ניצן זימרן פרק א -מקורות ראשוניים

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־18:23, 11 באוקטובר 2010 מאת Nitzan Zimran (שיחה | תרומות) (דף חדש: = מקורות ראשוניים. = המקורות על משה בספרי התורה, החל מרגע לידתו ועד רגע מותו, בפסוק האחרון בספר דברים, ע…)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים.

המקורות על משה בספרי התורה, החל מרגע לידתו ועד רגע מותו, בפסוק האחרון בספר דברים, עשירים ומלאים ביותר. אתמקד במספר נקודות מצומצם, שלדעתי ניתן לחשוף ולמצוא בהם שרידים של סיפורים קדומים יותר, הקשורים ממטית למיתולוגיות קדומות אחרות, בין השאר מצריות וכנעניות, ואשר רואות בדמותו של משה דמות אל/אל למחצה. בפרק זה נבחן מקורות אלו, ואת השאלה האם ומדוע מקורות אלו פותחים את הפתח לדיון.

לידתו של משה

לידתו של משה מתוארת בספר שמות פרק ב. הפסוקים לא מזכירים כלל שמות האנשים הסובבים את משה, (גם שמו של משה מופיע מאוחר יותר בסיפור) למרות שלאחר מכן נחשפים שמותיהם. אביו ואמו לא מוזכרים בשמותיהם, אולם הייחוס לשבט לוי מוזכר. כמו כן, נראה על פניו כאילו משה הוא ילדם הראשון של בני הזוג, אולם כבר בפסוק 4 מגלים אנו כי יש למשה אחות גדולה. בפרק ג נחשפים אנו לדמותו של האח הבכור- אהרון, ועוד ידובר בפסוקים אלו. בשלב זה מכירים אנו רק את התינוק הנולד, אחותו, ושני הוריו. מסיבה שאינה מופיעה במפורש בפרק זה, אולם כנראה בהקשר של גזירת פרעה, המוזכרת מיד לפני תחילת סיפור הלידה, נאלצים בני הזוג להסתיר את הילד וזאת הם מצליחים לעשות שלושה חודשים. לאחר מכן, שוב, מסיבה שלא מוזכרת, לא יכולים עוד בני הזוג להסתיר את הילד, ולכן מחליטה האם לשים את הילד בתיבה ולהניחה ביאור. אחותו מתייצבת לראות כיצד יתגלגלו העניינים. בהמשך הסיפור, בת פרעה מוצאת את התיבה ובפותחה את התיבה מתגלה תינוק בוכה. בת פרעה מבינה כי מדובר בילד מילדי העברים ומחפשת מינקת. אחות הילד חושפת את עצמה, ואומרת לבת פרעה שהיא תביא לה מינקת, וכך הוה, עד הגמל הילד, אז חוזר הוא לבת פרעה והיא מאמצת אותו לבן לה. רק במקום זה חושף הסיפור את שם הילד- משה. מעבר לעובדה שהסיפור משכפל ממ מוכר של תינוק בתיבה על פני המים, (ראה מאמר...), ומספר נתונים מעניינים על לידתו של המנהיג משה, אנו לא רואים בסיפור זה על פניו הקשר ממטי ברור למיתולוגיה מוכרת מהעולם העתיק. בהמשך נחפור בסיפור זה שכבה נוספת ויתכן ונראה דברים שעוזרים לנו.

שליחות משה פרקים ג-ד, וכן פרק ו.

שליחות משה היא פרק ארוך מאוד בספר, המשתרע על 39 פסוקים בשני פרקים. אנו נתייחס רק לקבוצת פסוקים קצרה שמופיעה לקראת סוף השליחות לאחר ויכוח ארוך שניטש בין משה לאלוהים, משה אומר (ד:: "שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים." כמובן שהפסוק האחרון מכווין אותנו ישירות לנושא. פסוק זה מופיע בהרכב אחר ועם אותם מרכיבים בהמשך פרק ז פסוק 1: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך" שני הפסוקים עוסקים ביחס בין אהרון למשה, ושניהם מכנים את משה אלוהים. רבו הפרשנים והחוקרים על פסוק זה, ובכל זאת ידי קושיא לא יצאנו. המילה אלוהים מציינת באופן מובהק לחלוטין במקרא את האל האחד (הפסוק הפותח את התורה), או כוחות אלוהיים שקריים, דהיינו אלילים שבהם האמינו שאר האומות. (שמות כב 27 אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור). המעניין במילה אלוהים, שמילה זו מופיעה ברבים. אלוהים הוא ריבוי של אל. כך הוא גם מופיע במקרא (בראשית לה 7), (שמות יח 11). מפתיע יותר הוא שהכינוי הרווח לאלוהי ישראל הוא אדוני, גם הוא ריבוי של אדון, וכך הוא מופיע גם במקרא (בראשית יח 3), כפועל רבים של אדון. נחזור לפסוקים המכנים את משה אלוהים. רוב החוקרים לא רואים בפסוקים אלו עדות לכך שמשה מקבל יחס של אל, אלא מפרשים זאת כשליח האל, אומר את דבריו של האל. (כך john I durham, word biblical commentary, word books publisher, texas, 48, ). (Brevard s childs, the old testament library, ). בכל זאת הפסוקים מזכירים מילה יחודית לציון שמו של האל, ולא מזכירה ברמז את עובדת היות משה שליח בלבד.

