גרואן 2004

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תשע מונותאיזם עבודה מסכמת אייל מאיר

פרטי מחקר מודרניים / מקורות עתיקים / הערות

גרואן, אריק ס. 2004. גולה: יהודים בין יוונים ורומאים. תירגמו מאנגלית: ירון תורן ותמר לנדאו. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

סיכומים

הקדמה

7

גרואן יוצא נגד ההנחה שיהודי הגולה לבחור רק בין שתי אפשרויות קיצוניות: התבוללות בתרבות הכללית על ידי התרחקות מהמסורת, או בידוד מהעולם הרחב כדי לשמור על טוהר אמונתם ומורשתם.

עם המהדורה העברית

10

חילופי מקומות לא הובילו בהכרח להתבוללות, אלא לעיצוב מחודש, לריבוי זהויות וליצירה של זהויות מורכבות.

11

חווית החיים בגולה הרחיבה את המסורת התרבותית, לא צמצמה אותה. היא הוסיפה רבדים מבלי לוותר על ייחודה של אותה מסורת.

מבוא

15

כיבושי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס ומלחמות פנימיות בארץ גרמו להגירה, אם בכפייה ואם ברצון, של יהודים לרומא. ראה:

יוספוס, מלחמות היהודים ברומאים, 1.154, 1.180; קדמוניות, 14.71, 14.79, 14.97, 14.120, 14.275, 14.304, 14.313, 14.321, 20.244.

יהודים ברומא לפני פומפיוס: val. max 1.3.3; cicaro. pro flacco, 66.

בכל מקרה יהודים ששועבדו בבירת האימפריה זכו בחירותם מקץ זמן מה ובחרו להישאר לחיות בעיר. philo, leg,155.

17

ירמיהו כט - ה-ז. ירמיהו מציע אסטרטגיה של הסתגלות לסביבה הזרה ואימוצה על אשר יחזרו מגלות בבל.

אין זה סביר שרבים מהיהודים בגולה הכריעו הכרעה נחרצת בין בדלנות קיצונית לבין כפירה בעיקר.

20

הפרק הראשון בוחן את המידע הקיים על פעולות הממשל הרומי. הפרק מנסה למקם את הגירושים בהקשר של המדיניות הרומית ולהעריך מחדש את רעיון "רדיפת" היהודים בעיר שבה התרחשו מבצעי טיהור שכאלה לעיתים רחוקות מאוד, ועם תוצאות בנות חלוף. עובדה זו מחייבת אותה לבחון את מקומם של היהודים כנוכחות מקובל ונורמלית בחברה הרומית ואת משמעותם של ההערות המגוונות, המעורפלות והמסקרנות שכצבו משקיפים רומים אודותיהם.

פרק 1: היהודים ברומא

27

ניתן לקבוע בביטחון שהקהילות היהודיתיות ברומא המשיכו לצמוח בתקופה שלהי הרפובליקה והקיסרות המוקדמת. מספר היהודים בעיר נע בין 20 - 60 אלף. העיר המרכזית הייתה בעלת כוח משיכה רב ובאופן טבעי הפכה לציר מרכזי בחיי הגולה.

ולריוס מקסימוס, בן ימיו של טיבריוס, מספק דיווח משונה, נטול כל רקע או הקשר, ולפיו גורשמו היהודים מרומא בשנת 193 לפנה"ס, ומכן עולה שהם חיו בעיר לפני (1.3.3).

28

מקור היהודים ברומא היה שבויי מלחמה שנשבו במהלך בכיבושיו של פומפיוס במזרח, כאשר בשנת 63 לםנה"ס כבש את ירושלים (יוספוס, מלחמות היהודים, 1.154; קדמוניות,14.71,79). לאחר מכן הם זכו בחירותם ונשארו בעיר.

בעניין דיווחו של ולריוס מקסימוס: לא קיים הטקסט המקורי אלא שני תקצירים שנעשו בידי עורכים ביזנטיים, אשר גרסאותיהם שונות זו מזו. הגרסה הראשונה (Paris epitome)מאת יוליוס פאריס, משנת 400 לספירה. גנאיוס קורניליוס היספאלוס, שהיה הפרייטור בימי הקונסולט של פופיליוס וקלפורניוס (139 לפנה"ס), הורה לכשדים לעזוב את העיר בתוך עשרה ימים, ואיך כך הכריח את היהודים לחזור לארצם בעילה שניסו להדביק את רומא בפולחן שקיימו לכובד יופיטר סבזיוס. (val. max. 1.3.3) הגרסה השנייה (Nepotianus epitome), שחוברה או הועתקה על ידי נפוטיאנוס, כנראה מאה שנים אחר כך, גירש קורנליוס היספלואס את הכשדים מרומא והורה להם לעזוב את העיר תוך עשרה ימים פן יפיצו תורות זרות בעיר. הוא סילק את היהודים והרס את המזבחות שהקימו באזורים ציבוריים, משום שניסו להעביר את פולחני הדת שלהם לרומאים.

