הבדלים בין גרסאות בדף "קנאה ושׂהידיות"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ
שורה 78: שורה 78:
  
 
[[מרטיר]]
 
[[מרטיר]]
[[קטגוריה: תשע א, קורס מונותאיזם]]
+
[[קטגוריה: תשע א, מונותאיזם]]

גרסה מ־11:09, 26 בינואר 2010

חומרי קריאה - סילבוס

חומרי קריאה נוספים

by Abraham Gross קידוש השם : Struggling With Tradition
http://www.inter-islam.org/Prohibitions/suicide.html - Suicide as seen in Islam

אידאולוגיה רצחנית

מוות מטעמים אידאולוגיים נפוץ ברחבי העולם, ניתן להביא דוגמאות מתרבויות רבות ולהבחין שלל הבחנות בין המיתות האידאולוגיות. בין אם הוא מוות רצוני כגון ספוקו של סמוראים ושריפה עצמיתשל נזירים בודהיסטים, בהם המתאבדים הם לרוב גברים ומהווים חלק פעיל בהמתה העצמית ובין אם הוא מוות שרצון המתאבדים מוטל בספק כגון האישה בהלוויות של העמים הגרמאניים או פולחן הסאטי בהודו. אם נוסיף למקרים אלו את מקרי השׂהידיות, המרטיריות, מוות על קידוש השם, קורבנות אדם בכלל וילדים בפרט הרי שאוסף התרבויות והתקופות השונות בהיסטוריה ופרהיסטוריה האנושית ועצם פיזורן של התופעות הללו על פני הגלובוס גורם להאמין שמדובר בתופעה המושפעת מהמוח האנושי יותר מאשר מניעים תרבותיים, אתניים או דתיים.

קנאה

כמו במיתולוגיות אחרות, הרומית (יופיטר ויונו) והנורדית (אודין ופריג), גם במיתולוגיה הכנענית יש לאל העליון (אל) בת זוג והיא האשרה. עם המעבר להנותאיזם הצטמצמו האלים בהדרגה ונשארו החזקים ביותר וככל הנראה, נשאר בסופו של דבר "אל" שהיה ראש הפנתאון הכנעני ולצידו האשרה - אשתו. פולחן האשרה התבטא בקדשים וקדשות ובנטיעת עצים שבצילם בוצעו הטקסי הזבח. עם מתן תורה וההכרזה על אמונה באל אחד הופך פולחן האשרה לבלתי חוקי אך למעשה הדבר אינו נאכף. אנו יכולים לראות סימנים לכך בהתעלמות המחבר מכוהני האשרה בטבח שמבצע אליהו בנביאי הבעל. כמו כן, מלכים אחדים (ולא רק נשותיהם) מקיימים את פולחן האשרה בפומבי, מנשה אף נוטע עצים לפולחן האשרה בבית המקדש על אף האיסור המפורש "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ – אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ." דברים ט"ז, כ"א. ככל הנראה עד לתקופה זו פולחנה של האשרה היה פולחן מקביל ולעיתים משותף לאשרה וליהוה וזאת אנחנו למדים מהממצאים הארכיאולוגיים בכונתילת עג'רוד ובחרבת אל כום ("אוריהו השר כתבו: ברוך אוריהו ליהוה נוצרי, ולאשרתו הושע לו – לאוריהו").

אם אכן הייתה אשרה אשתו של יהוה או בת זוגו, מדוע הקנאה?

קנאה היא תחושת שייכות קיצונית של אדם לאמונה, אל או דת מסויימת וצדקת האמונה הספציפית בה דוגל הקנאי. ביוונית - ζηλωτής) zelotes) הוא אדם אדוק באמונתו או בהערצתו. בקטעים שקראנו מתבטאת הקנאה באמצעים אלימים אולם זוכה להערכה אלוהית. הקנאה מוזכרת פעמים רבות בצירוף עם רגשות המביעים זעם:

  • "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה; וְחֵמָה גְדוֹלָה, קִנֵּאתִי לָהּ" - זכריה ח, ב.
  • "לָכֵן חַכּוּ-לִי נְאֻם-יְהוָה, לְיוֹם קוּמִי לְעַד: כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת, לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי--כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי, תֵּאָכֵל כָּל-הָאָרֶץ" צפניה ג, ח.
  • "וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ, וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה--אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ, וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל" יחזקאל כג, כה.
  • "לָכֵן, הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי, יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם, נְשָׂאתֶם" יחזקאל לו, ו.

