ניצן זימרן פרק א -מקורות ראשוניים

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־11:29, 25 בנובמבר 2010 מאת Oamitay (שיחה | תרומות) (נבואתו של משה ומותו)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לתוכן העניינים

מקורות ראשוניים.

המקורות על משה בספרי התורה, החל מרגע לידתו ועד רגע מותו, בפסוק האחרון בספר דברים, עשירים ומלאים ביותר. אתמקד במספר נקודות מצומצם, שלדעתי ניתן לחשוף ולמצוא בהם שרידים של סיפורים קדומים יותר, הקשורים ממטית למיתולוגיות קדומות אחרות, בין השאר מצריות וכנעניות, ואשר רואות בדמותו של משה דמות אל/אל למחצה. בפרק זה נבחן מקורות אלו, ואת השאלה האם ומדוע מקורות אלו פותחים את הפתח לדיון.

לידתו של משה, שמות פרק ב

לידתו של משה מתוארת בספר שמות פרק ב. בפרק זה מכירים אנו רק את התינוק הנולד, אחותו, ושני הוריו. מסיבה שאינה מופיעה במפורש בפרק זה, אולם כנראה בהקשר של גזירת פרעה, המוזכרת מיד לפני תחילת סיפור הלידה, נאלצים בני הזוג להסתיר את הילד וזאת הם מצליחים לעשות שלושה חודשים. לאחר מכן, שוב, מסיבה שלא מוזכרת, לא יכולים עוד בני הזוג להסתיר את הילד, ולכן מחליטה האם לשים את הילד בתיבה ולהניחה ביאור. אחותו מתייצבת לראות כיצד יתגלגלו העניינים. בהמשך הסיפור, בת פרעה מוצאת את התיבה ובפותחה את התיבה מתגלה תינוק בוכה. בת פרעה מבינה כי מדובר בילד מילדי העברים ומחפשת מינקת. אחות הילד חושפת את עצמה, ואומרת לבת פרעה שהיא תביא לה מינקת, וכך הוה, עד הגמל הילד, אז חוזר הוא לבת פרעה והיא מאמצת אותו לבן לה. רק במקום זה חושף הסיפור את שם הילד- משה. מדרש שמו במקרא (ועוד ידובר על שמו בפרק ב של העבודה), הוא שמן המים הוא נימשה. מספר נקודות מעניינות בסיפור לידתו של משה כפי שמופיע בפרק זה: אביו ואמו לא מוזכרים בשמותיהם, אולם הייחוס לשבט לוי מוזכר. כמו כן, נראה על פניו כאילו משה הוא ילדם הראשון של בני הזוג, אולם כבר בפסוק 4 מגלים אנו כי יש למשה אחות גדולה. בפרק ג נחשפים אנו לדמותו של האח הבכור- אהרון, ועוד ידובר בפסוקים אלו. מאוחר יותר נחשפים אנו גם לשמותיהם של אביו ואמו, ואולם פרק זה נראה שבמפגיע לא מוסר שמות הפועלים. יתכן שעניין זה נובע מהרצון של הכותב להדגיש את שמו של משה כבולט משאר הפסוקים, ולכן לא מזכיר שום שם אחר. עובדה נוספת שנשים אליה לב היא שהוריו מחביאים אותו (כנראה בשל גזירת המלך), ולאחר מכן מניחים אותו ביאור, אקט שנראה כויתור על הילד. אחותו לא מוותרת ונשארת לידו, והוא ניצל על ידי בתו של המלך. בסיפור קל להבחין במספר ממים מוכרים: החבאת הילד בשל רדיפת המלך אחריו, ויתור על הילד, הנחתו בתיבה והשטה של התיבה על פני נהר. אולם בשלב זה נראה שאין בסיפור זה פרטים שמסגירים את היותו של משה דמות אלוהית/חצי אלוהית. בשלב מאוחר יותר בעבודה נבחן חלקים מפרק זה פעם נוספת.

שליחות משה פרקים ג-ד, וכן פרק ו.

