הבדלים בין גרסאות בדף "תשעב ב - רומא הרפובליקנית - הברית ההיסטורית"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
(סיכום החוקים הנזכרים לעליל)
מ (סיכום החוקים הנזכרים לעליל)
שורה 126: שורה 126:
 
#Lex Genucia- נחקק ב 342, משריין אחד מהקונסולאטים עבור מועמד לא-פטריקי, אוסר על הלוואה בריבית, החזקת שתי משרות בו זמנית וקבע "זמן צינון" של עשר שנים בין מילוי תפקיד ציבורי.  
 
#Lex Genucia- נחקק ב 342, משריין אחד מהקונסולאטים עבור מועמד לא-פטריקי, אוסר על הלוואה בריבית, החזקת שתי משרות בו זמנית וקבע "זמן צינון" של עשר שנים בין מילוי תפקיד ציבורי.  
 
#Lex Poetelia- נחקק ב 326, ביטל את הנקסום.  
 
#Lex Poetelia- נחקק ב 326, ביטל את הנקסום.  
#Lex Ogulnia- נחקק ב 300, פתח את משרות הכמורה לפלבאים, הגדיל את המשרות הבכירות מ 5 ל 8 (כולל הבכירה ביותר הפונטיפקס מקסימוס) [[http://en.wikipedia.org/wiki/Pontifex_maximus]] בנוסף, קבע החוק כי 5 תפקידי אגיורס [[http://en.wikipedia.org/wiki/Augur]] יאוישו ע"י פלבאים.  
+
#Lex Ogulnia- נחקק ב 300, פתח את משרות הכמורה לפלבאים, הגדיל את המשרות הבכירות מ 5 ל 8 (כולל הבכירה ביותר הפונטיפקס מקסימוס) [[http://en.wikipedia.org/wiki/Pontifex_maximus]] בנוסף, קבע החוק כי 5 תפקידי אַוּגוּרים [[http://en.wikipedia.org/wiki/Augur]] יאוישו ע"י פלבאים.  
 
#Lex Hortensia- נחקק ב 287 ע"י הדיקטאטור הנבחר Quintus Hortensius, עפ"י החוק כל החלטות מועצת הפלבאים מחייבות את כלל האזרחים. המיוחד בחוק זה הינו העברת החוקים ללא צורך בקבלת אישור מהסנאט. וראו גם:[[http://en.wikipedia.org/wiki/Lex_Hortensia]].<br>
 
#Lex Hortensia- נחקק ב 287 ע"י הדיקטאטור הנבחר Quintus Hortensius, עפ"י החוק כל החלטות מועצת הפלבאים מחייבות את כלל האזרחים. המיוחד בחוק זה הינו העברת החוקים ללא צורך בקבלת אישור מהסנאט. וראו גם:[[http://en.wikipedia.org/wiki/Lex_Hortensia]].<br>
  

גרסה מ־11:27, 16 במאי 2012

סרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטוריתסילבוס

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 327-344

בעיות כלכליות וחברתיות: קרקע ציבורית

בשנים לאחר הפלישה הגאלית התחוללו ברומא שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת. על אף שהפלישה היוותה רק מכשול זמני בהפיכתה של רומא למעצמה הראשית במרכז איטליא, אין ספק שהיא הציבה קשיים גדולים בפני המעמד הנמוך וגרמה להתרחבות הפערים החברתיים. מן המקורות עולה רושם של תקופה מתוחה במיוחד, ששׂיאיה בנסיון הפיכה בשנת 384 ובתקופה של אנארכיא (העדר שלטון נבחר) בשנים סביב 370.

למרבה הצער לא זכו ארועים אלה לתיעוד מפורט, והפרטים, כרגיל, לא ברורים. עם זאת מסכימים המקורות על כך שהנושׂאים הבוערים על סדר היום היו מצוקת קרקעות, חובות, וזכויותיו הפוליטיות של הפלבס. ההיסטוריונים והאנטיקווארים הרומים עסקו אמנם בתקופה זו, אך ברור שלא תמיד הבינו את המאורעות לאשורם. שוב, כרגיל, הסיבה לכך שהיא שלרוב לא הבינו הכותבים המאוחרים את טיבם ואופיים של המוסדות בתקופה הארכאית, שנשתנו לבלי-הכר עד תחילת המאה ה-3, ונשתכחו מלב עד ימיו של פביוס פיקטור. עם זאת, מאורעות ונושׂאים אלו ואחרים נרשמו במקורות או השתמרו בזכרון בעל-פה עד לתקופתם של ההיסטוריונים הרומים הראשונים. הללו ניסו ליצור מהידיעות שלרשותם סיפור עקבי, והסתמכו בכך על המציאות המוכרת להם. כתוצאה מכך חלה "מודרניזציא" של הנסיבות העתיקות, והמציאות של המאה ה-4 נתעוותה.

