון (וקרתגו) נכבשה, זה כבר כאילו השתלטו הרומאים על כל העולם. כלומר, פוליביוס חושב על כמעט כל העולם היווני. על דבריו כיצד ובעזרת איזה סוג חוקה השתלטו הרומאים – פוליביוס לא מסביר לנו, אלא יוצא מנקודת ההנחה שחוקה טובה יוצרת מדינה יעילה, ומדינה יעילה כובשת מדינות אחרות.

פרק 3: ההבדל בין דמוקרטיה, אריסטוקרטיה ומלוכה הוא כמה רחב החוג שבו נמצאת הריבונות. במלוכה, המלך הוא הריבון. באריסטוקרטיה, יש קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים. בדמוקרטיה, הריבונות נמצאת אצל האזרחים.

פרק 4: הרי אין בשום אופן לכנות כל שלטון יחיד בשם "מלוכה", אלא רק זה המתקבל על דעת נתיניו מרצונם, ואשר משטרו מבוסס בעיקר על התבונה ולא על פחד וכוח. בקביעות מאוד קצרות וחדות, פוליביוס מוסיף לנו שלא מספיק שנגדיר אצל מי יושבת הריבונות, נגדיר גם באילו תנאים היא יושבת שם. יש שליט יחיד ששולט בהסכמה וכפוף לחוק, ויש שליט יחיד שלא כפוף לחוק ושולט בהפחדה ובכוח. מודל קלאסי של מדעי החברה: המצב הטבעי של האדם הוא כאוס. האדם מוותר על החופש שלו תמורת מידה מסוימת של ביטחון וארגון. פוליביוס אומר (לקרוא) כי צורת השלטון הטבעית ביותר היא שהכוח מופקד בידי אדם אחד. הבעיה המרכזית עם מלוכה היא שהמלוכה עוברת בירושה. אם ילדי הדיקטטור הם לא נאורים, הנכדים מושחתים והופכים לטירנים, וזו בעיה. כלומר, ההבדל הוא האם השליט היחיד כפוף לחוק, או לא כפוף לחוק. כשיש טירניה ואי אפשר לסבול אותה יותר, קמה אופוזיציה של אנשים שהורגים את הטירן בחושך. את זה עושים האצילים, אנשים מהחוג המקורב ביותר. הם מקימים אריסטוקרטיה ומושלים בחוכמה ובתבונה. כשמתחלף דור, האריסטוקרטים החדשים נהיים מושחתים והופכים לאוליגרכים. יום אחד, יקום אחד האוליגרכים שאינו מרוצה ממשהו ויאסוף חייטים וסנדלרים. לכל חייט הוא שם חרב והאריסטוקרטים עפים ויש דמוקרטיה. הדמוקרטיה עובדת עד שאחד האוליגרכים משחד את כל העסק וזוכה בהצבעות. כשהדמוקרטיה הולכת ומתפוררת, נולדת אוכלוקרטיה, כמו אוכלוסין, כלומר שלטון המון בלתי מרוסן שבראשו דמגוגים המסיתים את הכנופיות השונות זו בזו ואז קם מלך כשהכל קורס.

שיעור שלישי 25.10.2009

הספר של קורנל עוסק בתקופה שהסתיימה לפני 2275 שנים ונכתב לפני תריסר שנים. ההבדל בין מקור ראשוני למקור משני נעוץ ביחס הזמן בין אותו מקור (בין אם זה טקסט, תמונה, כד וכדומה), לאירוע שעליו הוא מדבר, לתקופה בה אנו דנים. אם המקור מגיע מהתקופה המדוברת, הוא מקור ראשוני, אחרת הוא מקור משני. יש גם מקור משני עתיק, ומקור משני מודרני. יש תקופה שנקראת הזמנים השחורים The dark ages, בימי הבינים, בו הידע של קריאה וכתיבה באירופה כמעט ונעלם, מתוך מאות אלפי ספרים שהיו בעת העתיקה, נותרו שיירים עלובים.

הספריה הגדולה ביותר הייתה באלכסנדריה, ובאותה תקופה הוסקו המרחצאות הגדולים של אלכסנדריה בספרים מהספרייה ההיא במשך שבועות.

מקור משני עתיק הוא אמנם מקור משני, אך הסיכוי שהוא משמר חומר ראשוני הוא לא כל כך נמוך, כי הייתה לו גישה לחומר עתיק. גם כשנתיחס לחומר עתיק, עלינו להתייחס גם לסביבה של הכותב והשפעתה על מה שנכתב באותו מקור. לעיתים יש מיחזור ושחזור של סיפורים שכבר התרחשו.

למרות שהספר נכתב בשנת 1995, עלינו לבדוק מיהו הכותב, לכל אדם יש אג'נדה ואין אדם אובייקטיבי. לעיתים, האג'נדה היא לא רלוונטית לדיון, ולעיתים כן. לכל הפחות, אנו יודעים שלא מדובר בפרסום זניח. הספר יצא לאור בהוצאה מכובדת מאוד, שמוציאה סדרת ספרים שמכסה את העת העתיקה מ-300 לפנה"ס ועד לערב עליית האיסלאם. כלומר, מאחורי הספר עומד קונצנזוס מסוים. בטקסט יש שתי שאלות עיקריות, מי היה סרוויס טוליוס ומה היה אופיה של המשטר המלוכני ברומא. לשאלה יש מילית שאלה בתחילתה וסימן שאלה בסופה. מה שחשוב לברר הוא מהן העובדות שאפשר לרשום ולדעת שהן קרו באופן וודאי. לדוגמא, לגדת הנהר הייתה עיר, שקראו לה רומא.

עבודת ההיסטוריון היא להציב עובדות רבות ולמתוח קו ביניהם. כך נוצר סיפור פרשני, שמורכב מהאמת שלנו.

אבני הבניין היסודיות הן עובדות, ולפני שנתחיל לדבר על הפרשנות, עלינו לוודא מהן העובדות. באחת הפסקות הראשונות של הקטע, מוזכר דיוניסוס, שכתב במאה הראשונה לפני הספירה. טים קורנל אומר כי המקור המרכזי והעיקרי למידע בפסקה זו הוא דיוניסוס מהליקרנסוס, ספר רביעי, פרק 3. זהו מקור רשמי, מותר להשתמש בו כמקור מידע לתקופה מוקדמת בלית ברירה, בערבון מוקדם. סרוויס טוליוס חי בערך במאה השישית לפנה"ס. תיאור המקרה שבו ראשו עלה בלהבות והוא יצא ללא פגע הוא מיתוס.

לגבי מיתוס יש שתי גישות, האחת היא לזרוק לפח. יתרון מרכזי של גישה זו היא שאנו נפטרים באופן אוטומטי מדברים מפוקפקים.

מיתוס (= סיפור) לא נולד סתם, אלא מצרכים של בני האדם. יש צורך שממנו הסיפור נובע. אנו מדברים היום על מעט מאוד חומר ששרד במהלך הזמן.

עצם העובדה שסיפור או מיתוס שורד, היא דבר חשוב מאוד.

לאנשים יש אינטרס ועניין כלשהו להמשיך את הסיפור הלאה. נשאל גם האם המיתוס משרת צרכים כלשהם בתקופה שבה הוא נכתב.

לדוגמא, אפשר ללמוד על דיוניסוס, ליוויוס ותקופתם מכך שהם מספרים לנו על סרוויס. ממה שאדם כותב, אפשר ללמוד המון עליו ועל תקופתו.

אם נקרא ספרים על היסטוריה רומית מהמאה ה19 ועד היום, נלמד על ההיסטוריה מהמאה ה 19 ועד היום לפי צורת וסגנון הסיפור. החיסרון של לזרוק מקור מיתוסי לפח, כיוון שיש כל כך מעט מקורות ביחס לתקופה, איננו יכולים להרשות לעצמינו לזרוק חומר.

אחד הטריקים הוא איך משתמשים בטקסט כתירוץ לדיון (שנאמר, ""הטקסט הוא הפרה-טקסט לקונטקסט"").

כל שם של מקום או של אדם יכול להיות ערך אנציקלופדי. גם מונחים כמו Praenomen, בעיקר כאלה שכתובים בitalian נוטים ככה,

לרוב אלה מילים משפה אחרת שאינה השפה העיקרית של הטקסט שאנו קוראים עכשיו. משמעות המונח הזה היא שם פרטי, או שם קודם.

המילה הלטינית לשם היא nomen, גם לשם עצם לדוגמא. לאדם רומי סטנדרטי יש יותר משם אחד, Praenomen הוא השם הפרטי; אוצר השמות הפרטיים ברומא העתיקה היה מצומצם מאוד, אין יותר מעשרים שמות שהיו מקובלים אז. השם הבא הוא nomen gentilicium  gens, הכוונה היא יותר לשבט, או חמולה של משפחות בעלת מבנה היררכי פנימי כלשהו.

ברומא המלוכנית הארכאית, אנשים הסתובבו לרוב עם שני שמות, שם ושם הגנטס. כשהחברה והשבטים הללו מתחילים לגדול, מתחילה להות בעיה בזיהוי האנשים. כאן נכנס ה Cognome, מהמילה cum, עם. ניקח שם לדוגמא Publios Cornelius Scipio, שמו הפרטי הוא פובליוס, הגנטס הוא קורנליה, שם רב ענפים, ופובליוס הגיע מענף הסקיפיונים. פעמים רבות, היה נדבר השם השלישי לאדם בשלב כלשהו בגלל מאפיין חיצוני, כמו ההנוברבוס, זקן אדום, או נחושת. מתישהו היה מישהו בשם דומיטיוס, שהיה לו זקן אדום וכל שושלתו קיבלה את השם הזה. לעיתים השם ניתן לפי עיסוקו של אב המשפחה. המבחן האמיתי של כינויים אלה הוא האם הם נשארו אקטואליים ובשימוש או לא. רק לאריסטוקרטים בתקופת הרפובליקה המאוחרת כמעט תמיד יש שלושה שמות ויותר. השם הרביעי הוא agnomen, ad, מצטרף ל.. אל.., Publios Cornelius Scipio Afrikanos. אפריקאנוס ניתן לפובליוס כי הוא ניצח את חניבעל. גנראל רומי שזכה בניצחון גדול על אויב זר, הוסיף פעמים רבות את השם של האויב המנוצח כאגנומן. היו גם גרמניקוס, כניצחון על הגרמנים. דרך שניה לקבל אגנומן הייתה באמצעות אימוץ. לפובליוס היה בן ששמו היה גם פובליוס קורנליוס סקיפיו, ולבנו של פובליוס הראשון לא היה בן. אחד הדברים המדהימים בחברה הרומית היה שבה אימוץ שקול לקשר דם. פובליוס השני אימץ בן שהיה בן 17, ומרגע טקס האימוץ, נקרא בנו של פובליוס השני Publios Cornelius Scipio Aemilianus. יאנוס = אימוץ. לאחר מכן, הפך פובליוס אמיליאנוס לאפריקנו גם כן, בעקבות כיבוש קרתגו. חשוב לזכור שבשלב זה אנו דנים ברומא שהיא מספר כפרים באזור המתפרשים על פני שטח קטן מרומא של היום, ולא אימפריה בקנה מידה עולמי. הסדר של השמות הוא אחיד.