גרסת פאריס: ע"מ 281, הערה, 6.

Iudaeaos, que Sabazi Iovis cultu Romanis inficere mores conati erant, repetere domos suas coegit. c

גרסת נפטוניוס: ע:מ 281, הערה 7.

Iudaeos quoque, qui Romanis tradere sacra sua conati erant, idem Hispalus urbe exterminavit arasque privatas e publicit. c

גרואן שואל: האם באמת היה מספר גדול של יהודים ברומא שהטריד את השלטונות? ומה בדיוק ניסו להעביר לבני העיר?

פולחן סבזיוס מוזכר רק בגרסת פאריס, פולחם ההתגלמות המזרחית של דיוניסוס ושאין לו שום דבר משותף עם היהידות ולא ניתן לטעות ביניהם. אולי יש בלבול בין סבזיוס לצבאות.

29

הקונצנזוס במחקר קובע שיהודים לא היוו בעיה במאה השנייה לפני הספירה. (לבדוק את ספרו של גודמן, שדוחה טענה זו בע"מ 82-83 :Mission and conversion)

טיעון נגד אמינותו של ולאריוס - היעדרה של כל עדות אחרת, ואי הסבירות של פעולות נגד היהודים בעת שרומא ויהודה קיימו קשרים דיפלומטיים טובים, מערערים את אמינותו של ואלריוס בנקודה זו. (לבדוק טיעונו של Barclay, jews in the mediterranean diaspora, 286) ולריוס הגה את הפרשה כדי לחבב עצמו על טיבריוס לא מבוססת היטב. אם כן אז מדוע הגה זאת ואלריוס?

האם בדה ולריוס את הסיפור כדי שישמש תקדים לגירוש שאכן התחולל בשנת 19 לספירה? (לבדוק: Barcley, jews in the mediterranean diaspora, p.286)

הסבר אחר: בשנה שעליהולריוס מדווח (139) הגיעה משלחת מטעם יהודה החדש, שמעון המקבי, כדי לחדש את ברית הידיות עם רומא, וכמה מחברי המשלחת ניסו לעסוק בפעילות מיסיונרית (או שעודדו יהודים אחרים לעשות כן). השלטונות הרומיים זעמו וסילקו אותם מן העיר. (לבדוק: smallwood, pp. 129-130; Leon, jews of ancient rome, pp. 3-4; schurer, History of the Jewish People, vol. 1, p. 197.) אולם סביר להניס שחבריה הגיעו כבר בשנת 142, ולא סביר שהם נשארו בעיר 3 שנים. ככל הידוע, השלחת דווקא זכתה לקבלת פנים חמה מאוד מפקידי המדינה הרומים. (מקבים א', יד, פס' יז-יחת כד, מ.

בעניין הכרונולוגיה: stern, Greek and Latin Authers, vol. 1, pp.359-360; שטרן, "גירושי היהודים מרומא", ע"מ 5; j. sievers, The Hasmoneans, p. 117)

יתרה מזאת, התיאוריה לא מסבירה את הרס המזבחות במקומות ציבוריים. יהודים לא בונים מזבחות פרטיים באמצע עיר זרה ולא סביר שהמזבחות היו בתי כנסת.

טענה שהמזבחות היו בתי כנסת: leon 4; schafer, 225, n.8; stern, the Jewish People, vol. 1, pp, 160-161; שטרן, ציון 1979, 44, ע"מ 8; feldman, jews and gentile, p. 301)

גם הטענות שהמזבחים הוקמו על ידי רוצאים שתמכו ביהודים נשמעות מופרכות (goodman, 82-83)

מסקנתו של גרואן: מקבל את דיווחו של ולריוס מקסימוס כאמיתי. סביר מאוד שהיו יהודים ברומא במאה השנייה לספירה. בין השנים 191 ל-188 התרחשה מלחמה בים אנטיוכוס השלישי לרומאים. שבויי מלחמה הובאו לרומא, שסביר להניח שהיו ביניהם יהודים מכיוון שידוע שיהודים רבים היו סמוכים על שולחנו של אנטיוכוס השלישי. (חסר מראה מקום אצל גרואן) טבעי שיהודים לחמו בשרותו של אנטיוכוס ומצאו את עצמם כעבדים ברומא. (לבדוק: Leon, the Jews of Ancient Rome,4)

הטענה שואלריוס הגה את הפרשה כדי להתחבב על טיבריוס: Slingerland, Claudian Policymakingpp. 43-45.

