הבדלים בין גרסאות בדף "Heidel 1920"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ (נמצא בשימוש ב...)
 
(13 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
[[מחקר מודרני H]] / [[מחקר מודרני ה]]  
+
[[מחקר מודרני ה]] / [[מחקר מודרני H]]  
<div align="left">
+
<div dir="ltr" align="justify">
Heidel, W. A. 1920. "Why Were the Jews Banished from Italy in 19 A.D." ''The American Journal of Philology''. Vol. 41, No. 1. pp. 38-47. c
+
'''Heidel, W. A. 1920. "Why Were the Jews Banished from Italy in 19 A.D." ''The American Journal of Philology''. Vol. 41, No. 1. pp. 38-47.'''
<div align="right">
+
<div dir="rtl" align="justify">
 
= סיכומים  =
 
= סיכומים  =
  
'''עמ' 38-39:'''  
+
'''עמ' 38:'''  
  
המקורות לסיפור הם [http://en.wikipedia.org/wiki/Josephus יוספוס ][http://en.wikipedia.org/wiki/Tacitus וטקיטוס], כאשר שאר המקורות נובעים מהם. יוספוס בוחר לספר על הסקנדל שהתרחש במקדש איזיס ([[Josephus, Antiquities 18.65-80|''קדמוניות ''18.65-80]]) ולאחר מכן יוספוס עובר לספר על יהודי נלוז ששדד את פולביא ([[Josephus, Antiquities 18.81-84|''קדמוניות ''18.81-84]]). יוספוס מדגיש שבמקרה של היהודים העונש היה חמור ומופרז בהשוואה לפשע שנעשה.  
+
כשהיידל ניגש לכתוב על כך עוד אין הסבר מקובל לגירוש.  
  
היסטוריונים מודרניים נוטים לדחות את הסיבה של יוספוס כאשר הסבר חילופי להבנת השנאה כלפי היהודי מתבסס על המוניטין של היהודים, שהם דאגו לטפח, כמיוחדים ומחזיקים באמת ובצדק, גישה שעוררה עוינת בקרב שאר העמים.<ref>יחס המקביל להחרמת [http://en.wikipedia.org/wiki/Aristides אריסטידס] בשל צדקתו התמידית.</ref>
+
'''עמ' 39:'''
  
אך מכיוון שיוספוס מספר לנו שנערכה חקירה טרם מתן גזר הדין לא סביר שטיבריוס היה מעניש את היהודים ללא הצדקה, אפילו אם [http://en.wikipedia.org/wiki/Sejanus סיאנוס] וגזענים אחרים ניסו לדחוק בו לפעולה קיצונית.&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Philo פילון ]מציין שפשעם של היהודים היה תוצר של האשמות כזב שהעליל סיאנוס על היהודים ([[Philo, Legatio ad Gaium 155-161|''Legatio ad Gaium'' 155-161]]) כשהיהודים שבאמת פשעו היו מעטים (ובכך מאשר את דיווחו של יוספוס) ומדגיש את שנאתו של סיאנוס ליהודים ([[Philo, Flaccus 1|''Flaccus ''1]]). [http://en.wikipedia.org/wiki/Suetonius סווטוניוס ]גם כן מציין את אירוע הגירוש, אם כי מעורפל יותר ([[Suetonius, Tiberius 36|''Tiberius ''36]]) וככל הנראה הוא מתבסס על טקיטוס כמקור.  
+
מסיפורו של יוספוס מתקבל הרושם שהעונש היה חמור ומופרז בהשוואה לפשע. היסטוריונים מודרניים נוטים לדחות את הסיבה של יוספוס כאשר הסבר חילופי להבנת השנאה כלפי היהודי מתבסס על המוניטין של היהודים, שהם דאגו לטפח, כמיוחדים ומחזיקים באמת ובצדק, גישה שעוררה עוינת בקרב שאר העמים.<ref>יחס המקביל להחרמת [http://en.wikipedia.org/wiki/Aristides אריסטידס] בשל צדקתו התמידית.</ref>
 +
 
 +
אך מכיוון שיוספוס מספר לנו שנערכה חקירה טרם מתן גזר הדין לא סביר שטיבריוס היה מעניש את היהודים ללא הצדקה, אפילו ניסו [http://en.wikipedia.org/wiki/Sejanus סיאנוס] ושׂונאי-יהודים אחרים ניסו לדחוק בו לפעולה קיצונית.  
  
