רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא נסים ונפלאות

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־12:52, 3 באוגוסט 2010 מאת Ronny Reshef (שיחה | תרומות) (טיפון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא\שיחת משתמש:Ronny Reshef\בבלי תמיד לא ב - לב ב


משיחיות

הופעת המשיח היא נס, לא?

שמשון

הקשרים חדשים אצל Ginzberg 2003

מBickermann 1927 -


Plutarch. Quaest. conviv. IV, 5, 2.

קישור לטקסט באנגלית - שימוש בעצם החמור להכנת חלילים וסלידת המצרים מחמורים בגלל הקשר לטיפון. מחזק את הרעיון לפיו עצם חמור היא חזקה.

(קשור גם לנהר ברנהיים 1963

שופטים ט"ו, 16-17:שמשון ולחי החמור שלו

טו וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ. טז וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן--בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ.

מקראות גדולות

רש"י

טריה - לחה. וראיתי בספר רפואות שקוראים ללחה היוצאת מן המכה "טריה". חמור חמורתיים - בלחי החמור - לצבור צבורים רבים "בלועא דחמרא רמיתינון מכתשת".

רד"ק

טריה - לחה. וכן "מכה טריה" (יש' א', 6)וכן יקראו בערבי לדבר הלח 'טרי'. ויונתן תרגם: בטנתא. ואם הבית שימוש, פירושה בלחותה.

חמור חמורתיים - וצבור צבוריים. כמו 'חמרים חמרים' (שמ' ח', 10) והם שלושה משקלים בזה הענין: חמור משקל אחד, בשקל "שאור", "יאור". וחומר מן חומרים משקל אחר, בשקל "חדש", קדש", וחמורה מן חמורתים משקל אחר, בשל "דבורה", "חגורה".

רלב"ג - מאה 13.

..ורוח הגבורה ששרתה עליו היתה בהריגתו אז אלף איש בלחי החמור שמצא. ואמר שמשון: בלחי החמור חרשתי צבור וצבורין מהרוגים. ואמר חמור חמורתים, לזוג שם עם חמור על צד הצחות - מה המשמעות של זה? לבדוק..

ויהי ככלותו לדבר וישלח הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת לחי - כי נעשית שם גבורה נפלאה באמצעות לחי החמור (...)

ר' יוסף קרא

וימצא לחי חמור טריה - לחה, כמו מכה טריה (יש' א', 6) שהיא מכה לחה. שאם היתה הלחי יבשה, לא היה יכול להרוג בה (זה כנראה נכון. העצמות מתפוררות עם הזמן בגלל חשיפה לחמצן וכולי) לפי שהייתה נשברת, אבל עכשיו לא נשברה. בלחי החמור חמור חמורותים - תרגומו "בלועא דחמרא רמיתינון דגורין דגורין" - חמרים חמרים.

נביא שקר ונביא אמת

מלכים א', י"ג 13. - 13 וַיֹּאמֶר, אֶל-בָּנָיו, חִבְשׁוּ-לִי, הַחֲמוֹר; וַיַּחְבְּשׁוּ-לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְכַּב עָלָיו. (בפסוקים הבאים יש שוב לחם) 23 וַיְהִי, אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם--וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ; וַיַּחֲבָשׁ-לוֹ הַחֲמוֹר, לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. (חמור השייך לאיש שהשיב את איש האלוהים מדרכו- איש האלוהים בא מיהודה ברגל) 24 וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ; וַתְּהִי נִבְלָתוֹ, מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ, וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. 27 וַיְדַבֵּר אֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, חִבְשׁוּ-לִי אֶת-הַחֲמוֹר; וַיַּחֲבֹשׁוּ. 28 וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָא אֶת-נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה, עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה: לֹא-אָכַל הָאַרְיֵה אֶת-הַנְּבֵלָה, וְלֹא שָׁבַר אֶת-הַחֲמוֹר. 29 וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא (נביא השקר) אֶת-נִבְלַת אִישׁ-הָאֱלֹהִים, וַיַּנִּחֵהוּ אֶל-הַחֲמוֹר--וַיְשִׁיבֵהוּ; וַיָּבֹא, אֶל-עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן, לִסְפֹּד, וּלְקָבְרוֹ. - נביא שקר ונביא אמת.

מקראות גדולות

רד"ק

ויחבש לו החמור - הנביא הזקן חבש החמור לנביא ה' אשר השיבו מן הדרך ואמר בידיעה אמר הבנוי כמו ותראהואת הילד והדומים לו.