30

גרואן מדגיש שחוקרים רבים התעלמו שלא רק היהודים גורשו אלא גם כשדים, שעבדו באסטרולוגיה והוליכו שולל אנשים פתאים בקריאת מזלות שקרית.

דיווחו של פאריס:

levibus et ineptis ingeniis fallaci siderum interpretatione quaestuosam mendaciis suis caliginem incientes.c (גרואן, ע"מ 282, הערה 21)

אישור לגירוש הכשדים מופעי אצל ליוויוס (oxr. per. 54) וגם אצל servius, ad Aen. 8.187.

היו אירועים דומים לאירוע זה. בשנת 161 קיבל הסנאט את הצעתו של פרייטור לאסור כניסתם של פילוסופים ורטוריקנים לעיר. (suet. rhet. 1.2; Gellius, 15,11.1) בשנת 154 שוב פקודת גירוש נג דשני פילוסופים אפיקוראים. (Athenaeus 12.547a)

אז מדוע להוציא צו גירוש שכזה כל כמה ימים? "הכל קשור ליחסי ציבור רומיים... מראית עין יותר מאשר שיקולים פרגמטיים היא שהנחתה את המחוקקים הרומיים." הרומים חוקקו חוקים רבים להגבלת צריכת מותרות באה השנייה, חוקים שלא נאכפו ולכן חוקקו שוב ושוב. לחוקים האלה לא הייתה משמעות מעשית, בדיוק כמו גירוש היהודים והכשדים.

31

מטרתם של הגירושים והחוקים להגבלת צריכת המותרות הייתה לשוות לשלטונות ברומא תדמית מסוימת. המגעים עם יוון וארצות המזרח הקרוב דרשו מהרומאים לבבטא עליונות ושליטה כדי לשמוא על תדמיתה של רומא כמעצמה. דרך חוקי המותרות וגירושים אלא ביקשו מנהיגי רומא להראות שהם מגנים על ערכי העם מפני זיהום מבחוץ. "חשיבותם של הגירושים הייתה בראש ובראשונה סמלית."

האירועים אצל ואלריוס מעידים על כך שהשלטונות הרומיים ראו צורך להצהיר מחדש את האופי הטהור של מורשת אבותיהם, וזאת עשו דרך הוקעה של קבוצות ז רות אשר מנהגיהן היו מוקצים עבור רומאים אמיתיים. האשימו את היהודים בהאשמה מפוקפקת, - מיסיון - כדי המנהגים שלהם היו בולטים לעין. אך היהודים לא היו המטרה היחידה ואפילו לא העיקרית - גם הכשדים האסטרוגולים ועובדי פולחן זביוס זכו לגינוי דומה. אין בהאשמות אלה משום ראיה לכך שהיהודים ניסו לגייר את הרומאים, ולא לעוינות רומית כלפי היהודים. הקהילה היהודית שרדה את הגישו ואף צמחה בעשורים הבאים.

32

המשפט של לוקיוס ולריוס פלאקוס בשנת 59 לפנה"ס. פלאקוס הוציא צו האוסר יצוא זהב וכסף מאסיה הקטנה, אשר פגע ביהודי הפרובינקיה שרצו לשלוח תרומה לבית המקדש שבירושלים. (Cic. pro flaco 67) ההמון היהודי השמיע את קולו ברומא באסיפות הלא רשמיות של רומא (קונטיונס), אותן אסיפות לא רשמיות שבהן הובעו דעות שונות ונערכו דיונים ציבוריים טרם חקיקתם של חוקים. ולא בפעם הראשונה לפי קיקרו. (Cic. pro flaco 69). על המדרגות האיוליות כאתר של אסיפות מחאה - cic. pro cluent. 93.

