רוני רשף תשע שלד חמורי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
תחת עריכה נצחית, או לפחות עד שיכנס לפה חמור לבן. אפשר לרשום בדף השיחה. תודה, הר הכרמל רוני רשף 13:31, 2 באוגוסט 2010 (UTC)

שלד לדוגמא - של אוֹרי\תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר\שיחת משתמש:Ronny Reshef\רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא\רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא מחקר מודרני


מקרא: דברים לעשות \,פרות \, דברים שכדאי להתייעץ לגביהם אחרי בדיקה חוזרת

קהלת ג', 19: "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל. ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל"

עובד כמו חמור

אזכורי חמורים ויהודים במקורות לא יהודיים

האם יש צורך להתייחס לזמן?

Mnaseas of Patara

כנראה הראשון שהזכיר את הערצת החמורים של היהודים, לפי שטרן.

ציין ראש מוזהב של חמור שהיהודים עבדו לו.

דמוקריטוס

פרופיל ויקיפדי

כתב ספר על היהודים, ידוע לנו רק מסודא, לפי שטרן.

ציין סגידה יהודית לראש חמור מוזהב.

טקיטוס, דברי הימים 5.3

פרופיל ויקיפדי

מתוך Bickermann 1927 מופיע גם אצל Stern 1974.

חמורי הפרא שהצילו את בני ישראל מצמא, פסל של חמור בקודש הקודשים וגפן מוזהב - הקשר לדיוניסוס

Plut. de isid et Osir. 31

פרופיל ויקיפדי

מתוך Bickermann 1927

מנהגי הפולחן של המצרים, השנאה לחמור - חיה טיפשה, כינו את אוכוס (מלך פרסי) חמור. טיפון ברח מהקרב על חמור והחזיק שבעה ימים, ואז נהיה אב לבנים שאחד מהם נשא שם שמרמז על קשר יהודי.

Epiph, Panarion. XXVI

פרופיל ויקיפדי

מתוך Bickermann 1927

10 (עמוד 90 בקישור) - יש אומרים שסבאות' דומה לחמור, אחרים לחמור ולכן אסור ליהודים לאכול חזיר. אבל הוא היוצר של השמיים, הארץ, מה שאחריהם ומלאכיו אל שמזוהה עם ה', כמו - צבאות, ה' צבאות

Epiph. XXVI, 12. (עמוד 92 בקישור)

זכריה ראה חיזיון ולא יכל לדבר מרוב פחד. כשעמד במזבח, ראה איש בדמות חמור וכשיצא, האדם שראה במקדש מנע ממנו לדבר (חסם את פיו). אך כששב לדבר, סיפר ונהרג. מאז לבשו פעמונים בשעת העבודה במקדש. (?)

Tertull.ad nation I,14

פרופיל ויקיפדי

מתוך Bickermann 1927

יהודי מומר שנשא קריקטורא שבה כתוב - חמור של כהן. היו לדמות זו אזניים של חמור, והיא הייתה לבושה בטוגה ואחזה ספר ובאחת מרגליו הייתה פרסה. הקהל נסחף אחריו.

קשור לנוצרים.

Tertull Apol

מתוך Bickermann 1927

XVI.1-3 (לוודא שזה אכן מראה המקום שאליו קישרתי, אולי יש אחד נוסף)- כך ציין Stern 1974

(16) -על חמורי הפרא שהצילו את היהודים מצמא ביציאת מצרים והקשר לנוצרים - חשבו שגם הנוצרים עובדים לחמורים בגלל הדמיון שלהם ליהודים, אבל כשקנאיוס פומפיוס נכנס למקדש בירושלם הוא לא ראה בו ראש של חמור ואילו אתם (שאליו פונה טרטוליאן) עובדים את כל הבהמות ואנו רק את החמורים. אולי זה מה שמפריע לכם- הפגאנים.

Min. Felix

פרופיל ויקיפדי

אוקטאביוס IX.3. (לבדוק שזה אכן זה - מStern 1974)

(מתייחס לנוצרים - אך בקטע 10 ההסבר הוא הדמיון ליהודים - אולי מיותר)

מתוך Bickermann 1927

9 - הנוצרים עובדים לראש של חמור- החיה הפשוטה ביותר, שוחטים תינוקות ועוסקים ברוע חשוך. (חושך, דם וחמורים - כמו הפלגש בגבעה ופולחן טיפון סת אצל נהר ברנהיים 1963).

