Plutarch, Demetrius 28-30

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־13:26, 29 בינואר 2012 מאת Eyalmeyer (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים ועתיקים פ / מקורות ראשוניים ועתיקים P

טקסט

קרב איפְּסוֹס

[28] מזלו ומפעליו של האיש, שאת קורותיו אנו מספרים, מחזיר אותנו שוב מהקומי אל הטראגי. כי כל שאר המלכים עמדו על אנטיגונוס ואיחדו נגדו את צבאותיהם. ודימיטריוס יצא מיוון,[1] וכשפגש את אביו ומצאו להוט לקרב שלא לפי גילו התאושש הוא עצמו עוד יותר. ובכל זאת נראה שאילו היה אנטיגונוס מוותר ציבחד[2] והיה מרפה את אהבתו היתירה לשלטון, היה מקיים לתמיד בידו את הראשונות ומשאירה לבניו אחריו. אך הוא היה מטבעו קשה וגאה וגס בדיבוריו לא פחות מבמעשיו, ובכך הכעיס והרגיז כנגדו אנשים רבים, גם צעירים וגם בעלי השפעה. על התחברותם וקנונייתם נגדו אז אמר, שהוא יחרידם באבן אחת כאילו הם להקה של ציפורים אוכלות-גרעינים.

הוא הוליך עמו יותר משבעה ריבוא רגלים וריבוא פרשים ושבעים וחמישה פילים. ליריביו היו שישה ריבוא וארבעת אלפים רגלים, וחמש מאות פרשים יותר מפרשיו וארבע מאות פילים ומאה ועשרים מרכבות מלחמה. כשהתקרב אליהם חל בו שינוי, לא בכוונותיו, אלא בתחושת תוחלתו יותר מבכוונותיו. כי מדרכו היה להיות זחוח ורברבן בתחרויותיו, והיה מדבר בקול גבוה ובמליצות נשגבות, ותכופות היה מגלה בדבר צחוק או לעג, שעה שהאויב נמצא בקרבת מקום, את יציבותו הוא ואת זלזולו בהם. אבל עכשיו נראה על פי רוב מהורהר במחשבות ושותק, ואת בנו הראה לפני המון הצבא וקבעו כחליפו. אך בייחוד תמהו הכול על כך ששוחח ביחידות עם בנו באוהלו, אף על פי שלא היה למוד להמתיק סוד עם מישהו, אף לא עם בנו. אלא היה נמלך תחילה בינו לבין עצמו, ואחר כך היה נותן פקודותיו בגלוי והולך בעצותיו הוא. ואמנם מספרים שכששאל דימיטריוס את אביו בעודנו נער מתי הם עומדים לפרק את המחנה, השיבו בכעס: 'כלום הנך חושש שאתה לבדך לא תשמע את קול החצוצרה?'

[29] גם אותות רעים הפילו רוחם עליהם. כי דימיטריוס נדמה לו בשנתו שאלכסנדרוס שואלו, כשהוא חמוש בתפארה, איזו סיסמא הם עומדים לתת לפני הקרב, וכשהשיבו 'זיבס והניצחון' אמר אלכסנדרוס[3]: 'ובכן, אלך מעמך אל יריביך, כי מובטחני שהם יקבלוני'. זאת ועוד, כשיצא אנטיגונוס מאוהלו, כשהפאלאנקס שלו כבר ערך עצמו, מעד, נפל על פניו ונחבט קשות. כשעמד על רגליו פרש כפיו אל השמיים וביקש מהאלים ניצחון או מיתה ללא ייסורים לפני המפלה. משהתחולל הקרב[4] והצבאות התראו פנים התנגש דימיטריוס בראש טובי פרשיו ורובם באנטיוכוס בן סיליבקוס. הוא נלחם נהדרות באויביו עד שהבריחם, אבל ברדיפתו הנלהבת והיומרנית אחריהם איבד את הניצחון. כי הוא עצמו לא יכול לחזור ולהתחבר אל חיל הרגלים מאחר שהפילים עמדו לו למכשול בדרכו; וכשראה סיליבקוס שהפאלאנקס נקי מפרשים, לא התקיפם אמנם, אך הטיל עליהם מוראו ברכיבה מתמדת סביבם, ובכך נתן להם ליפול אליו, וזהו באמת מה שאירע. כי חלק גדול מהם שניתק מן השאר עבר אליו בטובתו, ושאריתם הוברחו. וכשהסתערו רבים מהאויבים על אנטיגונוס ואחד ממלוויו אמר לו: 'עליך הם מסתערים, המלך', השיבו: 'וכי מי זולתי יהיה להם למטרה? אבל דימיטריוס יבוא לעזרתי'. ולכך ייחל כל הזמן, ולוֹ ציפה עד הסוף; הרבה כידונים הוטלו אליו עד שנפל. כל מלוויו וידידיו עזבוהו, ורק תוֹראכס מלאריסה[5] נשאר על יד גוויתו.