מה היה יחסו של קיקרו ליהודים? (ומה ניתן ללמוד ממנה אל יחס ליהודים ברומא?) קיקרו כינה את דתם אמונה ברברית תפלה, וגינה את מנהגיהם כעומדים בסתירה מכוונת למוניטין המפואר של האימפריה לשמה הטוב של רומא ולמסורת אבותיה. הוא קבע שתבוסת הדת הרומית בפני רומא הוכיחה את אפסותה בפני האלוהות {עניין המונותאיזם - ניצחון או הפסד קובע מי היא דת האמת לפי קיקרו - הפתרון של היהדות: ההפסדים הוא עונש. אבל סביר להניח שכל אחד שנצא בצד החזק יטען כך כמו שכל מי שבצד חלש יטען כמו היהודים}. (Cic. pro flaco 67)

33

אבל קיקרו לא היה אנטישמי. צורכי השעה קבעו את מינון הארס בנאומיו. הוא נזף גם ביוונים שבאו מאסיה הקטנה להעיד נגד פלאקוס. אלה מאסיה בקושי מגיעים לדרגת יצורים רציונאליים. ולכן אי אפשר להאמין לדבריהם. (Cic. pro flaco 3, 6-26, 60-66) {קיקרו שנא את כולם בצורה שווה} (דעות נוספות ליחסו של קיקרו ליהודים: schafer, 181-182; feldman, 173-174)

גרואן טוען שהמהלך לא היה מכוון נגד היהודים - הוצא כבר חוק דומה בשנת 63, ומשלוחים שנתיים מכל הפרובינקיות יצאו לירושלים. בגלל נצחונותיו של פומפיוס במזרח נוצרו באזורי הכבוש הזדמנויות כלכליות מפתות, וכסף החל לזרום, כסף שהיה מושקע באיטליה במצב אחר. או הרצון לשמור על הכסף והזהב בשל המשבר הכלכלי שיצרו המלחמות האחרונות, ששיאו בא לידי ביטוי במרד קטילינה בשנת 63. (להוסיף מראי מקום) לכן לא צריך לקבל חקיקה זו כמופנית נגד יהודים. {אבל עדיין ישנו תהליך של בניית אנטישמיות כנגד היהודים - להמון ברומא, ללא קשר לאינטרסים של הפוליטיקאים, מטפטפים ארס ושינאה כנגד אותם יהודים ושאר דתות זרות ברומא}

דבריו של קיקרו שופכים אור על הלכידות של הקהילה היהודית ברומא.

34

ההירתמות של היהודים ברומא לעזרת יהודי אסיה הקטנה מעידה על קשרים הדדים. וקיקרו מעיד שהפגנות של יהודים היו דבר שכיח בעיר.(פלאקוס 67) קיקרו טוען שהיהודים פועלים כגוף מאוחד ויש להם משקל רב בקונטיונס (פלאקוס 66). {לכן יש לראות בהם מגזר המאיים על דרך החיים הרומאית. ולכן אם הם יתרבו, כך יגדל האיום} הפרשה מעידה השהיהודים יכלו לקדם את ענייניהם ולהביע סולידריות, בלי לחשוש. הפרשה חושפת את זהותם העצמית ומידת השתלבותם בחברה הרומית.

היהודים ברומא היו או מהגרים או אנשים חופשיים, שלושה או ארבעה דורות עברו מאז המלחמות נגד אנטיוכוס.

36

בשנת 58 לפנה"ס הורה הסנאט להרוס צלמים ומזבחות לאלים המצרייםף אשר הוקמו בגבעה הקפיטולינית ללא אישר.

39

בשלהי הרפובליקה נוכחותם של היהודים לא אייצה בשום דרך נראית לעין על יציבותה ושלמותה של החברה הרומית.

אוגוסטוס

בזמן שלטונו של אוגוסטוס התחוללה מלחמת ירושה ביהודה בין בניו של הורודוס אחד נגד השני, והיהודים שביקשו אוטונומיה. (יוספוס, מלחמת היהודיםת 2.90-91, קדמוניות, 17.299-300)

40

אוגוסטוס פסק לטובת ארכלאוס, בנו של הורדוס, ויהודי רומא הגיבו בהפגנה סוערת, שלא היססו לתמוך באחיהם. לא הייתה תגובה מצד השלטונות.

42

בזמנו של אוגוסטוס לא הייתה "בעיה יהודית" ברומא.

בשנת 19 לספירה גירש טיבריוס את היהודים מרומא ומאיטליה כולה. מדוע זה קרה? היהודים הפכו למסוכנים ובלתי נסבלים? האם נפלו קורבן לשליט עוין שביטל את המידינות הסובלנית.ץ האם היהודים היו מעורבים בסערות חברתיות וכלכליות שבגללן ספגו תגובת נגד?

אין ספק שהאירוע עצמו התרחש. הדיווח מופיע גם במקורות יהודיים ופגאניים, גם אם בגרסאות שונות.