28 - הנוצרים מואשמים בפשעים נוראיים שבעצם הלא נוצרים מבצעים. הנוצרים עובדים לראש של חמור? מי יהיה מספיק טיפש כדי לעשות כזה דבר?! ומי טיפש יותר כדי להאמין שאפשר לסגוד לכזה דבר? אלא שאתם מקדשים אפילו חמורים שלמים בחוות שלכם, יחד עם האפונא (?) Epona שלכם, ומסיבות דתיות טורפים את אותם חמורים עם איסיס (?!)

Diod. XXXIV, 1.

פרופיל ויקיפדי

מתוך Bickermann 1927

מופיע גם אצל Stern 1974

(Loeb 53-55) - אנטיוכוס מטיל מצור על ירושלם, היהודים הנבדלים והמרושעים ניצלו ממצרים בזכות סימנים לבנים שהיו על גופם, או צרעת. אנטיוכוס נכנס לבית המקדש ושם ראה פסל של אדם יושב על חמור, עם ספר בידיו. הוא הניח שזה משה, הקריב מולו קורבן ורצה לטמא את ספריהם ולכבות את המנורה שבה אש תמיד. ושהכהן הגדול וכל השאר יאכלו מהבשר. חבריו ניסו לשכנע אותו להשמיד את היהודים אבל הוא הסתפק בהתעללות

יוספוס, נגד אפיון 2.49

פרופיל ויקיפדי

when Onias and Dositheus, both Jews, whose names are laughed at by Apion, were the generals of their whole army.

לפי נהר ברנהיים 1963 עמ' 107, בושה לקלארק טען כי יתכן שיש קשר בין אוניאס לבין חמור (אונוס ביוונית) - הנחה חלשה.

יוספוס, נגד אפיון 2.79

מתוך Bickermann 1927

מופיע גם אצל Stern 1974

על השקרים החמורים שהפיץ אפיון בנוגע לראש מוזהב של חמור במקדש שעליו סיפר אנטיוכוס אפיפנס, כנראה עלילה מצד המצרים (מתאים לנהר ברנהיים 1963. החמור הוא חיה בזויה יותר מעיזים וחיה נוספת. מציין כובשים אחרים שלא מצאו חמור וסופרים אחרים (שלפי ההערה באתר אין לנו את כתביהם בנושא כיבוש אנטיוכוס אפיפנס) שתיארו את אנטיוכוס אפיפנס לא מוצא חמור. אנו היהודים לא מייחסים כוח ואו כבוד לחמור, בניגוד למצרים שסוגדים לתנינים וחיות אחרות. החמור עבורינו הוא בהמת משא שאם אוכלת את האוכל שלנו או לא מבצעת את עבודתה כראוי נענשת בחומרה, כי תפקידה לשרת.

יוספוס, נגד אפיון 2.112-114

מופיע אצל Stern 1974

על זאבידוס שחטף את ראש החמור המוזהב ממקדש היהודים.

למה דווקא חמורים?

לדרג.

למה השתמשו דווקא בחמורים כדי להעליב יהודים?

לחשוב על תשובה לשאלה.

המצרים הוקיעו את טיפון סת והשתמשו בהאשמות כלפי היהודים במהלך ההוקעה, משם זה עבר לסופרים הלניסטיים ונוצרים מוקדמים(אבא) ?

כי הייתה להם חשיבות בתקופה ההיא בקרב העבריים.

היכן וכיצד אפשר לראות את חשיבותם בתקופה ההיא בקרב העבריים?
הקשר לסכסוך היהודי אדומי? (שטרן)
הקשר הדיוניסי, חמור הוא אחד מבני לווייתו (לטפל במאמר הזה). נהר ברנהיים.
אנטיוכוס אפיפנס, מצבת חמור - מעשה תרמית, משחק מילים שהוביל לאמונה על פולחן החמור. כה חלש - יש המון עדויות אחרות לקשר יהודי חמורי. נהר ברנהיים מצטטת את רוש.
האם יש צורך לשים טענה חלשה כזו?
וגמלים לא היו ככה? ופרות? ועיזים? או שזה מספיק כדי להסביר למה דווקא חמורים?

