Rubin, Uri. 1990. Hanifiyya and Ka'ba

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־07:54, 3 בפברואר 2010 מאת Eyalmeyer (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

הערות טכניות

  • לכל מאמר יש לפתוח דף אחד, לא מקבץ דפים
  • סשה, מוטי, נא להעביר את כל מה שכתבתם בדפי שׂיחות לדף השׂיחה כאן. אח"כ אסגור את הדפים השונים.

מבוא

עמודים 85-86: מלומדים מודרניים בדר"כ מתייחסים בספקנות רבה למקורות הערביים האשׂלאמיים על החניפייה הפרה-אישׂלאמית, אשר המשיכה, כביכול, מסורת מונותואיסטית עצמאית מאז ימי אברהם אבינו, "דין אִבּראהים". ואכן בדיקה אגבית של המקורות המוסלמיים מצדיקה את הגישה הזו, גישה שמסבירה את החניפייה באפולוגטיות המוסלמית, למשל, מוצאו של מוחמד הוא, על פי המסורת, מחניפיים. אולם מספר מלומדים מערביים ציינו כי בין אותם אנשים שמוגדרים כחניפים ניתן למצוא אויבים מרים של מוחמד, המקורות לגבי אותם אנשים חייבים להיחשב כאותנטיים מכיוון שלשום מוסלמי לא היה אינטרס להציג את יריבי הנביא כחניפיים. בדפים הבאים נעשה ניסיון להבין את יסודות החניפייה של יריבי מוחמד ואת הסיבות לסכסוכים בינהם. כך אולי נבין טוב יותר את הרקע הערבי לחניפייה ו"דין אִבּראהים".

החניפייה של יריבי מוחמד

לראש הדף

סיכום של הפרק הראשון ממאמר של אורי רובין:

Hanifiyya and Ka’ba. An inquiry into the Arabic Pre-Islamic background of din Ibrahim

המאמר של אורי רובין עוסק במונותיאיזם ערבי, שלפי חלק מהעדויות שבמקורות הערביים, קדם לאיסלם. בחלק מהמקורות הערביים ניתן לראות את ההתייחסות למושגים כמו "דין איברהים" ו"חניפייה", שמסמנים את המונותיאיזם הזה או סגנונות שונים של מונותיאיזם מן הסוג הזה. במאמר בן ארבעה פרקים רובין מנסה להוכיח שקיימות הוכחות לכך. הפרק הראשון עוסק בטיעון המרכזי. עוד בתחילת המאמר רובין טוען, שלמרות שאת חלק מהעדויות שבמקורות המוסלמיים, שמלמדות על קיום המונותיאיזם הקדם-איסלמי, ניתן לפרש כאפולוגיה של מוחמד ואיסלם, ישנם גם מקורות, שלא שייכים לקבוצה זו, ולכן חוקרים חייבים להתיחס בלי יתר ביקורתיות לעדויותם. בפרק הראשון הוא בודק את העדויות מן המקורות, שלפי דעתו, אמינות יותר. רובין דן בעדויות ממקורות מוסלמיים על היריבים של מוחמד בפוליטיקה ודת, שהיו חונאפה, דהיינו מאמיני דין איברהים או חניפייה. רובין בודק מספר עדויות של היריבים כמו אבו אמיר עבד עמר, אבו קיס בין אל-אסלת, אומאייה בין אבי ל-סאלט.

