הצגת המקור של הדף "רוני רשף על אריק גרואן, 2004. גולה: יהודים בין יוונים ורומאים."

'''אריק גרואן, 2004. גולה: יהודים בין יוונים ורומאים.''' 

=סיכומים=



בשנת 19 לספירה, טיבריוס שלט ולראשונה מזה 150 שנה גירש קיסר רומא את יהודיה. 

== מסכת העדויות  ==

א. [http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%91%D7%9F_%D7%9E%D7%AA%D7%AA%D7%99%D7%94%D7%95 יוספוס], שמספר על שתי פרשיות. הראשונה היא פרשת האלה איזיס שבמקדשה נעשה שימוש כדי לפתות את הגבירה פאולינא לשכב עם מונדוס הצעיר ורב האמצעים. תגובתו של טיבריוס הייתה צליבת כהני איזיס, החרבת המקדש והגליית מונדוס. והשניה, על גניבת המשלוח לבית המקדש (זהב וארגמן) ששלחה פולביא המגוירת בידי ארבעה יהודים בעלי עבר פלילי עשיר, אחד מהם אף נמלט מהחוק ביהודה. תגובתו של טיבריוס הייתה הגליית כל היהודים מרומא, חלקם (כ-4k) לשירות צבאי בסרדיניא ([[Josephus, Antiquities 18.65-80|יוספוס, קדמוניות 18.65-80]]). מי שסרב נענש ( 18.81-84) 

ב. [http://en.wikipedia.org/wiki/Tacitus טקיטוס], אשר מדווח כי בשנת 19 לספירה דן הסנאט בהטלת איסור על טקסי דת יהודיים ומצריים והוציא צו לגיוס 4k גברים בגיל גיוס (שהיו כולם עבדים משוחררים) למלחמה בסרדיניא. לשאר היהודים והמצרים היו שתי ברירות – לעזוב את איטליא או את דתם. ([http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Tacitus/Annals/2C*.html Tac. Ann. 2.85]) 

ג. בביוגרפיא של [http://en.wikipedia.org/wiki/Tiberius טיבריוס] שכתב [http://en.wikipedia.org/wiki/Suetonius סואטוניוס] יש גירסא דומה מאוד למהלך המאורעות, עם תוספת של הוראה מהקיסר לשריפת בגדי וחפצי הקודש, בעיקר של היהודים והמצרים. מי שלא הסכים להשלח לסרדיניא אוים בשעבוד. (Suet. Tib.36): 
<div align="left">
He abolished foreign cults, especially the Egyptian and the Jewish rites, compelling all who were addicted to such superstitions to burn their religious vestments and all their paraphernalia. Those of the Jews who were of military age he assigned to provinces of less healthy climate, ostensibly to serve in the army; the others of that same race or of similar beliefs he banished from the city, on pain of slavery for life if they did not obey. He banished the astrologers as well, but pardoned such p347as begged for indulgence and promised to give up their art. 
<div align="right">
ד. [http://en.wikipedia.org/wiki/Cassius_Dio דיו קאסיוס] מקצר יותר (ונכתב מאוחר יותר- רק בתחילת המאה השלישית לסה"נ) ומספר כי היהודים היו מיסיונרים ולכן טיבריוס גרש את רובם ([http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Cassius_Dio/57*.html Dio, 57.18.5a]) <br> 
<div align="left">
As the Jews flocked to Rome in great numbers and were converting many of the natives to their ways, he banished most of them. 
<div align="right">
ה. [http://en.wikipedia.org/wiki/Seneca_the_Younger סנקה] הפילוסוף מספר ברמז כי כשטיבריוס עלה לשלטון פולחנים זרים מסוימים (שאחד מסממניהם היה תפריט צמחוני) עוררו סערה בעיר ובעצת אביו הוא הפסיק להיות צמחוני לבל יחשדו בו. (Seneca, Epist[http://www.intratext.com/IXT/LAT0230/_P30.HTM . Moral. 108].22). 
</div> </div></div></div>