תהליך זה לא היה שרירותי לגמרי, שכן חלק מהנושׂאים שעמדו על סדר היום החברתי-פוליטי במאה ה-4 היו דומים במידה ידועה לאלה של המאה ה-2. לכן כל העדויות מצביעות על כך שההיסטוריונים המאוחרים צדקו בכך שהדגישו את נושׂאי הקרקעות והחוב בסיפוריהם על המתחים החברתיים במאה ה-4. גם אם הפרטים אינם ברורים לגמרי בכל מקרה ומקרה, ברור שהפעילות הפלבאית התרכזה בעיקרה כנגד הדיכוי של המעמדות הנמוכים בידי שכבה של בעלי-אדמות עשירים. מקור כוחם של העשירים היה בשליטה באדמות, ואמצעי הדיכוי המרכזי היה שעבוד הגוף. ברור גם שהאדמות הנידונות לא היו בבעלות פרטית, אלא אדמות ציבור - Ager Publicus. מצב זה היה נכון במאה ה-4 כשם שהיה נכון בימי הגראכּכים. שורש הבעיא היה בכך שאדמות הציבור נשלטו באופן קבוע על-ידי המשפחות העשירות והקליינטים שלהן, ושהמעמדות הנמוכים יכלו להפיק מהן פרנסה אך ורק בתנאי שעבוד למעמד עשיר זה. התנועה הפלבאית באה בעניין זה בדרישה כפולה:

(א) אדמות מדינה חדשות, שתושׂגנה באמצעות כיבוש, לא תהפוכנה עוד לאדמות ציבור כמקודם, אלא תחולקנה כרכוש פרטי לאזרחים באופן אישי (assignatio viritana). באופן זה תהיינה הזכויות על הקרקע נתונות באופן ברור בידי בעליה, והעשירים לא יוכלו עוד להשתלט על אדמות ציבור שמעמדן ברור פחות.
(ב) יקבע גבול ברור לגודל הנחלה שיוכל כל אבי-משפחה (paterfamilias) להחזיק מתוך אדמות הציבור. אכן, זה היה אחד מהמרכיבים המרכזיים במפעל החקיקה של ליקיניוס-סקסטוס בשנת 367, שנכנס לתוקף על אף התנגדות חריפה ביותר. חשוב לציין עם זאת שה-Lex Licinia לא הרחיקה מעבר לקביעת קנס כנגד מי שיחזיק קרקע מעבר למכסה הקבועה. החוק לא הקים שום מנגנון להלאמת אדמות שכאלה, ודאי שלא לחלוקתן מחדש לפלבס. בכך נבדלה ה-Lex Licinia באופן שורשי מהחקיקה של טיבריוס גראכּכוס (ניתן לאמר שהחוק המוקדם שימש כדגם חלקי עבור חוק המאוחר). אבחנה חשובה זו מהווה נימוק חשוב בעד העובדתיות של ה-Lex Licinia. אילו היה מדובר בהמצאה מאוחרת שקבלה השראה מהחוק הגראכּכי, ניתן היה לצפות לרמת תאימות גבוהה יותר.

קיימת הסכמה כללית על כך שה-Lex Licinia הינה הדוגמא המוקדמת ביותר לחוק המגביל אחזקת אדמות ציבור (lex de modo argrorum). עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי הפרטים. ליוויוס ומקורות אחרים[1] מציינים שטח של 500 iugera (כ-1315 דונם) כגודל החלקה המותרת באחזקה. מספר זה אכן נובע ככל הנראה מהחקיקה של שנת 367. הפרטים שמוסיף אפיאנוס (מלחמת האזרחים 1.8.33), המגבילים את כמות הבהמות המותרת ברעיה, והקובעים אחוז מסוים של עובדים בני-חורין המותרים בהעסקה, הינם, ככל הנראה, תוספות מאוחרות המשקפות את המציאות הכלכלית של חברת העבדים במאה ה-2, ולא את הכלכלה הבסיסית יותר של המאה ה-4.

מסתבר שכבר בראשית המאה ה-4 כללה הטריטוריא הרומית שטחים נרחבים של אדמת ציבור. בשנת 396 נפלה העיר האטרוסקית Veii לידי רומא, והביאה לגידול משמעותי של ה-ager Romanus (כלל הטריטוריא הרומית). אין לדעת בבירור כמה מהשטח הכיבוש נשאר בידי האוכלוסין המקומיים, כמה חולק באופן פרטני לאזרחים רומיים, וכמה הפך לאדמת ציבור. לפי הערכות מודרניות הגיע החלק האחרון למחצית ואף לשני-שליש מכלל השטח, כלומר בין 112,000 ל-150,000 iugera. מספרים אלה מכניסים להקשר את ההגבלה של 500 יוגרא לראש: לפי ה-Lex Licinia אמורה היתה הנחלה החדשה להתחלק לכל הפחות ל-300 מחזיקים שונים. במציאות של המאה ה-4, אם כן, לא נפגע המעמד העליון יתר על המידה. במאה ה-2, כשניסה טיבריוס גראכּכוס להחזיר לשימוש את אמות המידה של המאה ה-4, הגיבו בעלי-האדמות הגדולים (שנכסו לעצמם בינתיים נחלות ציבוריות גדולות בהרבה) בהיסטריא ובאלימות.


  1. Varro Res Rustica 1.2.9

בעיות כלכליות וחברתיות: משבר החוב

בעיא חמורה נוספת שהטרידה את הפלבס, ושעמדה בלב החקיקה של ליקיניוס וסקסטוס, היא בעיית החובות. החובות נוצרו בשל המצב בו אדמת הציבור נוצלה לא על-ידי הציבור ככלל, אלא על-ידי המעמד הגבוה בלבד. כתוצאה מכך שקע המעמד הנמוך בחובות, ורבים הדרדו למצב של שעבוד הגוף (Nexum). המשועבדים סיפקו לבעלי-היכולת כח עבודה זמין לעיבוד נחלותיהם הגדולות, וסייעו להם בכך להשתלט על אדמות נוספות. שעבוד הגוף היה לפיכך גם התוצאה וגם המטרה של השיטה החברתית-כלכלית. אמנם, היו קיימות ברומא הקדומה גם עבדות-רכוש (Chattle Slavery) ועבודה שׂכירה, אך אלו היוו רק חלק קטן מכח העבודה. יוצא ששיטת ה-ager publicus וה-nexum היו שני הצדדים של אותה בעיא חברתית-כלכלית.