כמו שמראה רובין, במקורות אבו אמיר עבד אמר מוצג כחניף, שהתחרה עם מוחמד בשאלת החניפייה האמיתית. רובין גם מראה שאבו אמיר שמר על מנהגים דתיים, שאופיינים למונותאיזם, כמו טאראחוב, שדמה לסגנון הלבוש של נזירות נוצריות ואפילו ארגן את בניית המסגד בו שמרו נשק, המיועד למרד נגד מוחמד. יתרה מזאת, חלק מהעדויות מספרות, כי אבו אמיר הציג את עצמו כנביא של החניפייה. ואומנם, רובין מביא גם את העדות מאיבן יצחק, שמספרת על הויכוח בין מוחמד ואבו אמיר על האמיתיות של החניפייה שלהם. מעניין שהמקורות מספרים גם על מאמין, שהיה די קרוב לאבו אמיר מבחינת דת ומוצא, אבל בניגוד לו הוא התאסלם. שמו מוחמד בין מסלמה. אבו קאיס איבן אל-אסלת גם היה חניף ובמקורות ניתן לראות את העדויות על כך: הוא היה משורר, ומצטטים את הקטעים מהשירה שלו, בה מופיעים נושאים שונים של חניפייה. המחבר של המאמר מציין, כי בשירה יש עדויות, שלמכה יבוא נביא. ובהקשר הזה מעניין ההסבר, למה אבו קאיס לא התאסלם. הוא זמן רב לא היה יכול להחליט, האם לתמוך במוחמד או ביריביו, שבט קורייש. בשירה, שמצטט איבן יצחק, אבו קאיס מבדיל בין חניפייה ויהודות ונוצרות ומדגיש את מסורתיות ומקוריות של דתו. רובין מביא כדוגמא את השיר של אבו קאיס, שפנה אל קורייש כשומרים על מרכז פולחני של חניפייה. המחבר מציין את הקשר בין הכעבה, שהיה בשליטה של קורייש ומונותיאיסטים שונים, גם חניפים, כמו אבו אמיר ויהודים, שהתייחסו אל כעבה כמרכז דתי מונותאיסטי. באופן הזה רובין מדגיש את עמדתו, שלחניפייה הייתה מסורת ארוכת תווך מקומית גם מבחינת מרכז הפולחן וגם מבחינת מונותיאיזם.

עדות נוספת על החניפייה קשורה, לפי רובין, למשורר אומאייה בין אבי ל-סאלט. חלק מהמקורות אומרים, כי סיפור על אבו אמיר ומסגד מתיחס דווקא לו. בקומנטר לקוראן הוא מופיע ליד אבו אמיר, ונאמר שהוא היה די קרוב לאיסלם, אך בחר לא להתאסלם. אחד המקורות, אל-זובאיר בין בקאר, טוען, כי אומאייה ידע היטב כתבי קודש, אסר על שתיית יין ועשה משהו דומה לטאראהוב של אבו אמיר, שנקרא מוסוך. נשארו קטעים משירה שלו, בה יש התיחסות למונותאיזם, אך גם ביקורת של חניפייה. תוך דיון בציטוט של הקטע, רובין טוען, כי הקטע, למרות בעיתיותו, לא בהכרך מזוייף, הרי קטעים בעיתיים מבחינת התייחסות למונותאיזם די אופיינים לטקסט קאנוני כמו קוראן, למשל. וגם מבחינת התוכן הגישה המורכבת של המשורר לא סותרת ממש את השתייכותו לחניפייה. בנוסף לכך, מחבר המאמר מדגיש שגם אומאייה היה יריב אידיאולוגי של מוחמד וספק בנכונות גישתו של מוחמד לחניפייה.

בכל שלושת המקרים היריבות עם החניפייה של מוחמד מקורה בטעמים אידיאולוגיים, אך זאת לא הייתה הסיבה יחידה למאבק מול מוחמד. יריבות של שבטים ומשפחות וקשרי קירבה של החונאפה שיחקו תפקיד חשוב בהתנגדותם למוחמד. רובין טוען כי בכל אחד מן המיקרים ניתן לראות את שני אלמנטים האופייניים לחניפייה המקורית: נאמנות לדין איברהים וקשר בין המאמינים ומרכזים פולחניים (המרכזים האלה שלדעת של המאמינים קשורים לאברהם וישמעאל). בהקשר הזה המאבק בין מוחמד ובני קורייש, הקשור למרכזים פולחניים של מכה, מסמן את נקודת ההפרדה בינו וחניפים כמו אבו אמיר או אומאייה, הרי רמת היריבות הגבוהה התבטא בשלב מסויים בשינוי כיוון התפילה של מוחמד והתקפות של שיירות צליינים למכה ושלילת מעמד מיוחד של קורייש כשומרי מקומות קדושים. לפי רובין, בשביל מוחמד בני קורייש בגדו בחניפייה וכך איבדו את המעמד. לכן, לפי מחבר המאמר, בזמן ההוא תומכי החניפייה היו חייבים להחליט ולבחור את הצד במאבק. למרות שחניפים, כמו אבו אמיר בחרו להילחם מול מוחמד, רובין מציין, שהיו גם כאלה שבחרו דווקא במייסד האיסלם (כמו אבו קאיס שירמה בין אנס, למשל). רובין מציין שהם מופיעים בקומנטר לקוראן כחונאפה, שאחר כך קיבלו את מוחמד כנביא.