== איך אפשר להתקרב לעובדות שמאחורי כל העדויות הללו?  ==

אחת התשובות המקובלות היא שהמיסיונריות חצתה גבולות (ראי למשל שטרן, ציון, 44 (1979), 26-7), אך בגלל שרק דיו קאסיוס מציין את הפעילות הזו (וכתביו עברו כמה גלגולים טרם הגעתם אלינו), הטענה עומדת על כרעי תרנגולת. תיאור זה מופיע רק בפרגמנט שהעתיק [http://en.wikipedia.org/wiki/John_of_Antioch_%28chronicler%29 יוחנן מאנטיוכיא], נוצרי בן המאה השביעית. דיו לא מפרט את טענתו ולכן יכול להיות שלפנינו אנכרוניזם שהושפע ממה שהתרחש למול עיניו במאה השלישית. גם טענתו של יוספוס, לפיה רק בגלל ארבעה יהודים פוחזים גורשו כל יהודי רומא, אינה סבירה, ולו רק בגלל שהיה ידוע שטיבריוס גזר עונשים קלים. כנראה שהיה ליוספוס קשה למצוא הסבר לגירוש ולכן סיפר את סיפורה של פאולינא מול זה של פולביא, שניהם חשודים כסיפורי עם ועלילות. 

ואולי בכלל היהודים היו שבאבניקים פרועים שהשתתפו בהפרות סדר בשנים הראשונות של שלטון טיבריוס? קיימת אסכולא כזו בקרב החוקרים (ראי למשל H.Solin, ANRW II.29.2 (1983), 686) ויש במקורות מהעת העתיקה תיאור של היהודים כפורעי חוק ועושי צרות. [http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%A1_%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A1_%D7%A7%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95 קיקרו] (בעת משפט פלאקוס), [http://en.wikipedia.org/wiki/Suetonius סואטוניוס] (כשהיהודים התגודדו סביב מיטת המת של קיסר) ו[http://en.wikipedia.org/wiki/Horace הוראטיוס] (שבפיו הם נקראו אספסוף) (Cic. Pro Flacco 66-67; [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Suetonius/12Caesars/Julius*.html Suet. Iul.] 84; [http://www.thelatinlibrary.com/horace/serm1.shtml Horace, Sat. 1.]4.143). 

סואטוניוס, יוליוס קייסר, 84: 
<div align="left">
When the funeral was announced, a pyre was erected in the Campus Martius near the tomb of Julia, and on the rostra a gilded shrine was placed... At the height of the public grief a throng of foreigners went about lamenting each after the fashion of his country, above all the Jews, who even flocked to the place for several successive nights. 
<div align="right">
הוראטיוס, סאטירות, 1.4.143: 
<div align="left">
ac veluti te Iudaei cogemus in hanc concedere turbam. 
<div align="right">
אך לא הייתה תגובה להתנהגות היהודים בעת משפט פלאקוס והוראטיוס רק התלוצץ. 
</div></div> 
קשה לנמק באמצעות הערות אלה את הגירוש של שנת 19 לספירה. שנותיו הראשונות של טיבריוס היו קשות, היה מחסור בתבואה ואסונות טבע שפגעו במיעוטים וגרמו למרמור ([http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Tacitus/Annals/4A*.html Tac. Ann.4.6]). 
<div align="left">
It will be opportune, I take it, as this year brought the opening stages of deterioration in the principate of Tiberius, to review in addition the other departments of state and the methods by which they were administered up to that period. First, then, public affairs — together with private affairs of exceptional moment — were treated in the senate,22 and discussion was free to the leading members, their lapses into subserviency being checked by the sovereign himself. In conferring offices, he took into view the nobility of a candidate's ancestry, the distinction of his military service, or the brilliance of his civil attainments, and left it sufficiently clear that no better choice had been available. The consulate had its old prestige; so had the praetorship: the powers even of the minor magistracies were exercised; and the laws, apart from the process in cases of treason, were in proper force. On the other hand, the cornº-tribute, the monies from indirect taxation, and other public revenues, were handled by companies of Roman knights. The imperial property was entrusted by Caesar to men of tested merit, at times to a personal stranger on the strength of his reputation; and his agents, once installed, were retained quite indefinitely, many growing grey in the service originally entered. The populace, it is true, was harassed by exorbitant food-prices, but in that point no blame attached to the emperor: he spared, indeed, neither expense nor pains in order to neutralize the effects of unfruitful soils or boisterous seas. He saw to it that the provinces were not disturbed by fresh impositions and that the incidence of the old was not aggravated by magisterial avarice or cruelty: corporal punishment and the forfeiture of estates were not in vogue. His demesnes in Italy were few, his establishment of slaves unassuming, his household limited to a small number of freedmen; and, in the event of a dispute between himself and a private citizen, the decision rested with a court of justice. 
<div align="right">
מפעם לפעם היו תקופות כאלה ומעולם הן לא הובילו לגירוש של מפירי הסדר. שאלה נוספת היא מדוע רק היהודים נענשים, כשאינם מוזכרים באף מקור כנושאים באחריות להתפרעות? 