שיעור 4 27.10.2009

אופיה של המלוכה ברומא: המלוכה ברומא לא עברה בירושה בהכרח או בדרך כלל. היה מלך אחד שאביו גם היה מלך, אך בין שניהם היו מלכים אחרים ואותו בן השתלט על המלוכה בדרך לא חוקית. ניתן לראות בסיפורים בעקביות שאין מעבר מאב לבנו של כתר הירושה. יש בסיפורים התייחסות לבנים של מלכים ולטענה שיכולה להיות להם לגבי תפיסת השלטון. קורנל בעצמו מסיק מזה שיש אפשרות שבן מלך יהפוך למלך בעצמו, זה לא אסור. אין טאבו נגד ירושה מאב לבנו. אך, זה לא מחויב והכרחי. המעבר של שלטון באופן דורי ובירושה הוא ענין טבעי, ניתן לראות זאת אף בהיסטוריה המקראית, בה יש שושלת מפורטת של מלכי יהודה. אין לדעת אם היה טיוח מדי פעם של מקרים חריגים. אמנם למתבונן המודרני הדבר נראה טבעי ומובן מאליו, גם לפי עקרון הלגיטימיות, אך באותה תקופה זו אך אפשרות קיימת. מנהיג\מלך נבחר לפי התכונות שלו, ראינו זאת כשקראנו את פוליביוס, שמציג את זה כמצב הטבעי. המציאות נותנת למנהיג תוקף. השימוש במילה "נבחר" הוא החשוב במשפט זה. נבחר מצביע לנו על כך שמקור הריבונות של המלך הוא משהו שניתן לו ולא מובן מאליו. ראינו אצל פוליביוס וניתן לראות גם אצל אריסטו את המחשבה על כך שלמדינות יש טבע. אחת מאבני הבוחן החשובות ביותר, כשאנו באים לאפיין איזשהו משטר, הוא מהו מקור הריבונות. וזה ענין קריטי גם בימינו אנו. בישראל של שנת 2009, מקור הריבונות הוא ציבור אזרחי מדינת ישראל, ובא לידי ביטוי בבחירות לראשות הממשלה. לרשויות אלו ואחרות של המדינה, יש רשות לצאת החוצה מהריבונות ומהחוק, בתוקף תקנות ההגנה לשעת חירום. רוה"מ של ישראל יכול, אם הוא רוצה, בכל רגע נתון, להתחיל לעשות כל מה שהוא רוצה מחוץ לחוק. שליט שפוסע אל מחוץ לתחום הריבונות הוא טירן. ההבדל בין מלך לטירן הוא איפה אתה עומד ביחס לחוק ולמקור הריבונות. מלך רומי הוא נבחר, כלומר, אנו נמצאים בניגוד מוחלט למלוכה הלגיטימית של ימי הביניים ועד למהפכות אירופה המודרנית (ובהולנד, לדוגמא, עד ימינו). יחד עם זאת, רומא היא לא מלוכה דמוקרטית, זאת בגלל שמי שבעצם הציג את המעמד היה קבוצה מצומצמת. לפי חוק הברזל של האוליגרכיה, לא משנה איך נראית הפאסאדה, החזית של המשטר, (רפובליקה, דמוקרטיה, טירניה), כשבודקים בשטח איפה נמצא הכוח, מגיעים לחוג מצומצם יחסית, למעגל או קבוצת מעגלים אוליגרכית. אם נביא את הדוגמא מישראל של ימינו, יש דמוקרטיה ופרלמנט, ורשות שופטת וכולי, ולמעשה יש חבורה של אוליגרכים שנקראים משפחות ההון, שעוברים ממפלגה למפלגה, יש ארגוני עובדים חזקים שלראשיהם כוח רב מאוד, יש דמויות מפתח ברשויות המקומיות, קבוצה של גנרלי מפתח בצבא. מדובר בסה"כ במספר עשרות אלפי איש, זו קבוצה די קטנה לעומת גודל האוכלוסייה בישראל. באופן דומה, במלוכה של ימי הביניים האוליגרכיה מפוזרת במספר טירות ומנזרים. שאלת מפתח ששואל קורנל ואין לנו תשובה אליה היא, ברגע שנבחר המלך, האם היה יותר ממועמד אחד. מתוך התשובה לשאלה זו, נגזרת משמעות המילה נבחר, כי בחירה היא כשיש לנו לפחות שתי אפשרויות. אם יש רק מלך אחד לבחור, אפשר לבחור או לא לבחור אותו. אין עדויות למקרה שבו הביאו מלך לפני העם וזרקו אותו. זה בדיוק מסוג האירועים שהמסורת תטרח מאוד לטשטש ולהעלים, לכן אין לדעת אם דבר כזה קרה או לא. דבר נוסף הוא שמעצם ההבאה של מועמד בפני הציבור, אפילו אם הוא המועמד היחיד, יש אפשרות לעם הרומי לכל הפחות, מתן הזדמנות להביע את דעתו ושביעות רצונו. תפקיד האוליגרכיה לפי קורנל הוא לקבוע מיהו המועמד, והעם, שוב, לכל הפחות, מביע את דעתו. תמיד חשוב להביע את העמדה הסרקסטית, גם אם לא מקבלים אותה. זו פרספקטיבה נוספת ומונע מאיתנו להסחף לרומנטיזציה. כתוצאה מהצגת המלך בפני העם, אפילו אם יש רק מועמד אחד, כשאישרנו אותו יש קונצנזוס. בנוסף, יש הזדמנות רשמית להעלות כל מני בקשות, טענות ודרישות. לחצים נוצרים לעיתים בקרב העם וחשוב לשחררם מדי פעם, זו הזדמנות טובה. כשיש שלטון של אוליגרכים, כדאי לתת פתח מילוט ללחצים האלה, לפני שאחד האוליגרכים בונה צבא ומשתלט והופך לטירן בעקבות ריב אישי (הגישה הצינית). בכל מקרה, גם האוליגרכיה מבינה שכדאי לתת הזדמנות וערוץ רשמי לציבור העם להשמיע את קולו, הפרספקטיבה שלו היא שונה. (Gentes חמולה, משפחה) לרומאי מכובד באמצע שלהי הרפובליקה היו ארבעה שמות. כשאומרים רק נומן מתכוונים לשם השבט, החמולה (ה-Gentes). קורנל אומר שעל יותר מדי מלכים, המידע שכבר יש לנו אומר שהם לא מבפנים, אלא מהגרים שהגיעו לרומא. בנוסף, השמות של המלכים שכבר יש לא מגיעים ממאגר השמות האריסטוקרטי, ובמידה והם שרדו לתקופה הפוסט מלוכנית, הם שרדו לא בתוך שמות פטריקים. ומצד שני, השמות שאנו כן מכירים כשמות אריסטוקרטים הם לא שמות שהגיעו למלוכה. כלומר, המלכים בכוונה לא מגיעים מאותה קבוצה שבוחרת אותם. שאלה: האם ייתכן שרשימות המלכים, שנכתבו ע"י שומרי המסורת שהם בעצמם פטריארכלים, שונו כדי שלא נדע שהיו מלכים פטריקים? (כתוצאה מהשנאה למוסד המלוכה באותה תקופה). סוג כזה של טענה נקרא טענת הזייפן – כלומר, כשאנו קוראים ומנתחים מקורות, הנחת המוצא הבסיסית שלנו היא שאנשים כותבים את מה שהם חושבים לנכון. יש מקרים מובהקים שבהם אנו יודעים שמסמכים נכתבים שלא בתום לב (מעבר לסובייקטיביות הידועה לנו) והעובדות מסולפות באופן פעיל. ברגע שמעלים את טענת הזייפן, היא משתלטת על הדיון ומעקרת אותו, כיוון שהוא מוביל למבוי סתום. על טענת הזייפן מתלבשים שני טיעונים: טענת הזייפן החכם וטענת הזייפן הטיפש. את טענת הזייפן, ברגע שהוצאנו אותה אל השולחן, אי אפשר להפריך. ולכן, נשתמש בה רק במקרה הקיצוני ביותר. זהו טיעון ראדיקלי שמגיע מיד לשורש ויכול להרוג דיון היסטורי. להחזיר לגיטימיות לטקסט או מקור כלשהו אחר כך זה הרבה יותר קשה. גם כיום, נוכל לדמיין מצב שבו אנשים ממציאים עובדות לא נכונות. לפעמים, חלקן הופכות לאמת. קל וחומר, בהיסטוריה כשהבסיס העובדתי מתערער. למצוא מניע לזיוף זה קל, אבל למצוא ראיות זה קשה יותר. כל עוד אין ראיות, לא נקבל את טענת הזייפן. אם נפגוש אנכרוניזם מובהק בטקסט, זה נותן לנו סיבה לפסול את הטקסט על בסיס טענת הזייפן. לעומת זאת, אם יש לנו ראיות נסיבתיות ומניע לזיוף, עלינו לחשוב איזה הסבר חסכוני יותר. העיקרון בפשוטו הוא שתמיד נלך עם העיקרון החסכוני יותר, הפיתרון עם הכי פחות עזרים. במקרה שלנו, הפתרון החסכוני לומר הוא שלא היו פטריקים מלכים. הפתרון הפחות חסכוני הוא לומר כי היו פטריקים מלכים והם טושטשו. דבר כזה גורם לנו לחזור לכל המקורות אחורה ולהחליט מי זייף ולהמציא סיפור אחר. דווקא בהיסטוריה, לא תמיד עיקרון החסכון עובד, כי מדובר בבני אדם ולעיתים הפתרון הנכון הוא הארוך יותר ומרובה השלבים. בכל מקרה, נלך לאפשרות הפשוטה עד שיהיה בסיס ראייתי מוצק. הבסיס הראייתי הוא נקודות והאמת עוברת דרכן. ככל שהמרחק בין הנקודות הוא גדול יותר, הבסיס חלש יותר. איזה אינטרס יש לאוליגרכיה הפטריקית להביא בכל פעם מלכים דווקא מבחוץ? דמות שבאה מבחוץ, מדרך הטבע תהיה תלויה יותר כשהיא תצטרך לתפקד במערך השלטוני ביום יום. הדבר דומה לפוליטיקאי שנוחת במשרד ממשלתי ומוצא את עצמו בובה בידי הדרג הפקידותי שלו. כך קורה לרוב במשרד האוצר. אחת מהבעיות המרכזיות כשיש לנו שלטון מלוכני שהוא לא לגיטימי שושלתי היא שבכל פעם שהמלך מת (או יוצא מכלל שימוש), אנו נקלעים למשבר. מונח זה נקרא אינטרגנום (רגנום=מלוכה). זה הרגע שבו הריבונות חוזרת לידי האוליגרכיה.כל אינטרגנום הוא בעצם מלחמת אזרחים שמחכה לפרוץ. הדרך לשמור על החבילה הזו מלהתפרק כל פעם היא להחליט כי אף פטריארך לא ימלוך. בשטח, באינטרגנה טובים, מוצאים מועמד שמוסכם על כולם, הוא מובא בפני הציבור שאומר את שלו, הבעיות מתאווררות ומקבלות יחס וממשיכים הלאה. בשנים פחות טובות, התהליך יהיה מלווה באלימות פוליטית. איננו חייבים לקבלם כעובדתים, אך מעצם העובדה שהסיפורים המיתיים מספרים לנו על חילופי שלטון אלימים, אפשר להסיק שבנקודות הללו של חילופי השלטון היו תקריות אלימות. כנראה שבשלב המאוחר יותר של המלוכה הרומית, שיווי המשקל האוליגרכי הזה קצת התערער ובאמת עלו מלכים שבמקום להבנות ולסמוך על הקונצנזוס הפטריקי הם הצליחו להבנות דווקא על העם, והשנאה והפחד ממוסד המלוכה, שכה מאפיין את תקופת הרפובליקה, הוא בעצם הפחד של החוגים האוליגרכיים מהאפשרות שאחד מהם יכרות ברית עם הגורמים העממיים ויעיף אותם.