בעיא זו, הגורם לרוב המתחים החברתיים במאה ה-4, הפכה חמורה בהרבה בעקבות הפלישה הגאלית. אמנם, בטווח הארוך לא ניכרו תוצאות הפלישה על כלכלת רומא, אלא שבטווח הקצר היא המיטה חרבן על המעמד הנמוך, וכנראה גם על חלקים מהמעמד הבינוני. תקופה בת כמה חודשים, בה שלטו הגאלים בשׂדות ובה היו נתונים הרומאים במצור, פירושה היה חרבן כלכלי עבור מי שכבר היה במצב גבולי קודם לכן. לאחר נסיגת הגאלים עמדו רבים מאזרחי רומא בפני בחירה בין חרפת רעב לבין שעבוד הגוף.

מן המקורות עולה שבעיא זו השפיעה על חלק נכבד מחבר האזרחים הרומי. בשנת 384 ארעה פרשה עלומה בה הואשם מרקוס מאנליוס קפיטולינוס בשאיפה למלכות, והוצא להורג. פרטי הפרשיה עלומים ברובם, אבל ברור שבעיית החוב שׂחקה בה תפקיד ראשי. על מנת לרכוש את אהדת הפלבס לא היסס מאנליוס לשלם חובותיהם של רבים מכיסו הפרטי. בשנת 380 התלוננו הטריבונים שחלק מהציבור נהרס בידי חלק אחר (ליוויוס 6.27.6).

RomeCityWall.jpg

בשנת 378 התחדדה הבעיא עוד יותר, כאשר החלה בניית חומה חדשה לעיר (שזכתה, בטעות, לכינוי "חומת סרוויוס". החומה עצמה נחשבה אמצעי הגנה חיוני בפני התקפת אויב - לקח מיידי מהפלישה הגאלית. (האירוניא היא שבמשך 800 השנים מאז הפלישה הגאלית הספיקו צבאותיה של רומא להדוף כל אויב עוד לפני שהגיע לחומת העיר ממש). מלאכת החומה דרשה משאבים כבירים, וגיוסם של אלה העיק עוד יותר על השכבות החלשות. אמנם, לא ברור לגמרי אם העול הוטל בצורת מס או בצורת עבודת-כפייה, אך לגבי כובדו של העול אין ספק כלל.

לאור האמור לעיל אין תמה שנושׂא החוב תפס מקום חשוב בחוקי ליקיניוס-סקסטוס. סעיף אחד בחוק שתשלומים ששולמו על-חשבון הריבית ינוכו מהקרן, ושיתרת החוב תשולם בשלושה תשלומים שנתיים (ליוויוס 6.35.4). בעשׂורים הבאים נוספו תקנות נוספות שהגבילו והסדירו את שיעורי הריבית ותשלומי החובות. בשנת 342 נחקקה ה-Lex Genucia, שאסרה על גביית ריבית בכלל (חוק זה נותר בתוקף מאות שנים לאחר מכן, אם כי נותר לרוב בגדר "אות מתה"). בשנת 352 נוסדה ועדה מיוחדת, בה ישבו שלושה פלבאים ושני פטריקים, על-מנת להסדיר ולנהל הליכי משכנתאות ופשיטת רגל. יתכן אמנם שחלק מן הפרטים לוקים באנאכרוניזם, אך אין להטיל ספק בכך שבאמצע המאה ה-4 רשם הפלבס הישׂגים משמעותיים בטיפול בבעיית החובות. במקביל נרשמו גם הישׂגים בהסדרת "תנאי-השירות" של משועבדי-הגוף, עד שמצב זה בוטל חוקית בשנת 326 באמצעות ה-Lex Poetelia.

עם זאת, הישׂגי הפלבס לא נבעו אך ורק מהצלחות בתחום הפוליטי. עד לסוף המאה ה-4 החלה בעיית הקרקעות לבוא על פתרונה לא בזכות חוקים וחלוקה מחדש של משאבים, אלא בזכות הנחלות האדירות שנוספו ל-ager Romanus בעקבות ההצלחות הכבירות בשׂדה הקרב. בין הרווחים הגדולים של האימפריאליזם הרומי ניתן למנות חלוקת אדמות, הקמת קולוניות על שטחים כבושים, ואף תזרים קבוע של שלל ופיצויי מלחמה. יתר על כן, הדרישה הקבועה לכח עבודה שיעבּד את אדמות העשירים החלה לבוא על סיפוקה ממקור חדש. את מקום ה-nexi שעשׂו במלאכה קודם לכן החלו לתפוס עבדי-רכוש, שנפלו כשלל במהלך מלחמות הכיבוש הרבות. על חשיבותה הגדלה והולכת של עבדות הרכוש ברומא ניתן ללמוד מהעובדה שבשנת 357 הוטל מס של 5% על שחרור עבדים. לפי ליוויוס (7.16.7) הכניס מס זה רווחים נאים לקופת המדינה.