נימוק ארכיאולוגי

בהמות משא לעתים קרובות סובלות מתת-ייצוג במכלולים שהינם בד"כ שיירי מזון. לכן עדות טקסטואלית בהחלט יכולה לעמוד בפני עצמה ללא תימוכין ארכיאוזואולוגיים. (מר ראובן ישורון, דוקטורנט לארכיאו זואולוגיא מאוניברסיטת חיפא, באימייל, 4 ביולי 2010).

גם Churcher 1982 מתאר מצב דומה.

ובכל זאת, אולברייט הצליח להגיע לאי אילו מסקנות על בסיס ארכיאולוגי:

השימוש בגמלים החל רק בשלהי המילניום השני לפנה"ס. Albright 1968

העבריים הקדומים היו נוודי חמור (שיירות חמורים).

אותו רעיון בAlbright 1957

יש התאמה בין ממצאי אולברייט למה שמספר Henshke 2001 בעמ' 87 (אלה הבהמות שהיו לישראל בתקופת יציאת מצרים)

אין אזכורים ברישומים או ציורים לגמל לפני המאה ה-11 לפנה"ס. עד אז השתמשו כמעט רק בחמורים. Albright 1940

כלומר, החמור היה מוכר להם יותר מהגמל.

הקשר המצרי

בעיקר אצל נהר ברנהיים 1963, (עמ' 108) חמור במצרית היה יאו, שם שמזכיר את שמו של יה-אל (יהואל), מלאך חשוב בגנוסיס היהודית שנקרא בהמשך מטטרון.

(עמ' 109)רוש טען שאבן השתייה בבית המקדש הייתה סמל אידאו גרמטי לטיפון בכתב החרטומים (אבן בעלת ארבע פינות). אולברייט טען שאריאל , מילה שמציינת את המזבח בבית המקדש בירושלם (ישעיה כ"ט, א') ומשמעותו לא מובנת עד סופה, לקוח מאכדית ומשמעו העולם שמתחת לארץ. פינקלשטיין סבור שדרך השערה זו אפשר להגיע לאחד המקורות של זיהוי אלוהי ישראל עם טיפון.

(עמ' 115) אחד ממנהגי הפולחן לטיפון סת היה חיתוך גופה לחתיכות קטנות, כמו בסיפור על הפלגש בגבעה (שופטים י"ט).

ואצלStern 1974, בעמ' 531, דמוקריטוס מספר שמנהגי היהודים כללו חיתוך גופה לחתיכות קטנות.

(עמ' 111) טיפון הוא אל החושך. הקשר לאל היהודים קיים משום שמכת החושך באה לפני מכת בכורות. בהמשך היה נסיון לטשטש את הקשר לטיפון ולכן סדר המכות השתנה (למשל, אצל יחזקאל)

ואפילו Ginzberg 2003 השאיר אי אילו רמזים לעניין, בעמ' 688- דגלו של יששכר היה שחור, צבע שמזוהה, לפי נהר ברנהיים 1963 עם טיפון, אל מצרי שהיה אל החושך.

(עמ' 109) טיפון סת נחשב לאל היהודים, לפי הסיפור של פלוטרכוס(על איסיס ואוסיריס 31) על טיפון שברח על חמור במשך שבעה ימים ושמות בניו היו הירוסולימוס ויודאוס.

גינצברג, עמ' 765 - אתונו של בלעם מתה לאחר שפצתה את פיה משום שאלהים חשש שיעבדו אותה אם תישאר בחיים. - יתכן שזה היה נסיון נוסף לטשטש את הקשר לפולחן טיפון סת.

(עמ' 110) לפי מנתון (נגד אפיון 229.1, 237.1), בשלב כלשהוא ישבו היהודים באיבריס, עיר שהייתה קשורה לפולחן טיפון ונהייתה בהמשך לפי רעמסס, עליה מסופר בשמות א', 11 (וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס.). בהמשך נהיה פולחן סת בזוי והוא היה מקביל ללוציפר בנצרות.

איסור אכילת החזיר של היהודים קשור גם הוא לטיפון - זה היה, לפי דעת ניוברי, בעל החיים הפולחני של טיפון-סת. (פלוטרך, על איסיס ואוסיריס 8)

במסגרת פולחן טיפון סת נעשו גם טקסי ניחוש בראש חמור .

פלוטרכוס, א.ערב לשבעה, 5.2 מתאר את שנאת החמורים של המצרים ובייחוד קול נעירתם.