שיעור חמישי 1.11.2009

מה עשה סרוויס טוליוס: סרוויס טוליוס חילק העם למעמדות שהוגדרו לפי שומת רכוש וגיל, סיפקו חיילים מסוג שונה והגדירו מחדש את הצבא והפוליטיקה(א). המונח הלטיני הוא קלאסיס. מפקד אוכלוסין ושומת רכוש. המפקד הרומי היה שקול להצהרת הון של מס הכנסה.Census אזרחות, המדינה\הקהילה המדינית בה מתקיימת האזרחות.-civitasאזרח, - Civis המילה מדינה, מקורה במילה עיר. המשמעות היא מקהילות פוליטיות (עיר שעומדת בלב המדינה). הנחת העבודה הבסיסית שלנו היא לא לקבל דבר כלשונו, ככתבו, עלינו תמיד לחשוד במידע ובטענות שאנו נתקלים בהם. כמעט כל תהליך שנעשה לו "זום אאוט" יגלה לנו התפתחויות ותהליכים נוספים הקשורים לאותו מאורע. שלוש השאלות שמוצגות בתחילת הפרק- מקלות על הקהל לקרוא ולהפיק את מירב התועלת מהמסמך. הבנת התהליך שבו גדלו השבטים. בשיא הרפובליקה, היו 35 שבטים, מה שמעיד כנראה על התפתחות, המספר מעיד על הדבקות (מאחר והוא לא מספר טיפולוגי), שבטים שנוספו עם הזמן. סביר להניח, לפי קורנל, שהשבטים בחלוקה זו מקבילים באופן זה או אחר לגנטס, החמולות, ושהשמות שאנו לא מכירים שייכים ככל הנראה, לחמולות שהייתה להם משמעות בתקופה של סרוויס טוליוס, וירדו מכוחן עם הזמן. כפריים. Rustic הפטריארכלים היו שכבה באוכלוסיה שהפכה להיות מובדלת בזכויותיה משאר הציבור, מילולית: חוק פרטי, מקרה פרטי של חוק. ברגע שהחוק מתייחס לקבוצהPrivi-legium מיוחדת, זו קבוצה שיש לה פריבילגיה. יכול להיות גם מצב הפוף, שבו החוק מפלה קבוצה מסוימת לרעה, אך לא נשתמש לתופעה זו במילה פריבילגיה. בדמוקרטיה אמור להיות שוויון, הרפובליקה לא מתיימרת להעניק שוויון. איך משפחה של פטריארכלים נעלמת? (השבטים שאין להם, או לשמם, מקור ידוע) לא כל המשפחות מצליחות לנצח, יכולה להיות משפחה עם הרבה בנות שנישאות לשבטים אחרים ובנים מועטים שמתים בגיל צעיר. סיבה נוספת יכולה להיות מוות במלחמה, ברפובליקה הרומית יש כל הזמן מלחמות. בנוסף, היה נהוג שמלחמות לפעמים הן תהליך בו הגטס יוצא למלחמה, כעניין שקיבל על עצמו. לעיתים בשדה הקרב, הגטס נוחל הפסד מוחץ וכמעט שנכחד ביום אחד. היו גטס גדולים מאוד. סיבה נוספת להעלמות שבט פטריארכי היא במעבר משלטון מלוכני לשלטון רפובליקני, כשיש שינויים קיצוניים ומעגל מצומצם שמנהל את העניינים. במהפכה יסודית כל כך, שכוללת שינוי של המשטר, האוליגרכיה תעבור טלטלה עזה, ודווקא הגנטס שהיו קרובות למלוכה אמורים להיות המפסידים הגדולים ברפובליקה. לעומת זאת, כיוון שאין וואקום, אם חלק מהאוליגרכיה נעלם, או יורד, חוגים אחרים יכנסו חזרה לאוליגרכיה, במיוחד כשהמדינה הרומית גדלה. (במיוחד במאה הרביעית לפנה"ס, בו מתחיל האימפריאליזם.) מדינה גדולה יותר מצריכה אוליגרכיה גדולה יותר, בהתאמה. גילוי נאות: חשוב לנו, שקורנל אומר בשלב כלשהוא שעד כאן דיברנו על עובדות, שאבנו מידע מעובדות. מכאן ואילך, יהיו ניחושים. קורנל עוזר לנו מראש לכוון את מפלס החשד שלנו, בכל מה שהולך להגיע. זו לא פחיתות כבוד, אלא ההיפך- זו הדרך לעבוד. ניתן לשער ש.. הוא לא אותו הדבר כמו סביר מאוד ש.. בתקופה כה ישנה שיש בה כל כך מעט מקורות, כדאי שנדע מתי נגמרות העובדות ומתחילות ההשערות. שבט tribus ממבנה המילה, נוכל ללמוד שהיו במקור שלושה שבטים, כשרומולוס ייסד את רומא. כלומר, המילה שבט היא לא מילה לגמרי מתאימה למצב ברומא של תקופת הרפובליקה. לשם מה היו השבטים המקומיים? שאלה זו משקפת את הטענה שהשבטים לא נוצרו מעצמם, אלא לשם מטרה מסוימת על ידי מישהו. כלומר, יש צורך, וכתוצאה מהצורך מתבצעת פעולה שתוצאתה השבטים. זאת בניגוד לשבטים המקראיים, שלא נוצרו על ידי אף אחד, אלא פשוט היו קיימות קבוצות שחיו באזורים שונים בישראל ובשלב כלשהוא התאחדו. השבטים ברפובליקה הרומית הם תוצאה של החלטה, מלאכותיים. הרפורמה של השבטים שינתה את בסיס האזרחות הרומית, והגדירה מחדש את הקשרים שבהם היחידים הרומים היו קשורים לקהילה. כשאנו מסתכלים על כל מדינה, אחד הדברים הראשונים שנבחן היא שאלת האזרחות, ואיך מגדירים אזרח, ומי יכול או לא יכול להיות אזרח. נראה את הקשרים בין המבנה החברתי למשטר וההיפך. חשיבות המעבר היא שהחלוקה לשבטים, במקום על בסיס אריסטוקרטי ועל בסיס לידה, הפכה בעקבות הרפורמה להיות חלוקה על בסיס הרשמה לקנזוס ואזור המגורים. השבטים ארגנו את ההרשמה לקנזוס. אחד מהיתרונות, אולי היתרון הגדול ביותר של הרומאים, שהתחילו כתושבי עיר קטנה באיטליה, היא עניין השיתוף והרחבת בסיס האזרחים. התפיסה הקלאסית של המדינות\הקהילות שהן אזרחיות, היא תפיסה אקסקלוסיבית, כלומר קשה להתקבל ל"מועדון האזרחות". אם נביט על הדמוקרטיה האתונאית בשיאה (המאה החמישית לפנה"ס), היא הייתה מאוד אקסקלוסיבית. אזרח אתונאי היה צריך ששני הוריו יהיו אזרחים. גר הוא מי שמצטרף לקהילה, אך אינו אזרח (כמו עובדים זרים של ימינו). המנגנון המדיני הפוליטי, באינסטינקט שלו, נגדם. הרומאים, בעיקרון, היו מוכנים לקבל את כל מי שרוצה להצטרף ומוכן "לשחק את המשחק". בהמשך נרחיב על ה"משחק". כל מי שהיה מוכן לקבל את השפה הלטינית כשפה המובילה, להתגייס לצבא, ולקבל את העיקרון של הוותק, (פז"ם) לפני פיתוח שאיפות גדולות. זה מביא אותנו בחזרה לשאלה של פוליביוס, ששאל איך רומא מצליחה להיות אימפריה ועונה- בעזרת החוקה שלה. התפיסה האינקלוסיבית הזו מביאה את רומא למצב שבו היא משתלטת על הים התיכון כך: כל עם שנכבש מצטרף ונהיה אזרח רומי, ואז יש הרבה יותר אזרחים עם כל מדינה שנכבשת, מה שמגדיל את כוח האדם בצורה משמעותית. האתונאים, שהייתה להם מדינה מפותחת ותרבות פורחת, וצבא חזק ואימפריה, נחלשו מאוד בעקבות מוות של 500 אלף איש בסיציליה. הרומאים סבלו מפלות איומות ונוראות, המון כאלה. צבאות שלמים נמחקו. צבאות רומיים של 10000 איש שלא חוזרים הבייתה ומפסידים במלחמה לא מוחקים את האימפריה הרומית. להיפך ,היא שולחת 20000 איש. רק בתקופה הקיסרית התחיל להיות מחסור בכוח אדם באימפריה הרומית. עצם הידיעה שתבוסה לרומא ברוב המקרים, יכולה, תיאורטית, לאורך השנים להפוך את הנכבש לחלק מהמערך המנצח, מפחיתה מהרצון להלחם. Fasces. מהמילה הלטינית Fascism פירוש המילה המקורית זרדים ארוכים שנקשרו יחד לחבילה ובזמן יציאה למלחמה היו שמים בפנים גם גרזן. המעבר מהתבססות על משפחה, על קשרי דם, על חמולתיות במובן הידוע למזרח- המעבר מארגון מדיני כזה לארגון שבו העיקרון החשוב הוא עיקרון האזרחות ולא המשפחה, הופך את רומא למדינה מודרנית. ברוב ימי הביניים, אין את רעיון האזרחות אלא מלכים ווסילים. הרעיון של אזרחות הופף את המדינה למאורגנת ומודרנית יותר, ניתן להגדירות כרגע קריטי ברפובליקה הרומית. לפי פוליביוס, היתרון הגדול של החוקה הרומית היה אופיה הממוזג, משטר ממוזג. הרפורמה של סרוויס טוליוס מכניסה אלמנטים דמוקרטים לתוך מונרכיה, מה שפוגע באוליגרכים. המלכים האחרונים של רומא ביססו את כוחם דווקא יותר על העם, ולא על האוליגרכיה. בהשלכה לאתונה, אחת האירוניות הגדולות בהיסטוריה של אתונה היא שמי שהניח את היסודות לדמוקרטיה היו שני טירנים. באתונה יושב טירן, שכדי שלא יקפצו עליו האוליגרכים הותיקים מרחיב את מעמד הביניים, מסייע לעניים לרכוש משקים וכך הם מאזנים את האוליגרכיה בצד השני.