שליחות משה היא פרק ארוך מאוד בספר, המשתרע על 39 פסוקים בשני פרקים. אנו נתייחס רק לקבוצת פסוקים קצרה שמופיעה לקראת סוף השליחות לאחר ויכוח ארוך שניטש בין משה לאלוהים, מתנהל השיח הבא: "שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים." כמובן שהפסוק האחרון מכווין אותנו ישירות לנושא. פסוק זה מופיע באופן אחר אך עם אותם מרכיבים בהמשך פרק ז פסוק 1: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך" שני הפסוקים עוסקים ביחס בין אהרון למשה, ושניהם מכנים את משה אלהים. פעם אחת משה הוא אלהים כלפי אהרון, ואהרון הוא הפה של משה, ופעם שניה משה הוא אלהים כלפי פרעה, ואהרון הוא בתפקיד נביא. המילה אלוהים מציינת באופן מובהק לחלוטין במקרא את האל האחד, כך לדוגמא (בראשית א,א): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", או כוחות אלוהיים שקריים, דהיינו אלילים שבהם האמינו שאר האומות, כדוגמה (שמות יח 11): "עתה ידעתי כי גדול יה-וה מכל האלהים". המילה אלהים מופיעה מאות פעמים במקרא, ובכל המקרים הכוונה לאחד משני הסוגים שהזכרנו.[1] מעניין שמילה זו מופיעה ברבים. באופן תחבירי המילה אלוהים היא ריבוי של אל. כך מילה זו מופיעה גם במקרא בצורה זו (בראשית לה 7), (שמות יח 11). מפתיע יותר הוא שהכינוי הרווח לאלוהי ישראל הוא אדוני, גם הוא ריבוי של אדון, וכך הוא מופיע גם במקרא (בראשית יח 3), כפועל רבים של אדון.

נחזור לפסוקים המכנים את משה אלוהים. רוב החוקרים לא רואים בפסוקים אלו עדות לכך שמשה מושווה לאל, אלא מפרשים זאת כשליח האל, אומר את דבריו של האל.[2] למרות דברים אלו, ראינו שהמקרא מכנה את משה בכינוי השמור לאלים בלבד, ומשה הוא הדמות האנושית היחידה שהתכנתה כך במפורש. פסוקים אלו לפחות מעוררים שאלה האם המקרא לא משמר שכבות סיפוריות קדומות בהם משה היה נחשב אל/אל למחצה.

חטא העגל פרקים לב-לד

חטא העגל היא פרשיה ארוכה ומסובכת בספר שמות. נבחן רק היבט אחד בפרשיה זו. הפסוקים בתחילת פרק לב מספרים: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים לא ידענו מה היה לו". ננתח את הפסוקים: משה מאחר לרדת, ובני ישראל לא יודעים היכן הוא. על פי הסדר הכרונולוגי ברצף הפרשיות אנו נמצאים אחרי שה' מדבר פנים אל פנים עם כל העם, במעמד הר סיני (פרק כ). לאחר מעמד הר סיני עולה משה להר. כאשר בני ישראל רואים שהוא לא יורד חזרה, הם פונים לאהרון כסגנו של משה, ומבקשים ממנו אלהים חדשים- כיון שמשה מת. ניתן לראות שבני ישראל רואים את חזות משה כחזות האל, וכאשר משה לא יורד חזרה, הם מבינים שהאל מת/נעלם, ומבקשים אל חדש. גם כאן, מסבירים חלק מהחוקרים שמדובר במתווך, שבלעדיו לא ניתן להגיע אל האל, ולכן מותו/העלמותו של משה שווה למות האל. בפסוק עצמו המילה האיש, נראית באופן תחבירי כלא שייכת לרצף הפסוק. גם התוכן על פי המילה הזו לא ברור. יש שני צדדים לבקשת בני ישראל: קום עשה לנו אלהים- כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. חלק שני מוביל לחלק הראשון. כיון שלא ידענו מה קרה למשה- קום עשה לנו אלהים. אם משה הוא איש כפי שאומר הפסוק, מדוע מסקנת העלמותו היא עשיית אלהים חדשים? ניתן לדעתי להבין את הפסוק כהקבלה: משה הוא האל/ חלק מהאל, וכיון שהוא נעלם- קום עשה לנו אלהים. (לציין שהתרגום לתורה מזכיר את המילה איש).

