Polybius 6.1-10

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־08:04, 21 באוקטובר 2013 מאת Oamitay (שיחה | תרומות) (על משטרי המדינות השונים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים ועתיקים פ / מקורות ראשוניים ועתיקים P

טקסט[1]

החוקה הרומית לאור תורת המדינה

[1] איני מתעלם מכך שאחדים ישאלו מדוע אני מפסיק את שטף הסיפור, ופונה לתיאור חוקת רומא בְּמָקוֹם זה. אולם חושבני שהבהרתי במקומות רבים, כי מן ההתחלה ראיתי גם בתיאור זה חלק חיוני של כל תכניתי, ובמיוחד פעלתי כך בתחילת ההיסטוריא שלי ובמבוא לה; שם קבעתי כי ההישׂג היפה והמועיל ביותר של עבודתי למען קוראי חיבורי יהיה, שילמדו להבין, כיצד ובעזרת איזה סוג חוקה השתלטו הרומאים כמעט על כל העולם בפחות מחמישים ושלוש שנים, והכניעו אותו תחת שלטון אחד, דבר שלא היה כדוגמתו קודם לכן. כיוון שכך, לא ראיתי עת מתאימה יותר מהרגע הנוכחי להפנות את תשׂומת הלב לדברים אשר אני עתיד לאמר על אודות החוקה, ולבדיקתם. הרי מי שרוצה לשפוט אנשים שפלים או טובים בתחום הפרט, אם ירצה לערוך בדיקת אמת, לא יסתכל בהם בזמן שהם חיים בשקט ובשלווה, אלא בזמן שבו הם נפגעים במכות הגורל או נהנים מהצלחה. כי הוא יודע, שרק זאת אבן הבוחן של אדם מושלם - יכולתו לשׂאת ברוממות רוח ובאומץ לב את תהפוכות הגורל החמורות ביותר; ובשיטה זו צריך להתבונן גם במשטרים. כיוון שכך, לא ראיתי בימינו שום תהפוכות גורל חמורה או גדולה יותר מזו שהיכתה את הרומאים, וקבעתי לרגע זה את הדיון בחוקה. את גודל התהפוכה יהיה אפשר ללמוד מן הדברים הבאים...[2]

הדבר המושך ביותר את שוחרי ההיסטוריא והמועיל להם ביותר הוא חקר הסיבות וברירת הטוב ביותר הנובעת ממנו. ואילו בכל המאורעות יש לראות כסיבת היסוד של ההצלחה או הכישלון את חוקת המדינה, כי ממנה, כמו ממעיין, נובעות לא רק כל הכוונות ותוכניות הפעולה, אלא גם ההצלחה בביצוע.

על משטרי המדינות השונים

[3][3] אשר למדינות היווניות, שלעיתים קרובות עלו לגדולה ולעיתים קרובות התנסו בהיפוך גמור של הגורל, קל לספר את תולדותיהן, וקל להביע דעה על עתידן, כי אכן קל להרצות את הדברים הידועים, ונוח להסיק מסקנות לעתיד לבוא ממאורעות העבר. אולם באשר למדינת הרומאים, בגלל הגיוון בחוקתה, אין זה פשוט כלל ועיקר לתאר את מצבה הקיים, או להתנבא על עתידה, כי אין אנו יודעים את המיוחד בחיי הכלל או הפרט של רומא בעבר; דרושה הסתכלות מדויקת ובלתי שגרתית, כדי לראות בבירור את המיוחד שבסדרי מדינת הרומאים.

רוב רובם של אלה הרוצים ללמדנו את תורת החוקות אומרים, שקיימים שלושה מיני חוקה: לאחד הם קוראים מלוכה, לשני אריסטוקרטיא, ולשלישי דמוקרטיא. אך נדמה לי כי בצדק ישאל אותם השואל, אם מציגים הם את אלה בפנינו כַּיחידות, או – חי זאוס! – כַּטובות בין החוקות. מכל מקום, לדעתי טועים הם בשני המקרים. הרי ברור הוא, כי יש לחשוב כחוקה הטובה ביותר את זו המורכבת מפרטי כל החוקות הנזכרות.

