רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא לטיול יצאנו

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־20:32, 30 ביולי 2010 מאת Ronny Reshef (שיחה | תרומות) (התאמה למסעות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא\שיחת משתמש:Ronny Reshef\בבלי תמיד לא ב - לב ב


התאמה למסעות

כי מסתפקים באוכל פשוט, בנוסף להיותם חיה רגועה (בלעם, "ותצנח מעל החמור"-הוא לא הפיל אותה, היא צנחה "לבד", ובהמת משא מטבעה לא אמורה להיות פרועה, גם ממאמרים -כנראה יעלה הרושם שהוא רגוע, לבדוק) ונאמנה שעובדת ביסודיות.

הספרים על חיות בתנ"ך - פליקס 1984, Moller-Christensen and Jorgensen 1965, Ferguson 1974

ישעיהו פרק ל', 24 וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים, עֹבְדֵי הָאֲדָמָה, בְּלִיל חָמִיץ, יֹאכֵלוּ--אֲשֶׁר-זֹרֶה בָרַחַת, וּבַמִּזְרֶה.


מקראות גדולות

רד"ק

והאלפים - השורים. והעירים - הם עולי החמורים. עובדי האדמה - שעובדים בהם האדמה. בליל חמיץ יאכלו - מרוב התבואה שיהיה להם, יאכילו השוורים והחמורים במספוא הנקי שינקו אותם להם, ויזרו ויבררו כמו התמים למאכל האדם. בליל - הוא המספוא, כמו אם יגעה שור על בלילו. חמיץ - נקי לפי ענינו, וגם יש דומה בלשון ערבי, וי"ת בליל פשוט. זורה - בינוני משלא נזכר פעלו מן הדגוש, לפי שהוא בסגול. ברחת - רחת מן רוח, לפי שמזרין בה ומנקין הקש מן התבואה.

רש"י

והאלפים - שוורים. בליל חמץ - כמו על בלילו. קשין ותנן מחומצין ומחוזקין בתבואה שבתוכן יאכלו. אשר זורה - התבואה פעמיים, אחת ברחת ואחת במזרה כדי לנקות התבואה. לפיכך, יהיה התבן בלול בתבואה שזורה במזרה אצל הקשין.

מצודת ציון

זורה - ענין פיזור התבואה מול הרוח להפריח הפסולת (..) ורחת - שם כלי שזורין בו התבואה, ונקרא כן לפי שמניפים אותו אל הרוח. ובמזרה - גם הוא שם כלי עשוי לזרות בו התבואה.

מצודת דוד

...כי מרוב הברכה יאכילו גם לבהמות תבואה נקייה. (בכל השאר לא מחדש)

לפיכך, לרוב החמורים הסתפקו בפחות. מחזק את מה שנכתב בספר על החמורים, שהם מסתפקים באוכל בסיסי מאוד.

התאמה להליכה בהרים

שופטים י"ט, 28. 3.'ה'פלגש בגבעה, שעשתה לפליאו פתולוגים הרבה עבודה.
- 3 וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ להשיבו (לַהֲשִׁיבָהּ), וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים; וַתְּבִיאֵהוּ, בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ.

10 וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ, לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד-נֹכַח יְבוּס, הִיא יְרוּשָׁלִָם; וְעִמּוֹ, צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים (עמוסים או קשורים, ואז זה קשור לחבלים שייעצו חכמי הנגב לקחת), וּפִילַגְשׁוֹ, עִמּוֹ. - החמור כאמצעי תחבורה. לחפש מה זה עוד חבושים וגם, הפלגש מופיעה אחרונה ברשימה. אחרי החמורים. מחד גיסא, ניתן ללמוד מכך על חשיבות החמורים. מאידך גיסא, החלק המשלים הוא חוסר חשיבות הפלגש (אם כן, למה טרח האיש להשיבה?)

28-29 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. כט וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.

-אולי, יציבות החמור, שיכול ללכת בדרכים הרריות - אזור ירושלם הוא הררי מכל הכיוונים.


במקראות גדולות

רד"ק

10

חבושים - אמר חבושים, להודיע כי טעונים היו בלחם ויין ומספוא. והחמורים החבושים, הוא שיטעון אדם או ירכב עליהם.

ר' יוסף קרא

חבושים - תרגמו "חשוקיין".


רש"י

21

ויבל לחמורים - ויתן ייבול לחמורים.

רד"ק

ויבול כתיב, "ויבל" קרי, ואחד הוא; והוא מפעלי הכפל, שורשו "בלל". רוצה לומר: נתן להם מספוא, שנקרא "בליל".

ר' יוסף קרא

ויבול - לשון 'יבול'.

ר' ישעיה מטראני

ויבל לחמורים - תיקן מאכלם. ותרגמו: "ורמא כסתא לחמרא".