שיעור שישי 3.11.2009

. כשיש בית מלוכה פעיל, כמובן שלא משנה מי היא אסיפת העם שבוחרת את הפקידים, שהקיסר בחר מראש. שאלות מהכיתה: 1. איך יכול להיות שהחלוקה בין יוניורס לסניורס היא שווה לחלוטין, כאשר באוכלוסייה יש כמעט תמיד יותר צעירים ממבוגרים? אחד הדברים הבסיסיים שנעשה כשניגש לפתרון השאלה היא שאלות משנה, שבאמצעותן נגיע לתשובה. אלא אם כן יש לנו שאלה שיש עליה תשובה חד משמעית, כמו איזה יום היום. השאלה כאן ניתנת לפירוק לשאלות משנה, כמו התמקדות בחלוקה. החלוקה האופקית היא לפי גיל, ואילו האנכית לפי שומת הרכוש. שאלת המשנה הראשונה היא מה פירוש יוניורס וסניורס? צעירים יותר ומבוגרים יותר. המילים הללו (יור) הן שמות תואר ל"יותר מ.."Ior, seniors מהם טווחי הגילאים בכל אחת מהקבוצות? 17-45, 46-99*. לסניורס אין הגבלת גיל עליונה, כל עוד הם חיים ובריאים כדי להגיע פיזית לשטח להצביע. מדוע נקבע גיל 46 כגבול בין הקבוצות? (האם השאלה הזו חשובה בכלל? תלוי מה נרצה לומר.) אורי משער, שגבולות אלה הם תוצר של חכמת ההמון, עצם המחשבה שיש גילאים מאורגנים וידוע מה גילו של אדם מצביע על הימצאות במדינה מודרנית. העולים מאתיופיה הגיעו לישראל והמציאו להם תאריך ילדה, בכפר שבו התגוררו באתיופיה לא היה רישום מסודר של גילאים. בחברה לא מאורגנת, כשיש מלחמה, לא מקפידים על גיל גיוס. עצם העובדה שאנו תוחמים את הגיוס בגילאים הוא סימן נוסף למדינה מאורגנת. אפשר לתאר שלאחר מספר שנים שבהם היו אנשים בקרב, התגבשה בהם ההבנה שאפשר לגייס בגיל 17, ולא פחות, ועד לגיל 46 אדם יכול לשרת בצבא הסדיר. באיזשהו שלב, נקבעו הגילאים על בסיס שרירותי, אך נשער שהם נקבעו על פי נסיון רב. ההבדל הדמוגרפי המשמעותי בין התקופה העתיקה לימינו הוא בתמותת תינוקות וילדים ולא במספר השנים שאדם חי. זאת למעט מקרים קיצוניים, כמו במאה ה14 באירופה, כשהיו מגפות ועידן קרח קטן. מדובר באסיפה צבאית, ולכן לטווח הגילאים של הצעירים יש יותר שנים וסביר להניח שיהיו יותר צעירים מזקנים. תשובה:

  • כשהאסיפה מתפקדת כגוף פוליטי, ולא צבאי, יש משקל –יתר לקולות המבוגרים

על פני קולות הצעירים. (נשים לא היו בעלות זכות הצבעה). אין לנו נתונים לפי שנים על מספר האנשים בכל קנטוריה, אלא על המספר הסופי של הקנסוסים, כראיה לגידול באוכלוסיית רומא. נותרו רק כתבים של היסטוריונים שלא התעניינו בדמוגרפיה אלא בסך הכללי. לא ידועה לנו החלוקה לגילאים בפלחי האוכלוסיה. בקנטוריה, אמורים להיות מאה איש לפי מקור השם- כמו באחוזים. אך בתקופה שעליה אנו מדברים אין מספר קבוע לקנטוריה. לפני כן, כשהיה מספר קבוע לקנטוריות מי שלא נכנס נשאר בבית ולא יצא למלחמה. נניח שכיום מספר האנשים בכל קנטוריה הוא לא שווה, אבל יש את אותו מספר של קנטוריות. אסיפת הקנטוריות היא גוף מלאכותי, סרוויוס טוליוס החליט שכך יהיה. כחלק מהחלטתו המודעת, נוצר מצב שבו יש חלוקה ליחידות ששוות אחת לשניה בינן לבין עצמן (כל קנטוריה, ביכולת שלה, שווה לקנטוריות האחרות), אבל בכל קנטוריה יש מספר שונה של אנשים. האופן שבו הצביעה אסיפת הקנטוריות, (לא ידוע בדיוק על מה בתקופה המלוכנית, אבל בתקופה הרפובליקנית נבחרו פקידי המדינה החשובים ביותר וכן היא שימשה כבית דין לערעורים, בעיקר במקרים של עונש מוות) בימי הרפובליקה הקלאסית, יש 193 קנטוריות שלא נולדו כך, אלא עלה עם הזמן עד שהתייצב על 193. בהתחלה היו 60. נושא עלה להצבעה, ובתוך כל קנטוריה התרחשה הצבעה עצמאית ופנימית. לדוגמא, אם בקנטוריה יש 101 אנשים רשומים, ו51 אמרו כן לעומת 50 שאמרו לא, כל הקנטוריה אמרה כן, ללא קשר לחלוקה הפנימית.

  • כשהאסיפה מתפקדת כגוף פוליטי, כל קנטוריא מהווה יחידת הצבעה עצמאית, ולה קול אחד.

יש פה כמה דברים שאפשר ללמוד מהמבנה הזה על התפיסה הפוליטית של הרומאים בכלל.

  • ככל שמספר החברים בקנטוריא קטן יותר, כך גדל משקלו של כל קול פרטי.