 
'''עמ' 40:'''  
 
'''עמ' 40:'''  
  
יוספוס מציין שהוא קושר את הסיפור של פולביה עם זה של פאולינה במקרה (לא מדויק - 18.65: "אזכיר תחילה את מעשם הנועז של כוהני איסיס, ואכוון בדרך זו את הסיפור על מה שאירע בקרב היהודים."). אחת ההנחות היא שיוספוס מציין את הסיפורים של פאולינא ופולביא בסמוך כדי להשוות בין העונש שניתן למצרים אל מול העונש החמור ליהודים ולהדגיש את חוסר הצדק והמידתיות, בין העונשים שנתנו לפשע זעיר מול פשע נאלח.&nbsp;טיקטוס וסווטוניוס קושרים את היהודים למצרים, כשהיהודים זוכים למנה גדולה יותר מהאשמה.  
+
[http://en.wikipedia.org/wiki/Philo פילון] מציין שפשעם של היהודים היה תוצר של האשמות כזב שהעליל סיאנוס על היהודים ([[Philo, Legatio ad Gaium 155-161|''Legatio ad Gaium'' 155-161]]) כשהיהודים שבאמת פשעו היו מעטים (ובכך מאשר את דיווחו של יוספוס) ומדגיש את שנאתו של סיאנוס ליהודים ([[Philo, Flaccus 1|''Flaccus ''1]]). סויטוניוס ([[Suetonius, Tiberius 36|''Tiberius ''36]]) מציין אף הוא את הגירוש, אם כי דיווחו מעורפל יותר ונראה שביסס דבריו על טקיטוס כמקור.  
 +
 
 +
טקיטוס מצדו כורך יחדיו את גירוש היהודים ואת הפעילות נגד המצרים. כל זה קורה, כך מדגיש היידל, בשנה בה מתעד טקיטוס פעילות נוספת נגד זנות והפקרות בחברה הגבוהה ברומא.  
  
 
'''עמ' 41:'''  
 
'''עמ' 41:'''  
  
הסנאט יצא נגד זונות מקדש בחברה הרומית (טקיטוס, ''ספרי השנים'' 2.85) לפי טקיטוס ויוספוס העונש הופנה כמעט בבלעדיות לכיוונם של היהודים.  
+
טקיטוס מתעד שליחת 4000 איש לשירות צבאי. יוספוס (18.84) נוקב באותו המספר ביחס ליהודים שנשלחו לשירות. מכאן מסיק היידל שצעד זה הופנה רק כלפי היהודים. למצרים יש תפקיד שולי בסיפור. <br> בעיני טקיטוס, וכנראה גם בעיני הממשל הרומי, הפולחן היהודי והמצרי היו דומים (בעוד יוספוס מדגיש את אי ההקבלה). <br> היידל עושׂה הבחנה בין זנות פולחנית לזנות סתם. ויסטיליה בצד הסתמי, פאולינה בצד המקדשי. טיבריוס והסנאט (כך היידל) יוצאים נגד שתי התופעות כאחת. מההקבלה שמותחים המקורות בין פאולינה ופולוויה רומז היידל שיש דמיון בין השתיים גם בעניין הזנות (גולש לשורות הראשונות של עמ' 42.)
 +
 
 +
'''עמ' 42:'''
 +
 
 +
סיפור פולוויה מציג יהודים שגנבו כסף שנועד מכלתחילה למקדש שלהם הם. לא סביר שמעשׂה זה הוא שעורר תגובה כה קשה. <br> המפתח להבנת הסיפור הוא בתרומה עצמה - זהב וארגמן - שנועדו לתלייה במקדש:
 +
 