וחמור והאריה (28) - יש אומרים כי חסר ממנו ה"א הידיעה ומשפטו והחמור כמו כחמור בחמור לחמור ולא יתכן כי לא יתכן ה"א הידיעה חסרה כי אם על לא עם וי"ו השימוש ובא וחמור בלא ידיעה כי כבר נזכר פעמים. וכן

לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור - לא אכל את הנבלה על דרך וסגר פום (?) אריותא אבל הרגו לעונש שמרה פי אלהים והנה הראה לנו בזה גמול הצדיק ועונשו כאמ' בעולם הזה וכן גמול החמור בעולם הזה לכבוד הנביא שרכב עליו כי יש גמול ועונש בשאר בעלי חיים בעולם הזה בעניין האדם כמו שכתבנו בפי' חילים במזמור תהילים לדוד.

29 ויניחוהו אל החמור - כמו על החמור. כמו אל ההרים לא אכל על ההרים וזולתם רבים ונקברו עליו איש האלהים.


מצודת ציון

13 חבשו - ענין תיקון האוכף.

29 אל החמור - על החמור.

מצודת דוד

23 ויחבש לו - הנביא הזקן חבש את החמור לנביא אשר בא מיהודה.


הערותיי

א. חמור חבוש.

ב. חמור שומר על נבלת הנביא הזקן - נאמן. וגם נס ראשון.

ג. האריה לא שבר (בפירוש הפשוט זה הרג) את החמור (ולא אכל את הנבלה אבל כן הרג את הנביא) - חמור הוא חיה חזקה (או שהאריה הבין את חשיבות השמירה על הגופה של איש האלוהים - או שזה אחד הפעמים להריגת חיות בתנ"ך. אם צריך, לבדוק. משביר זה גם מוכר.. הערך הכלכלי של החמור בא לידי ביטוי?). נס שני.

ד. באמצעות החמור משיבים את גופת הנביא הזקן לעירו - מוטיב החזרה - כמו שאלכסנדר ידע גם איך לחזור בעזרת החמורים הלובים ההולכים בחושך.

אתון מדברת

הקשרים חדשים אצל Ginzberg 2003

במדבר כ"ב, 21-30 - אתונו של בלעם. כאן[1]

כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. לא וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. לג וַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.

מקראות גדולות

רש"י

21 ויחבוש את אתונו - מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר (בראשית כ"ב וישכם אברהם ויחבוש את חמורו: עם שרי מואב. (במדבר רבה) לבו כלבם שווה.

22 כי הולך הוא - ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאווה לילך: לשטן לו. (...)

23 וקרא האתון - והוא לא ראה שנתן אלהים רשות לבהמה לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין. וחרבו שלופה בידו - אמר רשע זה הניח כלי אומנותו שכלי זיינן של אומות העולם בחרב והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם אף אני אתפוס את שלו ואבוא עליו באומנותו וכן סופו (במדבר ל"א) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב.

24 גדר מזה וגדר מזה - סתם גדר של אבנים הוא.

25 ותלחץ - היא עצמה: ותלחץ את אחרים את רגל בלעם.

28 ויפתח ה' - אמרו חז"ל שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ולפי דעתי שהטעם שגזר אלהים לחדש באותות אלה שהם חוץ לתולדת. ויאמר הגאון כי לא דיברה האתון. ור' שמואל בן חפני תפסו ור' שמואל הספרדי בעל השירים חשב להציל הנתפס ודע כי אנשי שיקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם כי אמרו שאלהים לא יחדש אות בעול לשנות המנהג שברא רק להצדיק נביאו. ולא אמרו אמת כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות ולא היו נביאים.ויש מהם אומרים כי בלעם נביא היה והאמת כי נבואתו הייתה בעבור כבוד ישראל כי קוסם היה. וכן קראו הכתוב ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות. וזה טעם ואשר תאור יואר והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום (?) אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה. (...) ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא והישר כי האתון דיברה. ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב אז תבין האמת. וטעם במקל - כי בתחילה או בשנית הכה אותה בעץ קטן או בעור.

33 (...) גם אותכה (אותך?) הרגתי. הרי זה מקרא מסורס והוא כמו גם הרגתי אותך. כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי כי גם ההריגה. ואותה החייתי - ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה כמו שכתוב ויאמר לא. הרגתיה. שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם בתוכחתה. לאתון יש תוכחה!