העדויות:

יוספוס - הדיווח המלא ביותר, המקדים לתיאור הגירוש סיפורים מפורטים הנראים מושפעם בחלקם ממעשיות עממיות, ובחלקם אינם תואמים את העובדין בעניין הצעדים שנקטו הרומים כנגד היהודים. הוא מספר על שתי פרשיות נפרשות. כוהני האלה איזיס ברומא אשר רקמו מזימנ להונות אישה רומית רמת מעלה וחסידת איזיס לקיים יחסי מין עם מי שהיא חשבה לאל אנוביס. כשנחשפה הקנוניה והגיעה לטיבריוס הוא הורה לצלוב את כוהני איזיס להחריבעד היסוד את מקדשם ולהשליך את פסל האלה לנהר הטיבר. האנס הוגלה מרומא. (יוספוס, קדמוניות, 18.65-80) מיד אחרי כן יוספוס מספר על טיפוס יהודי מפוקפק שנמלט מבית משפט ביהודיה ושיכנע שלושה אנשים לעזור לו להונות את הגבירה פולבויה, אריסטוקרטית שהתגיירה. (43) כאשר קנוניה זו הגיעה לטיבריות הוא פעל גם נגד העבריינים וגם כנגד כל הקהילה היהודית ברומא. ארבעת אלפים יהודים גויסו לצבא הרומי. היהודים שסירבו ללכת פן יאללצו להפר מצוות התורה בעת שירות, נענשו בעונשים שטיבם אינו ברור. (יוספוס, קדמוניות, 18.81-84).

43

גם טקיטוס מספר על הגירוש. הקיסר אסר קיום טקסים מצריים ויהודיים. מציין את גיוס ארבעת האלפים ואת גירוש היהודים מאיטליה עד תאריך מסוים אלא אם יפנו עורף למנהגיהם. (טקיטוס, אנלים, 2.85)

הערה 90, בע"מ 288: אין סיבה להטיל ספק בתאריך שטקיטוס נוקב בו. נראה שיוספוס ממקם את האירועים בימי המושל פונטיוס פילטוס (26-36 לספירה) אבל זו אינה הפעם הראשונה שהוא מבלבל את הכרונולוגיה. (שטרן, ציון, 13-15)

סווטוניוס

"בביוגרפיה  של טיבריוס סווטוניוס כותב שהקיסר פיל לדכא פולחנים זרים, בעיקר מצריים ויהודיים, ואפילו הכריח את חסידיהם להשליך לאש את בגדי הפולחן שלהם ואת כל חפצי הקודש שברשותם. הוא שלח צעירים יהודים לפרובינקיות שבהן שרר אקלים גרובע במיוחד, בעילה של שירת צבאי, וגירש מן העיר את שאר היהודים כשהוא מאיים בשיעבוד לצמיתות על מי שיסרב לשתף פעולה." (Seut. Tib. 36)

דיו קסיוס

"איזכור הפרשה אצל דיו קסיוס, שכתב בראשית המאה השלישית, קצר עוד יותר. בפרגמנט שנשמר טוען דיו שמשום שיהודים רבים מספור נקהלו ברומא ושיכנעו רבים מבני העיר לאמץ את מנהגי דתם, גירש טיבריוס את רובם." (Dio. 57.18.5a)

סנקה

"רק מקור אחד בם התקופה מתייחס ברמז לאירועים. הפילוסוף סנקה מספר כי בימי נעוריו, בראשית כהונת טיבריוס, עוררו פולחנים זרים מסוימים סערה בעיר. לדבריו, הימנעות מאכילת בעלי חיים הייתה אחד הסממנים של פולחנים אלה. בעצת אביו החליט אז סנדרה להפסיק להיות צמחוני, לבל ידבק בו כל חשד." (Seneca, Epist. Moral. 108.22)

כיצד ניתן לגשר על הפערים? תשובה אפשרית אחת - מאמצי היהודים לגייר אזרחים רומי חצו קו אדום - מיסיון יהודי.

חוקרים התומכים בתיזה זו:

Smallwood, Latomus. 15 (1956). pp. 315-322

Smallwood. Jews under Roman Rule, 203-210

Smallwood. The Cambridge history of Judaism . vol.3 . pp. 173-174

Stern. Greek and Lwtin Authors. vol. 2. pp. 70-71

Feldman. Jews and gentile. pp. 302-303

Schwartz D.R. Demonizing the Other. p. 78

Schafer, Judeophobia, pp. 109-111 - שפר טוען שטיבריוס לא התעניין במיוחד בפעילות המיסיונרית של היהודים, אלא במספר הגדול של הרומאים שהמירו את דתם. (הערה 94, ע"מ 288)

Barclay, jews in the mediterranean Diaspora, pp. 298-301 - סבור כי ההסבר הוא "חשש רומאי מפלישה תרבותית". (הערה 94, ע"מ 288)

Abel, E. L. Revue des Etudes Juives. 127 (1968), pp. 383-386 -  רק אלה שהמירו את דתם גורשו, אולם טענה זו עומדת בסתירה למריבית המקורות שבידינו. (הערה 94, ע"מ 288)

שטרן, ציון, 44, ע"מ 26-27.