 +
The Priestly code represents the hangings of the temple as derived from those of the 'tent of meeting'
  
בעקבות ההתאמה לדיווחו של יוספוס, סביר להניח כי מדובר כאן בעיקר, אם לא רק, על יהודים, כאשר למצרים יש תפקיד שולי בסיפור. בעיני טקיטוס, וכנראה גם בעיני הממשל הרומי, הפולחן היהודי והמצרי היו דומים (בעוד יוספוס מדגיש את אי ההקבלה). פאולינה הואשמה בהיותה פרוצת מקדש, ווסטיליה הייתה זונה במקצועה. לכן הפעולה של הרומים נגד היהודים והמצרים הייתה זהה בעיניו של טקיטוס.&nbsp;דיווחו של יוספוס אכן כולל שתי גברות מן האליטא הרומאית שמאמצות פולחנים זרים. לכן מטרת התגובה מצד המשטר הייתה לרסן את פריצותן. בעיני הממשל הרומי, לא היה הרבה הבדל בין המקרה של פולביא לזה של פאולינא. אם כן, האין לנו דרך לדעת באילו האשמות הואשמו היהודים?
+
'''עמ' 43:'''
  
בעיני הרומאים הפולחן היהודי והמצרי היו דומים. בעיניו המקרה של פאולינה ופולביה יהיו זהים בעוד יוספוס מדגיש את אי ההקבלה. פאולינה הואשמה בהיותה פרוצת מקדש, ווסטיליה (טקיטוס, ''ספרי השנים'' 2.85)הייתה זונה במקצועה. לכן הפעולה של הרומים נגד היהודים והמצרים הייתה זהה בעיניו של טקיטוס. השאלה היא האם היהודים והמצרים סייעו להפצת פולחן מסוג זה?
+
על הקשר בין אוהל מועד וסוכה, ועל מנהגים של "אוהלי מועד" בפסטיבלים דתיים בעולם העתיק. <br> דוגמא לגבי איסיס בקופטוס - פאוסניאס 10.32.14-18. <br> הסוכות או האוהלים הללו הן המקום בו התקיים מין פולחני, לעתים בהמחזה של נישׂואין קדושים ו/או כשלב מעבר בטקסי מסתורין. <br> אריגת הקישוטים (זהב וארגמן) היתה עבודה מסורתית של הקדשות הללו.  
  
'''עמ' 44-47:'''  
+
'''עמ' 44:''' לדוגמא, האורגות בתים לאשרה: מלכים ב כג ז. <br> ברור שפולחן כזה כבר לא היה נהוג במקדש בירושלם בשלהי ימי בית שני. עם זאת, לעניינו מספיק ש'''ניתן היה לחשוב''' שפולחן כזה עדיין קיים. די לנו שהמנהג היה מוכר באופן כללי, ושפתח פתח לרביעיית הנוכלים לפתות את פולוויה לתרום כסף.<br> זאת ועוד - מי יודע כמה יהודים (או אדומים שגויירו בכח) לא היו אדוקים כל-כך, והמשיכו לקיים עבודת אלילים בארון?
  