• בקנטוריות הצעירות יש אוכלוסייה גדולה יותר. • כשהאסיפה מתפקדת כגוף פוליטי ולא צבאי, יש משקל יתר לקולות המבוגרים • על פני קולות הצעירים. יש פה מערכת פוליטית שמראש נועדה להעדיף את הזקנים על פני הצעירים ומי שכבר שירת בצבא על פני מי שעדיין משרת בצבא. כלומר: • המערכת הפוליטית הרומית נותנת יתרון לזקנים על פני צעירים, ומי שסיים • לשרת על פני מי שעדיין משרת ומי שעשיר יותר. סנאט= מועצת הזקנים. זה לא אומר שכל מי שנמצא שבסנאט שייך לסניורס. האיזון הזה יופר בעקבות קטסטרופות צבאיות. מה שמתקן אותו הוא הזמן, אם דור סבל מכה איומה ונוראה, לאחר כמה שנים הדור יתאושש בהדרגה. אם מסיבות כלשהן, שלושה שבטים (לדוגמא) או קבוצה של קנטוריות נפגעו יותר משבטים אחרים, נתקן את זה בקנסוס הבא (פעם בחמש שנים עושים קנסוס, וזו הזדמנות לאזן מחדש את הפערים שנוצרים באופן טבעי). קורנל שואל על הקישור בין הקנטוריות לשבטים במהלך הפרק. קנטוריה אקראית תהיה מורכבת ממספר שבטים, לפחות. אם אני מגיע לקנטוריה שלי, ואני משבט שונה מכל השאר, ויש עירוב של מספר שבטים בקנטוריה, הסיכוי שהכרנו קודם ושנתאם עמדות ונפעל בצורה מאורגנת, יורד. בריתות מקומיות על בסיס גיאוגרפי, משפחתי או גנטס נחלש. זה מחזק את המדינה הרומית. הישות הפוליטית מתחזקת על חשבון נאמנויות מקומיות שלא שייכות לכל המדינה, אלא רק לקבוצה מסוימת. ככל שנגוון את ההרכב של כל קנטוריה, המדינה מתחזקת על חשבון כל מה שהזכרנו קודם. קורנל מחבר בסוף הפרק את כל הסיפור ואומר שמהלך כזה מתאים, או הולם, את האג'נדה הפוליטית של טיפוס כמו סרוויס טוליוס, שכל הסיפורים עליו מסכימים שהוא מאוד אאוטסיידר. בנוסף, המלכים מעצם הגדרתם היו אאוטסיידרים בתקופה ההיא. כלומר, סרוויס טוליוס משתמש בנקודת החולשה של האריסטוקרטיה וכורת ברית עם הפופולוס על חשבון האריסטוקרטיה. נשים לב לחלוקה המספרית לפי המעמדות, במעמד העליון יש 80 קנטוריות, ובמעמדות הנמוכים יותר פחות. ברומא, בעיקר העשירים הולכים לצבא. האנשים קונים את הציוד הצבאי בעצמם, דבר לא מובן מאליו בכלל. הדבר נכון גם לגבי יוון העתיקה. ברגע שהמטלה היא שאתה קונה את הציוד בעצמך, באופן אוטומטי הרכב האוכלוסיה הוא הפוך ממה שקורה במדינות המודרניות שאנו מכירים כיום. העשירים יהיו בשדה הקרב והענים יהיו בבית. זה לא שרק העשירים יכולים לקנות לעצמם ציוד, יש נוכחות של המעמד הבינוני ובעלי הבתים בצבא. מי שבאמת עשיר יהיה בequites (cavalry) , בחיל הפרשים, המיליונרים. בין המעמד הגבוה ביותר לבין כל מי שמתחתיו, יש סדר גודל שלם (ממליון ל75 אלף). בין שומת הרכוש שנדרשת למעמד הגבוה ביותר לבין מתחת למעמד הנמוך ביותר, יש לפחות שני סדרי גודל. באתונה הדמוקרטית של אותה תקופה, לפי חוקת סולון, החברה האתונאית חולקה לארבעה מעמדות: 500 ומעלה, 300 ומעלה, 200 ומעלה ופחות ממאתיים. כלומר, סדר גודל של 2.5. זה מלמד אותנו על הבדל גדול מאוד בין רומא לאתונה. החברה האתונאית מלכתחילה ניסתה ליצור חברה שוויונית עם פערים קטנים, לפחות בזירה הפוליטית. כאן, השיטה מניחה מראש פערים כלכליים עצומים בין מקבלי ההחלטות לבין השאר. אילו מעמדות מקבלים את ההחלטות ברומא? הקלאס הראשון, שיש לו שומת רכוש של מעל מאה אלף. הוא גם הצביע לפני הפרשים. פעמים רבות, הקנטוריה הראשונה שהצביעה נתנה את הטון לאלה שבאו אחר כך (אפקט העדר). תיאורטית, אם כל ה80 קנטוריות של המעמד הראשון והפרשים, שהיו 23 קנטוריות (סה"כ יותר מחצי מ193), מצביעים אותו הדבר, מעמדות הביניים לא משפיעים בכלל. אם נצליב את הנתון הזה עם נתון הגיל, נלמד שמי ששולט ברפובליקה הרומית בסופו של דבר, אלה המבוגרים הזקנים. עשינו צעד כדי לחשוף את החוג האוליגרכי הרומי. ככל שנתקדם בזמן ברפובליקה, המעמדות העניים יותר יגדלו במספרם ובשלב כלשהו נהיה מחסור בכוח אדם לאליטות. אחד מהנחות היסוד הבסיסיות של החברה הפוליטית העתיקה, היא שרק מי שיש לו רכוש, יש לו אינטרס בכלל להלחם ולהיות פעיל מבחינה פוליטית. גורם נוסף, הוא שלרומאים יש כבוד שגורם להם ללכת להלחם. מארס, אל המלחמה, הוא אביהם של מייסדי רומא. חודש מרץ קרוי על שמו, כי הגשם מפסיק, אין בוץ והאדמה יבשה ועוד לא מתחיל הקציר. בקציר כולם קוצרים (הם חקלאים). אסיפת הקנטוריות נפגשת בשדה מארס, כי שם מתאספים לפני שיוצאים למלחמה.


ד"ר א. 19:22, 7 בנובמבר 2009 (UTC) :

שאלה:
איך יכול להיות שהחלוקה בין iuniores ל-seniores שווה לחלוטין, אם באוכלוסיא הרגילה יש כמעט תמיד יותר צעירים ממבוגרים?
• מה פירוש iuniores ו-seniores?
• מה הם טווחי הגילאים בקבוצות השונות?
• מדוע נקבע גיל 46 כגבול בין הקבוצות?
o האם השאלה הזו בכלל חשובה?

תשובה:
• כשהאסיפה מתפקדת כגוף פוליטי, כל קנטוריא מהווה יחידת הצבעה עצמאית, ולה קול אחד.
• ככל שמספר החברים בקנטוריא קטן יותר, כך גדל משקלו של כל קול פרטי.
• בקנטוריות הצעירות יש אוכלוסיא גדולה יותר
• כשהאסיפה מתפקדת כגוף פוליטי, ולא צבאי, יש משקל-יתר לקולות המבוגרים על-פני קולות הצעירים.
• המערכת הפוליטית הרומית נותנת יתרון ל:
o זקנים על פני צעירים
o מי שסיים לשרת בצבא על פני מי שעדיין משרת
o מי שיותר עשיר

שיעור שביעי 8.11

יש בעיא עם שמות התארים: כיצד נקראו הפקידים הבכירים בראשית הרפובליקה?

קונסול – consul. בכל שנה נבחרים שניים באסיפת הקנטוריות.

עקרון השנתיות: annuitas.

לפי ה-mos (רבים: mores), נהגו שלא לבחור את אותו אדם לקונסולאט שני, אלא אם כן חלפו 10 שנים מאז כהונתו הקודמת.

לקונסול יש imperium – חצי מהאימפריום שהיה פעם למלך. כל קונסול מלווה על-ידי תריסר ליקטורים (lictores), הנושׂאים עבורו את ה-fasces, ומשמשים שומרי ראש והוצאה לפועל. לשני הקונסולים יש סמכות שווה (par potestas). אחד מתפקידי הקונסול היה לשמור על "שלום האלים" (pax deorum).

Imperium: הזכות לפקד על צבא, הזכות לשפוט אזרחים, הזכות להעניש פיזית אזרחים (coercitio), הזכות לכנס את אסיפת הקנטוריות, ואת הסנאט.

Senatus – מועצת הזקנים. במקור: חבר היועצים של המלך – consilium regis. את מי מזמן המלך לסנאט ומתי? את מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. המנהג עבר בירושה לקונסולים. רק בזמן הרפובליקה התיכונה הפך הסנאט למוסד של קבע, בעל תפקיד חשוב יותר בניהול המדינה. במהלך המלחמה הפונית השניה, הוא הפך לגוף המושל במדינה למעשׂה (אם כי לעולם לא להלכה).

magister equitum - מפקד חיל הפרשים

Rex sacrorum – מלך הקודשים.

Praetor maximus - הפראיטור הגדול ביותר. כמה צריכים להיות, כדי שפקיד אחד לא יהיה "הגדול יותר" אלא "הגדול ביותר"?

Pontifex maximus

Titus Livius: היסטוריון רומי בן סוף המאה הראשונה לפנה"ס. בן-חסותו של אוגוסטוס. כתב בלטינית היסטוריא של רומא "מאז יסוד העיר" – Ab Urbe Condita.

