Thucydides 6.53-59

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־08:39, 19 ביולי 2010 מאת Eyalmeyer (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים ועתיקים ת / מקורות ראשוניים ועתיקים T

טקסט

[53] ...כי הדמוס, שידע מפי השמועה, שרודנותם של פיסיסטראטוס ובניו הייתה בסופה קשה ואכזרית, ולא עוד אלא שהיא לא נתבטלה על ידיהם ועל ידי הרמודיוס , כי אם על ידי הלקדימונים, היה שרוי תמיד בפחד וכל דבר היה חשוב בעיניו.

[54] המעשה הנועז של אריסטוגיטון והרמודיוס בא על ידי מקרה אהבים. ואני אאריך בסיפור זה ואוכיח, שהיוונים בכללם ואתונאים עצמם אינם מספרים דברים מדויקים על רודניהם ואך לא על המקרה עצמו.[1] אחרי פיסיסטראטוס, שמת מתוך זקנה בעודו רודן, החזיק בשלטון היפיאס, בנו בכורו, ולא היפרכוס, כפי שרבים סוברים. הרמודיוס היה אז עלם יפה בעצם פריחתו, וחושקו היה אריסטוגיטון, אזרח מהמעמד הבינוני שבעיר. היפרכוס בן פיסיסטראטוס ניסה דברים אל הארמודיוס, אך הוא לא נתפתה לו, אלא הלך וסיפר דברים עליו באזני אריסטוגיטון. והלה היה מיצר מאוד, כדרך החושקים, ומאחר שנתיירא מתקיפותו של היפרכוס, שמא ימשכנו אליו בחוזקה, החל מיד מחבל תחבולות, ככל שמגעת ידו של אדם במעמדו, לבטל את הרודנות. בתוך כך ניסה היפרכוס שוב דברים אל הרמודיוס, אך גם הפעם לא עלה בידו לפתותו. ואף על פי שלא רצה לבוא עליו בזרוע, התכונן להעטות עליו חרפה באיזו דרך סמויה, כאילו לא על כך נענש. כי הוא לא הכביד את ידו על המוני העם, אלא נהג את שררותו בלא דופי. ובאמת שקדו הללו יותר מכל הרודנים על האצילות והתבונה במשך זמן רב.[2] ואף על פי שגבו מהאתונאים רק אחד מעשרים מתבואת שדותיהם, קישטו יפה את עירם, לחמו בהתמדה את מלחמותיהם, וסיפקו קרבנות לבתי המקדש.[3] בדרכים רבות התנהגה העיר בעצמה לפי החוקים הקיימים מלפנים, אלא שהרודנים דאגו לכך, שאחד משלהם ייבחר תמיד למשרות המדינה. בין אלה ששימשו כארכונים לשנה באתונה היה גם פיסיסטראטוס, בן היפיאס הרודן. הוא נקרא על שם סבו, וכששימש ארכון הציב את מזבח שנים עשר האלים, זה המזבח שבשוק, ועוד מזבח אחר במקדש אפולון הפיתי.[4] כשהוסיף הדימוס של האתונאים לאחר כך על אורך המזבח שבשוק, מחק את כתובתו. אך את הכתובת שעל מזבח אפולון הפיתי ניתן לראות גם עכשיו באותיותיהן המטושטשות, וזה לשונה:

זה בן היפיאס פיסיסטראטוס תוך מקדשו של אפולון זאת המצבת הקים – לו למזכרת שלטון.

[55] אני מחזיק בדעה זו שהיפיאס הגיע לשלטון כבכורו של פיסיסטראטוס, מפני שאני יודע זאת מפי השמועה ביתר בירור מאחרים, וכל אדם יכול לעמוד על הדבר על פי העדות הבאה. מכל בניו המיוחסים של פיסיסטראטוס היו רק להיפיאס לבדו ילדים, כפי שכתובת המזבח מציינת, ואף במצבת הזכרונות על מעשי העוול של הרודנים, שהוקמה באקרופוליס של אתונה, לא פורש שהיו להם ילדים לתיסלוס או להיפרכוס, אך על היפיאס כתובה, שהיו לו חמישה ילדים, שנולדו לו ממירסיני בת קאליאס, בן היפרוכידאס. ומדרך הארץ הוא, שהבכור יישא אישה תחילה. ובאותה מצבת זיכרון עצמה נכתב שמו ראשונה אחרי שם אביו, וגם דבר זה מדרך הארץ הוא, שכן הוא היה הקשיש שבהם אחרי אביו, והוא היה הרודן. ולא עוד אלא שכמדומה אני, שהיפיאס לא היה מצליח לעולם לתפוס מיד ובקלות את הרודנות, אילו מת היפארכוס, כשהוא מחזיק בשלטון, ואילו צריך היה לכונן שררותו בו ביום. אך ידו גברה בשל המורא, שהאזרחים היו למודים בו מבתחילה, והקפדנות, שבה נהג בשומרי ראשו השכירים ושפע הביטחון שהקיפו, ולא אבד לבו כדרך אח צעיר, שלא היה רגיל ומנוסה תחילה בשלטון. אך נפל הדבר, שהיפרכוס, שנתפרסם בשל סופו המר, יצא לו לאחר זמן אך השם של רודן.