אפשרות מטרידה יותר היא שטיבריוס פעל נגד היהדות כדת, כדי להוקיע את הפולחנים היהודיים שנתפסו כפגיעה בממסד הרומי (ראי Slingerland, Claudian Policymaking, 50-63). הדיווח של טקיטוס מעניק תמיכה לתיאוריא זו (ראי סעיף ד' למעלה) וגם זה של סואטוניוס (סעיף ג' למעלה) ודיו קאסיוס מציין שהיהודים נהגו לגייר בני דתות אחרות. אף הערתו של סנקה בנוגע לאיסורי אכילה כסממן להשתייכות לדת יכולה להלום את התיאור הזה. 
<div align="left">
Seneca, Epist. Moral. 108.22: alienigena tum sacra movebantur et inter argumenta superstitionis ponebantur quorudam animalium abstinentia. 
<div align="right">
הבעייתיות בתיאוריא זו היא שאין תיעוד במקורות למניע כזה של טיבריוס; זאת ועוד, בטענה זו יש התעלמות מדוחו של [http://en.wikipedia.org/wiki/Philo פילון] בו מסופר כיצד לאחר מות סג'אנוס טיבריוס שלח לכל המושלים איגרות ובהן הוראה להגן על היהודים ולא לפגוע במסורותיהם ([http://diaspora.commons.yale.edu/index.php?option=com_content&task=view&id=143&Itemid=47 Philo, Leg. ]160-161). 
<div align="left">
(160)for he knew immediately after his death that the accusations which had been brought against the Jews who were dwelling in Rome were false calumnies, inventions of Sejanus, who was desirous to destroy our nation, which he knew alone, or above all others, was likely to oppose his unholy counsels and actions in defense of the emperor, who was in great danger of being attacked, in violation of all treaties and of all honesty. 

(161) And he sent commands to all the governors of provinces in every country to comfort those of our nation in their respective cities, as the punishment intended to be inflicted was not meant to be inflicted upon all, but only on the guilty; and they were but few. And he ordered them to change none of the existing customs, but to look upon them as pledges, since the men were peaceful in their dispositions and natural characters, and their laws trained them and disposed them to quiet and stability. 
<div align="right">
כדאי לציין שהאינטרס של [http://en.wikipedia.org/wiki/Philo פילון] היה להדגיש את התנהגות הקיסר כלפי היהודים מול התנהגותו של קליגולא, ובכל זאת סביר להניח שהוא מספר על עובדות. מעדות זו ניתן ללמוד שטיבריוס לא נהג לדכא את היהודים. 

אם רצו הרומאים לסלק את היהודים ושאר בני הכתות הזרות, מדוע לעשות זאת בשנת 19 לספירה? ואם כבר עשו זאת, מדוע לא עשו עבודה יסודית והותירו מאחור כמה יהודים שיהיו מושא לעלבונותיו של סג'אנוס? (ראי Philo, Legatio ad gaium 160). מספר שנים לאחר מכן, שוב היו יהודים רבים בעיר, מה שמצביע על חוסר עקביות הרומאים בנושא שאלת היהודים. 