עקב כך, קל להבין את הפעולות האלימות שהקנאה גוררת עימה. הן מבוטאות בשורשים כגון: נ.ת.צ - ד.ק.ר - ש.ב.ר ועוד. מגדילים לעשות אליהו ויהואש אשר המבצעים שחיטות המוניות בכוהני האלילים (מלכים א יח, מ מלכים ב, כג).

האם קנאה זו היא למעשה שׂהידיות?

השורש ש.ה.ד הוא שורש שעל אף השימוש בו בשפה הערבית מקורו בעברית וניתן למצואו בשימוש גם בתנ"ך ומשמעותו "עד". "גַּם-עַתָּה, הִנֵּה-בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי, בַּמְּרֹמִים" איוב טז' יט. ניתן לומר שההבחנה בין קנאה כפי שראינו ושׂהידיות היא כיוון הפניית האלימות בה נוקט הקנאי. הקנאות כפי שהובאה בפסוקים הקודמים מופנית החוצה, מהקנאי אל הכופרים או חסרי הקנאות. שׂהיד מפנה את האלימות כלפיו וכלפי החברה הסובבת אותו באמצעיים אקטיביים ובזאת הוא נבדל מן המרטיר שנוקט (כפי שניתן לראות מאוחר יותר במרטירים הנוצרים) בגישה הפאסיבית; הוא אינו נוקט בהגנה עצמית אקטיבית ומביע את אמונתו בחוסר הפחד ובשלמות דעתו למות על קידוש אמונתו.

מרטיריות

התנ"ך מכיל בתוכו סיפורי מרטיריות רבים ומכוננים של התרבות היהודית. עוד בספר בראשית אנו עדים לאחד ממעשי ההקרבה העצמית המזעזעים בתולדות עם ישראל הקדמון - סיפור עקדת יצחק. אברהם מציית להוראות מהאל להקריב את בנו יחידו. רגעים מועטים לפני המעשה אלוהים מורה לו לעצור כיוון שהוכיח את אמונתו השלמה. הקרבה של ילד, בשר מבשרך, היא לכל דבר מרטיריות בכך שאם הקרבת בנך היחיד אתה בעצם מונע את המשך השושלת. את ההקבלה לסיפור האלמנה ושבעת בניה ניתן למצוא בתלמוד הבבלי ובספר מקבים עם המילים מפי האלמנה: "בניי, לכו ואימרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (תלמוד בבלי, גיטין, נז, ב). אין ספק, שסיפור האלמנה ושבעת בניה, הוא סיפור משמעותי בתולדות העם היהודי מכיוון שיש לנו שלושה מקורות שונים המעידים על ההתרחשות הזו (תלמוד בבלי גיטין נז ב, מדרש רבא איכה פרשה א', ספר מקבים ב, פרק ז). הסיפור הוא אבן דרך מכוננת במרטיריות היהודית ומקרי מרטיריות כדוגמת האלמנה יבואו לידי ביטוי גם מאות שנים מאוחר יותר.

הקנאות כלפי ישו והנצרות כולה

הקנאות כלפי ישו והנצרות כולה ניתן למצוא בפתיחתן של כל אחת מן הבשורות השונות; בשורת יוחנן, לוקס ומרקוס. פילאטוס איננו בטוח כי צליבתו של ישו היא הדבר הראוי לעשות אך בצד שלושת הבשורות אנו מקבלים את הרושם שהעם דוחק בפילאטוס להוציאו לצליבה. העם לא רוצה להקשיב לפילאטוס ולשיכנועיו (הנואשים מאוד בבשורת יוחנן) והם מחליטים לצלוב את ישו.יתרה מזאת, בבשורת יוחנן פילאטוס כותב על השלט שעל צלבו של ישו "ישוע מנצרת מלך היהודים" אך הכהנים היהודים מפצירים בו לשנות את הכתוב בשלט ל"זה אמר: אני מלך היהודים". זהו ביטוי הקנאות הראשוני שניתן להבחין בבשורות כי העם היהודי עושה. היהודים לא מוכנים בשום פנים ואופן לקבל את ישו לחיקם ואף על פי שהוחלט כי יצלב הם אינם רוצים שיזכר כחלק משושלת העם היהודי. כמו כן, מצטיירת לנו קנאותם של העם היהודי והרומי כלפי ישו. בשלושת הבשורות נראה ישו כבנו האמיתי של האל או לפחות כאדם אשר מתקשר עימו בדיוק לפני מותו. עניין זה מדגיש את קנאות העם הסובב את אמונתו של ישו. יתרה מזאת, אילו לעמים השונים היה איזשהו ספק לגבי זהותו האמיתית של ישו, היותו מתקשר עם איזשהו אל עושה את ה"אל" של ישו כאל אשר איננו מספיק טוב כאל הישן, הידוע והטוב ולכן יש להוציא את ההריגה לפועל. יתרה מזאת, ביטויי הקנאות מודגשים עוד יותר באופנים שונים בשלושת הבשורות; בקנאותם של הפושעים (בבשורת לוקס ומרקוס) אשר בעת צליבתם מאתגרים את ישו שאם הוא באמת משיח אז שיציל את עצמו וכן אף במקום הצליבה הנבחר המשמש לכל בני האדם הנצלבים בין אם פושעים או בין אם אנשים רגילים. עניין זה מדגיש את הזילזול בישו ואת קנאת העמים בו. העם היהודי והרומאי לא נותנים מעמד וחשיבות מיוחדת לישו ולכן צולבים אותו במקום הצליבה הכללי בין פושעים. אם זאת, בבשורת יוחנן שזוהי הבשורה המאוחרת מבין השתיים (נכתבת בשנת 110 לספירה) לא מוזכרים אנשים נוספים הניצלבים יחד עם ישו אלא רק אימו של ישו ומרים המגדלית אשר עומדות לצידו בעת צליבתו.