[56] נחזור לענייננו. לאחר שהרמודיוס השיב פניו ריקם, ביזה אותו היפרכוס, כפי שגמר בדעתו. הם הזמינו את אחותו הבתולה לבוא ולשאת טנא באחת התהלוכות,[5] ואחר כך דחו אותה ואמרו, שלא הזמינו אותה כל עיקר, שכן אין היא ראויה לכך. היטב חרה לו הדבר להרמודיוס ובגינו התמרמר עליו אריסטוגיטון עוד יותר. והם ערכו יחד עם אלה שעתידים היו להשתתף בהתנקשות את כל פרטי המעשה; אלא שהם המתינו עד בוא חג הפאנאתיניאות הגדולות, היום היחיד שבו ניתן לאזרחים מזוינים, לאלה העתידים להשתתף בתהלוכה, להתכנס יחד בלי לעורר חשש. הם עצמם היו צריכים להתחיל בדבר, והאחרים היה להם לבוא מיד לעזרתם ולהתקיף את שומרי הראש. הקושרים לא היו מרובים מטעמי ביטחון; כי הם ציפו שגם אלה שלא באו בסודם תחילה, יבקשו ליטול חלק מיד בשחרור עצמם, כיוון שנשק בידם, אף אם רק מועטים בלבד ימלאם ליבם לבצע את הדבר.

[57] כשהגיע החג, ערך היפיאס מחוץ לעיר, במקום הקרוי קראמיקוס, בלוויות שומרי הראש את פרטי סדר התהלוכה. והרמודיוס ואריסטוגיטון צעדו קדימה, כשהם אוחזים פגיון, לעשות מעשיהם. אך משראו אחד מאנשי סודם משוחח בידידות עם היפיאס (כי היפיאס היה נמצא לכל דורשיו[6]), נפל עליהן פחד, וסברו שהלשינו עליהם ושעומדים לתפסם מיד. אלא הם ביקשו להתנקם תחילה, אם תהא ספיקה בידם, באותו אדם שציער אותם ואשר בעטיו סיכנו נפשם, והם מיהרו ויצאו דחופים כמות שהם לתוך שערי העיר ונתקלו בהיפרכוס על יד המקום הקרוי ליאוקוריאון. ומיד הסתערו עליו, בלי שפנו כה וכה, בחמה שפוכה, זה קנאת אהבתו וזה בכאב כבוד שחולל, הכוהו הכה ופצוע והרגוהו. אריסטוגיטון נמלט לשעה מידי שומרי הראש, כשההמון נזעק למקום, אך לאחר כך נתפס ומת מיתה מנוולת. אך הרמודיוס נהרג מיד בו במקום.

[58] כשהוגד הדבר להיפיאס בקראמיקות, לא הלך אל מקום המעשה, אלא פנה מיד אל ההופליטים שבתהלוכה, עד שלא ירגישו בנעשה, כי הם היו מרוחקים ממנו במקצת. הוא הראה להם מקום מסוים וציווה עליהם ללכת לשם וסבורים היו שיאמר להם דבר מה, אך הוא ציווה על השומרים לסלק את הנשק ובירר מיד מהם אותם אנשים, שהיו חשודים בעיניו, וכל אותם שפגיון נמצא ברשותם; כי הם היו רגילים לערוך את התהלוכה במגן ורומח בלבד.

[59] התנכלותם של הרמודיוס ואריסטוגיטון תחילתה אפוא בעלבונו של אוהב וסופה התנקשות פזיזה מתוך פחד פתאום. אחר הדבר הזה כבדה ידה של הרודנות על האתונאים. והיפיאס, שהיה שרוי עתה באימה יתרה, הוציא להורג רבים מהאזרחים, ואף החל מסתכל לצד חוץ לראות, אם ימצא לו אי שם מקום מקלט, כשיבואו הדברים לידי חילופים. מכל מקום נתן אחר הדברים האלה את ביתו ארכדיקי לאישה לאייאנטידיס בן היפוקליס, רודן לאמפסאקוס – אתונאי ללאמפסאקי! – שכן ידע, שחשובים הם במאוד אצל המלך דריווש. ומציבה שלה נמצאת באמפסאקוס ועליה כתובים דברים אלו:

את ארכדיקי הבת להיפיאס, הטוב בדורהו, בין היונים בין כולם, זה העפר יכסה. בעל ואב, גם אחיה, בניה, רדו ומשלו, אפס לא זחה דעתה, רהב לא בא לא ליבה.

היפיאס רדה באתונאים עוד שלוש שנים, ובשנה הרביעית מוגר לשלטונו על ידי הלאקדימונים והאלקמאונידים הגולים, הוא הלך לו בכוח האמנה לסיגיאון, ומשם לאייאנטידיס בלאמפסאקוס, ומשם אל המלך דריווש. לאחר עשרים שנה עלה משם יחד עם הפרסים על מרתון, כשכבר היה זקן.

הערות

  1. תוקידידס מציין שהאתונאים לא מספרים את האמת על הטיראנים.
  2. תיאור חיובי של הטיראניה של הפיסיסטראטידים.
  3. דוגמא לאדיקות דתית.
  4. מפעלי בניית המקדשים של בני פיסיסטראטוס.
  5. פאנאתנאיה?
  6. עוד תיאור חיובי של הטיראנים.

לקוח מתוך: תוקידידיס. 1959. תולדות מלחמות הפילופוניס. תרגם מהיוונית: א. א. הלוי. ירושלים: מוסד ביאליק. ע"מ 308-311.

נמצא בשימוש ב...

אייל מאיר הגיאופוליטיקה של יוון הקלאסית

Lavelle 1993

Stanton 1990

קישורים נוספים

ב