עלינו לזכור כי בצווים של שנת 19 לספירה הוזכרו יהודים ומצרים כאחד ואף סווטוניוס מציין כי מטרת פעולות השלטונות הייתה לטפל בפולחנים הזרים, עם דגש על היהודים והמצרים. סנקה מדבר בהכללה על כתות זרות, אין התייחסות מפורשת ליהודים. גם גירסתו של יוספוס מציינת את היהודים והמצרים, עובדי איזיס. 
כלומר, כמו בשנת 139 לפנה"ס, הממסד הרומי היה צריך להראות לקהל הבית שלו כמה הוא מסורתי. לכן הקיסר והסנאט אשרו את מחויבותם לדרך האבות, לדת ולעקרונות העתיקים. הכתות והמיעוטים גורשו כדי לאשר את הזהות הרומית ולכן הגירוש לא נעשה בקפדנות.</div> </div> </div> </div> </div></div></div></div>

==אבל למה בשנת 19?==
המחסור בתבואה והסערה הציבורית לא מספקים הסבר להתכווננות על כתות מסוימות (Tac. Ann.2.87)

<div align="left">
As the commons protested against the appalling dearness of corn, he fixed a definite price to be paid by the buyer, and himself guaranteed the seller a subsidy of two sesterces the peck. Yet he would not on that score accept the title "Father of his Country," which had indeed been offered previously;99 and he administered a severe reprimand to those who had termed his occupations "divine," p519and himself "Lord."100 The speaker, consequently, had to walk a strait and slippery road under a prince who feared liberty and detested flattery.
<div align="right">

אולי נוכל למצוא רמז לתשובה במותו המסתורי של גרמניקוס, אחיינו של טיבריוס שנחשב לתקוות רומא, במזרח. החשוד העיקרי היה קורנליוס פיזו, מושל סוריה שהיה מסוכסך עם גרמניקוס בנוגע לסמכות על הכוחות הרומיים והפרובינקיות במזרח (ראי P.Levick, Tiberius the Politician (London, 1976) 154-157). מעורבות פיזו באירוע לא ברורים, אך השמועות הכילו סיפורים על כישופים, חפצים מאגיים וסימנים מוזרים שזרזו את מות גרמניקוס. 

<div align="left">
Tac. Ann. 2.69: reperiebantur solo ac parietibus erutae humanorum corporum reliquiae, carmina et devotiones et nomen Germanici plumbeis tabulis insculptum, semusti cineres ac tabo obliti aliaque malefica, quis creditur animas numinibus infernis sacrari. 
<div align="right">

ובאנגלית:

<div align="left">
On the way from Egypt, Germanicus learned that all orders issued by him to the legions or the cities had been rescinded or reversed. Hence galling references to Piso: nor were the retorts directed by him against the prince less bitter. Then Piso determined to leave Syria. Checked almost immediately by the ill-health of Germanicus, then hearing that he had rallied and that the vows made for his recovery were already being paid, he took his lictors and swept the streets clear of the victims at the altars, the apparatus of sacrifice, and the festive populace of Antioch. After this, he left for Seleucia, awaiting the outcome of the malady which had again attacked Germanicus. The cruel virulence of the disease was intensified by the patient's belief that Piso had given him poison; and it is a fact that explorations in the floor and walls brought to light the remains of human bodies, spells, curses, leaden tablets engraved with the name Germanicus, charred and blood-smeared ashes, and others of the implements of witchcraft by which it is believed the living soul can be devoted to the powers of the grave. At the same time, emissaries from Piso were accused of keeping a too inquisitive watch upon the ravages of the disease.