44

היסודות של התזה שטוענת שהיה מיסיון יהודי רעועים ביותר.

טענות נגד מיסיון:

רק דיו קסיוס מציין פעילות מיסיונרית של יהודים כמניע לגירוש. הטקסט שלו עבר שניים שלושה גלגולים לפני שהגיע לידינו. {טענה מיותרת - ניתן לומר זאת כל רוב המקורות העתיקים}

התיאור של דיו מופיע בפרגמנט שהעתיק יונן מאנטיוכיה, מחבר נוצרי בן המאה השביעית, ואין לו זכר כתביו השונים של דיו. מובן שטענתו של דיו אינה מופרכת רק משום שהוא היחיד שמציין את נסיונות הגיוק כמניע לגירוש {לטעון טיעון דומה בציטוט של סנקה אצל אוגוסטינוס} {כפי שנוטה לחשוב ויליאמס (Williams, Latomus, 48, 1989, pp. 767-768  - הפרגמנט יכול אומנם להתייחס לכל אחת מהשנים בין 17 ל-20 לפסירה, ולא בהכרח לשנת 19, אבל קשה מאוד להאמין ששני גירושים שונים אירוע בתוך ארבע שנים. ולכן צודק Feldman, 302. מכל מקום אין בכך לערער על אמינות עדותו של דיו. - הערה 96, ע"מ 288}

"אבל העובדה שדיו אינו מביא שום פרט שיתמוך בהסבר שהוא מציע, מעוררת חשד שהוא עצמו צירף את המניע לתיאור האירוע. יתכן שהתבסס על המציאות במאה השלישית, שבמהלכה כתב, במקום על מקורות מראשית המאה הראשונה." (כך סבור Goodman, pp. 82, 144 - הערה 97, ע"מ 288)

"המחברים האחרים אינם אומרים דבר על פעילות מיסיונרית יהודית, ואפילו במאמץ רב אי אפשר לחלץ זאת מן הטקסטים שלהם" (גרואן לא מקבל את הרעיון שכשטקיטוס מדבר על "נגועים בדעה קדומה" מדובר על מומרים."רק מקצת מארבעת אלפים העבדים המשוחררים בגיל צבא היו מומרים - וגיור ממילא לא הוגבל לאנשים ששוחררו מעבדות. אומנם, מהערתו של טקיטוס בעניין פטור למתנערים מהמנהגים המגונים ניתן להבין שמנסחי הצו כיוונו במפורש לאנשים שהמירו את דתם, אבל ייתכן שהם הניחו כי לא רבים יסכימו להפנות עורך למנהגיהם. סווטוניוס מדבר על סילוק "שאר עם הזה או אלה אשר מחזיקים באמונות דומות", אבל גם האחרונים אמורים להיות גרים (מה שלא בטוח כלל), אין הם המטרה העיקרית של הצו, וסווטוניוס אפילו לא רומא שפעילות מיסיונרית הייתה הסיבה לגירוש. גם העובדה שבסיפורו של יוספוס, פילביה היא גיורת\ אינה מרמזת שפעילות יסונרית עמדה במרכז העניינים. הנבלים בסיפו לא היו מעורבים כלל בגיורה של פולביה. - הערה 98, ע"מ 288-299)

נגד דיווחו של יוספוס

אי אפשר לקחת ברצינות את הטענה שטיבריוס העניש את כל הקהילה היהודית בגלל ארבעה פרחחים. טיבריוס נודע במתינותו ובנכוותו להקלה הענישה {למצוא דוגמאות לטיבריוס המחמיר}

יוספוס לא מצליח למצוא סיבה מתקבלת על הדעת לגירוש והסיפורים על פאולית ופולביה הוצמדו לאירוע באופן מלאכותי. מעשיות עם ועלילות דימיון. ("מסקנה זו נכונה במיוחד לגבי הסיפור על מקדש איזיס. יוספוס מתאמץ להראות שהעונש שקיבלו אלא שרימו את פאולינה הולם את מעשיהם הרבה יותר מאשר העונש קיבלו היהודים. מקבלים את טיעונו של יוספוס: Leon, The jews in ancient rome, pp. 17. לבדוק את דבריו של smallwood, Latomus 15 1956, 317-319 בעניין דיווחו של יוספוס. - הערה 99, ע"מ 289)