Decimatio – הוצאה להורג של כל עשׂירי

שיעור שמיני 10.11.2009

רוני רשף

ברפובליקה המאוחרת יותר, תהיה משרה שנקראת פריאטור. הוא יהיה נמוך מקונסול בדרגה אחת. הסיבה השניה היא שבפאסטי (הרשימות שמהן אנו יודעים את שמות הקונסולים אחורה עד תחילת הרפובליקה) הם נקראים לכל האורך קונסולים. זה אנכרוניזם. המקורות העתיקים שעומדים לרשותינו, שהרומאים בעצמם כתבו בתקופה מאוחרת יותר, לוקים באנכרוניזם. וקורנל מאמץ את האנכרוניזם הזה כדי לא ליצור בלבול. איך מגבילים את כוחם של הקונסולים? יש פרובוקאטיו, זכות הערעור על פסק דין קונסולארי. המילה פרובוקציה נגזרה מהמונח הזה, ומשמעותה רחוקה מהמונח המקורי. המשמעות פה היא להעמד לפני מישהו או בעדו. יש זכות לדבר בעד אזרח שנתפס, באסיפת הקנטוריות. כאן נתחיל להרגיש את ההבדל בין מלוכה לבין הרפובליקה, כשיש את אסיפת הקנטוריות. זכות הערעור בפני אסיפת העם היא עקרון דמוקרטי. כל זה אך ורק באזרחות, בזמן הצבא, למפקד בעל האימפריום יש סמכויות הרבה יותר רחבות. דרך שניה להגבלת הקונסול היא חד שנתיות, ANNUITAS. דרך שלישית היא כפילות המשרה. יש שני קונסולים ולכן חייב להיות ביניהם קונצנזוס. טכניקה לגיבוש חומר: סידור הכוכביות לפי פסקאות, לאחר מכן סידור תת כוכביות. (בעזרת טאב). במקרה חירום, הקונצנזוס הופך למותרות (ניסוח פרטי של אורי) וממנים דיקטטור. כשאין הסכמה בין שני הקונסולים, העמדה השלילית תתקבל. מדרך הטבע, גישה כזו יכולה להביא לשיתוק ובמצבים מסוימים אסור לנו להיות משותקים. במצבים כאלה, יש לנו דיקטטורה. קורנל אומר שיכול להיות שהיה שלב בהתפתחות ההיסטוריה הרומית שבו הדיקטטור נקרא מגיסטר פופולי- מפקד העם. את זה מסיקים משני דברים: הסגן שלו נקרא מגיסטר אקוויטום (מפקד הפרשים). בנוסף, התואר מגיסטר פופולי מופיע במדינות מסביב. מתוך ההיררכיה של מגיסטר פופולי ומגיסטר אקוויטום אפשר ללמוד על הצבא והמדינה הרומית כמה דברים: 1. העם הוא בעל הכוח המשמעותי יותר מהפרשים. יש 80% מהמעמד הראשון ורק 18 2. קנטוריות של הפרשים. בנוסף, 80 מתוך 193 קנטוריות מצביעות לפני הפרשים. 3. הם לא נותנים את הטון בהצבעה. איך יכול להיות שדווקא חיל הרגלים פחות הציוד והמעמד נותן את הטון? הפלנגות (PHALANX) היו מצוידים בשריון חזה גדול ומגן עגול ביד שמאל (רוב האנשים ימניים), ועמדו בצפיפות. בקצוות שמו את הפרשים, שיגנו על הקצוות. העיקרון הבסיסי הוא שחיל פרשים תמיד ינצח חיל רגלים, אלא אם כן חיל הרגלים הוא בשריון כבד ועומד צפוף. היו כמה שורות כאלה, כדי שהאויב יתקשה להגיע אחורה. ככל שהחי"ר מאומן יותר, כך הוא פחות פגיע. במקרה חירום, הקונצנזוס הופך למותרות וממנים דיקטטור. • יתכן ששמו הקדום של הדיקטטור היה MAGISTER POPULI, כפי שניתן להסיק • מכך שסגנו נקרא MAGISTER EQUITUM. • משרת ה MAGISTER POPULI מוכרת גם ממדינות איטלקיות אחרות. משך הדיקטטורה: חצי שנה, או עד שמסתיים מצב החירום: מה שבא קודם.

  • הייתכן שחוקה כה ייחודית הומצאה בפעם אחת, יש מאין?

יש כמה הנחות שמסתתרות מאחורי השאלה הזו:

  • החוקה הרומית, המערכת הפוליטית הרומית היא ייחודית. שני פקידים בעלי כוח זהה,

שמתחלפים כל שנה ונבחרים ע"י אסיפת עם בעלת מבנה מסוים זו תופעה חסרת תקדים ומפתיעה. הנפש האנושית, כנראה, אוהבת למצוא תקדימים ורוצה לחפש תהליכים (היסטוריונים). ולכן, מגוון רחב של חוקרים ניסו למצוא תהליך הדרגתי שבו מתפתחת החוקה הזו. יש לנו שלושה נימוקים להתפתחות הדרגתית: 1. ה REX SACRORUM הוא מלך שהמשיך לעשות את הטקסים הפולחניים. זה 2. טיעון שנובע משמרנות דתית, יש סדר קיים, בחברה קיימת אמונה שיש קשר בין הסדר הקיים לסדר האלוהי, שלא רוצים להסתבך איתו. אבל המציאות כופה עלינו שינוי הסדר הקיים (או הרצון הפוליטי) ולכן יש משרת Rex Secrorum, שלמרות ביטול המלוכה משאירה את מוסד המלך כדי לא להרגיז את האלים. עמוד 234: בתקופת הרפובליקה, מלך הקודשים (הRex Secrorum) היה כפוף לPONTIFEX MAXIMUS. בימי המלוכה, המצב היה הפוך. היו ימים בהם מלך הקודשים היה מעל הPontifex Maximus. ליוויוס מספר לנו על מהפכה גם בתחום הדת. איפה השמרנות הדתית? רומא גדלה לאימפריה הגדולה בעולם, ומתפרקת, מתפצלת ונעלמת שוב ושוב, ובמשך כל הזמן הזה נשאר Pontifex Maximus, כי בענייני דת לא מתעסקים. בתוך עולם המשרות הדתי, יש היררכיה. בשלב מוקדם יותר, הRex Secrorum היה מעל הפונטיפקס מקסימום והם התחלפו בחשיבותם בהמשך. קורנל אומר לנו שכל טיעון השמרנות הדתית הוא בעצם בעייתי מאוד. בתוך המשחק לא נמצאים רק המלך הישן, הRex Secrorum והPontifex Maximus. גם הקונסולים ירשו הרבה מאוד מהסמכויות של המלוכה. זה החיסרון המרכזי של טיעון השמרנות הדתית: יש שינויים כל הזמן בכל התחומים. נכון שיש דברים שנשארים, אבל מסביבם משתנים המון דברים. אפילו האלוהים משתנה, מול מה עלינו להיות שמרניים? שומרים על השם Pontifex Maximus ומחליפים את האלילים באל. פונטיפקס הוא בנאי גשרים. האפיפיור כיום לא הולך ובונה גשרים. למה דווקא זה נשאר ואילו האל, הדת, עיקרי האמונה, הלבוש ועוד משתנים, ודווקא השם נשאר? איך ננסה לענות על שאלה כזו? כדי שישרוד שם, מוסד, צורת אומנות וכדומה, עליו לשרת את האנשים שמשמרים אותו באיזשהו אופן. דבר חסר תועלת לא ישמר. האלילים הפסיקו להיות מועילים באיזשהו שלב, והחליף אותם האל מישראל.

קורנל מתווה לנו כל מני תיאוריות על מה היה התהליך שעבר על המדינה הרומית ממלוכה לרפובליקה. קיצור טענתו של קורנל על המעבר ממלוכה לרפובליקה: • בשלב הראשון, מלוכה "לגיטימית", מהסוג הישן. • בשלב השני, מלוכה כפולה (אחד בקודשים) טירנית. o מלך פוליטי עם מאפינים טירנים לצד מלך דתי טקסי (Rex Secrorum) o הסתמכות על הPOPULUS (חי"ר) ולא על האריסטוקרטיה\אוליגרכיה. o אסיפת הקנטוריות מבססת את כוחו של הPOPULUS. o המלך ה"ישן" נבעט למעלה REDUCTIO AD SACRA הפחתה אל הקודשים. דרדור המעמד לקודש. o השם המזוהה ביותר עם המהלך הזה הוא כמובן SERVIUS TULLIUS. • בשלב השלישי- רפובליקה. o שני פריאטורים שווי מעמד (קונסולים.) o האצולה תופסת את השלטון, מתוך הסתמכות על העם. האוליגרכיה לא הייתה מצליחה להעיף את המלכים בלי לנתק את הקשר של העם עם המלכים, לכן נאלץ השלטון לשמור על אסיפת הקנטוריות, שמחזקת את העם על חשבון האריסטוקרטים. o מלך הקודשים (Rex Secrorum) סובל פיחות נוסף במעמדו, ומנותק לגמרי מהפוליטיקה. במקום להיות בראש ההיררכיה הדתית, הוא הופך לדמות די אזוטרית. איך משלב ב' לשלב ג', עם כינון הרפובליקה, כשיש מהפכה ענקית בתחום הדת, ה Rex Secrorum, שהומצא מתוך שמרנות דתית, מקבל פיחות נוסף במעמדו? כיצד נסביר את העובדה שמשרת מלך הקודשים, הRex Secrorum, שנוצרה לכאורה מתוך שמרנות דתית, עוברת מהפך כה משמעותי במעמדה במעבר מהמלוכה הפופולארית טירנית למשטר הרפובליקני?