<div align="right">
בדרך לרומא, השמועות התנפחו וגדלו כמו שרק הן יודעות לעשות והעיר הייתה שרויה בצער מהול בזעם. כל הפעילות הרשמית ברומא שותקה. (Tac. Ann. 2.82)

<div align="left">
But at Rome, when the failure of Germanicus' health became current knowledge, and every circumstance was reported with the aggravations usual in news that has travelled far, all was grief and indignation. A storm of complaints burst out:— "So for this he had been relegated to the ends of earth; for this Piso had received a province; and this had been the drift of Augusta's colloquies with Plancina! It was the mere truth, as the elder men said of Drusus, that sons with democratic tempers were not pleasing to fathers on a throne; and both had been cut off for no other reason than because they designed to restore the age of freedom and take the Roman people into a partnership of equal rights."The announcement of his death inflamed this popular gossip to such a degree that before any edict of the magistrates, before any resolution of the senate, civic life was suspended, the courts deserted, houses closed. It was a town of sighs and silences, with none of the studied advertisements of sorrow; and, while there was no abstention from the ordinary tokens of bereavement, the deeper mourning was carried at the heart. Accidentally, a party of merchants, who had left Syria while Germanicus was yet alive, brought a more cheerful account of his condition. It was instantly believed and instantly disseminated. No man met another without proclaiming his unauthenticated news; and by him it was passed to more, with supplements dictated by joy. Crowds were running in the streets and forcing temple-doors. Credulity throve — it was night, and affirmation is boldest in the dark. Nor did Tiberius check the fictions, but left them to die out with the passage of time; and the people added bitterness for what seemed a second bereavement.
<div align="right">

יכול להיות שהדרך לפייס את האלים הזועמים כללה גירוש של כתות כמו אלה של המצרים והיהודים ולכן מביא טקיטוס את פרטי הגירוש בפרק שאחרי הדיון על התגובה העממית (2.82-2.84 תגובת העם, 2.85 גירוש היהודים והמצרים). למרות שאין קשר ברור בין שני האירועים והזמנים מעורפלים. בפתיחה של פרק 85 כותב טקיטוס "באותה השנה" (eodem anno), כלומר בשנה בה מת גרמניקוס, 19 לספירה. אם ניקח בחשבון שהשמועות על מותו המסתורי של גרמניקוס, שכלל לחשים משונים וגם שהחשדות הופנו גם כלפי טיבריוס(Tac. Ann. 271-2), אפשר להבין איזה אינטרס היה לו למצוא את מי להאשים.
אין הוכחה לקשר בין שני האירועים, אך הנסיבות והקשר בין דת להיסטוריא הופך קשר כזה לאפשרי. ההסבר מתחזק בפרשה דומה שבה הואשם ליבו דרוסוס, קרוב משפחתו של אוגוסטוס מצד סקריבוניה (אשתו הראשונה של הפרינקיפס) בבגידה בקיסר ובחתירה נגד השלטונות בעזרת מנחשי מזלות ומפרשי חלומות. ליבו התאבד וכל המכשפים והאסטרולוגים גורשו מאיטליא (למידע נוסף, ראי Tac. Ann. 2.27-32; Suet. Tib. 36; Dio, 57.15.8).

אם כך, גם הגירוש של שנת 19 הונע יותר ממניעים פוליטיים מאשר משנאת זרים, לכן גם נותרו כמה יהודים ברומא לאחר הגירוש. 

== ומדוע נשלחו ארבעת אלפים יהודים צעירים למות בסרדיניא, אם לא מהמלחמה –ממזג האוויר הסוער? ==