רש"י

28

ואין עונה - כי מתה.


שמואל א', כ"ה,18, 20-23.- 18 וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים. 20 וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל-הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; וַתִּפְגֹשׁ, אֹתָם. 21וְדָוִד אָמַר, אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נִפְקַד מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב-לִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה. 22 כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף: אִם-אַשְׁאִיר מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ עַד-הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר. כג וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת-דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ - אביגיל ודוד, החמור ככלי תחבורה בדרך לשינוי כיוון בחיי אביגיל. ענייני נשים ותחבורה גם יחד.

במקראות גדולות

רד"ק 20

בסתר ההר. יורדת מצד זה מן ההר שהיה מקום סתר לבאים ויורדים מצד האחד ואמר זה בעבור כי לא ראתה היא דוד מרחוק עד שפגע (?) בהם וירדה מ_רה מעל החמור בראותה את דוד.

רש"י

יורדים לקראתה. גיא היה בין שני ההרים היא יורדת מהר זה והם יורדים מהר זה שנגדו.

פי' ר' ישעיה

היא יורדת בסתר ההר. פירוש שני הרים זה כנגד זה. והעמק שביניהם קורא [נקרא] סתר ההר שההרים מכסים אותו ואינו נראה והיא הייתה יורדת מן ההר מזה ודוד היה יורד לקראתה מן ההר שנגדו ופגשה בהם בתוך העמק.

יש פה חמור שיודע ללכת במקום לא מואר ולא קל לניווט

מצודת דוד

בסתר ההר, בעמק שבין שני ההרים.

מצודת דוד

23

לאפי דוד, לפני דוד.


בסימן שאלה

כי אינני זוכרת מדוע זה כאן כרגע. להזכר.

שופטים ה', 10. -רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין, וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ--שִׂיחוּ. - שירת דבורה, הקול הנשי!, אתונות לבנות - משיח משיח?

רש"י

רוכבי אתונות צחורות - האדונים והשרים, שירכבו מעתה על אתונות לבנות החשובות מבלי יראה ודאגת אויב, ואותם שיושבים על מדין, לשון "דיינים", שהיו יראים לעשות משפט בפרהרסיא. (...) שם יתנו עתה רוכבי האתונות והולכי על דרך את צדקות ה', ומהן הצדקות? צדקות פרזונו בישראל - שהשכין את ישראל לשכון פרזון, ולצאת מפוזרים ביחידי, שלא באסיפת עם.

רד"ק

צחורות - לבנות, כמו "צמר וצחר" (יח' כ"ז, 18). רוצה לומר: הסוחרים, רוכבי אתונות חשובות וטובות (לוביות במשמעות של משובחות?), שלא היו יכולין ללכת מפני האויב, עתה שיחו וזמרו לשם יתברך. (...)

רלב"ג

הסוחרים הנכבדים, רוכבי אתונות לבנות, שהיו יושבים על דרך מדין ומתעכבים שם, ולא יוכלו להשלים דרכם הישר מפני פחד אויב, ויטו דרכם ללכת על דרך אחר, והוא דרך שיחו. (...)

ר' יוסף קרא

רוכבי אתונות צחורות - בני אדם שהיו רוכבים לשעבר על אתונות לבנות, והולכין מעיר לעיר לישב על הדין ולשפוט את ישראל בכל המקומות אשר היו שם, ובימי סיסרא היו מתייראים לצאת, שלא יכירו בהם אויבים, לפי שכל מראה לבן ניכר למרחוק. עכשיו בימי דבורה וברק, הולכים אותו הדרך שהייתן מתייראים עליו בעבר. עתה שיחו - היו משובחים. (כמו חמורים לובים לפי פירוש רש"י - מעולים, די קרוב למשובחים לדעתי)

רוכבי אתונות צחורות - לשון מובחרות כמו "צמר וצחר" (יח' כ"ז, 18) - לא לבן ולא שחור. הם הם האנשים היושבים על מדין - שם מקום הוא בארץ יהודה ושמו מדין.

ולפי שהיו יושבין במדבר, היו מתייראין מפני האוייבים. לפיכך, רוכבים על אתונות מובחרות כדי לברוח, והיו הולכין על הדרכים שהיו רגילין לעקל מפחד האויבים.

עתה מצאתי דברי אגדה: רוכבי אתונות צחורות - בני אדם המושלין על דברי תורה המחוורין כצמר צחר. אתונות הן משניות וברייתא, כמו: אתניה רב לחייא בריה.

זה חדש.

ר' ישעיה מטראני

רוכבי אתונות צחורות - אתם החשובים הרוכבים על אתונות צחורות - לבנות, ויושבים על הדין, והולכי על הדרך ממקום למקום לשפוט את ישראל, שיחו וספרו נפלאות הבורא (...)