אבן עזרא

21 ויחבוש - בציווי.

25 ותלחץ אל הקיר - היא לחצה עצמה אל הקיר. הוא הגדר. ויוסף להכותה: כי כבר הכה אותה בנטותה אל השדה.

33 ותראני האתון - בקמץ גדול תחת קטן שהיה ראוי להיות. ותראני רבים כן אולי יתחלק לטעמים רבים ופה הוא כמו לולי ומלת גם לעד שמתה האתון אחר שדברה. ואותה החייתי דרך קצרה וכן הטעם כאשר הרגתיה הרגתיך או הרגתיך לבדך ואותה החייתי. וטעם ואותה החייתי. כי בן אדם בראותו המלאך ימות והעד ותנצל נפשי ודבר מנוח לעד ואף כי הבהמה שאין לה שום שותפות עם רוח המלאך כבן אדם.

ספורנו

23 ותלך בשדה - ואז עזב את נעריו ושרי מואב ובכך לא הרגישו ענייני האתון.

28 ויפתח ה' את פי האתון - נתן בה כוח לדבר בענין ה'. שפתי תפתח וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם (האתון ככלי להעברת מסרים מהאל לבני האדם)לשוב בתשובה (...).

30 ההסכן הסכנתי - והיה ראוי לך לחשוב מאחר שאין זה מנהגי שלא קרה לך כל זה בזה הדרך אלא להורות שלא יצלח שאף על פי שאין נחש (?) יש סימן.

32 על מה הכית את אתונך - כי בראותך אלה האותות היה לך לשער מהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח. זה שלש רגלים. ואיך הקשית ערפך שלשה פעמים (כך כתוב) לדחוק את השעה. הנה אנכי יצאתי לשטן. הנה אני עשיתי האפשר להתנגד לדרכך בזה האופן לטובתך. כי ירט הדרך לנגדי - ירט מן ורטט החזיקה כמו ותרץ את גלגלתו מן רצץ. אמר הנה יצאתי לשטן. ועניין ההשטנה היה כי יחריד הדרך כל מה שכנגדי כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לכך.

33 ותראני האתון ותט לפני - ועם זה הנה קרה לך שהאתון נטתה מפני שלשה פעמים (אני יודעת, שלוש - אבל ככה רשם ספורנו) ואיך לא שתה לבך גם לזאת. אולי נטתה מפני. היה לך לחשוב שאולי נטתה מפני שכבר ידעת שיש לפני האל ית' איזה מדבר טוב על ישראל. כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי. והטעם שאמרתי על מה הכית כמאשים הוא כי אמנם עתה הראית לדעת שגם שהייתי הורג אותך ומחיה אותה באופן שהיית מכיר שלא היה זה מקרה כלל. מכל מקום, לא היית נמנע מלכת כמוסר עצמו למיתה לעבור על רצון קונו שאין לך מכעיס גדול מזה.

רמב"ן

23 ותרא האתון את מלאך ה'. מלאכי ה' השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף נתפס במראה וכאשר יראו לנביאים או לאנשי הרוח הקודש (כן, אני יודעת שזה לא תחביר מושלם. ככה כתבו) כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת. כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר. על כן, תוכל לפרש ותרא האתון- כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור. והוא המלאך אשר יצא לשטן כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת שיאמר על ההשגה, לא על הראות. וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדיבור אמרה לבלעם ההסכן הסכנתי לעשות לך כה - אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן. כי לאונסה נעשה בה כך. ולפיכך לא אמרה לו - הנה מלאך ה' עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו. לא שתראה חרב אף כי (או) מלאך. אבל ירמוב הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה. חרדה גדולה נדמה לא כאלו באים לשחוט אותה. כי לא עלתה השגתה (הבנתה) לדעת זה כלל. ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנשים כאשר הזכרתי בפרשת וירא יושגו אף לעיני בהבמות א"כ (אם כן?) איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנוורים? אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדיבור וראתה כאדם ולא הזכיר בה הכתוב. ויגל ה' עיני האתון כאשר הזכיר באדוניה - כי העניין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות אינו נקרא גלוי עינים בלבד. אבל רבותינו לא יזכירו בנסים - רק פתיחת פיה.

וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם. להודיעו כי ה' פותח פי הנאלמים וכ"ש שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר ברצונו וכי הכל בידו. ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה.