נהר ברנהיים עמ' 111 גם הקשר לקול השופר ביהדות (שיכול להזכיר קול נעירת חמור) תרם לזיהוי היהודים עם פולחן טיפון סת (פלוטרכוס, על איסיס ואוסיריס 31- תושבי בוסיריס ולויקופיליס אינם משתמשים בחצוצרות משום הדמיון לקול נעירת החמור).

נימוקים ממקורות יהודיים

סיפורים שליליים ובהם חמורים

לרוב, סיפורים שמטרתם הטפת מוסר.

קבורת חמור

ירמיהו כ"ב 19 - (יהויקים בן יאשיהו) קבורת חמור, ייקבר; סחוב והשלך, מהלאה לשערי ירושלים. דורש התייעצות נוספת.


(קבורת חמור רגל פה רגל שם, כי לפי הפירוש של Moller-Christensen and Jorgensen 1965, עמ' 14, הסיבה לקבורת החמור היא מניעת מחלות ומשום שבשרו לא נאכל)

ולפי דבורה בייקר ויריק, הוא מסמל סבל.

רד"ק (1160-1235) (מקראות גדולות)

קבורת חמור - רוצה לומר, כמו שהחמור לא ייקבר, כן לא יקבר הוא. כי מהי קבורת החמור? שיסחבו אותו וישליכוהו לאשפה. כן יסחבו נבלת יהויקים וישליחו אותו מהלאה לשערי ירושלם. כי מחוץ לירושלם מה שהיו מוליכים אותו בגלות בפעם השניה והכשדים לא הניחוהו להקבר.

מצודת דוד (המאה ה-17)

קבורת חמור - רוצה לומר שכמו שלא יקבר החמור כשימות בדרך אבל יעזבוהו שם - כן יהיה ענין יהויקים כי יולוכיהו בגולה וימות בדרך. ויהיה לו קבורה (תהיה) כמו שיש אל החמור, רוצה לומר כמו שאין לחמור, כן לא יהיה לו.

טיפשות החמור

(איוב ו', 5) הֲיִנְהַק-פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא; אִם יִגְעֶה-שּׁוֹר, עַל-בְּלִילוֹ.

רש"י (מקראות גדולות)

הינהק פרא וגו' כלומר וכי לחינם אני צועק? והלא בהמה שוטה אינה נוהקת בזמן שיש לה דשא ושור לא יגעה אלא אם כן אין לו בליל תבואה. בפרא נוהג ל"נהק" ובשור ל"גהי".

השחתת המידות הטובות והקשר לטיפון סת

(הפילגש בגבעה, שופטים י"ט, כפי שציינה נהר ברנהיים 1963)

קיום יחסים עם גויים

יחזקאל כ"ג, 20 - ותעגבה, על פלגשיהם, אשר בשר-חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם.

- על אהלה ואהליבה שזנו עם גוים.

רש"י (מקראות גדולות)

ותעגבנה על פלגשיהם - על פלגשותם, להיות להם לפלגש. אשר בשר חמורים בשרם - אבר תשמיש. וזרמת סוסים - לשון ריבוי תשמיש. שמרבים בתשמיש משאר כל זכרים שבבהמה. זרמת - קילוח הזרע.

שוחד

(אמא שלום, Ilan 1997 עמ' 15, עמ' 410-411, Wallach 1941b)

ישעיהו ל', 6 מַשָּׂא, בַּהֲמוֹת נֶגֶב: בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם, אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף, יִשְׂאוּ עַל-כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל-דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם, עַל-עַם לֹא יוֹעִילוּ.

רש"י (מקראות גדולות)

משא בהמות נגב - מטולין על בעירהון באורח דרומא לפי שארץ מצרים בדרומא של ארץ ישראל וזהו הגידוף והחרפה שמחרפין אותם (ורואין) את אלו שטוענין משאות ממונם על בהמתם להוליך שוחד למצרים חנם ומסכנן עצמן במדברות ארץ צרה וצוקה וכו'.

רד"ק

משא בהמות נגב- נבואה זו, שנתנבא שיצאו בהמות נגב, רוצה לומר, חיות המדבר שיאכלו שהולכים לבקש עזר ממצרים, ונגב, פירוש ארץ יבשה וחרבה, כמו ארץ הנגב נתתני. והיא מדור החיות הרעות יקרא נגב מצרים, לפי שהיא דרומית לארץ ישראל. (..) אל אשר ישאו על כתף עירים חיליהם - שנושאים ממון על העירים ועל הגמלים לתת למלך מצרים שיעזרם ממלך אשור.