עוד מראי מקום בהערת השוליים

הסבר אחר לגירוש

אולי היהודים השתתפו בהפרות סדר שהתרחשוב ברומא בשנים הראשוות לשלטונו של טיבריוס. תימוכין:

Solin, H. Aufstiieg und niedergang archeologica di atene. II.29.2. 1983, p. 686

 Williams, latomus 48 1989, p. 765-784

מקורת עתיקים ליהודים כפורעי חוק - קיקרו ומשפט פלאקוס, סווטוניוס על התגודדות יהודים בהלווית קיסר והורטיוס שתיאור אותם כאספסוף.

Horace, Sat. 1.4.143 ; suet,. Iul. 84; Cic. Pro Flacco, 66-67

אבל לא הייתה תגובה נגד היהודים במשפט פלאקוס והלווית קיסר. הורטיוס השתמש בכינוי אספסוף בתור הלצה. הערות אגב אלה לא מסבירות את הגירוש.

אכן השנים הראשונות של טיבריוס כקיסר היו קשות והיהודים היו בין הנפגעים - Newbold R. F. Athenaeum, 52 (1974), 110-121. אצל טקיטוס- Tac. Ann. 4.6. אולם תקופות כאלה פקדו את רומא בעבר ולא הובילו לגירוש.

45

ואם כן, מדוע נענשו היהודים שאינם מוזכרים במקורות כאחראים להתפרעויות?

אפשרות אחרת - צעדו של טבריוס ביטא מדיניות קיסרית נגד היהדות כדת. השלטונות עקרו פולחנים זרים שנתפסו כפגיעה בממסד הרומי. (Slingerland, Claudian policymaking, 50-63). סלינגרלנד מביא התייחסויות רבות למחקר המודרני.

הטקסטים תומכים במידת מה בתיאוריה זו - טקיטוס מדווח שהדיונים בסנאט התרכזו בהפסקת פולחנים יהודיים ומצריים ובהצעת מחילה לאלא שיתנערו מהם {למה מחילה - מיסיון?} סווטוניוס מציין שהקיסר גירש יהודים וכאלה בעלי אמונות דומות. דיו מציין גיור, והערתו של סנקה גם תומכת בטיעון זה.

טענה זו עומדת בסתירה לדיווחו של פילון, ולפיה לאחר מות סינוס התערב טיבריוס באופן אישי לטובהת היהודים. (philo. leg. 160-161) מאחורי עדותו של פילון יש אינטרס מובהק להדגיש את הקשר בין היהודים לקיסר, כניגוד לרשעותו של קאליגולה, אך אין מספיק כדי לטעות שבדה זאת מליבו. (סלינגרלנד 69-77 משתדל להפרית את עדותו של פילון ולטעון שסיאנוס לא היה יותר מכלי שרת ביודי של הקיסר, אך לא מצליח להתחמק מכוחה של העדות המפורת של פילו על צעדיו ומעשיו של טיבריוס. הערה 110 ע"מ 290)

"עדותו של פילון מצביעה על כך שלטיבריוס לא הייתה מדיניות רשמית של דיכוי יהודים או היהדות. גם אם כל העדויות אכן רואות בטקסים ובמנהגים היהודיים מטרה מרכזית של הדיכוי הקיסרי, אין בכך אלא ביטוי לעמדה הפומבית של הלטונות, לא למניעים האמיתיים שלהם. אם רצון ראשי השלטון הרומי להיפטר למכל הפולחנים הזרים הם יכלו לעשות זאת לפני כן. למה חיכו? מדוע לא עשו עבודה יסודית יותר? הם היו מושא השמצותיו של סיאנוס (philo. leg. 160) בזמן שלטונו של קלאודיוס נוכחותם בעיר הייתה משמעותית. (dio, 60.6.6)


עניין שחוקרים רבים מתעלמים ממנו - גם המצריים גורשו. טקיטוס, סווטוניוס מדברים על פולחנים זרים ולא רק יהודים.