[4] מן הפרקים הבאים יתברר, כי דברינו נכונים. הרי אין בשום אופן לכנות כל שלטון יחיד בשם "מלוכה", אלא רק זה המתקבל על דעת נתיניו מרצונם, ואשר משטרו מבוסס בעיקר על התבונה ולא על פחד וכוח. ואף אין לכנות כל אוליגרכיא בשם "אריסטוקרטיא", אלא רק את זו, אשר בה שולטים על פי בחירת האנשים הצדיקים והנבונים ביותר. ובדומה לכך גם אין לכנות בשם "דמוקרטיא" משטר, אשר בו כל המון מקרי הוא השליט, ועושׂה את כל העולה על רוחו; ואילו במשטר, שבו מנהג האבות הוא לירוא את האלים, לכבד אב ואם, לנהוג בזקנים דרך ארץ, לציית לחוקים – אם במשטר כזה ידה של דעת הרוב על העליונה, כי אז יש לקוראו "דמוקרטיא". לכן יש לקבוע כי קיימים שישה סוגי חוקה: שלושה, שהכול מדברים עליהם ושנזכרו לעיל ראשונים; ושלושה הקרובים להם מעין קרבת משפחה, כלומר שלטון יחיד (מונרכיא), אוליגרכיא, ושלטון ההמון (אוֹכלוֹקרַטִיא)

ראשון מתהווה, בדרך הטבע ובלי הכוונה, שלטון היחיד המונארכי; ואחריו באה, ואף מתפתחת מתוכו, המלוכה, על-ידי פעולה מכֻוונת ועל-ידי ביטול השרירותיות. כאשר זו נהפכת לצורתה הגרועה הקרובה לה מטבעה, כלומר לטֻרַנּיס (טירניא), צומחת שוב מהתפרקותה – האריסטוקרטיא. אם שוב בדרך הטבע נעשׂית זו לאוליגרכיא, ואילו ההמון בזעמו מתנקם על מעשׂי העוול של ראשי המדינה, כי אז נוצר משטר דמוקרטי. ושוב, עקב הפקרותו (hybris) וזלזולו של הדֶמוֹס בחוקים, משלים שלטון האספסוף (אוכלוקרטיא) את מעגל החוקיות בבוא הזמן. בנכונות דברי אלה יכיר בוודאות כל מי שיעיין בתשׂומת לב בראשיתם, התהוותם והתחלפויותיהם על דרך הטבע של כל אחד מהמשטרים האלה. הרי רק האיש אשר הבין את בריאתו הטבעית של כל משטר, רק הוא יכול להבין גם את גידולו עד לשׂיא שלמותו, את שינויו ואת קיצו של כל אחד; וכן, מתי, כיצד והיכן יקרה תהליך זה שוב. ואולם, דרך הסתכלות זו תהלום ביותר - לדעתי - את חוקת רומא, כיוון שזו התהוותה וצמחה מראשיתה בדרך הטבע.

[5] מן הסתם הוסברה תורת המעבר הטבעי מחוקה אחת לחברתה ביתר דיוק ופרוטרוט על ידי אפלטון ופילוסופים מסוימים אחרים; אולם כיוון שהרצאותיהם מסובכות וארוכות, פתוחה הגישה אליהם רק למעטים. לכן אנסה לסכם בראשי פרקים מן התורה הזאת את מה שנראה לי כשייך להיסטוריא רצינית[4] ושיובן על ידי כל אדם בעל תבונה. ואם ייראו בתיאור הכללי ליקויים אחדים, ישלים כדרוש הדיון המפורט הבא את הנקודות שנשארו עד עתה בלתי ברורות.

אלו הן אפוא התחלותיהם של המשטרים אשר עליהם אני מדבר. ומנין צמחו בראשונה? קורה שבגלל שטפונות או רעב ותוצאותיו, או בצורת, או בשל סיבות אחרות מסוג זה, מושמד גזע האדם. פורענויות כאלה היו בעבר, כפי ששמענו, ומן ההכרח שישובו בעתיד. במקרה כזה אובדים גם כל אורחות החיים וכל האומנויות. אבל כאשר מהשׂרידים, כמו מזרעים, גדל שוב במרוצת הזמן מספר בני האדם, והם כמתקבל על הדעת, כמו בעלי חיים אחרים, מצטרפים זה לזה - מובן מאליו שיתאחדו עם בני גזעם בשל חולשתם גופם. אם קורה דבר זה, בהכרח יהיה המצטיין בכוחו הגופני ובעוז רוחו מנהיגם ושליטם; גם אצל חיות אחרות, מחוסרות תבונה, יש לראות זאת כתופעה טבעית כפשוטה, שהרי אין ויכוח על כך, שאנחנו רואים גם אצלן את החזקים ביותר כמנהיגים; כוונתי לפרים, חזירי בר, תרנגולים והדומים להם. מתקבל על הדעת, כי כאלה היו גם ההתחלות של חיי בני האדם, אשר נקבצו כמו חיות, והלכו אחרי החזקים והאמיצים ביותר. ההגבלה לשלטון היתה הכוח, והשלטון נקרא אל נכון שלטון-יחיד.