יוצא שהרווחה שהגיעה למעמדות הנמוכים של רומא מאמצע המאה ה-4 ואילך היא פועל יוצא לא רק של מאבק נחוש לשיפור מצבם, אלא גם (ואולי בעיקר) תוצר שעבודם של אחרים. אותו ציבור אזרחי שהשיל את כבלי שעבוד הגוף ושיפר את מעמדו הכלכלי הצטרף מניה וביה לשירות בצבא הרומי. צבא מוגדל זה נשלח שוב ושוב לשׂדה הקרב, והביא לכיבוש אדמות נוספות לטובת אזרחי רומא, ולכיבוש עבדים נוספים לעיבּוד שׂדותיה. המלחמה והכיבוש הזינו זה את זה, והניעו את האימפריאליזם הרומי, שהפך ברבות השנים את עיר המדינה ממרכז איטליא למעצמה השלטת בים התיכון.

חוקי ליקיניוס-סקסטוס

השינויים החברתיים-כלכליים שחלו בחברה הרומית במהלך המאה ה-4 הלכו בד בבד עם שינויים מקבילים בחיים הפוליטיים. התוצאה הפוליטית של תהליך זה, שנקודת המפנה שלו בחקיקה של שנת 367, היתה עלייתו של מעמד שליט חדש ברפובליקא.

לפי עדותו של ליוויוס (6.35-42) ראשיתו של המהלך בשנת 376, עת כהנו גאיוס ליקיניוס סטוֹלוֹ ולוקיוס סקסטיוס לאטֵראנוס כטריבונים של הפלבס, והחלו לקדם את החקיקה הקרויה על שמם. מעבר לנושׂאי הקרקעות והחובות, שנדונו לעיל, קידמו השניים סעיף שלישי - פתיחת הקונסולאט בפני הפלבס. סדר היום של השניים עורר התנגדות חריפה, הן מצד הפטריקים, הן מצד חלק מהטריבונים של הפלבס עצמם. העימות נמשך עשׂור שלם (376-367), שבמהלכו נבחרו השניים לטריבונאט שנה לאחר שנה. כאמצעי לחץ על מתנגדיהם מנעו השניים בחירת פקידי מכהנים למדינה, כך שבשנים 375-371 לא נבחרו פקידים כלל, והמדינה נותרה ללא שלטון רשמי. המשבר בא על פתרונו בשנת 367, כאשר הצעותיהם של השניים התקבלו על-ידי הפלבס ואושרו על-ידי הפטריקים.

סיפור המאורעות מעורר (כרגיל) חשדות עמוקים, אבל תוצאותיו לפחות הגיוניות ועומדות במבחן הסבירות:

  • הקונסולאט הוחזר לתקפו ונפתח לפלבס
  • נוסדה משׂרת ה-praetor: פקיד בעל אימפריום שעסק במשפט, אך היה גם יכול לשמש כמפקד צבאי לעת מצוא. מלכתחילה יועדה משׂרה זו לפטריקים, אבל בשנת 337 התמסמסה גם פריווילגיא זו.
  • נתמנו שני איידילים "קורוליים", מקבילים לאיידילים של הפלבס. גם משׂרה זו נועדה מלכתחילה לפטריקים בלבד, אך עד מהרה נפתחה בפני כלל חבר האזרחים.
  • זוג הפקידים שעסק בטקסים פולחניים הורחב לכלל עשׂרה (decemviri sacris faciundis), חמישה פטריקים וחמישה פלבאים.

טריבונים קונסולאריים

ההיבט החשוב ביותר מכל אלה הוא ללא ספק זה העוסק בקונסולאט. כדי לעמוד על חשיבותו באופן יסודי יש לברר תחילה את מהותו של המוסד אותו החליף הקונסולאט - הטריבונים הצבאיים בעלי הסמכות הקונסולארית - שתפס את מקום הקונסולאט במחצית השניה של המאה ה-5. ראשיתה של משׂרה זו בשנת 445, כאשר הוחלט שבשנים מסויימות ימונו הטריבונים הקונסולאריים במקום הקונסולים. ההבדלים המהותיים בין שתי המשׂרות היו במספר - 3 עד 6 טריבונים קונסולארים בכל שנה במקום שני קונסולים - ובכך שמשׂרה זו היתה פתוחה גם בפני לא-פטריקים. עם זאת, לפחות בנקודה השניה עומדים המקורות הספרותיים (ליוויוס 4.6.8, דיונֻסיוס מהליקרנסוס 11.56.3) בסתירה גמורה עם ה-Fasti. שכן אם עד לאמצע המאה ה-5 אנו עדים לכמות משמעותית של קונסולים שאינם פטריקים, הרי שבשנים 444-401 היה לפטריקים מונופול מוחלט על המשׂרה העליונה, בין אם נתמנו קונסולים ובין אם טריבונים קונסולאריים.[1]

כפי שראינו לא פעם, הנתונים האמינים ביותר לגבי הפוליטיקא הרומית ברפובליקא המוקדמת מגיעים מרשימות שמות הפקידים העליונים, ה-fasti. הנתונים הללו מוצגים בטבלא הבאה:

Tavlala.JPG

הטבלא חושׂפת מספר תופעות מעניינות:

  1. החילופים בין הקונסולאט לבין הטריבונאט הקונסולארי אינם מקריים, אלא בנויה מרצפים-רצפים של כל משׂרה.
  2. מלכתחילה היה הטריבונאט נדיר יותר, אך הפך תכוף יותר ויותר במהלך שנות ה-20 של המאה ה-5. לאחר מכן, פרט לשתי אתנחתאות קונסולאריות בשנים 413-409 ו393-392, השתלט הטריבונאט הקונסולארי על הזירה באופן מוחלט.
  3. מספר הטריבונים הקונסולארים בכל שנה עלה בהדרגה מ-3 ל-4 ול-6, עד שבסוף המאה החמישית נתמנו 6 טריבונים קונסולאריים דרך קבע.
  4. ככל שעבר הזמן גדל מספר הטריבונים הקונסולאריים שאינם פטריקים (אם כי אין כאן מובהקות סטטיסטית).