הקנאות היהודית

הרדיפות אחר הנוצרים מתחזקות ודוגמאות לכך ניתן לקרוא בברית החדשה בה היהודים רודפים אחרי אלו המוכרים כחבריו וכשליחיו של ישו. הם מזלזלים באמונתם כי ישו הוא בן האלוהים עד לכדי קנאה קטלנית. במעשי שליחים פרק ד' הכהנים עוצרים את כיפא (פטרוס) ויוחנן ושואלים אותם כיצד הם החליטו כי ישו מסמל את התחייה מהמתים. על מנת לענות על השאלה הזו, כיפא ויוחנן נותנים כדוגמא את ישו אשר ריפא אדם חולה מאוד. הכהנים מתקשים לסתור את הסוגיה הזו ולכן הם בבעיה. את מקרה ריפוי האדם החולה מכירים כל יושבי ירושלים ועל כן הם לא יכולים להכחיש את שאירע. לכן, על מנת שמקרה זה לא ימשיך להתפשט בעם, הכהנים מצווים על כיפא ויוחנן לא ללמד דבר בשם ישו. אך כיפא ויוחנן עונים להם כי הם מקשיבים קודם כל לאלוהים וכן שאינם יכולים להכחיש את אשר ראו. בסיפור הזה הכהנים משחררים את כיפא ויוחנן אך רק מכיוון שאינם מוצאים דרך להענישם לאחר שכל העם שיבח את האלוהים על מה שנעשה. בסיפור השני בפרק ו קמים אנשים מבית הכנסת ומתווכחים עם סטפנוס לגבי האותות והמופתים (הניסים) שעשה בקרב העם. אך מכיוון שלא יכלו לעמוד בפני חוכמתו הם מוציאים עליו שמועה על מנת להסית את העם נגדו כי הוא דיבר דברי נאצה על משה והאלוהים. על ידי כך, אנשי בית הכנסת מצליחים להעמידו למשפט ומביאים כנגדו עדי שקר אשר מעידים כי כך ראו שעשה. אך הרדיפות מסלימות בפרק ז' כשסטפנוס אומר שהוא רואה אדם עומד ליד האלוהים. העם מסתער עליו וסוקל אותו באבנים וסטפנוס מת. היהודים לא מוכנים לקבל ישות אלוהית נוספת ואת האמונה כי ישו הוא בנו של האלוהים. הם מנסים בכל דרך להוכיח לעם כולו כי ישו איננו בנו של האלוהים וכשהם רואים כי כוחות השיכנוע שלהם לא פועלים הם פועלים בשיטה שונה - בשיטת ההרג. קנאותם של היהודים כלפי האמונה היהודית וכנגד כל אמונה חדשה גוברת בכל פרק ממעשי השליחים. בפרקים אלו מצטיירת לנו תמונה של קנאות אשר תופסת מקום עליון בדת, כה עליון כיד אלוהים הפועלת בשטח.