(ראי למשל, יוספוס, [[Josephus, Antiquities 18.81-84|קדמוניות 18.84]]) טקיטוס קורא להם ליברטיני גנטיס, שם שחוקרים מתדיינים רבות בשאלה האם הכוונה לצאצאים לעבדים משוחררים או לעבדים משוחררים (ראי שטרן, ציון, 44 (1979) 15-17). לפי גרואן, כוונתו האמיתית הייתה להוסיף השמצה נוספת לעוסקים בפולחנים בזויים ולא לרמוז על שורשיהם ההיסטוריים. טקיטוס אף מציין כי מותם יהא הפסד מזערי: 
<div align="left">
Tac. Ann. 2.85: si ob gravitatem caeli interissent, vile damnun. 
<div align="right">
ומדוע סרדיניא? משלוח חיילים לאי מסוכן ושורץ מחלות עשוי לפייס את האלים בדיוק כהעלאת קורבנות אדם, מבלי להעלותם בפועל. 
נראה שהיהודים לא סולקו בהמוניהם, אך כתם השעיר לעזאזל דבק בהם ואחרים ניצלו את זה. דוגמא טובה לכך היא סג'אנוס, קצין המשמר השאפתן והמניפולטיבי של טיבריוס, למרות שלרוב מתייחסים אליו כאל אנטישמי קיצוני, כנראה ניצל הזדמנויות לביסוס כוחו הפוליטי. בתחילת חיבורו In Flaccum, פילון מציין שפלאקוס המשיך באלכסנדריא את מלאכת רדיפת היהודים שסג'אנוס התחיל בה (Philo, Flac.1), למרות העדר סמכות ואו משאבים לפגוע באומה כולה. כאמור, עם נפילת סג'אנוס טיבריוס התעשת ושלח איגרות לכל המושלים לא לפגוע ביהודים ולהמשיך לאפשר להם לקיים את מנהגיהם (Philo, Flacc.161).</div></div>

== אם כך, איך כדאי לפרש את המקורות?  ==

כנראה שפילון לא מציע גרסא שונה לגירוש של שנת 19, אך כן מתעלם מכל אפיזודא שמציגה את טיבריוס באור שלילי. לסג'אנוס עוד לא היה מספיק כח פוליטי כדי לעשות כרצונו ליהודים. בנוסף, טקיטוס, שהשאיר לנו גם תיעוד של הגירוש בשנת 19, לא היה מפספס הזדמנות להשמיץ את סג'אנוס ותוכניותיו המרושעות. רק לאחר שנת 26 הגיע סג'אנוס לעמדת כח משמעותית ([http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Tacitus/Annals/4E*.html Tac. Ann. 4.]59). מאזכורי פילון אפשר להבין שפעולותיו נגד היהודים החלו רק בשנת 31. 

מדוע הפיץ הפרפקטוס דברי בלע נגד יהודי רומא? כנראה שלא מטעמים אנטישמיים וסביר להניח שלא במטרה להפיל את הקיסר באמצעות פגיעה בתומכיו (ראי למעלה Philo. Leg. 160). סג'אנוס יכול היה להשמיץ את היהודים כדי להפגין את נאמנותו לקיסר, שגירשם לפני כמה שנים. כנראה שהיהודים התחילו לטפטף חזרה לרומא בשנים שלאחר הגירוש. אך סג'אנוס הימר על הקלף הלא נכון ולאחר נפילתו בשנת 31 היה נוח לטיבריוס להפוך דווקא אותו לשעיר לעזאזל ולאשם במדיניות נגד היהודים שכעת טיבריוס עצמו התכחש אליה. היהודים ברומא חזרו להנות מחסות הקיסר והתקרית של שנת 19 הייתה ענין חולף. 

הממשל הקיסרי היה לרוב אדיש או סובלני ממש כלפי היהודים וודאי שלא רדפם עד חורמה. יש מעט מאוד מקרים של רדיפת יהודים וסביר להניח שהם לא חיו בפחד מתמיד. אף קליגולא הניח ליהודי רומא לנפשם. לעתים, שימשו היהודים כשעיר לעזאזל לשם קידום מטרות הממשל הרומי, כטיהור הדימוי הקיסרי. נראה שאלה הנסיבות שהיו בימי שלטון קלאודיוס, שלא נהג לרדוף יהודים להנאתו. יוספוס אפילו מספר שכשעלה לשלטון אחרי רצח קליגולא בשנת 41 לסה"נ נעזר קלאודיוס במלך היהודי אגריפס, נכד הורדוס וחבר ילדות של הקיסר לעתיד (ראי [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.01.0146%3Abook%3D19%3Awhiston%20chapter%3D4%3Awhiston%20section%3D1 קדמ' 19.236-245]). אמיתות הסיפור מוטלת בספק אך ידוע כי זמן קצר אחרי שהוכתר כקיסר, קלאודיוס העניק לאגריפס עוד נחלות בארץ ישראל עד ששלט זה האחרון בשטח הזהה בגודלו לממלכה שעליה שלט הורדוס. 