נתונים אלה לא זכו עדיין להסבר מספק. יותר מזה, עדיין אין ביכלתנו לאמר מדוע נתמנו בשנה מסויימת קונסולים ובשנה אחרת טריבונים קונסולאריים. יתכן שמטרת ריבוי הפקידים היתה להעמיד לרשות המערכות - הפוליטית והצבאית - מספר גדול יותר של פקידים מדי שנה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם תוספת המשׂרות הנוספות (פראיטור, איידיל קורולי) בעקבות החקיקה של 367.

הקונסולאט והפלבס

מסקנה נוספת העולה מן הטבלא היא שהפטריקים נהנו ממונופול גמור על הטריבונאט הקונסולארי עד לשנת 400. מאידך, הנוכחות של שמות לא-פטריקים בין נושׂאי המשׂרה בשנים המאוחרות יותר מוכיחה שמונופול זה היה de facto ולא de iure. במילים אחרות, לא היו עוררין על כך שלא-פטריקים יכלו להבחר למשׂרות הרמות. נשאלת השאלה, אפוא, מדוע נחשבו חוקי ליקיניוס-סקסטוס להישׂג כה גדול עבור הפלבס בהקשר זה?

שאלה זו חושׂפת שורה של בעיות במסורת ההיסטורית: התשובה שמציעים המקורות לשאלה זו היא שההישׂג הגדול אינו טמון בפתיחת המשׂרה בפני הפלבאים, אלא בהבטחה שלפחות אחד מהם יבחר אליה בכל שנה. אלא שהסבר זה מעלה בתורו בעיא קשה נוספת. בשנים 355 עד 343 נבחרו קונסולים פטריקיים בלבד. האם יתכן שזמן כה קצר לאחר הישׂג זה נתבטלו השפעותיו בשטח? יתר על כן, קונסולאט משותף (קונסול אחד פטריקי ואחד שאינו-פטריקי) נרשם לראשונה רק בשנת 342. מאז ואילך, עד לימיו של יוליוס קיסר, נבחר בכל שנה ושנה לפחות קונסול אחד שאינו פטריקי. מהפך זה קשור, לפיכך, לחקיקה של שנת 342 שנזכרה לעיל, ומיוחסת לטריבון לוקיוס גֵנוּקיוס (ליוויוס 7.42).

פתרון זה מעלה מייד קושי חדש: ליוויוס טוען שה-lex Genucia, אפשרה לבחור בשני קונסולים שאינם פטריקים. דא עקא, לפי ה-fasti, שנת הקונסולאט הראשונה בה לא נבחר למשׂרה אף פטריקי היא 172. האם סביר להניח שאסיפת הקנטוריות – על אף הטייתה הטבעית לטובת בעלי-ההון – לא בחרה צמד קונסולים שאינם פטריקים ולו פעם אחת במשך 170 השנים הראשונות לאחר שאושרה אפשרות זו בחוק?

ניתן ליישב סתירה זו אם נניח שמטרת ה-lex Genucia היתה שונה. חוק זה (כך מפרש קורנל) לא פתח את האפשרות לבחור בשני קונסולים לא-פטריקים, אלא קבע מפורשת שאחד משני הקונסולים שיבּחרו יהיה לא-פטריקי. החוק לא הבטיח שום דבר לפטריקים עצמם, כיון שלא היה צורך בהבטחה שכזו. זכותם של הפטריקים להבחר, ויכולתם להבטיח את בחירתם, היו בחזקת מובן מאליו. כאשר נבחרו שני לא-פטריקים לראשונה בשנת 173 (לקונסולאט של 172) טען מי שטען שאין בכך סתירה ל-lex Genucia, שכן חוק זה לא הבטיח דבר לפטריקים. יתכן שטענה כזו היא שבלבלה את המסורת ההיסטורית עליה נשען ליוויוס, והביאה אותה לגרוס שמטרת החוק מלכתחילה היתה לאפשר בחירת שני קונסולים שאינם פטריקים.

אם אכן זו משמעות החקיקה של 342, עלינו לחזור ולשאול: מה היה ההישׂג הגדול של שנת 367? התשובה לשאלה זו נעוצה אף היא באבחנה שהחברה הרומית לא היתה מחולקת באופן בינארי לפטריקים ופלבאים, אלא שהפלבס היווה קבוצה מוגדרת בתוך הציבור שאינו פטריקי. עד לשנת 366 נבחרו מדי פעם טריבונים קונסולארים שלא היו פטריקים, אך גם לא היו פלבאים. המסקנה של פרשנות זו היא שעד לחוקי ליקיניוס-סקסטוס היו הקונסולאט והטריבונאט הקונסולארי חסומים בפני מנהיגי הפלבס. במילים אחרות: הקונסולים הלא-פטריקים מהשנים 367 היו הקליינטים המובחרים של העלית הפטריקית. הם לא היו פלבאים, ולא היה להם דבר וחצי דבר עם הטריבונים והאיידילים של הפלבס, עם ה-concilium plebis או עם פולחן Ceres הפלבאי.