במשך הזמן קמים בקבוצות האלה רגשי השתייכות ושותפות, וכך נוצרת ראשית המלוכה; אז מופיעה בפעם הראשונה בין בני האדם דעת הטוב והנכון ועמה יחד דעת היפוכיהם.

[6] דרך ראשית הדעת והתהוותה היא כדלקמן: מטבעם שואפים הכול לסיפוק היצר המיני ולכן נולדים ילדים; אם ילד שהוריו גידלוהו, מגיע לפרקו, אינו מכיר טובה למגדליו, אינו מגן עליהם, אלא להפך, נוהג לפגוע בהם בדיבור או במעשׂה, ברור כי יעורר שאט נפש בלב אלה, שחיו עמם וראו את דאגתם וסבלם של ההורים ואת טיפולם בילדיהם והזנתם. כיוון שאדם נבדל מבעלי החיים האחרים בכך, שרק לו יש חלק בתבונה ובכוח השיפוט, ברור הוא, שלא יטה להתעלם מהבדל כזה בהתנהגות, כפי שקורה הדבר לבעלי החיים האחרים, שלא האדם ישׂים לב אליה, והיא לא תמצא חן בעיניו, כי הוא רואה את הנולד, ונותן דעתו על כך, שדבר דומה עלול לקרות לכל אחד. שוב, אם זוכה איש לעזרת רעהו בשעת סכנה ולהצלה מידיו, ואינו מכיר טובה למצילו, אלא לפעמים אפילו פוגע בו, מובן מאליו כי כל מי שנודע לו דבר, יחרה אפו ויזעם על עושׂה הרעה, ישתתף בצער חברו, ויירא פן יפּגע גם הוא פגע דומה. בדרך זו מתפתחת בלב כל איש דעת המושׂג "חובה" ומובנו, וזה ראשיתו ואחריתו של רגש הצדק. כמו כן, אם יצא האיש בראש הכל בסכנות, ויעמדו בפני התקפות החיות הפראיות ביותר, ברור הוא שירכוש את לב הרבים ויזכה בכבוד, והעושׂה את היפוכם של אלה יעורר מורת רוח ושאט נפש. הנה כי כן מתקבל על הדעת שמתוך דברים אלה תצמח אצל הרבים דעת הרע והטוב וההבדל שביניהם, והם יתפעלו מהטוב וילכו בדרכיו בגלל התועלת שבו, ויברחו מן הרע. אם אפוא העומד בראש, בעל הכח העליון, תומך בעקרונות האמורים לעיל תמיד ובהתאם לדעות הרבים, והוא משיב לכל אחד לפי גמולו לדעת הנתונים לשלטונו, כי אז לא יפחדו עוד בפני כוחו, אלא כיון שהם מסכימים בדרך כלל לדעתו, יקבלו על עצמם את מנהיגותו, ויעזרו לו לשמור על שלטונו, אף אם הוא זקן מופלג, והם יגנו עליו כאיש אחד, וילחמו באלה הזוממים להדיח אותו משלטונו. בדרך זו הוא נעשׂה בלי משׂים משליט-יחיד למלך, כאשר במקום היצר והכוח מקבל ההיגיון את ההנהגה לידיו.