[30] לאחר שהוכרע הקרב כפי שהוכרע, ביתרו המלכים המנצחים את כל ארץ שלטונם של אנטיגונוס ודימיטריוס, כאילו הייתה נבילה גדולה, וכל אחד ואחד מהם נטל את חלקו והוסיפו על האיפרכיה שהייתה לו תחילה. ודימיטריוס ועמו חמשת אלפי רגלים וארבעת אלפים פרשים הגיע לאחר ריצה מאומצת לאפסוס.[6] והכול היו סבורים שבשל מחסורו לא ימשוך ידיו מן ההיכל.[7] אך הוא פחד שמא יעשו זאת חייליו והסתלק מן העיר בחיפזון, ושט ליוון כשהוא תולה את שארית תקוותיו הגדולות באתונה. כי גם אוניות השאיר שם וכסף ואת אשתו דיאידאמיאה, וכסבור היה שאין לו בית מנוס בטוח יותר במצבו הרע מרצונם הטוב של האתונאים. אולם משהתקרב לאיים הקיקלאדיים פגשוהו שליחים מאתונה, וביקשוהו להוקיר רגליו מאתונה, כי העם החליט לא לקבל אף אחד מהמהמלכים לעיר; ועוד הודיעו לו שהם שילחו את דיאידאמיאה למיגארה בכבוד ובליווי הראויים לה. דבר זה הכעיס והסעיר את לבו יותר מן היאות, אף על פי שנשא בשלווה את שאר פורענויותיו, ולא נמצא שפל ונקלה בתהפוכות הגדולות שעברו עליו. אלא שאכזבתו מן האתונאים, שחיבתם המדומה הוכחה בשעת ניסיון כריקה ומזוייפת, הכאיבתו.

ואמנם, נראה שהקל בהוכחות לחיבת ההמונים למלכים ולשליטים הם כיבודים יתירים. כי הצד היפה שבהם הוא בכוונותיהם של נותניהם, והפחד מאבד את אמינותם (כי המפחדים והאוהבים כאחד מצביעים על אותם דברים עצמם). ולפיכך מסתכלים אנשי תבונות לא באנדרטאות[8] ולא בתמונות ולא בהאלהות, אלא בעיקר במעשיהם ובהישיגיהם הם, ולפי זה הם מאמינים בהם ורואים כיבודים של אמת, או לא מאמינים בהם ורואים הם כיבודי-כפיה. כי עמים שונאים תכופות תוך כדי מתן כיבודים את מקבליהם ללא צניעות ובשחצנות וידי הנותנים בעל-כורחם.

הערות

לקוח מתוך: פלוטרכוס. 1982. חיי אישים: אנשי יוון ורומי. תרגם מיוונית א. א. הלוי. ירושלים:מוסד ביאליק. עמ' 30-32.

  1. שלהי שנת 302 לפנה"ס.
  2. סיב אחד, קצת.
  3. שרצה שהססמא תהא 'אלכסנדרוס והניצחון'.
  4. באסיה הקטנה, סמוך לאיפסוס שבפריגיה בשנת 301 לפנה"ס.
  5. עיר בתיסאליה.
  6. עיר בחוף הדרומי של אסיה הקטנה (מצפון לאי סאמוס).
  7. היכלה העשיר של האלה ארטמיס.
  8. שהקימו לכבודם.

נמצא בשימוש ב...

קישורים נוספים