יש להודות אמנם שפתרון זה הוא בגדר ניחוש בלבד. עם זאת, ניחוש זה מספק הסבר מוצלח ביותר לבעיות העולות מניתוח הרפורמות הפוליטיות של 367 ו-342. לשיטה זו, מטרת החקיקה של ליקיניוס וסקסטוס היתה להביא לביטול המגבלות שהושׂמו בפני ההנהגה הפלבאית ושילובה המלא של הנהגה זו במערכת השלטונית הרשמית במדינה. ניתן לראות בחקיקה זו נצחון גדול של חוגים מובהקים בתוך הפלבס, אנשים בעלי שאיפות ויכולת שהעדיפו להתקדם במסגרת המוסדות המאורגנים של הפלבס במקום להשליך יהבם את פטרון פטריקי זה או אחר. אלא שערוץ זה חסם בפניהם את הקידום לדרגות השלטון הגבוהות ביותר, ומטרת החקיקה של 367 היתה להסיר סופית מחסום זה.

אם כן, הרי שרק קבוצה קטנה מתוך העלית הפלבאית הפיקה איזו תועלת שהיא מהחקיקה של 367. המוני הפלבס שימשו את העלית בדרכה למעלה, ונהנו מהטבות חברתיות וכלכליות (הגבלה על אחזקת אדמות ציבור; הסדרת שאלת החובות) אך לא נהנו מפירות המאבק הפוליטי. יתר על כן – הנצחון הפוליטי של העלית הפלבאית שללה מהארגון כולו את עצמאותו. מדרך הטבע, ברגע ששילבה העלית הפלבאית ידיים עם העלית הפטריקית, אימצה הראשונה לעצמה את גינוניה של האחרונה, והתנתקה מהאינטרסים של השכבות שהעלו אותה לשלטון. מנהיגי הפלבס היו בעצמם בעלי-אדמות עשירים, ומכאן ואילך כמעט שלא היה הבדל בינם לבין בעלי-ריבם מאתמול. נקודה זו מובהרת היטב מסיפורו של גאיוס ליקיניוס סטולו, אחד מהמחוקקים של שנת 367, אשר נמצא אשם עד מהרה באחזקת אדמות ציבור מעבר לכמות המותרת (ליוויוס 7.16.9). יתכן אמנם שסיפור זה אינו עובדתי, אבל הוא אמיתי בהחלט.

המנהיגים הפלבאים שהצליחו לפרוץ את הגדר הפטריקית סגרו את הדלת אחריהם – תהליך מוכר ומקובל בזמנים ובמקומות אחרים. התוצאה של חוקי ליקיניוס-סקסטוס היתה היווצרותה של עלית חברתית חדשה: ה-nobilitas. תופעה זו לא רק שאינה מפתיעה, אלא סביר להניח שניתן היה לצפות אותה בזמן אמת. לפי ליוויוס נבעה ההתנגדות למהלך לא רק מצד הפטריקיאט, אלא גם מצד חלק מהטריבונים ומצד האגף הרדיקלי של הפלבס. הללו תמכו בהצעות החוק בדבר הקרקעות והחובות, אך התנגדו נמרצות לפתיחת הקונסולאט בפני הפלבס. לאור זה אפשר להבין את עדותו של ליוויוס (6.39.2) בדבר התעקשותם של ליקיניוס וסקסטוס לכרוך את שלושת הסעיפים בחבילה אחת. התעקשות זו נועדה לסתור את התנגדות האגף הרדיקלי של הפלבס. הפתיון היה החקיקה בדבר האדמות והחובות. המחיר היה הרס התנועה הפלבאית העצמאית.


  1. ליוויוס (4.6.11-12) מסביר קושי זה בכך שלאחר שהשׂיג הפלבס את מבוקשו, הצביע ללא משׂוא פנים עבור המועמדים הראויים ביותר, ואלה היו פטריקים דוקא. יתכן שהאמת מאחרי הסבר זה הוא שאסיפת הקנטוריות, שהיתה מוטה באופן מובהק לטובת בעלי-ההון, היא היא שבחרה במועמדים הפטריקיים, על אפו ועל חמתו של הפלבס. השׂגת הזכות להתמודד היתה דבר אחד; הבטחת בחירתם של מועמדים פלבאים למשׂרה היתה דבר אחר לגמרי.

עליית ה-nobilitas

חוקי ליקיניוס-סקסטוס שינו את פני הפוליטיקא הרומית מן הקצה אל הקצה. ביטול האפליה החוקית כנגד הפלבאים הביא למעשׂה ליצירתו של אותו מצב בינארי, לפיו כלל הפלבס את כל מי שלא נכלל בפטריקיאט. במציאות החדשה איבדה התנועה הפלבאית את אופיה המהפכני, והפסיקה להתקיים כמדינה בתוך מדינה.

משׂרות הפלבס – הטריבונאט ומשׂרות האיידילים של הפלבס - הפכו לחלק רשמי של המנגנון הפוליטי. הן נותרו אמנם חסומות בפני הפטריקים, אך הפכו בהדרגה לשלב בדרכם של צעירים שאפתנים מן העלית החדשה בדרך לקונסולאט. מעצם העובדה שכהונה במשׂרות הפלבס לא היתה עוד מחסום חוקי בדרך לקונסולאט איבדו המשׂרות הללו את האופי האופוזיציונרי המובהק שהיה להן קודם לכן. אין פלא אפוא שהפקידים שכהנו בהם התנתקו מסדר היום הפוליטי והחברתי של אותם ציבורים שהרכיבו את הפלבס מלכתחילה.

אסיפת הפלבס (concilium plebis) הפכה לאסיפת עם לכל דבר (comitia populi), והחלטותיה (plebiscita) הפכו עד מהרה לחוקים (leges) לכל דבר. בטקסטים מן הרפובליקא המאוחרת משמשים שני מונחים אלה חליפין, ללא כל הבדל. אך גם כאן אין פירוש הדבר שהפלבס הישן זכה באפשרות להעביר חוקים שיקדמו את סדר היום שלו, אלא שהמנגנון הפוליטי שלו הפך לכלי השרת של העלית החדשה.