החניפייה במכה לפני ההג'רה

לראש הדף

עמודים 99-100: החיבור של מוחמד לרעיון דין איברהים החל עוד לפני ההג'רה, בזמן שהיה במכה, ניתן למצוא הוכחה מצוינת לכך שרעיון זה היה קיים מאות שנים לפני מוחמד אצל סוזומנוס(ראה קישורים בהמשך העמוד). במכה שהו חניפיים ותיקים יותר אשר ,סביר להניח, הציגו למוחמד הצעיר את רעיון דין איברהים. הראוי לציון מכולם היה זייד יבן עמר יבן נופייל. שמו של חניף זה מופיע בדיווחיו של יבן יצחק ואחרים, אשר מזכירים ארבעה אנשים שהחליטו לנטוש את האמונה המקובלת בשבט קורייש ועזבו את מכה בחיפוש אחר הדת האמיתית. זייד מצויין כיחיד שלא אימץ את היהדות או הנצרות אלא התעקש על כך שהוא עובד את אלוהי אברהם. הגישה המונותאיסטית כלפי זייד נרמזת במספר שירים שיוחסו לו בהם הוא מעלה את סלידתו מהסגידה לבנותיו של אללה ואלים אחרים.

עמוד 101: למסורת המספרת לנו על מפגשם של זייד ומוחמד הצעיר חשיבות רבה. בגרסאות המוקדמות של תיאור המפגש ביניהם מסופר שמוחמד הצעיר מציע בשר לזייד, בשר אשר לפני כן הוא, מוחמד, הקריב לאלילים, זייד כמובן מסרב ומסביר למוחמד שהוא חיפש את הדת האמיתית ועכשיו הוא מאמין בדת אברהם, כלומר במפגש הראשון ביניהם מוחמד הוא עובד אלילים ואילו זייד מונותאיסט שמאמין בדת אברהם. לא יכול להיות שסיפור זה הומצא, אפילו לא כדי להאדיר את שמו של זייד(כיוון שזה מפחית מכבודו של מוחמד - מוטי נ.) ואכן מלומדים מוסלמים ניסו לעצב מחדש את הסיפור. לכן לא נותר לנו אלא לסכם שזייד היה ח'ניף אשר הציג בפני מוחמד את רעיון "דין איברהים".

עמודים 101-102: הח'ניפייה האברהמית של זייד מתוארת במקורות ככזו שמתרכזת בהערצת הכעבה. מסורות רבות טוענות שהכעבה שימשה כקיבלה של זייד בתקופת הג'אהִליה. אנשים כזייד האמינו שכבר אברהם התפלל לכיוון הכעבה.

מוחמד עצמו השתמש בכעבה כקיבלה בראשית תקופת נביאותו במכה, לפני שאימץ לתקופה מוגבלת את ירושלים כקיבלה.

עמודים 102-103: האותנטיות של כל המסורות הללו אשר רומזות שהכעבה שימשה כקיבלה ח'ניפית ואיסלאמית הרבה לפני שירושלים החליפה אותה, מהווה הוכחה בפני עצמה, כיוון שלא יכול להיות שמישהו באיסלאם המוקדם היה מעוניין לפברק מסורות שרומזות שהקיבלה של הכעבה יכולה הייתה להיות מוחלפת, אפילו לזמן קצר. תיאולוגים מוסלמים ניסו להמעיט מערכן של מסורות אלו, בתיוגן כדייף. הם העדיפו את הגרסאות שאומרות שמוחמד, בהיותו במכה, התפלל תמיד לכיוון ירושלים.