יוספוס מתאר את אי ההבנה (דיסקומוניקציא) שבעקבותיה המתנות מפולביא לא הגיעו למקדש בירושלם. האם פשע זה נחשב בעיני הממשל הרומי כחילול קודש. אצל יוספוס (&nbsp;[http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.01.0146%3Abook%3D16%3Awhiston+chapter%3D6%3Awhiston+section%3D2 ''קדמוניות ''16.6.2]) מתואר שאכן גניבת משלוחים לבית המקדש נחשבת כחילול קודש.&nbsp;אולם הסבר זה שגוי, שכן אוגוסטוס מתייחס בעיקר ליוונים שגנבו תרומות שיהודים שלחו למקדש בירושלם ומציין כי האשמים ישלחו למשפט אצל היהודים. לרומאים, חילול קודש שנעשה על ידי יהודי לא אמור להצדיק פעולה כה קיצונית מצד השלטונות. הזהב והארגמן שפולביא התעתדה לשלוח לבית המקדש נועדו לשטיחי קיר\וילונות, כלומר לקישוט. זה נותן לנו רמז. לפי הקוד הכוהני, קישוטי המקדש הם חיקוי של הקישוטים שהיו ב[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F אוהל מועד]. כיום יש חוקרים שטוענים שאוהל מועד הוא הגירסא הניידת של בית המקדש, מותאמת לחיי הנוודות המדבריים. אך לפני שקם בית המקדש היה כנראה אוהל מועד (דומה לסוכה) של הפסטיבלים מספר שמות, ויכול להיות שבזמנים עברו שימש האוהל לפגישה עם האל או נציגיו בחגים. לפי [http://en.wikipedia.org/wiki/Pausanias_%28geographer%29 פאוסאניאס]&nbsp;([http://www.theoi.com/Text/Pausanias10C.html 10.32.14-18])&nbsp;היה מנהג דומה בטקסים של איסיס בקופטוס שבמצרים.<br>האם פאולינא הייתה קדשה? אוהל המפגש היה קשור למקדש האל\ה ולעיתים קרובות הוא הוצב על גג המקדש. כך קיבלו [http://en.wikipedia.org/wiki/Sacred_prostitution ההירודולות] את שמן "זונה על הגג" (בתרגום חופשי). לא ידוע לנו מיוספוס האם המפגש של פאולינא עם מונדוס היה בקומה עליונה, אך איחודה עם אנוביס (לכאורה) במקדש איסיס היה ללא ספק טקס חניכה כלשהוא. ההירודולות היו אחראיות על טווית הקישוטים לאוהל, עליהם שמרו לפעמים הירודולות ממין זכר או סריסים. ציטוט ממלכים ב', פרק 23, פסוק ז':" וייתוץ את-בתי הקדשים, אשר בבית יהוה: אשר הנשים, אורגות שם בתים--לאשרה." הציטוט מלמד כי מנהג זה היה נהוג גם בישראל והרפורמא של המלך יאשיהו ניסתה למגרו. הנשים המדוברות היו זונות המקדש או הירודולות.<ref>Stade, Bibl. Theologie des Alt. Testaments I, pp. 133 sq</ref>&nbsp;
+
'''עמ' 45:'''
  
התנהגות של שידול לזנות, כפי שכנראה פרשו הרומאים את מה שנעשה לפולביא, הייתה בלתי נתפסת בערש הנצרות בקרב היהודים. הרי הרפורמות של המלך יאשיהו והקודים הכוהניים טיהרו את המקדש בירושלים. אך מספיק להראות שעמים שמיים אחרים נהגו כך והרומאים ייחסו את ההתנהגות הזו גם ליהודים. מצד שני, הנחה סבירה היא שהרפורמא לקחה זמן והיו סטיות כתוצאה מנסיבות מסוימות. האם האורתודוקסיא היהודית שלטה בפלשתין לאורך זמן? עלינו לזכור כי היו לה זרמים ופילוגים רבים. היו אנשים שנקראו יהודים ולא היו באמת כאלה (אלא בעלי מנהגים אחרים), בעיקר מאז שי[http://en.wikipedia.org/wiki/John_Hyrcanus וחנן הוראקנוס הראשון] גייר את האדומים.  
+
עדות חשובה לענייננו השתמרה ב-[http://www.aug.edu/augusta/iconography/protevangelium.htm ''The Protevangelium of James'' 10-11]:
 +
<div align="left" dir="ltr"><blockquote>
 +
10. And there was a council of the priests, saying: Let us make a veil for the temple of the Lord. And the priest said: Call to me the undefiled virgins of the family of David. And the officers went away, and sought, and found seven virgins. And the priest remembered the child Mary, that she was of the family of David, and undefiled before God. And the officers went away and brought her. And they brought them into the temple of the Lord. And the priest said: Choose for me by lot who shall spin the gold, and the white, and the fine linen, and the silk, and the blue, and the scarlet, and the true purple. And the true purple and the scarlet fell to the lot of Mary, and she took them, and went away to her house.<ref>המילה היא oikos, אך יתכן שמדובר ב"אהל" (השווה LXX בראשית כז טו), והשווה הבתים הנסרגים לאשרה במל"ב כג ז. פסוודו-מתי משכן את מרים וחמש חברותיה הבתולות ב"בית" יוסף, שלפי כתבי הבשׂורה החיצוניים היה כהן.</ref> And at that time Zacharias was dumb, and Samuel was in his place until the time that Zacharias spake. And Mary took the scarlet, and span it.  
  