אוֹרי אמיתי

  •  {226} הרפובליקה החדשה: שני קונסולים (בעצם, פראיטורים) במקום מלך אחד. איך מגבילים את כוחם של הקונסולים?
    Provocatio – זכות הערעור על פסק-דין קונסולארי
    o Annuitas – חד-שנתיות של הקונסולאט;
    כפילות המשׂרה מכריחה קונצנזוס (consensus)
  • במקרי חירום הקונצנזוס הופך למותרות, וממנים דיקטטור.
    יתכן ששמו הקדום של הדיקטטור היה magister populi, כפי שניתן להסיק מכך שסגנו נקרא magister equitum.
    משׂרת ה- magister populiמוכרת גם ממדינות איטלקיות אחרות.
  • {227} משך הדיקטטורה: חצי שנה או עד שמסתיים מצב החירום: מה שבא קודם.
  • היתכן שחוקה כה יחודית הומצאה בפעם אחת, יש מאין? אולי פותחה בשלבים? הנה שלושה נימוקים לתאוריית השלבים:
    משׂרת ה-rex sacrorum (מלך הקודשים, מ"ק) מציבה אתגר פרשני. יתכן שמדובר במלוכה שהפכה טקסית עם השנים ואבדה את כוחה הפוליטי – reductio ad sacra.
    מהו ה-praetor maximus? האם היה שלב בו היה מגיסטרט עליון יחיד, "גדול ביותר"?
    הדיקטטורה היא מוסד מוכר ממדינות אחרות בסביבתה של רומא. האם היה שלב בו היה דיקטטור יחיד ברומא, ורק אח"כ נדחקה הדיקטטורה למקרי חירום בלבד?
  • ובחזרה ל-praetor maximus (פ"מ): האם המלך הוחלף במגיסטרט יחיד, או שמא {228} מונה הפ"מ בראשית על-ידי המלך, ואט-אט השתלט על סמכויות המלוכה? אם כן, כיצד נסביר את העובדה שב-Fasti מוזכרים שני שמות כל שנה?
  • אולי משני הפראיטורים היה אחד מהם בכיר יותר?
  • ההסבר של De Martino: בשנים 509 עד 451 היתה דיקטטורה שנתית. אח"כ מועצת העשׂרה – decemviratus. עם כישלון שיטה זו, שני פראיטורים לא-שווים. מאז 444 טריבונים קונסולאריים. רק החל ב-367 זוגות קונסולים.
  • יתרון הסבר זה: מצמיד את רעיון כפילות המשׂרה לפשרה בין הפטריקים והפלבאים ב-367 – נציג אחד לכל קבוצה.
  • חסרון הסבר זה: המאבק הנ"ל נפתר רק ב-342. גם המקורות אומרים שב-367 הוחזרה כפילות המשׂרה, לא שבשנה זו היא נוסדה מלכתחילה.
  • אם הפראיטור הוא maximus, הרי שהוא צריך להיות הגדול ביותר מבין שלושה ומעלה. לפיכך קשה לזהות הפ"מ עם הדיקטטור, ומפריעה לנו גם הכפילות (בסיס 2) המשתקפת ב-Fasti.
  • {229} כך, אם איננו רוצים לדחות את עדות ה-Fasti, אנו חוזרים לקיום הכפילות כבר בשנת 509.
  • ומדוע בכלל לנקוט מדיניות רוויזיוניסטית? הסיבה היחידה לכך היא העדות לקיומו של praetor maximus. חוץ מזה אין כלום שיצדיק ביטול העדויות הקיימות.
  • משמעות המילה maximus בלטינית קדומה יכולה להיות "הגדול מבין שניים". גדול במה? אולי בגיל, אולי בסדר הבחירה (מי קיבל יותר קולות), אולי לפי תור (מי אוחז כרגע ב-fasces). בכל מקרה, ה-potestas של שני הפראיטורים הללו יכולה להיות שווה.
  • ובכלל, האם כפילות משׂרה היא כל-כך ייחודית? הרי הידע שלנו על איטליא בשלהי המאה ה-6 זעום, ואפילו כך יש עדויות שניתן לפרשן על כפילות משׂרה.
  • {230} רפובליקות איטלקיות אחרות: הדוגמאות למקומות אחרים באיטליא לרוב מאוחרות יותר. יש לא-מעט עדויות לערים האטרוסקיות, אבל אי-ידיעתנו את השׂפה מקשה על הפרשנות.
  • אצל האטרוסקים ואחרים בהחלט יש עדויות להיררכיא פקידותית-משׂרתית.
  • מאידך, יש גם עדויות משאר איטליא לחבר-פקידים (חבר: collegium).
  • אולי הרומאים חיקו אחרים; אולי האחרים חיקו את הרומאים. קשה להפיק טענה.
  • {231} מהעולם היווני מוכרים היטב תהליכים בהם מלוכה הופכת לטֻרניא, וזאת הופכת לרפובליקה של בעלי-הון.
  • עד המאה ה-4 כבר אין מלכים בשום מקום באיטליא. לפי המסורת, המלוכה הרומית נשארה אחרי שהרבה אחרות כבר נעלמו.
  • באטרוריא אולי שׂרדה המלוכה עד המאה ה-4.
  • לכל הפחות, קיימת עדות אֵפּיגרָפית למלוכה אטרוסקית במאה ה-4 בעיר Caere.
  • {232} הכתובת מ-Pyrgi מעידה אולי על מלוכה של Thefarie Velianas.
  • בקיצור, בקרב הלטינים החל הגל הרפובליקני כבר במאה ה-6, בעוד שאצל האטרוסקים המלוכה שׂגשׂגה עוד במאה ה-5.
  • לפי פרשנותו של רוזנברג, השיטה הרומית היתה מעין פשרה בין השיטות.
  • הפרדתן של פונקציות פוליטיות ודתיות: {232} תאוריית הסֻנתזא של רוזנברג נותנת תשובה לשאלת הייחודיות והפתאומיות של השיטה הרומית. כמו שאמר מומזן, הרומאים היו גאונים בפוליטיקא.
  • הגאונות מתבטאת בעניין "מלך הקודשים" (מ"ק, rex sacrorum, rex sacrificolus). ברפובליקה זו היתה משׂרה טקסית לגמרי.
  • מדוע צריך אותה? שמרנות דתית. האלים דורשים מלך לפולחן, אז הנה יש מלך.
  • במשטר הרפובליקני מלך הקדשים מנותק לחלוטין, ובמכוון, מן הפוליטיקא.
  • {234} בתקופת הרפובליקה, מ"ק היה כפוף ל-pontifex maximus. בימי המלוכה היה המצב הפוך.
  • מסתבר שבשלב כלשהו הוריד הפונטיפקס מקסימוס את מלך הקודשים מרום מעלתו, ואפילו עבר לשכון ב-regia (ארמון המלך), משכנו לשעבר של המ"ק.
  • לפי ליוויוס (2.2.1) התחוללה המהפכה הפונטיפיקלית עם הקמת הרפובליקה. אבל אם כך, האם אין בכך כדי להרגיז את האלים?
  • תשובה אפשרית: המהפכה הפונט' ארעה רק במאות ה-4 או ה-3. אבל: (א) אין לכך שום עדות (והיינו מצפים לשמוע משהו על זה), ו-
  • {235} (ב) באופן כללי, חלק מהסמכויות הדתיות של המלכים עברו לא ל-rex sacrorum, ואפילו לא לפונטיפקס מקסימוס, אלא דוקא לקונסולים!
  • ואם כך, מה יהיה על הטיעון משמרנות דתית? יתכן שהתשובה לבעיא זו היא שה-rex sacrorum נוצר עוד לפני הרפובליקה, כבר בתקופת המלוכה.
  • אם כך, הרי שה-reductio ad sacrum ארעה עם המעבר ממלוכה לגיטימית למלוכה טֻראנית, אי-שם במאה ה-6.
  • יתכן אפוא שהמלכים האחרונים היו מגיסטרטים לכל החיים, ושאכן יש לנו תקופת מעבר בין מלוכה לרפובליקה (ושהדיקטטורה היא סוג של חזרה זמנית לתקופה זו).
  • {236} שוב, יתכן המצב המתואר בכתובת מפֻּרגי משקפת מצב דומה.
  • לפי הסבר זה, מלך הקדשים בא לעולם עם ירידת המלוכה הישנה, ועם המהפכה הרפובליקנית הוא יורד עוד ממעמדו, והופך כפוף לפונטיפקס מקסימוס.
  • התאוריא לפיכך: במאה ה-6 היתה ברומא מלוכה כפולה, ובה מלך חילוני-פוליטי ומלך דתי-טקסי.
  • זו אמנם רק הֻפותזא, אבל ההסבר הטוב ביותר למוסד המוזר של ה-rex sacrorum.
  • סיכום (לפרק כולו): {237} אכן, סביב שנת 500 ארעה מהפכה רפובליקנית. בלב הסיפור הסוער עמד Lars Porsenna, שבסופו של דבר הובס בידי ברית לטינית.
  • סיפור זה נתמך ע"י עדותו של דיונֻסיוס מהליקרנסוס.
  • אין שום עניין של מהפכה אנטי-אטרוסקית. נהפוך-הוא: סממנים אטרוסקיים נשארו חלק חשוב של המדינה הרומית.
  • לפי העדויות הארכיאולוגיות, הסיפור כולו היה הרבה יותר אָלים ממה שמציגים המקורות הכתובים.
  • {238} מדובר במהפכה אוליגרכית נגד טֻרניא פופולארית. המלוכה הכפולה, אולי מיסודו של סרוויוס טוליוס, ערכה מהפכה אזרחית כדי להגביל את כוח האוליגרכיא.
  • כדי להתגבר על הטֻרניא נאלצה האוליגרכיא לעשׂות ויתורים לעם. כך נותרה אסיפת הקנטוריות על כנה. אם אכן היה נהוג שהמלך מביא את מינויי המצביאים לאסיפת הקנטוריות, ואם אכן היו שני מצביאים כאלה בכל עת, הרי לנו הסבר כיצד תפסו שני מגיסטרטים אלה את מקום המלך שמינה אותם בעבר.
  • בכל מקרה, הטענה שכפילות המשׂרה נראית לנו היום מוזרה, אינה סיבה מספקת לפקפק במסורת, קו"ח לדחותה.


קיצור טענתו של קורנל על המעבר ממלוכה לרפובליקה:

  • בשלב הראשון, מלוכה "לגיטימית", מהסוג הישן.
  • בשלב השני, מלוכה כפולה:
    מלך פוליטי בעל מאפיינים טֻרניים, לצד מלך דתי-טקסי (rex sacrorum).
    הסתמכות על ה-populus (חי"ר), ולא על האריסטוקרטיא-אוליגרכיא
    אסיפת הקנטוריות מבססת את כוחו של ה-populus
    המלך ה"ישן" נבעט למעלה – reductio ad sacra
    השם המזוהה ביותר עם המהלך הזה הוא Servius Tullius
  • בשלב השלישי – רפובליקה:
    שני פראיטורים (קונסולים) שווי-מעמד
    האצולה תופסת את השלטון, מתוך הסתמכות על העם.
    מלך הקודשים סובל פיחות נוסף במעמדו, ומנותק לגמרי מהפוליטיקה

כיצד נסביר את העובדה שמשׂרת מלך הקודשים (rex sacrorum), שנוצרה לכאורה מתוך שמרנות דתית, עוברת מהפך כה משמעותי במעמדה במעבר מהמלוכה הפופולארית-טֻראנית למשטר הרפובליקני?


שעור תשיעי 15 נובמבר

אוֹרי אמיתי

There was once a time when it was not considered disgraceful for senators to be passed over, because, just as the kings by themselves used to choose (or to choose as replacements) men who would serve them as public advisers (in publico consilio), so under the Republic the consuls (or military tribunes with consular power) used to choose for themselves their closest friends from among the patricians, and then from among the plebeians.
This practice continued until the law of the tribune Ovinius put an end to it. Ovinius’s law bound the censors by oath to enroll in the Senate the best men from all ranks. The enforcement of this law had the consequence that senators who were passed over, and thus lost their place, were held in dishonour.


השאלות הראשונות שנשאל לגבי כל טקסט שהוא:
• מי כתב? פֵסְטוּס, אנטיקוואר רומי
• מתי? במאה השניה לספירה
• באיזו שׂפה? לטינית

לשם מה מביא קורנל את הטקסט הזה של פסטוס?