חשוב לציין שחוקי ליקיניוס-סקסטוס לא פגעו במאום בזכויות הפטריקים כשלעצמן. עד לשנת 173 הצליחו הפטריקים להשתלט על אחד מהקונסולאטים בכל שנה, על אף חלקם הקטן ביחס לשאר האוכלוסיא. עם זאת, אנו רואים שחיקה מיידית ושיטתית במונופול הפטריקי על משׂרות. בשנת 356 נתמנה לראשונה דיקטטור פלבאי ("פלבאי" כעת במובן "לא-פטריקי"). ב-351 הצטרף אליו קנסור פלבאי. בשנת 339 העביר הדיקטטור קווינטוס פּוּבּליליוס פִילוֹ חוק לפיו אחד משני הקנסורים חייב להיות פלבאי.

חוק נוסף שהעביר פובליליוס באותה השנה קבע שעל כל הצעת חוק לזכות ב-auctoritas patrum לפני הבאתה להצבעה באסיפת עם, ולא אחריה. סביר להניח ש"אישור האבות" היה הליך שמטרתו לוודא שאין בהצעת החוק פגם דתי כלשהו. מכך יוצא שכוחם של האבות צומצם באופן משמעותי. אם נמצא פגם, הרי שאפשר היה לתקן אותו, ואז להביא את הצעת החוק בפני אסיפת העם. מאידך בוטלה האפשרות לפסול הצעות חוק שכבר אושרו מטעמי דת אלו ואחרים.

עם השנים הפך הליך זה את עורו, ונוצר נוהג לפי auctoritas patrum פירושה אישור הסנאט להצעות חוק, לפני שהובאו להצבעה. באופן זה הפך הסנאט למקום בו התעצבו הצעות החוק, והסנאט הפך לגוף המרכזי בתהליך החקיקה. עקרון זה, והנסיון להפוך אותו, עומד בלב המשבר שיצר טיבריוס גראכּכוס בשנת 133.
שאלה: האם, ואם כן - היכן אפשר למתוח קו ביחס לשימוש במילה patres אצל ליוויוס ואחרים, בין המשמעות הראשונית "פטריקים" לבין המשמעות המאוחרת "סנאט"?

צמצום "סמכות האבות" היה חלק ממהלך נרחב יותר, שמטרתו לקצץ בהילה הדתית ממנה נהנו הפטריקים מאז ומעולם. כפי שראינו, כבר בשנת 367 נוסד חבר כהנים מורחב (decemviri sacris faciundis) ונבחרו לשורותיו 5 פלבאים. בשנת 300 נחקקה ה-Lex Ogulnia, שהתירה השתתפות פלבאים בכהונות דתיות נוספות (ליוויוס 10.6-9). בתקופת הרפובליקא המאוחרת הצטמצם המונופול הפטריקי בתחום הדת לכהונות זוטרות יחסית, ולמשׂרות טקסיות גרידא כגון ה-flamen dialis וה-rex sacrorum.

ביטול המונופול הפטריקי – הן בפוליטיקא הן בדת – מסמן מעבר ברור מעליתת-מוצא לעלית תחרותית, שהתבססה על שילוב של מוצא משפחתי ומצויינות אישית. השם שנתנה החברה הרומית לעלית החדשה שלה היה nobilitas (אצולה). בלב האצולה החדשה עמדו אותם מנהיגים שאפתנים של הפלבס שהוביל את המהפך של 367, ולצדם האגף הליברלי יותר של הפטריקיאט. נצחונה של "מפלגת המרכז" הזו הביא לא רק להתמוטטות הפלבס המהפכני, אלא גם לשקיעתן של חמולות פטריקיות שלא לקחו חלק במהלך. שמותיהן של חמולות אלה אינם מופיעים עוד ב-fasti consulares. חלקן ירדו מעל במת ההיסטוריא; אחרות חזרו לעניינים רק בשלהי הרפובליקא.

תוצאה נוספת של המציאות החדשה היא שבין שתי הקבוצות שהצמיחו את ה-nobilitas נרקם שיתוף פעולה ממסדי מסוג שלא היה מוכר קודם לכן. על מנת להבין תופעה זו יש לתת את הדעת על פן ייחודי של הבחירות הקונסולאריות באסיפת הקנטוריות. במקרים אלה הצביעו הקנטוריות אחת-אחת לפי סדר, כשכל קנטוריא מכריזה על שני שמות מנצחים. כאשר "אסף" אחד המועמדים נצחונות בלמעלה ממחצית הקנטוריות (כלומר 97 מתוך 193), הוכרזה בחירתו לקונסולאט. כאשר הצליח גם המועמד השני "לאסוף" מספר מנצח של קנטוריות ננעלו הבחירות, והאזרחים התפזרו. דא עקא: אם כל לקנטוריא היו שני קולות, הרי שמספר הקולות לא היה 193 אלא 386. בתנאים כאלה המספר 97 לא הבטיח נצחון כלל, שכן נותרו עדיין קולות רבים "בקופה".

ההסבר לקושי זה נעוץ בפרטי ההסדר של שנת 342. לפי עקרון זה התנהלו הבחירות לקונסולאט בשני ערוצים נפרדים. המועמדים הפטריקים התחרו על משׂרה אחת, והמועמדים הלא-פטריקים (כלומר הפלבאים) התחרו על משׂרה שניה.[1] כל קנטוריא בחרה מועמד פטריקי ומועמד פלבאי, והראשונים שזכו ב-97 קולות נבחרו למשׂרה.