יש עדויות מגוספלים לא קנוניים לפיהם מנהגים אלה היו אפשריים גם בזמנו של אוגוסטוס. באחד מהם&nbsp;([http://www.aug.edu/augusta/iconography/protevangelium.htm ''The protevangelium of James'' 10-11]) מריה מתוארת &nbsp;כהירודולא שבאה למקדש בירושלים לפגוש את מלאך האל. כדאי לשים לב שלפי המקור הזה, מריה נקראה בזמן שהיא ארגה וילון סגול לכיסוי המקדש. בזמן שהודיעו לה שהיא תהיה האם הבתולה של המושיע. כרגע אין צורך לתהות אם דברים כאלה התרחשו מדי פעם במקדש בירושלם.&nbsp;נוצרים מסורים מסוריה, שרבים מהם היו יהודים מומרים, האמינו במהלך המאה השניה בסיפור הזה ויסדו על כך חלק מאמונתם (בתולי אמו של ישוע). הקשר של פולביא לבד הסגול המיועד לבית המקדש עלול להצביע על התקוות שנטעו בה היהודים המתחזים. בכל האירועים, יש שפע של ראיות לפרשנות של ניהולם אם טיבריוס התייחס אליהם כאל שידול לזנות במקדש.
+
11. And she took the pitcher, and went out to fill it with water. And, behold, a voice saying: Hail, thou who hast received grace; the Lord is with thee; blessed art thou among women! And she looked round, on the right hand and on the left, to see whence this voice came. And she went away, trembling, to her house, and put down the pitcher; and taking the purple, she sat down on her seat, and drew it out. And, behold, an angel of the Lord stood before her, saying: Fear not, Mary; for thou hast found grace before the Lord of all, and thou shalt conceive, according to His word. And she hearing, reasoned with herself, saying: Shall I conceive by the Lord, the living God? and shall I bring forth as every woman brings forth? And the angel of the Lord said: Not so, Mary; for the power of the Lord shall overshadow thee: wherefore also that holy thing which shall be born of thee shall be called the Son of the Most High. And thou shalt call His name Jesus, for He shall save His people from their sins. And Mary said: Behold, the servant of the Lord before His face: let it be unto me according to thy word.  
<div align="left"><div align="right">
+
</blockquote> <div align="right" dir="rtl">
אם נתייחס כך לסיפור של פולביא, יהא בידינו הסבר הולם לנתונים. ניתן להבין את תגובת הממשל הרומי וזיהוי הטקסים המצרים והיהודים כאותם טקסים בדיווחו של טקיטוס.&nbsp;לפיכך, הצהרתו של יוספוס באשר לרדיפת היהודים איננה הולמת וטמונה בה רק חלק מהאמת. אם יוספוס לא סיפר את כל הסיפור, יכול להיות שהוא סרב להתייחס לפרטים שעלולים לסכן את עמו. לפי סברה אחרת, הוא האמין בכנות כי ההאשמה היחידה נגד חבריו לדת היא גניבת תרומות שהיו מיועדות מפולביא למקדש. תהא הסיבה אשר תהא, כשבחנו ובדקו השלטונות הרומיים את הראיות הם בחרו להתייחס למקרה של פאולינא ופולביא כמקבילות, לפחות בכוונה אם לא במעשה. יכול להיות שהם שפטו את היהודים יותר לחומרה בגלל מנהגם הידוע לשמצה לנסות לגייר את נשות רומא.  
 