[7] זוהי בדרך הטבע ראשית דעת הטוב והצודק והיפוכיהם אצל בני האדם, וזוהי ראשיתה ולידתה של המלוכה האמיתית. אשר לשליטים כאלה, לא רק שבני-עמם שומרים עבורם את השלטון למשך זמן רב, אלא גם לצאצאיהם, כי הם סבורים שבניהם וחניכיהם של שליטים כאלה יחזיקו אף הם בעקרונותיהם. ואם אי-פעם אין דעתם נוחה מהיורשים, כי אז הם בוחרים של שליטיהם ומלכיהם לא עוד על פי כוחם הגופני ואומץ לבם, אלא על פי כושר הגנתם ושיפוטם, כיון שלמדו במעשׂה את ההבדל בין תכונות אלה ואלה. בזמן קדום היו אפוא מזדקנים במלוכתם אלה שפעם נבחרו אליה וזכו בה, והם עסקו בביצור מקומות רמים בחומות וברכישת קרקע. המעשׂה האחד לשם בטחון, והאחר כדי לספק לנתיניהם את צרכי החיים ביד רחבה. כל עוד הם שוקדים על תפקידיהם אלה, אין פוגעות בהם לא דיבה ולא קנאה, כי לא היו שונים בהרבה לא בלבושם ולא במאכל ובמשתה, אלא רוח חייהם היה דומה מאד לזה של האחרים, והם לא התבדלו מעולם מן ההמון. אולם כאשר קיבלו את השלטון לידם בירושה לפי מוצאם, וכאשר נהיו בטוחים במעמדם וצרכי המזון שלהם סופקו להם, ואף למעלה מזה, אז החלו לנטות אחרי תשוקותיהם בגלל השׂובע, וסברו שבדין ישתמשו השליטים בבגדים שונים מבגדי נתיניהם ובמאכלים שונים ומובחרים מבחינת ההנאה שבהם ודרכי הכנתם, ובדין יהנו מבלי שיתקלו בסירוב ממעשׂי אהביהם האסורים. עם כל אלה מתעוררים קנאה ורגש עלבון מחד גיסא, ושׂנאה וזעם לוהט מאידך גיסא. אז נעשׂית המלוכה לטירניא. אבל אז מתחוללת גם ראשית הפיכתה, ונקשר קשר על השליטים, לא בידי הגרועים שבנתינים, אלא בידי המיוחסים, הנעלים והאמיצים ביותר, כיון שאנשים כאלה מסוגלים לשׂאת את הפקרות השליטים פחות מכולם.

[8] ההמון מצדו, משמצא מנהיגים, תמך בהם בגלל הסיבות הנזכרות; לכן בוטלו לגמרי המלוכה ושלטון היחיד, ונוצרה לראשונה האריסטוקרטיא. כי כדי לשלם כביכול מיד את תודותיהם לאלה שהדיחו את הטיראנים, העמיד אותם ההמון למנהיגים עליו, ומסר את גורלו בידיהם. בהתחלה קיבלו אלה את התפקיד על עצמם ברצון, ולא חשבו דבר ליקר יותר מטובת הכלל. לכן טיפלו בענייני הפרט ובענייני הכלל בהקפדה ובעֵרנוּת. אולם, עם הזמן, שוב ירשו הבנים את המעמד הזה מידי אבותיהם, מבלי לדעת את הרעות שהיו מנת חלקם ומבלי להכיר את שוויון האזרחים ואת דין חופש הדיבור, כי הם גדלו והתחנכו מילדותם במעמדם הרם של אבותיהם. לכן התמסר חלק מהם לבצע הכסף ושאף להתעשרות בלתי-חוקית. אחרים פנו לשתייה, לשוכרה ולזלילה הקשורה בה, ושוב אחרים נהגו לפגוע בנשים ולחטוף ילדים. בדרך זו הסבו את האריסטוקרטיא לאוליגרכיא, אבל במהרה התהוו שוב בקרב ההמונים אותם הרגשות, שעליהם דיברתי זה עתה, ולכן היה סוף האוליגרכים דומה לפורענות שפגעה בטֻיראנים.

[9] הרי אם מישהו נותן את לבו לרגשי הקנאה והשׂנאה שרוחשים האזרחים לטֻיראנים, ובגינו מרהיב עוז בנפשו לקום עליהם בדברים או במעשׂים, ימצא את כל העם מוכן לתמוך בו. הם מוציאים אפוא אחדים להורג, ומַגְלים אחרים, אבל אינם מעזים להעמיד בראשם מלך, כי עדיין נפחדים הם מהעוול שעשׂו מלכיהם הקדומים; ואף אינם אוזרים עוז להפקיד את עניין הכלל בידי אחדים, כי עדיין לפני עיניהם טעותם שטעו זה מקרוב. לכן נותרה להם כתקווה יחידה שלא נכזבה עדיין ההסתמכות על כוחות עצמם. על כן הם נתלים בה, מסיבים את המדינה מאוליגרכיא לדמוקרטיא, ומקבלים על עצמם את האחריות ואת הדאגה לענייני הכלל.