קדמ' 19.236-245:
<div align="left" >
(236)

NOW Claudius, though he was sensible after what an insolent manner the senate had sent to him yet did he, according to their advice, behave himself for the present with moderation; but not so far that he could not recover himself out of his fright; so he was encouraged [to claim the government] partly by the boldness of the soldiers, and partly by the persuasion of king Agrippa, who exhorted him not to let such a dominion slip out of his hands, when it came thus to him of its own accord. Now this Agrippa, with relation to Caius, did what became one that had been so much honored by him; for he embraced Caius's body after he was dead, and laid it upon a bed, and covered it as well as he could, and went out to the guards, and told them that Caius was still alive; but he said that they should call for physicians, since he was very ill of his wounds. But when he had learned that Claudius was carried away violently by the soldiers, he rushed through the crowd to him, and when he found that he was in disorder, and ready to resign up the government to the senate, he encouraged him, and desired him to keep the government; but when he had said this to Claudius, he retired home. And upon the senate's sending for him, he anointed his head with ointment, as if he had lately accompanied with his wife, and had dismissed her, and then came to them: he also asked of the senators what Claudius did; who told him the present state of affairs, and then asked his opinion about the settlement of the public. He told them in words that he was ready to lose his life for the honor of the senate, but desired them to consider what was for their advantage, without any regard to what was most agreeable to them; for that those who grasp at government will stand in need of weapons and soldiers to guard them, unless they will set up without any preparation for it, and so fall into danger. And when the senate replied that they would bring in weapons in abundance, and money, and that as to an army, a part of it was already collected together for them, and they would raise a larger one by giving the slaves their liberty, - Agrippa made answer, "O senators! may you be able to compass what you have a mind to; yet will I immediately tell you my thoughts, because they tend to your preservation. Take notice, then, that the army which will fight for Claudius hath been long exercised in warlike affairs; but our army will be no better than a rude multitude of raw men, and those such as have been unexpectedly made free from slavery, and ungovernable; we must then fight against those that are skillful in war, with men who know not so much as how to draw their swords. So that my opinion is, that we should send some persons to Claudius, to persuade him to lay down the government; and I am ready to be one of your ambassadors."

(245)

Upon this speech of Agrippa, the senate complied with him, and he was sent among others, and privately informed Claudius of the disorder the senate was in, and gave him instructions to answer them in a somewhat commanding strain, and as one invested with dignity and authority. Accordingly, Claudius said to the ambassadors, that he did not wonder the senate had no mind to have an emperor over them, because they had been harassed by the barbarity of those that had formerly been at the head of their affairs; but that they should taste of an equitable government under him, and moderate times, while he should only he their ruler in name, but the authority should be equally common to them all; and since he had passed through many and various scenes of life before their eyes, it would be good for them not to distrust him. So the ambassadors, upon their hearing this his answer, were dismissed. But Claudius discoursed with the army which was there gathered together, who took oaths that they would persist in their fidelity to him; Upon which he gave the guards every man five thousand 1 drachmae a-piece, and a proportionable quantity to their captains, and promised to give the same to the rest of the armies wheresoever they were.
<div align="right" >

כשהחלו באלכסנדריא מהומות במעורבות של יהודים, יוונים ומצרים, קלאודיוס הגיב בתקיפות ובאיזון. הוא מתח ביקורת חריפה על היהודים אך התעקש שיותר להם להמשיך במנהגיהם ללא הפרעה. וכך, למרות שלא היה חסיד היהדות, החל את שלטונו באישור מחדש של ריבונותם ביהודה ושל מסורת אבותיהם באלכסנדריא.

=הערות=

י
=נמצא בשימוש ב...=

[[שיחת משתמש:Ronny Reshef]] 

[[תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)]] 

[[רוני רשף על קדמוניות 18.55-89 65-84]] 

=קישורים נוספים=

י