</div></div></div></div>  
 
 
<br>  
 
<br>  
  
= הערות  =
+
<references /><br>
 +
 
 +
'''עמ' 46:'''
 +
 
 +
הטקסט לעיל מתאר את מרים כקדשה, שבאה למקדש בירושלים לפגוש את האל או את מלאכו.<br>
 +
ברור הקשר בין התעברות מרים לבין תפקידה כאורגת זהב וארגמן. לא משנה אם באמת קרו דברים כאלה בבית המקדש בשלהי בית שני. משנה מאד שנוצרים סורים במאה השניה לס' - חלקם היו לבטח (היידל) מומרים מיהדות - לא רק האמינו בכך, אלא הציבו אמונה זו במקום מרכזי בתפיסת העולם שלהם.<br>
 +
(הערה 5) פסוודו-מתי פרק ט מרחיב על משמעות הארגמן, ואומר שאחרי הזכייה בו נקראת מרים בפי חברותיה "מלכת הבתולות". ([[משתמש:Oamitay|ד&quot;ר א.]] 14:03, 26 בדצמבר 2010 (UTC) '''למה הדבר דומה?''' <br>
 +
מכל האמור לעיל מסיק היידל שמה שהציעו הארבעה לפולוויה היה משׂרת קדשה בבית המקדש (או לפחות כבוד קדשה). לאור כך אפשר להבין גם מדוע ערכו השלטונות הרומיים הקבלה בין פרשיה זו לבין פרשיית פאולינה, גם מדוע העונש כה חמור.
  
<references />  
+
= הערות וביקורות =
 +
*[[Smallwood 1956|סמולווד 1956]]: These arguments are overdrawn and fail to convince
 +
*[[שטרן 1979]] 13 הע' 55: "על כך הושמע פירוש שאינו מתקבל על הדעת. ... היידל מנסה לפרש את כל המאורע כקשר בזנות פולחנית."
 +
*[[Smallwood 1981]] 203 הערה 9 מבקרת: <br>
 +
From the fact that Fulvia’s gifts were of gold and purple which could be used in Temple hangings, W.A. Heidel makes the astonishing deduction that she was being solicited as a Temple prostitute, and then concludes the Tiberius, whose measures against upper class prostitution Tacitus records in the same chapter, had moral motivation for his action against the Jews. The evidence and arguments by which he supports this thesis are wholly unconvincing (more by same author in 1956 317-319).
  
 
= נמצא בשימוש ב...  =
 
= נמצא בשימוש ב...  =
שורה 49: שורה 70:
 
[[רוני רשף על קדמוניות 18.55-89 65-84]]<br>  
 
[[רוני רשף על קדמוניות 18.55-89 65-84]]<br>  
  
[[תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר]]  
+
[[תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר]]
 +
 
 +
[[יוספוס פאולינה ופולוויה#המחקר המודרני: ואלה שמות|יוספוס פאולינה ופולוויה]]
  
 
= קישורים נוספים  =
 
= קישורים נוספים  =
  
 
ב
 
ב

גרסה אחרונה מ־09:13, 25 בינואר 2011

מחקר מודרני ה / מחקר מודרני H

Heidel, W. A. 1920. "Why Were the Jews Banished from Italy in 19 A.D." The American Journal of Philology. Vol. 41, No. 1. pp. 38-47.

סיכומים

עמ' 38:

כשהיידל ניגש לכתוב על כך עוד אין הסבר מקובל לגירוש.

עמ' 39:

מסיפורו של יוספוס מתקבל הרושם שהעונש היה חמור ומופרז בהשוואה לפשע. היסטוריונים מודרניים נוטים לדחות את הסיבה של יוספוס כאשר הסבר חילופי להבנת השנאה כלפי היהודי מתבסס על המוניטין של היהודים, שהם דאגו לטפח, כמיוחדים ומחזיקים באמת ובצדק, גישה שעוררה עוינת בקרב שאר העמים.[1]

אך מכיוון שיוספוס מספר לנו שנערכה חקירה טרם מתן גזר הדין לא סביר שטיבריוס היה מעניש את היהודים ללא הצדקה, אפילו ניסו סיאנוס ושׂונאי-יהודים אחרים ניסו לדחוק בו לפעולה קיצונית.