קישורים

סוזומנוס על הישמעאלים

הקדושה האברהמית של הכעבה וקורייש

לראש הדף

עמוד 103: ההבחנה כי החניפייה הפוסט-הג'רית במדינה, כמו גם הפרה-הג'רית במכה היו ממוקדות בכבוד ובקדושה של הכעבה, מובילה למסקנה שמקור הקדושה האברהמית של הכעבה הוא פרה-איסלאמי.

עמוד 104: האלוהות הפרה-איסלאמית בכעבה הייתה החובל. פסלו היה יחידי בתוך הכעבה. מולו בוצעו טקסים עם מאפיינים אברהמיים, בעיקר ברית המילה. ברית המילה הייתה נפוצה בקרב הערבים בתקופה הפרה-איסלאמית, ואיתה גם הקשר שבין אותה ברית לאברהם, כבר יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים מתאר את הקשר הזה(ראה קישורים למטה).

עמודים 104-105: הכעבה הייתה המקום שבו התרחשה עקידת יצחק. ניתן ללמוד מהסורה המכית, שסיפור עקידת יצחק היה ידוע עוד לפני ההג'רה.

עמוד 106: הקדושה הפרה-איסלאמית של הכעבה באה לידי ביטוי מובהק באמונה שניתן לראות את עקבות רגליו של אברהם על אחת מאבניה. אפילו את האמונה שהחראם במכה הוקם ע"י אברהם ניתן למצוא במקורות פרה-איסלאמיים.

עמוד 107: גם החשיבות הדתית הפרה-איסלאמית של קורייש התבססה על יסודות אברהמיים. באופן כללי הערבים הפרה-איסלמיים היו מודעים היטב למוצאם הגנאלוגי מאברהם וישמעאל, למעשה, הסמכות של קורייש בקרב שאר הערבים הייתה מבוססת על אותו מוצא.

קישורים

יוספוס על הערבים וברית המילה

מקור הרעיון אודות "בית-אברהם"

לראש הדף

עמודים 107-108: התפיסה שהכעבה הייתה "בית אברהם" היא אכן קדומה מאוד, ואולי ניתן למצוא את מקורה כבר בספר היובלים. בפרק 22 עושה רושם שאברהם מורה ליעקב לבנות את "בית אברהם". בפרק 32 עושה רושם שיעקוב מתכוון למלא את המשימה ובוחר בבית אל, אך ברגע האחרון אלוהים אוסר עליו. מפרק זה ברור שבית אל לא יועד להיות מקומו של "בית אברהם", אך המקום הנכון לא צויין. מקום זה, על-פי התפיסה היהודית, היה על הר מוריה, בירושלים, היכן שבנה שלמה את בית המקדש ועל פי האמונה היהודית היה גם מקום עקידת יצחק.הרעיון המשיחי של בניית "בית אברהם" כפי שהוא מתואר בספר היובלים, יכול היה להיות בקלות ידוע בערב הפרה-איסלאמית דרך הנוצרים האתיופיים להם ספר זה היה קדוש ומכאן הקשר לכעבה הוא טבעי.

עמוד 109: האמונה בכעבה כבית אברהם, הייתה משותפת גם למספר יהודים. עבדלה יבן סלאם יהודי מפורסם ממדינה אשר בסופו של דבר אימץ את האיסלאם, האמין שהכעבה היא בית אברהם. ניתן ללמוד זאת מכך שעבדלה פעם אמר למנהיגי היהודים ממדינה ש"אני רוצה לבקר במסגד של אבינו אברהם" ומיד אח"כ הוא הלך למכה ופגש את מוחמד.

הערות, שאלות והמשך עבודה

לראש הדף

  • ברית מילה בקרב הערבים - מה תפקידה בסיפור?
  • אברהם כאבי התנועה המונותאיסטית
    • עד כמה משפיעים יהודים ונוצרים על היווצרות "דין אבראהים" בקרב הערבים?
  • מה אומר הרודוטוס על חיי הדת של הערבים?