כל עוד חיים אחדים מאלה, שהתנסו בכח שולט בלתי-מרוסן, הם שׂמחים במצב הקיים ומעריכים ביותר את השוויון ואת חופש הדיבור. אבל כאשר גדל דור חדש, והדמוקרטיא נמסרת לידי הנכדים, אין הם מחשיבים עוד כראוי של השוויון ואת חופש הדיבור, כיון שהתרגלו אליהם, והם מבקשים להשׂיג לעצמם עדיפות על ההמון, ובראש הכל הולכים בדרך זו העשירים. הנה כי כן, כאשר הם רודפים את הכבוד ואינם יכולים להשׂיג אותו בכוחם ובסגולותיהם, הם מבזבזים את רכושם, כדי לפתות את העם ולהשחית את רוחו בכל דרך שהיא. וכאשר אך פעם, ברדיפתם האווילית אחרי הכבוד, עוררו בהמונים את תאוות הבצע והרגלי השיחוד, אז שוב נהרסת הדמוקרטיא, ונעשׂית לשלטון הכח והאלימות. כי אחרי שהתרגל ההמון לאכול על חשבון הזולת ולתלות את קיומו ברכושם של אחרים, וכאשר הוא מוצא מנהיג נועז ואדיר רוח, אשר ממנו נמנעות משׂרות השלטון בגלל דלותו, הוא, ההמון, מקים את שלטון האלימות. אז מתאחדים ההמונים כדי לערוך טבח, להגלות את היריבים, וכדי לחלק מחדש את הקרקע. עד אשר הם יורדים לדרגת המוסר של החיות, ושוב מוצאים אדון ושליט יחיד.

זהו מעגל המשטרים, וזהו דין הטבע שלפיו החוקות לובשות ופושטות צורה, ושוב חוזרות אל צורתן המקורית. מי שתפס דברים אלה בבהירות, אפשר שיטעה בקביעת משך הזמן באשר לעתידה של מדינה מסוימת, אולם בוודאי לא ישגה בנוגע לנקודה, שבה היא נמצאת בעלייתה, בשקיעתה או בהשתנותה, אם ישפוט אותה בלי דעה קדומה או קנאה. אם נתבונן בדרך זו במדינת הרומאים, נוכל להגיע להבנה מושלמת של התהוותה, גידולה, ושׂיא התפתחותה, וכן להבנת המפנה לרעה העתיד לבוא. הרי מדינה זו יותר מכל אחרת התהוותה ועלתה לגדולה בדרך הטבע, כפי שאמרתי, ובדרך הטבע יעבור עליה גם השינוי לכיוון ההפוך. דבר זה יתברר מתוך דברינו בהמשך.

[10] במקום זה בכוונתי להזכיר בקצרה את חקיקת ליקורגוס; עניינה קרוב וחשוב לנושׂאנו. מחוקק זה הבין היטב, כי כל המתואר לעיל מתהווה מתוך הכרח פנימי ובדרך הטבע, והסיק, כי כל צורת חוקה פשוטה ומבוססת על עיקרון אחד אינה יציבה, כיון שהיא מוסבת במהרה אל צורתה המקולקלת הקרובה לה לפי טבעה. כפי שהחלודה היא פגעו הטבעי של הברזל, וזחלי העץ הם פגעיו הטבעיים של העץ, והם הורסים חומרים אלה בפְּגיעוֹת הטבוּעוֹת בהם, גם אם החומרים עמדו בכל פגיעה חיצונית; כך, עם כל חוקה נוצרת יחד קלקלתה כביכול, ורודפת אחריה. במלוכה זה שלטון היחיד, באריסטוקרטיא זו האוליגרכיא, ובדמוקרטיא זהו שלטון הכח הבהמי. ומן הנמנע הוא, שלא תשתנה כל אחת עם הזמן להיפוכה כפי שהוסבר לעיל.

כיון שליקורגוס ראה זאת מראש, לא יצר חוקה פשוטה המבוססת על יסוד אחד, אלא איחד את כל הסגולות המיוחדות של המשטרים הטובים ביותר. תכליתו היתה, שלא יתחזק שום יסוד מעל למידתו ויהפך לקלקלתו הטבעית, אלא שכל יסוד יפעל כמשקל נגד לאחרים, ואף אחד מהם לא יעלה בכוחו ולא יתגבר, ועל כן תישאר המדינה לאורך זמן במצב של שיווי-משקל ושל איזון הכוחות, והעקרון של מהלכי גומלין פועל בקביעות. לפיכך מונע הפחד-מפני-העם מן המלוכה לגבור, כיון שגם לעם ניתנת מידת ההשפעה הנאותה בשלטון, ואילו העם לא יעז לזלזל בזכויות המלכים בגלל הפחד בפני הזקנים הנבחרים בקפידה מבין טובי האזרחים, ומשום כך חזקה עליהם שיטו תמיד לצד הצדק; כתוצאה מכך הצד העלול להפסיד את כוחו בשל שמירתו על מנהגי האבות יתחזק ומשקלו יעלה, כי הזקנים יטילו את השפעתם על כף המאזניים לטובתם. בהסדריו אלה שמר אפוא על חירות שׂפרטא לזמן הארוך ביותר שעליו יש בידינו ידיעות.