הקנאות הרומאית

כמו כן, הנוצרים נרדפים רבות על ידי הרומאים בשנת המאה לספירה. נראה כי גם בכתביו של טקיטוס וכן גם במכתבי פליניוס הצעיר לטריאנוס הנוצרים נחשבים ככת מיסתורית אשר תכניה לא ברורים. הנוצרים הם השעירים לעזאזל של הרומאים ולכן מואשמים בפשעים שונים; בכתביו של טקיטוס, מתחוללת שריפה גדולה ברומא (שנת 64 לספירה) ובעם הרומי מתחוללת שמועה כי הקיסר נירון אחראי לכך. אך כדי לסתור את השמועה נירון מעניש את הנוצרים ואת משתפי הפעולה שעמם בטענה שהם הודו בהצתת השריפה. נירון מוציאם להורג על ידי צליבה, שריפה וזריקתם לכלבים. כמו כן, במכתבי פליניוס הצעיר לטריאנוס (111-113 לספירה) הוא כותב כי לראשונה הוא נפגש עם הנצרות. אך הוא איננו בטוח כיצד עליו להעניש את אלו אשר התנצרו. הוא כותב לטאריאנוס כי השם נצרות עצמו הוא עלבון ויש להעניש על כך ולא משנה מהו שורש אמונתם. לכן,הוא חוקר את אלו הקוראים לעצמם נוצרים ואם הם אכן מאמינים בנצרות הוא מוציא אותם להורג. אך את אזרחי רומא המאמינים בשיטות הנצרות הוא שולח חזרה לרומא. השמועות מתפשטות ונראה כי העם מפוחד ולכן כל מי שהתנצר מודה ומוסיף שהוכרח לעשות כך ולכן הם מקללים את הצלוב וסוגדים לאלים. אך פליניוס מאוד רוצה למצוא את שורש אמונתם ולכן הוא מענה שתי אסירות. אך כל מה שהוא מוצא זו השחתה מוסרית ואמונה תפלה. פליניוס ממשיך וכותב שנראה שהאמונה הנוצרית משתרעת על כל הגילאים המינים והמעמדות, לערים ולכפרים אך לטענתו עדיין אפשר לתקן זאת. טאריאנוס עונה לו ומברך על חקירתו וכן על עונשיו ומפציר בפליניוס להמשיך ולהעניש את כל מי שהתנצר אלא אם כן הוא מתחרט על מעשיו ומוכיח את סגידתו לאלים. נראה כי הרדיפות אחר הנוצרים נובעות מחוסר הכרתם של הרומאים את האמונה הנוצרית וכן מהפחד להתפשטותה של הדת החדשה בקרב העם כולו. ככל קבוצת מיעוט, גם הנוצרים בעם הרומי נחשבים כשעירים לעזאזל ולכן בגלל קיפוחם החברתי, הם האחראים למעשים יוצאי הדופן הקורים ברומא.

הקנאות הנוצרית

Tizian.jpg

הנצרות גדלה ומתחזקת עד מאוד באימפריה הרומית. רדיפתם של יהודים, פגאנים, שומרונים ושאר כופרים בולטת מאוד בשילטון הרומי המאוחר 315-531 הקיסר הרומי הראשון קונסטנטין הגדול ( 337-324) הוא זה אשר מתחיל בהגבלות היהודיות הראשונות בחוקה הרומית. קונסטנטין יוצר חוקים מדיניים כנגד היהודים כשהחוק הראשון המצויין דוחה את אפשרותה של היהדות להיות כדת מיסיונרית אשר מנסה לגייר לתוכה לא יהודים. כמו כן החוק השני שקונסטנטין מחוקק הוא איסור על נישואין בין גברים יהודים לנשים נוצריות. החוק השלישי מחוקק הקיסר תאודוסיוס (346-395) והוא מגביל את יכולתו של היהודים בשלטון הרומאי. כמו כן, תאודוסיוס אוסר על היהודים להחזיק בעבד נוצרי וכן הוא גם אוסר על הקמת בתי כנסת חדשים. בשנת 527 לספירה עולה לשילטון הרומי הקיסר יוסטיניאנוס. מיום התחלת תפקידו החדש הוא מחליט לעשות מהפכה בכל השילטון והממשל אשר קדמו לו כשהמטרה שלו היא לגרום לרומא להיות אימפריה חדשה משלו ובשמו. הפעולות הראשונות שהוא עושה הם שדידה ורצח של כל הרומאים העשירים. זה מעודד רומאים אחרים לרצוח ולבזוז גם כן ועל ידי כך להיות מתוגמלים על ידי הקיסר. אך עד מהרה יוסטיניאנוס מנסה לרכוש לעצמו סיבות חדשות לרצוח ולבזוז ומחליט שיש לעשות כך על כל הכופרים בדרך האמת. לכן, יוסטינוס מורה להרוג ולהשמיד את האמונות השונות. עד מהרה חוק זה מגיע לפלסטינה ויוצר מהומה גדולה כנגד השומרונים. מכאן ניתן להסיק שקנאותם של הרומים לפחות בשילטונו של יוסטיניאנוס חלה בשל חיפוש של שעירים לעזאזל כשהמטרה העיקרית היא לגרום לאמונה שלמה בקיסור וכן בדת. האמונה הנוצרית והקנאה שבה כלפי שאר הדתות בתקופה הרומית חוצה את גבולות ,דרך האמת' ומשתמשת בכל מה שביכולתה על מנת להקצין את מטרתה ועל ידי כך לגרום לשינוי מהותי בקרב העם הרומי. הרומים הורסים את כל הקיים שלא מדרך האמת ועל ידי כך הופכים הם לעם בעל דרך אמת יחידה וקנאית.