עמ' 40:

פילון מציין שפשעם של היהודים היה תוצר של האשמות כזב שהעליל סיאנוס על היהודים (Legatio ad Gaium 155-161) כשהיהודים שבאמת פשעו היו מעטים (ובכך מאשר את דיווחו של יוספוס) ומדגיש את שנאתו של סיאנוס ליהודים (Flaccus 1). סויטוניוס (Tiberius 36) מציין אף הוא את הגירוש, אם כי דיווחו מעורפל יותר ונראה שביסס דבריו על טקיטוס כמקור.

טקיטוס מצדו כורך יחדיו את גירוש היהודים ואת הפעילות נגד המצרים. כל זה קורה, כך מדגיש היידל, בשנה בה מתעד טקיטוס פעילות נוספת נגד זנות והפקרות בחברה הגבוהה ברומא.

עמ' 41:

טקיטוס מתעד שליחת 4000 איש לשירות צבאי. יוספוס (18.84) נוקב באותו המספר ביחס ליהודים שנשלחו לשירות. מכאן מסיק היידל שצעד זה הופנה רק כלפי היהודים. למצרים יש תפקיד שולי בסיפור.
בעיני טקיטוס, וכנראה גם בעיני הממשל הרומי, הפולחן היהודי והמצרי היו דומים (בעוד יוספוס מדגיש את אי ההקבלה).
היידל עושׂה הבחנה בין זנות פולחנית לזנות סתם. ויסטיליה בצד הסתמי, פאולינה בצד המקדשי. טיבריוס והסנאט (כך היידל) יוצאים נגד שתי התופעות כאחת. מההקבלה שמותחים המקורות בין פאולינה ופולוויה רומז היידל שיש דמיון בין השתיים גם בעניין הזנות (גולש לשורות הראשונות של עמ' 42.)

עמ' 42:

סיפור פולוויה מציג יהודים שגנבו כסף שנועד מכלתחילה למקדש שלהם הם. לא סביר שמעשׂה זה הוא שעורר תגובה כה קשה.
המפתח להבנת הסיפור הוא בתרומה עצמה - זהב וארגמן - שנועדו לתלייה במקדש:

The Priestly code represents the hangings of the temple as derived from those of the 'tent of meeting'

עמ' 43:

על הקשר בין אוהל מועד וסוכה, ועל מנהגים של "אוהלי מועד" בפסטיבלים דתיים בעולם העתיק.
דוגמא לגבי איסיס בקופטוס - פאוסניאס 10.32.14-18.
הסוכות או האוהלים הללו הן המקום בו התקיים מין פולחני, לעתים בהמחזה של נישׂואין קדושים ו/או כשלב מעבר בטקסי מסתורין.
אריגת הקישוטים (זהב וארגמן) היתה עבודה מסורתית של הקדשות הללו.

עמ' 44: לדוגמא, האורגות בתים לאשרה: מלכים ב כג ז.
ברור שפולחן כזה כבר לא היה נהוג במקדש בירושלם בשלהי ימי בית שני. עם זאת, לעניינו מספיק שניתן היה לחשוב שפולחן כזה עדיין קיים. די לנו שהמנהג היה מוכר באופן כללי, ושפתח פתח לרביעיית הנוכלים לפתות את פולוויה לתרום כסף.
זאת ועוד - מי יודע כמה יהודים (או אדומים שגויירו בכח) לא היו אדוקים כל-כך, והמשיכו לקיים עבודת אלילים בארון?

עמ' 45:

עדות חשובה לענייננו השתמרה ב-The Protevangelium of James 10-11:

10. And there was a council of the priests, saying: Let us make a veil for the temple of the Lord. And the priest said: Call to me the undefiled virgins of the family of David. And the officers went away, and sought, and found seven virgins. And the priest remembered the child Mary, that she was of the family of David, and undefiled before God. And the officers went away and brought her. And they brought them into the temple of the Lord. And the priest said: Choose for me by lot who shall spin the gold, and the white, and the fine linen, and the silk, and the blue, and the scarlet, and the true purple. And the true purple and the scarlet fell to the lot of Mary, and she took them, and went away to her house.[2] And at that time Zacharias was dumb, and Samuel was in his place until the time that Zacharias spake. And Mary took the scarlet, and span it.