46

סנקה מדבר בהכללה על פולחנים זרים, ויוספוס מציין את כוהני איזיס. "כמו שאירע בשנת 139 לפנה"ס, הממסד הרומי היה צריך להציג מראית עין של מסורתיות כלפי קהל הבית שלו. זאת הסיבה שהקיסר והסנאט אישרו את מחויבותם לעקרונות העתיקים ולדת האבות. הקבוצות הזרות הוקעו רק כדוגמא שמטרתה לאשר את הזהות הרומית. לפיכך לא הייתה חשיבות לכך שהגירוש עצמו לא הוצא לפועל בקפדנות {האם יכול היה להיעשות גירוש קפדני? לא היו גבולות או רישום. מספיק להוריד פרופיל ואחרי שהסערה תעבור להתגלות - כמו שהתרחש עד ימיו של קלאודיוס}

למה בשנת 19? אכן היה מחסור בתבואה וסערה ציבורית, אך מה הקשר לגירוש קובוצות דתיות?( על העמדת קבוצות דתיות על הכוונת: Tac. Ann. 2.87; Williams, Latomus, p. 782).

ההסבר - מותו של גרמניקוס, אחיינו של טיבריוס ויורשו, במזרח בנסיבות מסתוריות. ריחפו שמועות על כישופים וסימנים מוזרים שזירזו את מותו, כאשר לרומא הגיעו דיווחים שעל פיהם בעת שגרמניקוס שכב על ערש דווי בסוריה נמצאו מתחת לרצפה ומאחורי הקירות שבביתו חפצים מאגיים. (Tac. Ann. 2.69) השמועות עברו העצמה והגזמה ברומא וכשהיגעה הידיעה על מותו של גרמניקוס השתרר ברומא צער וגם זעם שהוביל לעצירת עסקי הציבור ולשיתוק כל הפעילות הרשמית ברומא. (Tacc. Ann. 2.82)

מי שנחשד במותו - קוֹרנֶליוּס פיזוֹ, מושל סוריה שהסתכסך עם גרמניקוס בעניין הסמכות על הכוחות הרומיים בפרובינקיות במזרח. (סיקור האירועים: B. Levick, Tiberius the Politician, pp. 154-157)

47

סביר בהחלט שהצעדים נגד הזרים בעיר ננקטו בעקבות גל השמועות עוד לפני מות גרמניקוס. טיבריוס היה צריך להסיר כמה חשדות גם מעל עצמו, שכן רבים ברומא העריכו שהוא קיווה למותו ואולי אף תכנן אותו. (Tacc. Ann.2.71-72 השווה ל-3.16) בתגובה לגל החרדות - גירוש העוסקים בפולחנים זרים יכלה להיות תגובה הולמת ואף הכרחית.

מקרה דומה: שלוש שנים קודם ליבוֹ דרוּסוּס, קרוב משפחה של אוגוסטוס, הואשם שבגד בקיסר באמצעות כמה כשדים, מנחשי מזלות ומפרשי חלומות. נמצאו עדויות בצורת טקסטים מסתוריים עם שמותיהם של כמה סנאטורים ואנשים מהחצר הקיסרית, לכאורה בכתב ידו של ליבו. ליבו התאבד, ולאחר מותו הורה הסנאט לגרש מאיטליה את כל המכשפים והאסטרולוגים. (Dio. 57.15.8; Suet. Tib. 36; Tac. Ann. 2.27-32)

הגירוש בשנת 19 נגע יותר לפוליטיקה מאשר לשנאת זרים (לדעתי גם הגירוש הקודם) צו הגירוש שירת את מטרתו בלי שיגורשו באמת כל המצרים והיהודים. כך מוסברת כמותם המשמעותית גם לאחר הגירוש.

מדוע נשלחו 4000 יהודים צעירים לשירות צבאי בסרדיניה? (Tac. Ann. 2.85; Suet. Tib. 36; Jos. Ant. 18.84).

טקיטוס משמיץ אותם בכך שהוא מכנה אותם עבדים משוחררים או שמוצאם הוא מעבדים מושחררים - השמצה ללא קשר למוצאם (48) ההיסטורי של יהודי רומא.

למה לסרדיניה? שודדי ים, עונש ליהודים שיספק את האלים.

עדויות על פעילותו של סיאנוס כנגד יהודים מופיעות אצל פילון (Philo. Flacco. 1 - על כך שפלאקוס המשיך באלכסנדריה את רדיפות היהודים שסיאנוס החל) לאחר נפילת סיאנוס, פילון מספר שטיבריוס התעשת והרגיע את היהודים. פילון מתעלם מאפיזודת הגירוש בשנת 19 כי רצה להאיר את טיבריוס באור חיובי. דיווחו של פילון בעייתי מכיוון שבשנת 19 סיאנוס היה אמנם קצין משמר אך לא התקרב אל הקיסר במידה שתאפשר לו לפעול כאוות נפשו. טקיקוס לא היה מחמיץ הזדמנות להשמיץ את סיאנוס.