תוצאה טבעית של סדר זה היא שמועמדים פטריקים ופלבאים נדחפו לכרות בריתות ולהתמודד בבחירות בצמדים. בתוך כל צמד לא התנהלה כל תחרות, כיון ששני החברים לא התחרו על אותה משׂרה. באופן זה יכלו לשלב מאמצים ולנהל את מערכת הבחירות מתוך שיתוף פעולה. תמונה זו זוכה לאישור גם מה-fasti ומהמסורת ההיסטורית, כפי שניתן לראות מהדוגמא של קווינטוס פאביוס מקסימוס רוּליאנוס הפטריקי ופובּליוס דֵקימוס מוּס הפלבאי, שהיו קונסולים יחדיו בשנים 308, 297 ו-295. דוגמאות נוספות הן קווינטוס איימיליוס פּאפּוס וגאיוס פאבריקיוס לוּסקינוס (קונסולים 282, 278) שחברותם היתה לאגדה, כמו גם לוקיוס ואלריוס פלאקּוס וקאטו הזקן (קונסולים 195, קנסורים 184).

שיתופי הפעולה האלה היו תוצאה טבעית של המהפך הפוליטי של אמצע המאה ה-4. הם מסבירים גם כיצד הפך ה-plebiscitum לכלי החקיקה הראשי. כפי שראינו, לפני ה-lex Hortensia (287) קבלו החלטות הפלבס תוקף חוקי רק לאחר שקבלו אישור פטריקי. אישור פטריקי להחלטת פלבס משקף, אפוא, את שתוף הפעולה המדובר. לפיכך מתברר גם מדוע קידמו רבים מה-plebiscita הללו את המשך שיתוף הפעולה והעמקתו – החל בחוקי ליקיניוס-סקסטוס ב-367, עבור דרך חוקי גֵנוּקיוס (342), ה-lex Ovinia (לפני 318) וה-lex Ogulnia (300). החוקים הללו עברו על אפה ועל חמתה של הסיעה הפטריקית הבדלנית, תוך שימוש חוזר ונשנה בצעירים אצילים שאפתנים שנבחרו להיות טריבונים של הפלבס, והעבירו את החקיקה שלהם באמצעות מוסדות הפלבס.

משנחקקה לבסוף ה-lex Hortensia היא סילקה את שאריות ההתנגדות הפטריקית הבדלנית, תוך שהיא משאירה את תהליך החקיקה לבטח בידי ה-nobilitas. אכן, בעקבות חוק זה לא נרשם גל גדול של חקיקה פופולארית רדיקלית. נהפוך הוא – חוק זה סימן את נצחונה המוחלט של האוליגרכיא הפטריקו-פלבאית.

  1. לאחר שנת 173, כאשר נבחרו לראשונה שני מועמדים פלבאים, נוצרה מציאות חדשה, לפיה היה די בקנטוריות של הפרשים (18) ושל המעמד הראשון (80) כדי לבחור את שני הקונסולים. הויתור על שיריון אחד מהקונסולאטים למועמד פטריקי הטה את הבחירות עוד יותר לטובת עשירי רומא.

סיכום החוקים הנזכרים לעליל

  1. Lex Licinia- נחקק ב 376 (בפועל יושם ב 367), מחזיר את יוקרת הקונסולאט, פותח לפלבאים אפשרות להבחר לקונסולאט ומגביל אחזקת אדמות ציבור
  2. Lex Genucia- נחקק ב 342, משריין אחד מהקונסולאטים עבור מועמד לא-פטריקי, אוסר על הלוואה בריבית, החזקת שתי משרות בו זמנית וקבע "זמן צינון" של עשר שנים בין מילוי תפקיד ציבורי.
  3. Lex Poetelia- נחקק ב 326, ביטל את הנקסום.
  4. Lex Ogulnia- נחקק ב 300, פתח את משרות הכמורה לפלבאים, הגדיל את המשרות הבכירות מ 5 ל 8 (כולל הבכירה ביותר הפונטיפקס מקסימוס) [[1]] בנוסף, קבע החוק כי 5 תפקידי אַוּגוּרים [[2]] יאוישו ע"י פלבאים.
  5. Lex Hortensia- נחקק ב 287 ע"י הדיקטאטור הנבחר Quintus Hortensius, עפ"י החוק כל החלטות מועצת הפלבאים מחייבות את כלל האזרחים. המיוחד בחוק זה הינו העברת החוקים ללא צורך בקבלת אישור מהסנאט. וראו גם:[[3]].

מקורות עתיקים

  • אפיאנוס, מלחמת האזרחים 1.8.33 על הגבלת גודל הקרקע הציבורית ומספר הפרות שמותר לגדל עליה (מומלץ)
  • ליוויוס, 6.27.6 על משבר החוב ומעמד אחד שהרס מעמד אחר
  • ליוויוס 6.11.7 על מרקוס מנליוס קפיטולינוס
  • ליוויוס 6.35.4 על חוקי ליקיניוס סקסטוס ואופן השבת חובות
  • ליוויוס 6.35-42 על קאמילוס המושיע
  • ליוויוס 7.28.9 עונשים שניתנו למלווים בריבית (מומלץ)
  • ליוויוס 7.19.5

סרוויוס טוליוס והמלוכה הרומיתהמהפכה של סרוויוס טוליוסהמהפכה הרפובליקניתפטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדותתריסר הלוחותהברית ההיסטוריתסילבוס