המרטיריות בתקופות המאוחרות

במאה ה-12 לספירה מתחילה פעילות קיצונית של מרטיריות בקרב היהודים באירופה, אשר חלקם נרדפים וחלקם לא רוצים להמיר את דתם. אותם יהודים מוכנים לעשות הכל על מנת לא להמיר את דתם, גם אם זה מצריך אותם להתאבד ולהיות למרטירים. נראה כי פעילות זו נוצרת משתי סיבות: הראשונה - הדת והקנאה לדת. השניה - הרגשת עליונותה של הדת היהודית (במקרה זה) מעל כולם. המהלכים הדתיים הקיצוניים ביותר נעשים ברגעים שהיהודים אינם רוצים להמיר את דתם, וכן כשהם פוחדים מכך שילדיהם ונשותיהם ימירו את דתם. לכן, אותם היהודים הורגים את נשותיהם וילדיהם מתוך החשש הזה. ההצדקה להתאבד ולהיות למרטיר, לפי אותם היהודים, באה מסיפורו של שאול, אשר לא היה מוכן שצבאות האויב (הפלישתים) יתפסוהו ויהרגו אותו ולכן שולף את חרבו ונופל עליה. אף על פי כן, ההצדקה להרג הנשים והילדים לא מגיעה משום מקור תנ"כי. אותם היהודים פועלים מתוך כוונתם, רצונם ואמונתם שהרציחות הללו מקודשות למען האל והדת. מנקודת המבט של אותם היהודים, רציחתה של משפחתם על ידם והריגת עצמם עדיפות על פני המרת דתם שלהם ושל זרעיהם. אף על פי שלאותם הילדים לא הייתה אפשרות להתנגד לרצחיתם על ידי הוריהם, הם ביצעו זאת באמונה שלמה שזה הדבר הטוב ביותר בשביל ילדיהם. ישנן דוגמאות רבות למרטיריות של אותה התקופה. אחת מהן קרתה ב-1190 ביורק שבאנגליה, שם מתרחשות מהומות גדולות כנגד היהודים. חלק מהיהודים בורחים מיורק ומוצאים מחסה ב מגדל קליפורד. במגדל קליפורד הרב יום טוב העביר טקס לכל הפליטים היהודים, אשר מטרתו היתה שידול למרטיריות. מיד לאחר מכן החלו הפעולות לכך. הרב יום טוב עמד ורצח כ60 אנשים במו ידיו, ואחרים עזרו לו ועשו כך גם כן אפילו לבניהם. יתרה מזאת, במאה ה14 בקונסטנז שבגרמניה יהודים אשר עברו טבילה בגלל הרדיפות נגדם החליטו להתאבד, כשהם שורפים את בתיהם עמם ועם בני משפחתם. על ידי כך גם הם וגם בני משפחתיהם הפכו למרטירים. ניתן למצוא דוגמאות רבות למרטיריות בקרב היהודים בימי הביניים, אך השאלה הפילוסופית הגדולה שעולה היא מהו הגבול בין מרטיריות לבין רצח?

נא להעלות לאתר קישור לספר קידוש השם, ופרטים מלאים לפי כללי הציטוט של ה-Chicago manual of style ממנו מגיעות הדוגמאות ד"ר א. 13:38, 17 בנובמבר 2009 (UTC)

שאלות מחקר

  • מהי חשיבותה של השהידיות בדת?
  • מהו הקשר בין הקנאה לשהידיות? האם אדם חייב למות על מזבח אמונתו כדי להוכיח את הקנאה לדתו?
  • מדוע דת מונותאיסטית מעוררת רגשות קנאה כה חזקים שמובילים למרטיריות ושהידיות?
  • האם מרטיריות ושהידיות הן מעשים המוגבלים לדתות מונותאיסטיות?
  • האם ניתן לראות במרטיריות הנוצרית את המשכה הישיר של ההקרבה היהודית?
  • היכן עובר הגבול בין שהידיות לרצח?

מושגים

מרטיר