נבואתו של משה ומותו

במספר מקומות חורג הטקסט המקראי, ומתאר את נבואתו של משה כביכול מהצד. מקור ראשון הוא בבמדבר פרק יב פסוקים 6-8: "ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת ה' יביט...". פסוקים אלו מבטאים הפרדה ברורה של משה מכל שאר הנביאים, באיכות נבואתו. התגלות ה' אל משה היא לא בחלום ולא בחידות, אלא מפגש פנים אל פנים. בפסוקים אלו לא ניתן לראות האלהה של משה, אולם בהחלט פסוקים אלו מפרידים בין משה לשאר כל הנביאים.[3]פסוקים המחריגים את נבואתו של משה משאר הנביאים הם הפסוקים המסיימים את ספר דברים (דברים פרק לד): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". גם פסוקים אלו מרוממים את נבואתו של משה, (וגם מזכירים את הפועל ידע). פרשיה נוספת הקשורה לנבואתו של משה היא הקרנת אור פניו של משה. שמות פרק לד מתאר שפניו של משה קורנים. יש מהחוקרים שפירשו שקרינה זו היא קרניים, שהם מם ברורה לאלוהות במזרח הקדום, כפי שגם הוזכר בשיעורי הקורס. המלה קרן מופיעה במקרא רק בהקשר של קרניים, חוץ מפרשיית קרינת אור פניו של משה. לא ניכנס לשאלה האם באמת צמחו למשה קרניים, או שפניו קרנו, ובכל אופן תיאור זה הוא חריג תנכי המציין את משה שוב כדמות חריגה מאוד.

מכל המובא עד כה ניתן לצייר דמות של אדם חריג ביותר גם בנוף התנכי. אדם שהקשר שלו עם האל הוא אינטימי וחזק, ושיש בו אלמנטים שלא מופיעים אצל שום אדם אחר. אולם אין בכל אלו כדי להעיד ולהראות באופן כזה או אחר על כך שמשה הצטייר כדמות אלוהית ממש, אלא רק דמות חריגה, וזאת למעט הפרשנות על קרני משה.

מותו של משה היא פרשיה מעניינת מאוד. הפסוקים מספרים שמקום קבורתו לא נודע, אולם ברור לפסוקים בסוף ספר דברים שמשה מת. אני אעלה את האפשרות שפסוקים אלו עברו עריכה, והסיפור בשכבה הקדומה שלו לא הכיר במות משה, אלא ייחס לו תכונות של אל-מוות, כיאה לדמות אלהית/חצי אלהית. השכבה המאוחרת יותר 'תיקנה' פרט זה, אולם השאירה את חוסר הידיעה לגבי מקום הקבורה כשריד לסיפור המקורי. נקודה זו תורחב בפרק הבא. 

חזרה לתוכן העניינים


  1. הפסוק היחיד לדעתי שמובא בדר"כ כדי לערער הנחה זו הוא (שמות כב 27): אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור. הפרשנות שמנסה לקעקע את המילה אלהים כמילה שמכווינה תמיד לאלהות, מסבירה את הפסוק כנסוב על מלך/שופט, וכיון שהמלך והשופט הם שליחי האל, הם מכונים אלהים. אם פרשנות זו הייתה נכונה, היינו מצפים למצוא פעמים רבות שימוש במילה זו כלפי אנשים שמייצגים את האל. השימוש הנפוץ במקרא לדבר זה הוא איש האלהים (כך מכונה משה בדברים לג 1, וכן בשופטים יג 6, ועוד).
  2. John I. Durham, word biblical commentary, word books,exodus p.48, Brevard S. Childs, the old testament library
  3. בנוסף, המפגש הבין אישי נראה אינטימי למדי, ויתכן כי יש בו, בנוסף לפסוקים נוספים, כדי להצביע על קשר אינטימי בין משה לאלהים. כך למשל השימוש המאסיבי במילה 'ידיעה' בשמות פרק לג בפסוקים 12-16. השורש י.ד.ע מופיע בפסוקים אלו חמש פעמים. הפסוק המובהק ביותר שיכול להצביע על קשר אינטימי כזה הוא פסוק 13: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך". השורש ידע כאשר הוא מופיע בהקשר של שני צדדים, שהאחד יודע את השני, מובנו יכול להיות קיום יחסי מין. כך בבראשית פרק ב פסוק 1: והאדם ידע את חווה אישתו, כך שמואל א פרק א פסוק 19: וידע אלקנה את חנה אישתו, כך מלכים ב פרק א פסוק 1: והמלך דוד לא ידעה. ועוד הרבה.