קיימת במחקר הנחה, שהפטריקיאט הוגדר באמצעות חברות בסנאט (כלומר, מי שהיה חבר בסנאט, יוצא מכך שהיה פטריקים.
קורנל רוצה לסתור הנחה זו.
כיון שהסנאט זומן למטרה ספציפית, ולא היה גוף קבוע ומאורגן, לא יכול להיות שהגדרה מעמדית חדה תקבע לפיו.
מי שכינס את הסנאט, זימן את חבריו הקרובים, בין פטריקים ובין פלבאים. לפיכך, לא יכול להיות שחברות בסנאט הגדירה את הפטריקיאט.

נסחו שאלה, שהתשובה למעלה עונה עליה בדיוק.



רוני רשף

השאלה היא, בעצם, מאיפה הגיעו, או מה מקורם, איך נוצרו שתי הקבוצות המוגדרות הללו, פטריקים ופלבאים? זו השאלה הבסיסית. ההיסטוריונים שכותבים על הבעיה חיים בחצי השני של המאה השניה לפנה"ס. כלומר, מאות שנים לאחר האירועים שעליהם אנו מדברים, ואין לנו מקור ראשוני. האם זה מונע מאיתנו לקבל ולנסח ולארגן בסיס עובדתי ראוי כדי לבנות עליו סיפור היסטורי? לפעמים, אין מקורות ראשונים, או כמעט אין, אבל המקורות המשניים עשו עבודה טובה ויש כמה שיותר כאלה, והתמונה הכללית שעולה מכולם היא אותה תמונה. אנו גם רוצים שיהיו כמה נקודות של אי הסכמה, שמרמזת אולי, על מקורות שונים למקורות המשניים. וזה טוב, מקורות מגוונים הם יתרון. מנקודות אי ההסכמה נלמד מעט על האג'נדות של ההיסטוריונים. המקורות העתיקים לא שואלים איך זה התפתח, הם מניחים שיש פטריקים ויש פלבאים, ואתה או זה או זה, ואיך כרוכה ההגדרה שלהם אחד בשני? פלבאי הוא מי שהוא לא פטריקי. זה כל כך הרבה זמן לפני ימיהם ככה, שזה נראה מספיק רחוק כדי להשליך את זה אחורה עד כמה שאפשר להשליך משהו אחורה. במאה הראשונה לפנה"ס, אין שום סכסוך בין פטריקים ופלבאים כמעמדות, או כקבוצות אוכלוסיה. ההבדל היחיד הוא שיש מגוון של משרות כהונה, שהן פתוחות אך ורק לפטריקים. אפשר להניח ברוב החברות, שהשמרנות הדתית היא בכ"ז אחד מהגורמים החזקים. אפילו אחרי שלא היו מלכים, היה אזור קטן בעולם הדת שבו נשארה המלוכה. באזורים אלה נשארים סדרים עתיקים שמאבדים את משמעותם באזורים פוליטיים. TRIBUNI PLEBS היא אחת מהמשרות הבכירות יותר במדרג, כלי פוליטי רב עוצמה. במשך כל תקופת הרפובליקה, המשרה הזו היא נעולה וסגורה בפני הפטריקים דווקא. אלה השרידים המרכזיים של הבדלי המעמדות בין הפטריקים לפלבאים שפעם היו עניין בוער בפוליטיקה. במאה הראשונה, בימי קיקרו, האדם שהוא הכי שנא בחלק זה של חייו היה קלאודיוס הפטריקי, שרצה מאוד להיות טריבון. כדי להפוך למועמד לטריבונה הפלבית, הוא עשה TRANSITIO AD PLEBEM, כלומר וויתר על מעמדו הפוליטי ועל יכולתו לכהן בשורה של משרות דתיות. כדי להפוך לפלבאי מפטריקי, פלבאי אחד אימץ את קלאודיו והפך אותו לבן של מי שאימץ אותו. היה גם טקס. הדבר דומה לדרגות בצבא, תת אלוף נפתח לשני מסלולים: אפשר להגיע לאלוף משנה אם תהיה תת אלוף וגם אם לא תהיה תת אלוף. כלומר, יש שתי דרכים להגיע לדרגת אלוף משנה. הייתה משרה מקבילה לטריבונט, גם היא פלבאית במקורה. PETER-PATRES, PATRICIUS, PATRONUS, PATRIARCHIA, PATER FAMILIES. פטריכיוס שייך לקבוצת הפטריקיה, פאטר פמיליאס הוא אב המשפחה, כמו בעולם הערבי. הפטריארכליה שנשקפת מזה היא שאבי משפחה יכול להוליד 8 בנות במשך 20 שנה וזה לא נחשב לכלום, אבל אם נולד בן הוא יקרא אבו.. כי זה מי שירש אותו. ברומא, אב יכול להוציא להורג את בנו מבלי לתת דו"ח לאיש. המדינה המודרנית מתחלחלת מהמחשבה הזו. האב מחליט על ענייני הכספים של המשפחה ואחראי לשידוכים, והדמות המשפטית המרכזית של המשפחה. אם נרצה להמשיל את הפטר פאמיליאס לפי העולם הרומי, הוא מלך המשפחה. בתוך המשפחה, כמו במלוכה, ברור שמקום הנשים בתהליך ההחלטות בדינמיות הפנימיות הוא כביר. הנשים בבית הרומי הן שחקניות ראשיות, אך לא נראה זאת מחוץ לבית. אנו רואים רק את הפטרס שיוצאים החוצה ומנהלים את הדברים בזירה הציבורית. (=RESPUBLICA) פטרונוס הוא מונח שהולך עם CLIENT, כדי להבין מה זה אומר נערום את כל סרטי המאפיה שראינו אי פעם. אם אנחנו מאפיונר קטן ברחוב ומישהו מנסה להתנחל על פינת הרחוב שלנו, ואין לנו סיכוי בקרב יריות, נפנה למי שמעלינו. למאפיונר אין סיכוי לשרוד בלי ארגון משלו, כי כל השאר בחבורות. לכן, נעבוד בשביל מישהו, אנחנו הקליינט, והוא יהיה הפטרון שלנו. אותה השיטה הייתה נהוגה ברומא של אז. הקלינט עובד האדמה פונה לפטרון שלו כשכבשים משתלטות לו על השטח ואוכלות לו את החיטה. הפטרון פותר בעיות כאלה בשיחה עם הפטרון של רועי הכבשים. קשר כזה הוא קשר מחייב, הפטרון מחויב כלפי הקלינט, אם לפטרון יש שאיפות פוליטיות (כשנלך מספיק למעלה בפירמידה), (עד למאה השניה לפנה"ס, הבחירות םה לא חשאיות) הוא צריך את הקולות שלי. במקרה של סכסוך, הפטרון מאחד את הקלינטים לפתרון בעיות. כשפוליטיקאי רומי יוצא בבוקר לפורום הפוליטי שלו, מחכה לו קהל של קליינטים כדי שכשהוא יצא מהבית הוא יהיה שמח ויגיע עם קהל גדול לפורום. כל זה שייך אך ורק לגברים. הנשים לא מעורבות מחוץ לפמיליה. מה שבד"כ רוצים המלומדים לעשות זו הקבלה בין פטרס לבין חברות בסנט. חברים בסנט הם פטריקים, או רק פטריקים יכולים להיות בסנט, או משהו דומה. קורנל נותן ארבע סיבות לסתור את העניין, 1. אין שום עדות לכך שרק פטריקים היו בסנט, יש שם PATRES ET CONSCRIPTI, כלומר יש סנטורים שהם לא פטרס. 2. המקורות מלאים בדיבור על מי יכול להיות קונסול. הפטריקים רוצים להגיע למצב שרק הם יכולים להבחר לקונסולט, ומולם יש מאבק עיקש שעליו אנו שומעים. אין שום מקום שבו פלבאים רוצים להכנס לסנט, אלא להיות קונסולים. פה אנו נתקלים בטיעון מן השתיקה, ARGUMENTUM EX SILENTIO. סוג כזה של הטיעון הוא אחד מהיותר מסוכנים, ומותר לנו להשתמש בו אך ורק כשהשתיקה רועמת במיוחד. כשציפינו מאוד למצוא משהו ועדיין הוא לא קיים. השאלות הראשונות שנשאל לגבי כל טקסט הוא: מי כתב את הטקסט? מתי? באיזו שפה? שאר הדברים יגזרו מהדברים הללו. (טקסט של פסטוס) אנחנו רוצים לדעת אם אנו קוראים תרגום או מקור, לכן השפה חשובה. תרגום יכול להיות מגמתי, לא מדויק, אפשר לאבד בו את כל המשמעויות הנלוות, כמו אירוניה. לשם מה מביא קורנל את הטקסט הזה של פסטוס? א. קיימת במחקר הנחה, שהפטריקיאט הוגדר באמצעות חברות בסנאט (כלומר, מי שהיה חבר בסנט, יוצא מכך שהיה פטריקים.) ב. קורנל רוצה לסתור הנחה זו.

כאן מסתיימת התשובה לשאלה. כלומר, עלינו לשנות את השאלה. כיון שהסנאט כונס למטרה ספציפית, ולא היה גוף קבוע ומאורגן, לא יכול להיות שהגדרה מעמדית חדה תיקבע לפיו.

מי שכינס את הסנאט, זימן את חבריו הקרובים, בין פטריקים ובין פלבאים, לפיכך, לא יכול להיות שחברות בסנאט הגדירה את הפטריקיאט.

קורנל מביא את הטקסט כדי לסתור את ההנחה.

בסופו של דבר, אלה שהיו האריסטוקרטיה בתקופת המלוכה הם שיצרו את המהפכה ומתוכם יש קבוצה שמטכססת כדי להשתלט על העסק. אין להם יחודיות אחרת, הם החליטו להתאגד בשטח ולהשאיר את כולם בחוץ כדי להשיג מונופול על האימפריום. אם האימפריום יתחלף כל שנה, אלה שרואים את עצמם בעלי סיכוי לתפוס אותו רוצים לצמצם את התחרות ככל האפשר.