וכמובן, תאוות הבצע של אלכסנדר בבבלי תמיד לא ב - לב ב, לפי Wallach 1941, עמ' 58.

חמורים נאמנים ואמינים

למעשה, כמעט בכל הסיפורים שמצאתי במקורות יהודיים החמור לא מתמרד, כפי שציין פליקס 1984.

היוצאת מן הכלל היא אתונו של בלעם שבהוראה מגורמים עליונים מתמרדת.

סיפורים ראויים לציון המעידים על ראיית החמור כחיה נאמנה ואו אמינה הם החמור ששומר על גופת איש האלוהים, האגדה שאצל גינצברג, עמ' 765 שבה אתונו של בלעם משוחחת איתו על מערכת היחסים ארוכת השנים שלהם, הסיפור על חמורו הנאמן של רבי חנינא בן דוסא ותפקיד המפתח של החמורים במסכת בכורות ה', ב'.


אותו רעיון בא לידי ביטוי בישעיהו א', 3. - יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.

רד"ק (ממקראות גדולות)

ידע שור - זכר הבהמות שהן גדלות עם האדם לעבודתו, ואף על פי שאינן בני דעת - בכח ההכרה שיש בהן לרחק מן הנזק ולקרב אל התועלת - יכירו מי שייטיב להן תמיד, והם הבעלים. ושבים לביתם ולמקום מאכלם כשבאים ממלאכתם. ואין פירוש קונהו קונה אותו בדמים לבד, אלא המגדלו ועושה לו צרכיו תמיד. וכן אביך קנך. וכן אמר קונה שמיים וארץ. ופירוש אבוס מקום מאכל הבהמה, והוא בצר"י בשקל אמון, והוא אחד בסמוך ובמוכרח. והנה אלה הבהמות אף על פי שהן בהמות מכירים המטיב להן. וישראל, שהם עמי שקניתים מבית עבדים הם לא ידעו כי אני המטיב להם. ונתתי להם ארץ נחלה וגרשתי גויים מפניהם, שאם (מתוך מחשבה שאם) הכירו זה לא עזבוני ולא עבדו אלהים אחרים במקומי. והם לא התבוננו כי בשמרם את תורתי בטובה ובעזבם אותה הם ברעה, איך לא התבוננו זה.

סיוע חמורי בעת יציאת מצרים

שאין לך אחד שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכספה וזהבה של מצרים. זה אחד ההסברים למצוות פטר חמור, שהרי בכורות מצרים הושוו לחמורים, כפי שציין Henshke 2001, עמ' 89.

מצוות פטר חמור

שמות י"ג, 13. וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. 14 וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. 15 וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה.

שמות ל"ד, 20 -18 אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. 19 כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם, לִי; וְכָל-מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה.20 וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה, וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

ב מסכת בכורות ה' ב' מוצגת גירסא שונה למהלך האירועים שתיאר טקיטוס, אך בשניהם החמורים מסייעים ביציאת מצרים.

חמורים ומים

שמשון

האגדה על שמשון שהיה צמא ולפי אחת הגירסאות נבעו מים מלחי החמור (אצל Ginzberg 2003, עמ' 878)

הגר שפגשה את מלאך האלוהים בעין שור ובנה מכונה פרא (=חמור פרא).

בראשית ט"ז, 7-12 - 7 וימצאה מלאך יהוה, על-עין המים--במדבר: על-העין, בדרך שור. 8 ויאמר, הגר שפחת שריי אי-מזה באת--ואנה תלכי; ותאמר--מפני שריי גברתי, אנוכי בורחת. 9 ויאמר לה מלאך יהוה, שובי אל-גברתך, והתעני, תחת ידיה. 10 ויאמר לה מלאך יהוה, הרבה ארבה את-זרעך, ולא ייספר, מרוב. 11 ויאמר לה מלאך יהוה, הנך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל, כי-שמע יהוה אל-עונייך. 12 והוא יהיה, פרא אדם--ידו בכול, ויד כול בו; ועל-פני כל-אחיו, ישכון.

המים ופי האתון של בלעם נוצרו שניהם ביום השישי לבריאה, באור הדמדומים שלפני השבת הראשונה. Ginzberg 2003 עמ' 765, 78.