חטא העגל פרקים לב-לד

חטא העגל היא פרשיה ארוכה ומסובכת בספר שמות. נבחן רק היבט אחד בפרשיה זו. הפסוקים בתחילת פרק לב מספרים: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים לא ידענו מה היה לו". ננתח את הפסוקים: משה מאחר לרדת, ובני ישראל לא יודעים היכן הוא. על פי הסדר הכרונולוגי ברצף הפרשיות אנו נמצאים אחרי שה' מדבר פנים אל פנים עם כל העם, במעמד הר סיני (פרק כ). לאחר מעמד הר סיני עולה משה להר. כאשר בני ישראל רואים שהוא לא יורד חזרה, הם פונים לאהרון כסגנו של משה, ומבקשים ממנו אלהים חדשים- כיון שמשה מת. ניתן לראות שבני ישראל רואים את חזות משה כחזות האל, וכאשר משה לא יורד חזרה, הם מבינים שהאל מת/נעלם, ומבקשים אל חדש. גם כאן, מסבירים חלק מהחוקרים שמדובר במתווך, שבלעדיו לא ניתן להגיע אל האל, ולכן מותו/העלמותו של משה שווה למות האל. בפסוק עצמו המילה האיש, נראית באופן תחבירי כלא שייכת לרצף הפסוק. גם התוכן על פי המילה הזו לא ברור. יש שני צדדים לבקשת בני ישראל: קום עשה לנו אלהים- כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. חלק שני מוביל לחלק הראשון. כיון שלא ידענו מה קרה למשה- קום עשה לנו אלהים. אם משה הוא איש כפי שאומר הפסוק, מדוע מסקנת העלמותו היא עשיית אלהים חדשים? ניתן לדעתי להבין את הפסוק כהקבלה: משה הוא האל/ חלק מהאל, וכיון שהוא נעלם- קום עשה לנו אלהים. (לציין שהתרגום לתורה מזכיר את המילה איש).

נבואתו של משה ומותו

במספר מקומות חורג הטקסט המקראי, ומתאר את נבואתו של משה כביכול מהצד. מקור ראשון הוא בבמדבר פרק יב פסוקים 6-8: ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת ה' יביט...". פסוקים אלו מבטאים הפרדה ברורה של משה מכל שאר הנביאים, באיכות נבואתו. התגלות ה' אל משה היא לא בחלום ולא בחידות, אלא מפגש פנים אל פנים. בפסוקים אלו לא ניתן לראות אהלאה של משה, אולם בהחלט פסוקים אלו מפרידים בין משה לשאר כל הנביאים. בנוסף, המפגש הבין אישי נראה אינטימי למדי, ויתכן כי יש בו, בנוסף לפסוקים נוספים, כדי להצביע על קשר אינטימי בין משה לאלהים. כך למשל השימוש המאסיבי במילה 'ידיעה' בשמות פרק לג בפסוקים 12-16. השורש י.ד.ע מופיע בפסוקים אלו חמש פעמים. הפסוק המובהק ביותר שיכול להצביע על קשר אינטימי כזה הוא פסוק 13: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך. השורש ידע כאשר הוא מופיע בהקשר של שני צדדים, שהאחד יודע את השני, מובנו יכול להיות קיום יחסי מין. כך בבראשית פרק ב פסוק 1: והאדם ידע את חווה אישתו, כך שמואל א פרק א פסוק 19: וידע אלקנה את חנה אישתו, כך מלכים ב פרק א פסוק 1: והמלך דוד לא ידעה. ועוד הרבה. גם הפסוקים בסיום התורה (דברים פרק לד) מתארים את דמותו של משה כך: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. גם פסוקים אלו מרוממים את נבואתו של משה, וגם מזכירים את הפועל ידע, ביחסים בין משה לה'. פרשיה נוספת הקשורה לנבואתו של משה היא הקרנת אור פניו של משה. שמות פרק לד מתאר שפניו של משה קורנים. יש מהחוקרים שפירשו שקרינה זו היא קרניים, שהם ממ ברורה לאלוהות במזרח הקדום. המלה קרן מופיעה במקרא רק בהקשר של קרניים, חוץ מפרשיית קרינת אור פניו של משה. לא ניכנס לשאלה האם באמת צמחו למשה קרניים, או שפניו קרנו, ובכל אופן תיאור זה הוא חריג תנכי המציין את משה שוב כדמות חריגה מאוד... מותו של משה היא פרשיה מעניינת מאוד. הפסוקים מספרים שמקום קבורתו לא נודע. אולם ברור לפסוקים בסוף ספר דברים שמשה מת. הפסוקים מתארים שה' בעצמו הוא הקובר של משה. תופעת האל-מוות מעניינת מאוד. יתכן שמראש הסיפור על משה תיאר אותו כבן אלמוות, ועורכי התורה הוסיפו את מותו כדי לתקן פגם זה, אולם השאירו חלק מהסיפור המקורי, בכך שמקום קבורתו לא נודע.