11. And she took the pitcher, and went out to fill it with water. And, behold, a voice saying: Hail, thou who hast received grace; the Lord is with thee; blessed art thou among women! And she looked round, on the right hand and on the left, to see whence this voice came. And she went away, trembling, to her house, and put down the pitcher; and taking the purple, she sat down on her seat, and drew it out. And, behold, an angel of the Lord stood before her, saying: Fear not, Mary; for thou hast found grace before the Lord of all, and thou shalt conceive, according to His word. And she hearing, reasoned with herself, saying: Shall I conceive by the Lord, the living God? and shall I bring forth as every woman brings forth? And the angel of the Lord said: Not so, Mary; for the power of the Lord shall overshadow thee: wherefore also that holy thing which shall be born of thee shall be called the Son of the Most High. And thou shalt call His name Jesus, for He shall save His people from their sins. And Mary said: Behold, the servant of the Lord before His face: let it be unto me according to thy word.


  1. יחס המקביל להחרמת אריסטידס בשל צדקתו התמידית.
  2. המילה היא oikos, אך יתכן שמדובר ב"אהל" (השווה LXX בראשית כז טו), והשווה הבתים הנסרגים לאשרה במל"ב כג ז. פסוודו-מתי משכן את מרים וחמש חברותיה הבתולות ב"בית" יוסף, שלפי כתבי הבשׂורה החיצוניים היה כהן.

עמ' 46:

הטקסט לעיל מתאר את מרים כקדשה, שבאה למקדש בירושלים לפגוש את האל או את מלאכו.
ברור הקשר בין התעברות מרים לבין תפקידה כאורגת זהב וארגמן. לא משנה אם באמת קרו דברים כאלה בבית המקדש בשלהי בית שני. משנה מאד שנוצרים סורים במאה השניה לס' - חלקם היו לבטח (היידל) מומרים מיהדות - לא רק האמינו בכך, אלא הציבו אמונה זו במקום מרכזי בתפיסת העולם שלהם.
(הערה 5) פסוודו-מתי פרק ט מרחיב על משמעות הארגמן, ואומר שאחרי הזכייה בו נקראת מרים בפי חברותיה "מלכת הבתולות". (ד"ר א. 14:03, 26 בדצמבר 2010 (UTC) למה הדבר דומה?
מכל האמור לעיל מסיק היידל שמה שהציעו הארבעה לפולוויה היה משׂרת קדשה בבית המקדש (או לפחות כבוד קדשה). לאור כך אפשר להבין גם מדוע ערכו השלטונות הרומיים הקבלה בין פרשיה זו לבין פרשיית פאולינה, גם מדוע העונש כה חמור.

הערות וביקורות

  • סמולווד 1956: These arguments are overdrawn and fail to convince
  • שטרן 1979 13 הע' 55: "על כך הושמע פירוש שאינו מתקבל על הדעת. ... היידל מנסה לפרש את כל המאורע כקשר בזנות פולחנית."
  • Smallwood 1981 203 הערה 9 מבקרת:

From the fact that Fulvia’s gifts were of gold and purple which could be used in Temple hangings, W.A. Heidel makes the astonishing deduction that she was being solicited as a Temple prostitute, and then concludes the Tiberius, whose measures against upper class prostitution Tacitus records in the same chapter, had moral motivation for his action against the Jews. The evidence and arguments by which he supports this thesis are wholly unconvincing (more by same author in 1956 317-319).

נמצא בשימוש ב...

שיחת משתמש:Ronny Reshef

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

רוני רשף על קדמוניות 18.55-89 65-84

תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר

יוספוס פאולינה ופולוויה

קישורים נוספים

ב