כמה רמזים דקים לסיפור של טקיטוס, בדברי הימים 5.3 על צמא ומציאת מים

בראשית ל"ו, 24 - ואלה בני צבעון וענה ואיה, הוא ענה אשר מצא את הימם (המים) במדבר ברעתו את החמורים לצבעון אביו. (לפי נהר ברנהיים 1963 עמ' 115, יתכן שזה רמז למה שסיפר טקיטוס, בדברי הימים 5.3)

שופטים א', 14-15 - 14 וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת-אָבִיהָ הַשָּׂדֶה, וַתִּצְנַח, מֵעַל הַחֲמוֹר; וַיֹּאמֶר-לָהּ כָּלֵב, מַה-לָּךְ. 15 וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה-לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי, גֻּלֹּת מָיִם; וַיִּתֶּן-לָהּ כָּלֵב, אֵת גֻּלֹּת עִלִּית, וְאֵת, גֻּלֹּת תַּחְתִּית

גירסא דומה ביהושוע ט"ו 18. -וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת-אָבִיהָ שָׂדֶה, וַתִּצְנַח, מֵעַל הַחֲמוֹר; וַיֹּאמֶר-לָהּ כָּלֵב, מַה-לָּךְ. 19 וַתֹּאמֶר תְּנָה-לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי, גֻּלֹּת מָיִם; וַיִּתֶּן-לָהּ, אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת, וְאֵת, גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת.

תהילים ק"ד, 11 - יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. (לפי Ferguson 1974 עמ' 24, הכוונה היא לחמור הפרא)

ירמיה ב', 24-25: פרה(א) למוד מדבר באות נפשו שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה 25 מנעי רגלך מיחף וגורנך מצמאה, ותאמרי נואש לא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך.

חמורים המסמלים עושר

חמורים וזהב מופיעים יחד גם בתרבות המצרית - נהר ברנהיים 1963, עמ' 107.

אחד ממנהלי נכסיו של דוד הופקד לשמור על החמורים: דברי הימים א', כ"ז, 30 - וְעַל-הַגְּמַלִּים--אוֹבִיל, הַיִּשְׁמְעֵלִי; וְעַל-הָאֲתֹנוֹת, יֶחְדְּיָהוּ הַמֵּרֹנֹתִי.

אברהם קיבל עבור שרה בין השאר גם חמורים: בראשית י"ב, 16. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

לבני יאיר הגלעדי היו חמורים שסימלו את עושרם, לפי רד"ק. שופטים י', 4 - ויהִי-לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, רֹכְבִים עַל-שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, לָהֶם; לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר, בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד.

רש"י (מקראות גדולות)

עירים - עילים, סוסים בחורים. (?) ושלשים עירים להם - ושלושים ערים בלא חומה להם. לכן נקראו "עיירים", לשון "עיירות".

רד"ק

ושלשים עירים להם - כמו ערים. .. וסיפור זה - להודיע סיבת היותו שופט, כי גדול היה, ונכבד העושר ובנים וכבוד. וכל אחד מבניו היה נכבד, רוכב על עיר ואדון עיר. וה"עיר" הוא החמור הנער, כמו "אסרי לגפן עירה" (בראשית מ"ט, י"א). אולי הם הנבחרים בארצות ההם לרכב. ואפשר גם כן, כי עולי ימים מהסוסים יקראו גם כן "עיירים", כי מצאנו בזולתי החמור "וכעיר פרא" (איוב י"א, 12), ואפשר לפרש שהפרא הוא חמור הבר.

בסיפור על איוב, עושרו מבוטא גם בחמוריו. איוב א', 2 - וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. ג וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם.

ובסוף הסיפור, עושרו מוכפל. איוב מ"ב, 12 - וַיהוָה, בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב--מֵרֵאשִׁתוֹ; וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת. יג וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת.

גם במסכת בכורות ה' ב', יציאת מצרים והחמורים הטעונים בכספה וזהבה.

דוגמא הפוכה היא איוב כ"ד, 3. - חמור יתומים ינהגו;יחבלו, שור אלמנה. (ליתום יש רק חמור אחד)

חוקים העוסקים בחמורים

מהם ניתן ללמוד על חשיבותו, תרומתו למשק וערכו הכלכלי. רוב החוקים עוסקים בשור וחמור יחד.