ליקורגוס ראה אפוא מראש, על יסוד שיקוליו העיוניים, את מקור הדברים ואת התפתחותו של הנעשׂה על-פי הטבע, וערך את החוקה המתוארת כך שלא תינזק. ואילו הרומאים השׂיגו אותה המטרה במשטר מולדתם, אך לא בשיקול עיוני, אלא כלקח ממריבות ומקשיים רבים. מכל תהפוכת גורל מסוימת החכימו ובחרו בטוב יותר, ובדרך זו הגיעו אל אותה מטרה כמו ליקורגוס, הרי היא החוקה הטובה ביותר הקיימת בימינו.

פרק 57: על שקיעתן של מדינות

ודאי אין צורך להוכיח, שלכל הקיים צפויים ניוון ותהפוכה; חוקי הטבע דיים לספק את הראיה לכך. שניים הם הגורמים, שבגללם עלול כל סוג משטר לשקוע: אחד הפועל מבחוץ, ואחד הגדל בפנים המדינות. בנוגע לגורם החיצוני אין כללים, אולם בנוגע לפנימי קיימים כאלה. איזה סוג משטר מתהווה ראשון ואיזה שני, וכיצד הם עוברים מסוג לסוג, תיארנו לעיל; ואלה המסוגלים לקשור את ראשית המחקר הזה עם אחריתו יוכלו בעצמם לאמר מה עתיד לקרות. לדעתי, אם מדינה הודפת סכנות רבות וגדולות ומגיעה לעליונות (תרגום אחר: הפרזה, קיצוניות) ולשלטון ללא מתחרים, ברור, כי עם התבססות מצבה הטוב לאורך זמן יהיה גם אורח החיים בזבזני יותר, והאנשים יתחרו ביתר קשיחות על עמדות השלטון ועל יתר הטובות. כאשר תהליך זה מתקדם, תתחיל תהפוכה לרעה בגין רדיפת השלטון והקלון שבחוסר היחוס, וגם בגין הבזבוז הראוותני. הכבוד והיקר עבור התהפוכות יגיעו לעם, כאשר יחשוב, כי נעשׂה לו עוול על-ידי אחדים בשל רדיפת הבצע שלהם, וכאשר יתנפח על-ידי מחמאות של אחרים ורדיפת הכבוד שלהם. שכן אז נרעש העם, ומחליט על כל עניין מתוך זעם, לא ירצה עוד לציית, ואפילו לא יסתפק בהשתוות לשכבה המנהיגה, אלא יתבע את כל המדינה לעצמו. וכשקורה דבר זה, יקבל המשטר את היפים בשמות - חירות ודמוקרטיא, אך יהיה למעשׂה הגרוע במשטרים - שלטון האספסוף (אוכלוקרטיא ὀχλοκρατία).

והשוו בספר 31:

  • 31.25.4-8
  • 31.29.8-12

הערות

שׂימו לב: הכותרות המלוות את הטקסט לעיל אינן חלק מדבריו של פולֻביוס, אלא הן תוספת של המתרגם

  1. לקוח מתוך: פוליביוס. 1991. היסטוריה. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים: מוסד ביאליק. עמ' 399-406;
  2. כאן ובהמשך יצויינו שלוש נקודות מקום, שבו מסתיים הקטע, והקטע הבא אחריו אינו המשכו הישיר. מיקום הקטעים, שאינם נמצאים בכתב היד העיקרי, אינו ודאי בכל מקרה
  3. פרק 2, בעל משפט אחד ללא קשר עם הקודם, לא תורגם.
  4. כוונת פוליביוס לתיאור היסטורי, שאינו מסתפק בסיפור המאורעות או אך עושׂה אותו למעין דרמה, אלא המנסה למצוא את סיבת ההתרחשויות ולהסבירן}

נמצא בשימוש ב...

קישורים נוספים

לטקסט באנגלית וביוונית באתר פרסאוס