33 (..) ועל דעתי הוא כמשמעו (ותט לפני) כי האתון הרגישה במלאך או ראתה בו ולא ידעה מה הענין אבל נטתה מפני חרב שלופה כמנהג הבהמות.



היא אפילו מדברת אליו! ואני עוד תוהה למה חמורים. מה יותר טוב מהם? (מלבד פרות, כמובן).

אברהם בעקידת יצחק

המקום הנוסף היחיד שאני מצאתי ובו האדם חובש לעצמו את חמורו בעצמו, תהא הסיבה אשר תהא (אצל אברהם, נלהבות למלא את רצון האל)


בראשית כ"ב, 5 -3. - 3 וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. 4 בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. 5וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה (עד מקום מסוים שראו מרחוק); וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. - עקידת יצחק.

מקראות גדולות

רש"י

ויחבוש - הוא בעצמו. (וכל השאר דומה ולא מחדש).


החמור נשאר עם הנערים בהוראת אברהם - מדוע? לא היה לו יותר קל ללכת עם החמור?

חבש בעצמו - מרוב נלהבות למלא את רצון האל.

וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק

מה ראה?

ראה ענן קשור בהר,

אמר: דומה שאותו המקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני שם,

אמר לו: יצחק בני, רואה את מה שאני רואה?

אמר לו: הין (=כן)

אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה?

אמרו לו: לאו,

אמר: הואיל ואינכם רואים שבו לכם פה עם החמור שאתם דומים לחמור.

(בראשית רבה נו, ב)

(מכאן)

שאול

שמואל א', ט' 3,5,..

3 ותאבדנה, האתנות, לקיש, אבי שאול; ויאמר קיש אל-שאול בנו, קח-נא אתך את-אחד מהנערים, וקום לך, בקש את-האתנת. 4 ויעבר בהר-אפרים ויעבר בארץ-שלשה, ולא מצאו; ויעברו בארץ-שעלים ואין, ויעבר בארץ-ימיני ולא מצאו. 5 המה, באו בארץ צוף, ושאול אמר לנערו אשר-עמו, לכה ונשובה--פן-יחדל אבי מן-האתנות, ודאג לנו. 6 ויאמר לו, הנה-נא איש-אלהים בעיר הזאת, והאיש נכבד, כל אשר-ידבר בוא יבוא; עתה, נלכה שם--אולי יגיד לנו, את-דרכנו אשר-הלכנו עליה.

20 ולאתנות האבדות לך, היום שלשת הימים--אל-תשם את-לבך להם, כי נמצאו; ולמי, כל-חמדת ישראל--הלוא לך, ולכל בית אביך.

מקראות גדולות

רש"י

5 בארץ צוף: בארעא דבא נביא.צוף כמו צופה: פן יחדל אבי מן האתונות: שתגדל דאגה שלנו עליו עד שישכח את האתונות. ודאג.

6. את דרכנו: מעשה האתונות - מה נהייתה בם שבשבילם אלכנו את כל הדרך הזו. (שווה להתאמץ בשביל אתונות)

20 ולמי כל חמדת ישראל - כאן בא לרמוז לו על המלוכה.


רד"ק

5 בארץ צוף - תרגם יונתן בארעא דבא נביא. ודאג לנו: תרגם יונתן ויציף לנא, כלומר יפחד. וכן בבראשית רבה ואיה השה לעולה אמר לו יציף ההוא גברא מכל מקום ה' יראה לו (את) השה.

20 שלשת הימים - לא אמר שלשת ימים על אבידת האתונות אלא על בקשתם. (...) ולמי כל חמדת ישראל - בזה הדבר רמז לו דבר המלוכה.

מצודת ציון

5 יחדל - ימנע.

מצודת דוד

5 יחדל - רוצה לומר פן מעתה לא ישים עוד לב לדאגת אובדן האתונות בעבור דאגתו עלינו, כי יחשוב שאנחנו נבוכים בארץ.

20 אל תשם את לבך - לדאוג עליהן. ולמי כל חמדת ישראל: כלומר, ועוד מה יש לך לדאוג על האתונות, הלא למי כל חמדת ישראל וגו' בזה רמז לו המלוכה.


האתונות כסימן המלוכה - ככה זה בגרסא הערבית (לשים במאמר מוסגר), נראה לי כרמז מטרים למלוכה. - נכון, זה לא בדיוק נס עם כוכבים וזיקוקי די נור אבל אין טעם לפתוח קטגוריא רק לשאול.