בנוסף למצוות פטר חמור וחמור היתום שפורטו בסעיפים הקודמים. (להשאיר\להעיף?)

דברים כ"ב, 10 - לא תחרוש בשור ובחמר יחדיו.

שמות כ"א 33 וכי-יפתח איש בור, או כי-יכרה איש בור--ולא יכסנו; ונפל-שמה שור, או חמור. 34 בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו; והמת, יהיה-לו.

שמות כ"ב, 3. - אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד-חֲמוֹר עַד-שֶׂה--חַיִּים: שְׁנַיִם, יְשַׁלֵּם.

שמות כ"ב, 8. עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע עַל-שׁוֹר עַל-חֲמוֹר עַל-שֶׂה עַל-שַׂלְמָה עַל-כָּל-אֲבֵדָה, אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי-הוּא זֶה--עַד הָאֱלֹהִים, יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם: אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

שמות כ"ג, 5. - כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ--עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ.

רש"י (מקראות גדולות)

כי תראה חמור שנאך וגו' - הרי כי משמש לשון דלמא שהוא מד' לשונות של שימושי כי וכה פתרוהו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו. וחדלת מעזוב לו. בתמיה: עזוב תעזוב עמו. עזיבה זו לשון עזרא וכן (מלכים א' י"ד)עצור ועזוב וכן (נחמיה ג') ויעזבו ירושלם עד החומה מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה כיוצא בו (דברים ז') כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני שמא תאמר כן בתמיה לא תירא מהם ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חודל ופעמיים שאתה עוזר הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו וחדלת או בהמת נוכרי ומשאוי ישראל וחדלת (מכילתא). עזוב תעזוב עמו - לפרק המשא מלמשקל ליה מליטול משאו ממנו.

דומה לדברים כ"ב, 4. - לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ.

חמורים ונסים

שמשון

שופטים ט"ו, 16-17. 16 וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ. 17 וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן--בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ.

רש"י (מקראות גדולות)

טריה - לחה. וראיתי בספר רפואות שקוראים ללחה היוצאת מן המכה "טריה". חמור חמורתיים - בלחי החמור - לצבור צבורים רבים "בלועא דחמרא רמיתינון מכתשת".

רד"ק

טריה - לחה. וכן "מכה טריה" (יש' א', 6)וכן יקראו בערבי לדבר הלח 'טרי'. ויונתן תרגם: בטנתא. ואם הבית שימוש, פירושה בלחותה. חמור חמורתיים - וצבור צבוריים. כמו 'חמרים חמרים' (שמ' ח', 10) והם שלושה משקלים בזה הענין: חמור משקל אחד, בשקל "שאור", "יאור". וחומר מן חומרים משקל אחר, בשקל "חדש", קדש", וחמורה מן חמורתים משקל אחר, בשל "דבורה", "חגורה".

לפי Ginzberg 2003 (עמ' 878), בהמשך שמשון היה צמא ולפי אחת הגירסאות נבעו מים מלחי החמור.

אתונו של בלעם (גירסא מפורטת יותר אצל Ginzberg 2003 עמ' 765, 878). המקרה האחר היחיד שמצאתי ובו אדם חובש את חמורו בעצמו הוא אברהם, בעקידת יצחק.

בהקשר זה ראויה לציון חכמתה של האתון המדוברת, כפי שציינה דבורה ביקר ויריק.

(דוגמא נוספת לחכמת החמור ניתן לראות אצל Ginzberg 2003, בברכת יעקב ליששכר (עמ' 408), שייעץ בעניינים חוקיים.)

זאת בניגוד לטפשותו שנטענת במקומות אחרים.

נביא האמת ונביא השקר

שאול והאתונות (רמז מטרים למלוכה) - האם זה נחשב נס?

הופעת המשיח היא גם נסית ובסיפור זה מופיע חמור גם כן.

משיחיות והקשר לחמור

מדוע המשיח יגיע דווקא על חמור ולא על פרה? בחירת החמור מעידה על חשיבותו בעיני הכותבים.

לפי גינצברג, עמ' 515, באגדה היהודית מסתובב חמור אל תמותי ששימש את אברהם בעקידת יצחק, את משה ברדתו למצרים, לסתו שמשה את שמשון בניצחון הראשון על הפלישתים (עמ' 878) והוא הוא החמור שישמש את המשיח.

סיכום

למה לא חמורים?

יפורט בהמשך